הדר אמר רבא מצוה ללתות שנאמר ושמרתם את המצות אי לא דבעי לתיתה שימור למאי אי שימור דלישה שימור דלישה לאו שימור הוא דאמר רב הונא בצקות של גוים אדם ממלא כריסו מהן ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה באחרונה אין בראשונה לא מאי טעמא משום דלא עבד בהו שימור ולעביד ליה שימור מאפיה ואילך אלא לאו שמע מינה שימור מעיקרא בעינן וממאי דילמא שאני התם דבעידנא דנחית לשימור לא עבד לה שימור אבל היכא דבעידנא דנחית לשימור עביד לה שימור הכי נמי דשימור דלישה הוי שימור ואפילו הכי לא הדר ביה רבא דאמר להו להנהו דמהפכי כיפי כי מהפכיתו הפיכו לשום מצוה אלמא קסבר שימור מעיקרא מתחלתו ועד סופו בעינן
Rava reconsidered and then said: It is not only permitted to soak the grains; it is actually a mitzva to soak them, as it is stated: “And you shall guard the matzot” (Exodus 12:17). The Gemara explains this statement: If it is not the case that grain requires soaking, for what purpose is guarding necessary? If you claim that this verse is referring to guarding when kneading, that cannot be the case, as guarding grain while kneading is not considered guarding. If one failed to protect the wheat from becoming leavened up to that point, it is of no use to be careful while kneading it. Consequently, this mitzva to guard the dough cannot be referring to the kneading stage. As Rav Huna said: In the case of dough prepared by gentiles, if one knows that it has not become leavened, a person may fill his stomach with them on Passover night, provided that he eats an olive-bulk of matza in the end, to fulfill the obligation to eat matza. The Gemara infers from this statement: With regard to the matza that he eats in the end, yes, he fulfills his obligation with this matza. But with regard to the matza he ate in the beginning, no, he does not fulfill the mitzva with dough prepared by gentiles. What is the reason that one cannot fulfill his obligation to eat matza with dough prepared by gentiles? It is because he did not perform his duty to guard this dough. But one can perform his duty to guard it from the time of baking and onward. Rather, isn’t it correct to conclude from this baraita that the grain must be guarded from the beginning, i.e., from the time it is soaked, which proves that soaking the grain is part of the process of preparing matza? The Gemara rejects this: And from where do we know that this conclusion is correct? Perhaps it is different there, as at the time when guarding is required, i.e., when water was added to the flour, he did not perform his duty to guard it properly. However, in a case where at the time when guarding is required, when water is added the flour, he properly performed his duty to guard it, so too, it is possible that guarding flour at the time of kneading is considered proper guarding. Therefore, this question cannot be resolved based on the case of dough prepared by gentiles. And although this proof was rejected, Rava did not retract his statement that guarding grain must begin before kneading. For he would say to those who cut and tied the stalks [kifei] of grain in the field: When you cut the grain, cut it for the purpose of the mitzva. Apparently, Rava maintains that it is necessary to guard the grain from the outset, i.e., from the beginning of its preparation until its end.
הדר אמר רבא מצוה ללתות דכתיב ושמרתם את המצות ואין שמור אלא שמור דחטים בלתיתה [דשימור דלישה לאו] שימור מדרב הונא דאמר הבצקות של נכרים אדם ממלא כריסו מהם ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה ואי הוה שמור דלישה שמור היה עושה שימור לבצק של נכרי ואינו צריך כזית אחר ודחי' הני בצקות של נכרים משום דלא אתחיל בהו ישראל בשמור דנכרי לאו בר שימור הוא אבל ישראל דבר שימור הוא אם התחיל מתחלה להשמר אפילו שימור דלישה הוי שימור אפילו הכי לא הדר ביה רבא דאמר רבא להנהו דהוו מהפכי לגורן והן העומרין הפכו לשם מצה כלומר הזהרו מהכשרת המים והפיכו להו למקום שאין בו הכשרת המים שיהיה שימור לשמו לשם מצה:
וכתב הרי"ף ז"ל דבעינן שמירה לשם מצה דכתיב ושמרתם את המצות וכן אמר רבא (פסחים מ') להנהו דמהפכי כיפי הפיכו לשם מצוה ולא משמע הכי לעיל בפרק כל שעה (שם) דרבא הוה בעי למימר דשימור דלישה לא הוה שימור ופריך ליה ואיתותב וקאמר ואפילו הכי לא הדר ביה דאמר להו רבא להנהו דמהפכי כיפי וכו' כלומר אעפ"י שנדחו דברי רבא דהוי בעי למימר דשימור דלישה לא הוי שימור אפילו הכי לא הדר ביה רבא והיה מחמיר על עצמו לשמור משעת קצירה מצת מצוה. ונהגו באשכנז ובצרפת לשמרן משעת טחינה לפי שאז מקרבין אותו אל המים ובשאלתות דרב אחא כתב לא נפיק ידי חובתיה אלא במצה דמינטר לה מחימוץ מן כד נפלי מיא עילויא
(ז) משעת טחינה. לפי שאז מקרבין אותן אל המים (הרא"ש) משמע שבמקום שטוחנין ברחיים של חמור או שהרוח מוליך הרחיים א"צ שמירה מיהו גם שם רגילין לרחוץ החטים:
ואפ"ה לא הדר ביה רבא דא"ל רבא להנהו דמהפכי כיפי כי מהפיכתו כיפי הפיכו לשום מצוה. פירשו ראשונים שלא תבא עליהן מים אלמא קסבר בעינן שימור מתחלה ועד סוף. קשי' לי כיון דשמור שלא תבוא עליהן מים שימור הוא היכי אמר רבא מצו' ללתות משום דכתי' ושמרתם ואי לאו משום דבעי' לתיתה שימור למאי הא כל זמן שמשמרה שלא תבא עליהן מים שיחמיצו שימור הוא. ועוד קשי' דודאי כל זמן שאין שם שימור הצריך להם אין אדם יוצא ידי חובתו בהם כדמייתי' עלה בצקות של א"י וכיון דאמר רבא אי לאו דבעיא לתיתה שימור למאי נימ' דכל זמן שלא ליתת אין כאן שימור ואין אדם יוצא בהן.
ואלו שתי קושיות האחת מתרצת לחבירתה דודאי אף רבא מודה שאין עיקר שימור אלא שישמור שלא יבאו לידי חמוץ אלא הכי אמר רבא כיון דכתב רחמנ' ושמרתם מותר להביא אותן לידי צורך שימור וכל זמן שהוא מביאן לידי כך מקיים בהן יותר מצות ושמרתם הילכך מכיון דסביר' לי' מותר ללתות דאיפשר לשמרן מחמוץ מצוה נמי הוא ואקשו עלה בגמ' ודילמא שימור דליש' דושמרתם את המצות כתיב ולא חטים של מצות דליתנהו בכלל מצות שימור ואפי' לכתחלה ומהדר שימור דלישה לאו שימור הוא דאי ס"ד שימור הוא בצקות של א"י כיון שקיים בהן מצות שימור בלישה למה אינו יוצא בהן אלא ש"מ שימור מתחלה נמי בעינן לדיעבד וכיון שכן למצוה בעי לתיתה כדי שיקיים בהן יותר מצות ושמרתם ואקשי' עליה ממאי דילמא לעולם אימא לך שימור דלישה הוא וקודם לכן ליתיה ככלל ושמרתם את המצות כלל והכא מאי טעמא לא נפיק משום דבעידנ' דנחית לשמור דהיינו משתטיל לה מים לא עביד לה שימור ומש"ה אין אדם יוצא בהן אפי' בדיעבד אבל הכא דבעידנ' דנחית לשמור עביד ליה שימור ה"נ דשימור דלישה הוי שימור דאפילו לכתחלה ואין להם שימור קודם לכך כלל ואפ"ה לא הדר ביה רבא דסבר דשימור מעיקרא נמי בעינן היינו שלא תבא עליהן מים כלל משעת קצירה.
ואיפשר שאפי' בדיעבד נמי בעינן שימור זה משעת קצירה ולא דמי לשימור דלתיתה דליתיה אלא למצוה לקיים בהם יותר מצות שימור אבל הכא אפי' דיעבד נמי וי"ל שאף זו למצוה דעיקר שימור בדיעבד ליתיה אלא משיטיל לה מים תדע מדאמר רב הונא בצקות של א"י כו' ואי ס"ד שימור משעת קצירה בעינן בדיעבד לישמעי' חטים וקמחים של א"י נמי מדאמרי' רבינא מנקטא ליה אימיה בארבי ש"מ שאר רבנן לא זהירי כה ומפקי נפשייהו בחטי דעלמא וכן מצינו לגאון ליקח קמח מן השוק בשעת הדחק מותר דלא מחזקינן איסורא ויוצא בה ידי חובחו אבל לכתחלה בעינן שימור.
ונראה שרש"י ז"ל מפרש בצקות של א"י שלשן לעצמו בביתו ואדם ממלא כריסו מהן משום שמכיר בהן שלא החמיצו שאין שם לא קרני חגבים ולא הכסיפו פניו. וזה דבר קשה לנו היאך לא נחוש לכליהן או שמא עירב בהן חמץ ולא נשתהו עדיין שיהא בהן שיאור וסידוק. ברם נראין דברי רבי חננאל ז"ל שפירש בצקות של א"י שלשן וערבן בפני ישראל וראה שכל מעשיו בהכשר אלא שלא היה שומר אותם בשעת לישה לשם מצוה. ולזה הפירוש הא דאיתמר בשלהי פרקי' עברה ולשה אסור לאו קנסא הוא אלא רבא משום חשש חימוץ שאין שיאור וסידוק אלא במצה אבל הלש בחמין מיד ואע"פ שאינו ניכר חוששין:
(ד) החטים שעושים בהם מצת מצוה טוב לשמרן שלא יפלו עליהם מים משעת קצירה ולפחות משעת טחינה ובשעת הדחק מותר ליקח קמח מן השוק:
(4) It is good to make the mitzvah-matzah from wheat that has been guarded so that no water has fallen on it from the time of harvest, or at least from the time since it was ground [into flour]. But in times of duress, it is permitted to buy flour from the marketplace.
(ב) הרא"ש היה משתדל במצת מצוה ועומד על עשיית' ומזרז העוסקים ומסייע בהן בעריכתן וכן ראוי לכל אדם לעשות להטפל הוא בעצמו במצוה:
(2) The R"ASH would personally deliberate on the Matzot Mitzah and oversee the production, inspire those working and assisting them in the flattening [of the dough]. It is similarly fitting for everyone to consign and devote themselves to the Mitzvah.