The Terror of the 'Eternal Return'
"In certain highly evolved societies, the intellectual élites progressively detach themselves from the patterns of traditional religion. The periodical resanctification of cosmic time then proves useless and without meaning. [...] But repetition emptied of its religious content necessarily leads to a pessimistic vision of existence. When it is no longer a vehicle for reintegrating a primordial situation [...] that is, when it is desacralized, cyclic time becomes terrifying; it is seen as a circle forever turning on itself, repeating itself to infinity."
Escaping the 'Terror of History'
"In our day, when historical pressure no longer allows any escape, how can man tolerate the catastrophes and horrors of history—from collective deportations and massacres to atomic bombings—if beyond them he can glimpse no sign, no transhistorical meaning; if they are only the blind play of economic, social, or political forces, or, even worse, only the result of the 'liberties' that a minority takes and exercises directly on the stage of universal history?
"We know how, in the past, humanity has been able to endure the sufferings we have enumerated: they were regarded as a punishment inflicted by God, the syndrome of the decline of the 'age,' and so on. And it was possible to accept them precisely because they had a metahistorical meaning [...] Every war rehearsed the struggle between good and evil, every fresh social injustice was identified with the sufferings of the Saviour (or, for example, in the pre-Christian world, with the passion of a divine messenger or vegetation god), each new massacre repeated the glorious end of the martyrs. [...] By virtue of this view, tens of millions of men were able, for century after century, to endure great historical pressures without despairing, without committing suicide or falling into that spiritual aridity that always brings with it a relativistic or nihilistic view of history"
Ritual, Myth, and Eternal Return: Mircea Eliade
Ritual, Storytelling and Sacred Time
"In imitating the exemplary acts of a god or of a mythic hero or simply by recounting their adventures, the man of an archaic society detaches himself from profane time and magically re-enters the Great Time, the sacred time."
(ח) וְהִגַּדְתָּ֣ לְבִנְךָ֔ בַּיּ֥וֹם הַה֖וּא לֵאמֹ֑ר בַּעֲב֣וּר זֶ֗ה עָשָׂ֤ה יי לִ֔י בְּצֵאתִ֖י מִמִּצְרָֽיִם׃
(8) And you will (must?) tell you children in that day, saying: It is because of that which the G-d did for me when I came out of Egypt.
(כג) וְאוֹתָ֖נוּ הוֹצִ֣יא מִשָּׁ֑ם לְמַ֙עַן֙ הָבִ֣יא אֹתָ֔נוּ לָ֤תֶת לָ֙נוּ֙ אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖ע לַאֲבֹתֵֽינוּ׃
(23) And we were brought by Him from there [Egypt] that He might bring us in, to give us the land which He swore unto our fathers.
(כא) וַיִּקְרָ֥א מֹשֶׁ֛ה לְכָל־זִקְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֑ם מִֽשְׁכ֗וּ וּקְח֨וּ לָכֶ֥ם צֹ֛אן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶ֖ם וְשַׁחֲט֥וּ הַפָּֽסַח׃ (כב) וּלְקַחְתֶּ֞ם אֲגֻדַּ֣ת אֵז֗וֹב וּטְבַלְתֶּם֮ בַּדָּ֣ם אֲשֶׁר־בַּסַּף֒ וְהִגַּעְתֶּ֤ם אֶל־הַמַּשְׁקוֹף֙ וְאֶל־שְׁתֵּ֣י הַמְּזוּזֹ֔ת מִן־הַדָּ֖ם אֲשֶׁ֣ר בַּסָּ֑ף וְאַתֶּ֗ם לֹ֥א תֵצְא֛וּ אִ֥ישׁ מִפֶּֽתַח־בֵּית֖וֹ עַד־בֹּֽקֶר׃ (כג) וְעָבַ֣ר יי לִנְגֹּ֣ף אֶת־מִצְרַיִם֒ וְרָאָ֤ה אֶת־הַדָּם֙ עַל־הַמַּשְׁק֔וֹף וְעַ֖ל שְׁתֵּ֣י הַמְּזוּזֹ֑ת וּפָסַ֤ח יי עַל־הַפֶּ֔תַח וְלֹ֤א יִתֵּן֙ הַמַּשְׁחִ֔ית לָבֹ֥א אֶל־בָּתֵּיכֶ֖ם לִנְגֹּֽף׃ (כד) וּשְׁמַרְתֶּ֖ם אֶת־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה לְחָק־לְךָ֥ וּלְבָנֶ֖יךָ עַד־עוֹלָֽם׃ (כה) וְהָיָ֞ה כִּֽי־תָבֹ֣אוּ אֶל־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר יִתֵּ֧ן יי לָכֶ֖ם כַּאֲשֶׁ֣ר דִּבֵּ֑ר וּשְׁמַרְתֶּ֖ם אֶת־הָעֲבֹדָ֥ה הַזֹּֽאת׃ (כו) וְהָיָ֕ה כִּֽי־יֹאמְר֥וּ אֲלֵיכֶ֖ם בְּנֵיכֶ֑ם מָ֛ה הָעֲבֹדָ֥ה הַזֹּ֖את לָכֶֽם׃ (כז) וַאֲמַרְתֶּ֡ם זֶֽבַח־פֶּ֨סַח ה֜וּא לַֽיי אֲשֶׁ֣ר פָּ֠סַח עַל־בָּתֵּ֤י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ בְּמִצְרַ֔יִם בְּנָגְפּ֥וֹ אֶת־מִצְרַ֖יִם וְאֶת־בָּתֵּ֣ינוּ הִצִּ֑יל וַיִּקֹּ֥ד הָעָ֖ם וַיִּֽשְׁתַּחֲוּֽוּ׃ (כח) וַיֵּלְכ֥וּ וַיַּֽעֲשׂ֖וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל כַּאֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יי אֶת־מֹשֶׁ֥ה וְאַהֲרֹ֖ן כֵּ֥ן עָשֽׂוּ׃ (ס)
(21) Moses then summoned all the elders of Israel and said to them, “Go, pick out lambs for your families, and slaughter the passover offering. (22) Take a bunch of hyssop, dip it in the blood that is in the basin, and apply some of the blood that is in the basin to the lintel and to the two doorposts. None of you shall go outside the door of his house until morning. (23) For when the LORD goes through to smite the Egyptians, He will see the blood on the lintel and the two doorposts, and the LORD will pass over the door and not let the Destroyer enter and smite your home. (24) “You shall observe this as an institution for all time, for you and for your descendants. (25) And when you enter the land that the LORD will give you, as He has promised, you shall observe this rite. (26) And when your children ask you, ‘What do you mean by this rite?’ (27) you shall say, ‘It is the passover sacrifice to the LORD, because He passed over the houses of the Israelites in Egypt when He smote the Egyptians, but saved our houses.’” The people then bowed low in homage. (28) And the Israelites went and did so; just as the LORD had commanded Moses and Aaron, so they did.
(83) In each and every generation, a person is obligated to see himself as if he left Egypt, as it is stated (Exodus 13:8); "For the sake of this, did the Lord do [this] for me in my going out of Egypt." Not only our ancestors did the Holy One, blessed be He, redeem, but rather also us [together] with them did he redeem, as it is stated (Deuteronomy 6:23); "And He took us out from there, in order to bring us in, to give us the land which He swore unto our fathers."
(א) בס"ד
(ב) קונטרס קראתיו צדקת הצדיק בשנת צדקו"ת אה"ב
(ג) [א] ראשית כניסת האדם לעבודת יי צריך להיות בחפזון כמו שמצינו בפסח מצרים שהי' נאכל בחפזון ולא פסח דורות. מפני שההתחלה לנתק עצמו מכל תאות עוה"ז שהוא מקושר בהם צריך לשמור הרגע שמתעורר בו רצון יי ולחפוז על אותו רגע למהר לצאת מהם אולי יוכל. ואח"כ שוב ילך במתינות ולאט כדין פסח דורות:
The beginning of a person's entrance into the service of God must be rushed. As we find regarding the eating of the first Passover [sacrifice] in Egypt; it was eaten in a rush, but the Passover of subsequent generations was not [eaten in a rush]. For when one begins to cut oneself off from all desires of this world to which one is connected one must be aware of the moment wherein the desire to serve God awakens. One must rush to that moment and hurry to escape, maybe it is then possible. And then, later, one can go along moderately and slowly, like the laws of the Passover of subsequent years:
עולת ראיה / חלק ב / הגדה של פסח
בכל דור ודור חיב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. בכח הזרע הנטוי', להוציא אל הפועל את רוממות המעלה מעט מעט בכל דור ודור, חיב כל אחד להשלים, להשיג ולהרגיש את חלקו בשלמות המעלה, השייך לערכו ולדורו, המגיע לו מיציאת מצרים.
Olat Ra'ayah/ Part II / Haggadah
"In every generation, a person…"
Through the strength of the 'outstretched arm' to make manifest the elevation (romemut) little-by-little in every generation, we are each obligated to complete, to perceive, to sense our portion (chelek) in the higher perfection which is unique and appropriate to that time and value (sourced in the original leaving of Egypt)
ספר שבלי הלקט סדר פסח סימן רה
וכן דרש קצין אחד ר' יצחק יוסקונטו בארץ הגר טעם אחר, לפי שמאחרין העם בשבת שלפני הפסח לשמוע הדרשה עד אחר חצות סמוך למנחה עד שדורשין שם הלכות ביעור והלכות שמירת המצות. הלכות מלאכת יום טוב הלכות חולו של מועד הלכות עשיית ליל ערב הפסח ועוד כדי לספר גבורות אלקינו איך באו אבותינו במצרים איך הוציאם בתועפות ראם לו וקרע לנו את הים ולספר ולדרוש בקהל את כל אשר עשה ומושך הרבה. והעם אינן נפטרין לבתיהן עד שישמעו שיגמור [את הכל] שאם לא ישמעו עכשיו אימתי ישמעו הרי פסח יבא בשבוע זאת שלאחר שבת ושמא עד עכשו לא שמעו אי נמי שמעו עכשיו הוא העיקר לחזור ולהזכירם ומפני משך זה נראה בעיני העם היום גדול וארוך יותר מיום אחר ועל כן קראו לשבת זה שבת הגדול.
(כא) וַיִּקְרָ֣א פַרְעֹ֔ה אֶל־מֹשֶׁ֖ה וּֽלְאַהֲרֹ֑ן וַיֹּ֗אמֶר לְכ֛וּ זִבְח֥וּ לֵֽאלֹקֵיכֶ֖ם בָּאָֽרֶץ׃ (כב) וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֗ה לֹ֤א נָכוֹן֙ לַעֲשׂ֣וֹת כֵּ֔ן כִּ֚י תּוֹעֲבַ֣ת מִצְרַ֔יִם נִזְבַּ֖ח לַיי אֱלֹקֵ֑ינוּ הֵ֣ן נִזְבַּ֞ח אֶת־תּוֹעֲבַ֥ת מִצְרַ֛יִם לְעֵינֵיהֶ֖ם וְלֹ֥א יִסְקְלֻֽנוּ׃ (כג) דֶּ֚רֶךְ שְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֔ים נֵלֵ֖ךְ בַּמִּדְבָּ֑ר וְזָבַ֙חְנוּ֙ לַֽיי אֱלֹקֵ֔ינוּ כַּאֲשֶׁ֖ר יֹאמַ֥ר אֵלֵֽינוּ׃
(21) Then Pharaoh summoned Moses and Aaron and said, “Go and sacrifice to your God within the land.” (22) But Moses replied, “It would not be right to do this, for what we sacrifice to the LORD our God is untouchable to the Egyptians. If we sacrifice that which is untouchable to the Egyptians before their very eyes, will they not stone us! (23) So we must go a distance of three days into the wilderness and sacrifice to the LORD our God as He may command us.”
דָּבָר אַחֵר, מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם צֹאן, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (תהלים צז, ז): יֵבשׁוּ כָּל עֹבְדֵי פֶסֶל, בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה לִשְׁחֹט הַפֶּסַח, אָמַר לוֹ משֶׁה רִבּוֹן הָעוֹלָם הַדָּבָר הַזֶּה הֵיאַךְ אֲנִי יָכוֹל לַעֲשׂוֹת, אִי אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁהַצֹּאן אֱלֹהֵיהֶן שֶׁל מִצְרַיִם הֵן, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ח, כב): הֵן נִזְבַּח אֶת תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם לְעֵינֵיהֶם וְלֹא יִסְקְלֻנוּ. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חַיֶּיךָ אֵין יִשְׂרָאֵל יוֹצְאִין מִכָּאן עַד שֶׁיִּשְׁחֲטוּ אֶת אֱלֹקֵי מִצְרַיִם לְעֵינֵיהֶם, שֶׁאוֹדִיעַ לָהֶם שֶׁאֵין אֱלֹהֵיהֶם כְּלוּם...
And the year that the Exodus took place was on a Thursday as we see in Seder Olam, and therefore the "10th of the month" was Shabbos, and [on that Shabbos] every Jew took a sheep as a Paschal offering and tied it to their bedposts. And the Egyptians asked them "Why is this so [why do you have a sheep (the Egyptian god) tied to your bed]?" And they responded: "To slaughter for a Pesach offering for HaShem." And they got upset that they were going to slaughter their gods, but they could not say anything due to the miracle. And thus it is called Shabbat HaGadol.
(א) טיול בפרדס
דרושים אשר נמצאו בכתובים אצלי שדרשתי בעצם היום שב"ת הגדול ע"ד פרד"ס ע"כ נקרא בשם טיו"ל בפרד"ס. דרוש א' שדרשתי עוד בימי חורפי:
אמר שמואל לחם ענ"י שעונין עליו דברים תנ"ה לח"ם ענ"י שעונין עליו דברים הרבה ד"א לחם עני עני כתיב מה עני שדרכו בפרוסה אף כאן בפרוס'. ד"א מה דרכו של עני הוא מסיק ואשתו אופה אף כאן הוא מסיק ואשתו אופה ע"כ הנה הטוש"ע וכל האחרוני' פסקו ככולהו לישני. היינו כשמואל וכל שנא קמא דברייתא שעונין עליו דברים ע"כ פסקו שצריך להחזיר הקערה עם המצות כשאומר ההגדה וכל שנא בתרא פרוסה דוקא לאכילת מצת מצוה. אבל יש לתמוה על הרמב"ם שכתוב בפירוש שא"צ להחזיר את הקערה עד שאומר מצה זו. ממילא ס"ל דאמירת ההגדה א"צ להיות על המצות ממילא לא ס"ל כשמואל וכלישנא קמא דברייתא וס"ל ועיקר לישנ' בתרא דייקא לחם עני כתיב מה עני דרכו בפרוסה וכו' וכן הביא הלימוד הזה מהפסוק על דין הפרוס'. והא מנא לי' לדחות דברי שמואל ובפרט דר"ע בפ' כ"ש קאי כוותי' וגם בברייתא בכאן כלישנא קמא. והנה ראיתי להב"ח ז"ל בסי' תע"ג כתב דס"ל להרמב"ם דהא דקאמר שמואל וכן בברייתא שעונין עליו וכו' עליו הוא לאו דוקא. רק בזמן עסק אכילת מצה היינו בלילה הזה אז עונין ומספרין ענין היציאה ולי הקטן אינם מובנים הדברים דאי ס"ד דהכי ס"ל להרמב"ם א"כ ה"ל להרמב"ם להביא זה הפסוק לראי' לחם עני שעונין עליו וכו' כמו שהביא זה הפסוק לראיה על דין הפרוסה וגם אם נאמר עוני"ן עליו דקאמר שמואל לאו דוקא רק ישמיענו שצריך לומר ההגדה בליל אכילת מצה הנה א"צ ללמוד זה מלחם עני ומקרא מלא הביאו בברייתא דהגדה למען תזכיר וכו' בעבור זה וכו' לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים וכו' ע"כ צ"ל דשמואל עליו דוקא קאמר ומשמיענו חידוש דין לומר עליו דוקא ההגדה היינו שתהא המצה סמוכה לפניו בגלוי בעת אמירת ההגדה והדרא תמיהתינו על הרמב"ם למה לא פסק כן ואדרבה פסק שא"צ להחזיר הקערה:
(ב) והנה לפי"ז צריכין אנחנו להבין דעת האחרונים דע"כ צ"ל דס"ל להלכה יש אם למסורת (היפך השיטה כנ"ל) וכדחזינן בסוכה דסבירא לן להלכה ב' כהלכתן וג' אפילו טפח דיש אם למסורת וא"כ למה פסקו הכא כשמואל דדרש אם למקרא ונ"ל לומר עפ"י דברי התוספת סנהדרין שהקשו הרי ר"ע ס"ל דיש אם למקרא דר"ש בפ' כ"ש המקרא והמסורת מקרא לחם ענ"י שעונין עליו וכו' כדשמואל המסור' לחם עני פרט למצה שנילוש בחלב וכו' ותרצו דאפילו מאן דסבירא ליה יש אם למקרא היכי דלא מכחשי המקרא והמסורה אהדדי דרשינן תרוייהו וסבירא להו להאחרונים דסברת התוס' הוא אליבא דכ"ע כמו מאן דסבירא ליה אם למקרא היכי דלא מכחשי דרשינן גם המסורת הה"ד מאן דס"ל אם למסורת היכי דלא מכחשי דרשי' ג"כ המקרא דמאי שנא ע"כ פסקו כאן ככולהו לישני המקר' והמסור' ולהרמב"ם צ"ל דס"ל דהגם דסברת התוס' מוכרחת (מכח קושייתם) דמאן דס"ל אם למקרא היכי דלא מכחשי אהדדי ס"ל דדרשינן ג"כ המסור' עכ"ז מאן דס"ל אם למסורת אין לנו הכרח דס"ל יש אם למקרא ג"כ אפי' היכי דלא מכחשי אהדדי והנה מאן דס"ל אם למקרא קאי בשיטה ואין הלכה כשיט' והלכה יש אם למסורת ולא דרשינן להאי תנא אם למקרא אפי' היכי דלא מכחשי אהדדי:
(ג) והנה נשאר לנו שוב להתבונן בדברי הרי"ף ז"ל הביא לכולהו לישני רק דגרס בכולם לחם עוני מקרא וא"כ כיון דאפקי' מלשון המקרא הלא קיי"ל אין הל' כשיטה וצ"ל דע"כ שמואל והבריי' ס"ל ג"כ מהמסור' הך דרש' דדר' ר"ע בפ' כ"ש לחם עני וכו' פרט לשנילוש' בחלב וכו' דאלת"ה האיך אפש' לדרוש המק' לחם עני שעונין עליו וכו' הרי כתיב שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני וכי ס"ד לענות דברים על המצה כל שבעה הרי המצ"ה גופא אינה חובה כל ז' ומקרא מלא דרש בעל הגדה בברייתא בעבור זה וכו' והנה לר"ע דדרש לחם עוני פרט לשנילושה בחלב ניחא דא"א לומר דקאי על כל הז' ימים דהרי מצה אינה באה חובה כל ז' ומה"ת לנו לאסור מצה עשירה כל ז' מה נשתנה מכל המאכלים ומעדני מלכים שמותר לנו לאכול כל ז' אלא ע"כ דדרש לה במדה בתור' באם אינו ענין לז' הימים תנהו ענין למצות מצוה בליל' הראשונ' וא"כ לפ"ז גם המקרא לחם עוני שעונין עליו וכו' ג"כ מדרש על לילה הראשונ' ותרווייהו דרשינן היכי דלא מכחשי אהדדי וכסברא הנ"ל שכתבנו לדעת האחרונים:
(ד) חסר סיים הדרש ממה שכתוב אצלינו והמשכיל יתבונן ופטטייא דאורייתא טבין אבל להלכה ודאי קיי"ל כהאחרונים בכולהו לישני המקרא והמסורת:
(ה) ע"ד הרמז לחם עוני שעונין דברים עליו יתפרש ע"ד מ"ש בפסוק ושמרתם את המצות כי בעצם היום הזה הוצאתי את צבאותיכם מאמ"צ ומן הראוי להתבונן מהו הנתינת טעם לשמירת המצות על שהוציאנו הש"י בעצם היום הזה (וכפי הנרא' צריך לכוין הטעם כיון שהוא מבואר בפסוק כענין ציצית ותפילין וסוכה) ונרא' דהנה המצ"ה קראו בזוה"ק מיכל"א דמהימנות"א וצריך להתבונן על איזה אמונה מורה הוראת המצ"ה ונרא' לומר דהנה הלחם חמץ מגביה א"ע ועושה פעולת בעצמו זולת פעולת האומן שעשא' כי האומן לא עשא' רק כפי שיעור גודל הקמח והמים והעיס' מגביה א"ע אח"כ בפעולת' יותר ממעש' האומן ויוצאת מן הגדר וגבול שגבלה האומן משא"כ המצה נשארת בגבולה וגדרה שהגבילה האומן והנה אבותינו כשהיו משוקעים בטומאת מצרים היו משוקעים בתוך אמונות כוזבות ואמונות מצרים בימים ההם הי' למזל טלה בכור המזלות באמרם שהכל מתנהג עפ"י המזלות וכפי התחייבות המערכ' והנה כאשר הש"י הודיע לבני האדם גבורותיו ושידד מערכות השמים בעבור אהבת ישראל עם קרובו הנה המז"ל של מצרים בזמן חדשו וממשלתו דהיינו בחדש ניסן שמזלו טלה ודייקא בט"ו לחודש שהוא אז בתכלית התוקף והגובה אז שידד הש"י מערכותו והוציא את ישראל מתחת יד מצרי' העובדי' למזל ההוא במסות באותות ובמופתים אז הכירו כל באי עולם כי יש גבוה מעל גבוה שומר ואפילו ההנהג' הטבעיות הכל בהשגחתו ית"ש הנה המשכיל ע"ד יתבונן וידע עי"ז כי כל תנועותיו ומעשיו הכל נקשרים בחפץ הבורא הנה ישליך יהבו על הש"י ולא יפעול פעולת שקר בנפשו לאבד זמנו לריק בהשתדלות אסיפת הקנינים המדומ' ביודעו כי לא יוסיף ולא יגרע בעבודתו עבודת העולם שום דבר רק כפי אשר יגזור המשגיח הכל יכול (זולת מעשה התור' והמצות הבחיר' חפשיית) ולהורא' עצומ' הזאת הלא מרמזת מצ"ת המצו"ה שהיא נשארת על מעמד' וגבולה בגבול שעשא' האומן אינה יוצאת חוץ מגדרה ואינו מגבהת א"ע ואינ' מתנשאת וז"ש הכתוב ושמרתם את המצות שלא תבא העיס' לידי חימוץ וגבהות ותנועות יותר מפעולת האומן והוא להורא' שהכל בהשגחת המשגיח הפועל אומן ית"ש המשדד כל הטבעיים והמזלות וכל הדבר הנעשה בטבע הכל הוא בהשגחתו וז"ש בטעם המצ"ה כי בעצם היום הזה היינו בט"ו לחדש ניסן תכלית גובה מזל טלה בכור המזלות אז הוצאתי צבאותיכם מאמ"צ הנך רואה שאין שום טבע המזל יכול לעשות שום דבר מבלעדי השגחתו ית"ש ע"כ מחויי' האד' להשלי' יהבו על ד' ולהתרצו' בגזרותיו הוא היודע את הטוב לאדם ולבקש ולחנן על כל דבר מלפניו הג"ה והוא ע"ד שאמרז"ל אין התינוק יכול לקרוא אבא ואימא עד שיטעום טעם דגן וקודם שיטעום טעם דגן אינו קורא אב"א ואימ"א לבקש מהם למלאות לו די מחסורו כי אינו מבחין זה וכשטועם טעם דגן מתחיל להכיר מעט מעט כי צריך לקרות לאביו למלא משאלותיו כל מה שצריך: כי ממנו הכל והוא הרמז בפעולת המצה כנ"ל שאין לה תועלת מעצמה לא תוסיף ולא תגרע מפעולת האומן הנה צונו הש"י לאכלה במצוה בזמן חירותינו בזמן שנתוודע לכל כי הכל בחפץ הבורא ויכולתו והשגחתו לא תוסיף ולא תגרע שום טבע בשום מעשה הטבעיית זולת בחפץ האומן היוצר כל הוא אלקינו ע"כ קראו בזוהר שם מצ"ה מיכל"א דמהימנותא הבן הדבר הנה ע"י אמונה הלזו מחויבים אנחנו לבקש כל צרכינו בכל עת וזמן והמשגיח והכל יכול והנה תראה בזוהר דר' ייבא סבא ור' אבא כד הוו מסדרו תכא קמייהו לא היו אוכלין עד שיתפללו על מזונותם ואחר כך אכלו באמרם כבר נפקתא מבי מלכא איתייהב וזה שרמז לחם עוני שעונין עליו דברים הרבה כי על ידי הלחם הזה מיכל"א דמהימנותא עונין ע"י דברים הרבה היינו כל התפילות ובקשות לבקש רחמים מבעל היכולת המשגיח בפרטים הוא על ידי האמונ' הבא לנו ברמז המצ"ה כפי רמיזת המצ' בפעולת' כנ"ל ע"כ המצוה הזאת בחג הקדוש הלזה חג הפסח לשון פ"ה ס"ח כנודע מהאריז"ל מפני שעל ידי אכילת מצה בא הדבור לפה כנ"ל ומעתה תבין למה התורה האלקית קראה לחג הזה חג המצות כי הנה התור' היא תורת ד' תמימ' קרא' אותו חג המצות שהוא פעולת הבורא ית"ש שנתן לנו המצוה הזאת בזמן ההוא החג הלזה ראשית צמיחת קרן ישראל להוראת אמונת אומן הנ"ל ברמיזת המצ"ה כנ"ל וע"י אמונה הלזו מחויבים אנחנו לדבר ולבקש כל צרכינו וענינינו מהבורא ית"ש כי לא נוסיף במעשינו דבר רק בהשגחת היוצר כל ע"כ אנחנו קוראים אותו חג הפסח פ"ה ס"ח כנ"ל והבן:
(ו) ד"א לחם עוני עני כתיב מה עני שדרכו בפרוסה וכו' עפ"י דרך הנ"ל כיון שאז בימים ההם בזה"ז הי' ראשית השגת ידיעת הבורא צריך האדם להתבונן למה עשה הש"י ככה בגודל רוממותו ית"ש ברא ברי' קטנה בעולם וישגיח עלי' בכל פרטיית מעשי' ע"כ צריך האדם להתבונן בזה מעשיו ית"ש שהבריו' קטנים בעולם העשי' הגשמיות יכירו רוממותו וגדולתו ותפארתו ולתכלית זה נברא המין האנושי להתבונן במושכלות ויעלה מעלה מעלה ליחד יחודים לבוראו ית"ש וא"כ צריך האדם להתמשך במעשיו אחר התכלית שבשבילו נברא ולא לעסוק בשום דבר מצרכי העולם ותענוגיו רק הכרח שא"א לו מבלעדו לזה באת המצוה הזאת בפרוס"ה כמו העני שאינו משלים תענוגיו רק דרכו בפרוס' בהכרח להחיות את נפשו כן האדם יעשה כל קניניו בעסקי העולם רק על צד ההכרח וישליך אחר גיוו התענוגים המותרים ויהי' פנוי בדעתו להשיג התכלית המבוקש בבריאתו ויצדק לפ"ז אריכות הלשון בגמרא מה עני דרכו בפרוסה אף כאן בפרוס' ולא אמרו סתם שדרך העני בפרוס' אך הוא להורות האמור אף כאן בעסק כל תענוגי עוה"ז יתנהג בפרוס' מבלי השלמ' והבן כי קצרתי:
(ז) דבר אחר מה דרכו של עני הוא מסיק ואשתו אופה אף כאן נמי הוא מסיק וכו' עפ"י האמור יצדק ג"כ ברמז שגם העסקים ההכרחיים לו בעסקי העולם דהיינו אכיל' ושתי' וכיוצ' המוכרח לחיותו לא יאריך במלאכתו בכדי שלא יתבטל מהעבוד' אשר בעבור' נברא רק כמו האדם שממהר אכילתו בהצטרכו ליסע למחוז חפצו שמצפ' שם להרויח הון רב וכמו העני שהוא מסיק ואשתו אופה כדי למהר אכילתו בכדי שלא יתבטל הרבה ויהיה לו פנאי לחזור למלאכתו ולבקש פרנסתו ולקבץ על הפתחים כי מזאת האכיל' לא ישבור רעבונו עד לעולם ועיקר מלאכתו להמציא טרף לביתו לכל הימים ע"כ לא יאריך בתיקון אכילתו לשעה כי פן בתוך כך יאבד איזה פרוס' שהי' ביכולתו לסגל כן האדם לא יאבד רגע מהזמן כי אין אביד' כאבידת הזמן ויעשה הדבר ההכרחי במהירות ולשוב להתגבר במלאכתו בעבודת ד' ותורתו בתשוקת האומן והפועל שבראו ויצרו ועשאו. הבן הדברים:
(ח) וארמוז עוד מה דרכו של עני וכו' אף בכאן הוא מסיק ואשתו אופה אחר שנדקדק דבאמת בכאן לפי הדין אינו דומה בדומה דוקא כאן צריך להקפיד בעשיית המצות בעל ואשתו דייקא והל"ל אף כאן אחד מסיק ואחד אופה. ונראה לרמז דהנה הגם שהזהיר להשליך אחר גיוו מותרות התענוגים (ברמז הפרוס' שכתבתי) ועסקי העולם וענייני המו"מ רק על צד ההכרח עכ"ז יעסוק גם כן במעש' הצדק' להשפיע לעניים ובזה יהי' עילוי לעסקי העולם שעוסק בהם ובא הרמז ע"ז ביותר בחג הזה שמדת החס"ד מתעורר בעולם שאז התחסד הש"י לגאלינו בתורת נדבה צדקה וחסד כי לא הי' לישראל אז מצו' ומע"ט כמד"א ואת עירום וערי' ואעבור עליך וכו' וכבר ידעת הנותן צדק' הוא תמיד בחי' דרגא דדכורא משפיע והמקבל הצדק' יכונה לנוק' מקבלת והנה אמרז"ל יותר ממה שבעה"ב עושה עם העני העני עושה עם בעה"ב ובא הרמז בחג הזה במצו' הלזו קרייא רחמנא לחם עוני פירשו בו מה דרכו של עני הוא מסיק ואשתו אופה הנה הגם שהוא מכין הכל והמסיק עכ"ז אשתו הנוק' הוא הגומרת מלאכתו ומביאתו לתכלית ההנא' אחר האפי' כן בכאן הוא מסיק ואשתו היינו המקבל הצדקה שהוא בדרגא דנוקבא יגמור מלאכתו להביאו לתכלית המכוון להאיר מדת החסד בעולם בריבוי יתירא וזה שמכריזין בהגדה הא לחמא עניא וכו' כל דכפין ייתי ויכול וכו' יהי חסדך ד' עלינו:
(ט) ע"ד הדרוש אמר שמואל לחם עוני שעונין וכו' בזוה"ק בר"מ פקודא בתר דא לספר בשבחא דיצ"מ וכו' בי' שעתא כניש קוב"ה כל פמליא דילי' וא"ל זילו ושמעו סיפורא דשבחא דילי וכו' כדין כולהו מתכנשין ואתיין ומתחברין בהדייהו דישראל ושמעו סיפורא דשבחא דקא חדאן בחדווא דפורקנא דמאריהון כדין אתיין ואודין לי' לקב"ה על כל אינון ניסין וגבורן ואודן לי' על עמא קדישא דאית לי' בארעא דחדאן בחדווא דפורקנ' דמאריהון כדין איתוסף חילא וגבורתא לעילא וישראל בהאי סיפרא יהבי חילא למאריהון כמלכא דאיתוסף חילא וגבורתא כד משבחין גבורתי' ואודין לי' וכולהו דחלין קמי' ואסתלק יקרי' על כולהו וכו' כגוונא דא חובא הוא על ב"נ לאישתעי תדיר קמי' קוב"ה ולפרסומי ניסא בכל אינון ניסין דעבד ואי תימא אמאי איהו חובא והא קוב"ה ידע כולא וכו' אלא ודאי איצטריך ב"נ לפרסומי ניסא ולאשתעי קמי' בכל מה דאיהו עבד בגין דאינון מילין סלקין וכל פמליא דלעילא מתכנשין וחמאן לון ואודין כולהו לקוב"ה ואסתלק יקרי' עלייהו עילא ותתא עכ"ל ממילא מובן מדברי הזוהר שע"י סיפור דיצ"מ מתעורר למעלה שבח מהמלאכי' שמספרין בכבוד הש"י ובשבח ישראל ואיתוסף כח כביכול עי"ז לנקום נקמת ישראל גם כן מן הגלות ושעבוד החיל הזה והנה מהראוי להתבונן מה הוא השבח הגדול שמשבחין המלאכים את ישראל על הסיפור הזה הלא בודאי מי שעושין לו טובה מחוייב לספר ולהחזיק טובה למי שעשה לו טובה כזו. אך הוא לדעתי כאשר תדקדק בלשון הזוהר שאמר ואודן לי' על עמא קדישא דאית לי' בארעא דחדאן בחדו"א דפורקנא דמאריהו"ן הנה לא אמרו בחדוה דפורקנא דילהון דפרי"ק לון מאריהו"ן אך הוא כאשר תדקדק והנ' הסיפור ההוא שאנו משבחין בגלות המר הזה שגאלינו הש"י מעבדות לחירות בעת צאתנו מאמ"צ בזה תגדל שבחינו כי אכתי אנחנו עובדים ביותר דחקות ויותר שעבוד כפלי כפליים לאין משער בארבע כנפות הארץ בין האומות ובאריכות הזמן בכפלי כפליים מן גלות מצרים אשר אלו כל הימים דיו וכו' לא נתנונו המון לאומים די השב רוחינו זה קרוב לאלף ושמונה מאות שנה והנה העבד הנתון תחת יד משעבדו בשעבוד רב ועצום בימי זקנתו האיך ישמח ויגיל בגילה ורנן על שיצא בימי נעוריו פעם אחת משעבוד לחירות הלא יתאנח במר נפשו על שהוא נתון כעת בצרה ובשבי' אך אעפ"כ ישראל עם קרובו הגם שהם כעת בעוה"ר נתונים וכו' עד אשר ירחם הש"י עלינו אעפ"כ הם שמחים בגאולת מצרים להיות שהיו במצרים עירום וערי' בלא תורה ומצות ונשתקעו עי"ז בזמן קצר במ"ט ש"ט ומאז שיצאו ונבחרו לסגולה ניתן להם התורה ומצותי' ובזה הם מובדלים מכל עם בגלות החל הזה ות"ל ית"ש הגם שנתארך הגלות בעוה"ר לא אלמן ישראל מאלקיו והם נשארים באמונתו ית"ש ובאמונת התורה ומצותי' בזה הם מובדלים מכל עם וריקנין שבהם מלאים מצות כרימון ובעבור זה נקרא גאולת מצרים גאולת עולם כי לא יהי' עוד גלות כזה להשתקע ח"ו בטומאות הקליפות כ"כ הגם שלענין גלות הגופות בעוה"ר גדל' כעת הגלות בכפלי כפליים לאין משער אבל בגלות הנפשות אין שום גלות דומה לגלות מצרים והנה נפשותינו הן המה חלק אלקי ממעל כמ"ש ויפח באפיו וכו' ומן דנפח מתוכו נפח והנה כאשר גאל הש"י את נפשותינו ממצרים נק' כביכול גאול' להש"י שלא היו הנפשות שבעולם מכירין אלקותו מגודל טומאות הקליפות אשר הי' אחוז בהם ולא היתה שום אומה בעולם שיכירו אלקותו והנה מאז צאתנו מאמ"צ כבר ישנו עם אחד הגם שכעת בעוה"ר העם הקדוש הזה הוא מפוזר ומפורד בין העמים עכ"ז הם מאמינים באלקותו ומוסרים נפשם על קדושת שמו לזה נקרא גאולת מצרי' כביכול גאולתו ית"ש היינו גאולת שמו. הגם שגם בגלות הזה כתיב בכל צרתם וכו' והשכינ' כביכול עמנו בגלות עכ"ז אינו דומה לגלות מצרים וכנ"ל הבן הדבר והנה ישראל בגלותם כשמספרין בגאולת מצרים ושמחים ע"ז הגם שהם בגלות כעת בכפלי כפליים אבל הם שמחים בגאולת אדוניהם כביכול דהיינו גאולת נפשותם (חלק אלקי) שכבר הם בני בני' של תורה ויודעי שם תפארתו וז"ש בזוהר שהמלאכים משבחין מאוד את ישראל בסיפור זה כי תגדל שבחם מאוד בזה הגם שהם נתונים בשבי' בעצמם עכ"ז הם שמחים בפורקנ"א דמאריהו"ן היינו גאולת אדוניהם כביכול וכאמור. הנה זה יורה גודל אהבתם להש"י אשר תקטן בעיניהם צער גופם באשר הם מתנחמים ושמחים בזה אשר כבר נתפרסם כבוד אלקותו ית"ש ואין כאן עוד גלות כגלות מצרים כי כבר נתרב' הדעת ויודעים את ד' ואת תורתו והנה הוראת המצה על שלא הפסיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד וכו' כי בחפזון יצאת וכו' כי לא יכלו להתמהמה כי אלו הי' מתמהמהים כרגע הי' ח"ו משוקעים בשער הנ' הנה מזה יש להתבונן עד היכן הי' גלות הנפשות בגלות מצרים ע"כ יש לנו לספר ולשמוח בגאולה הלזו גם בגלותינו וכו' והנה כשאנחנו בזה בטעם המצ"ה כנ"ל הנה אנחנו מספרים ושמחים בגאול' הלזו ואז המלאכים מרבים בשבחים רבים היינו בשבח גואל ישראל וקדושו ובשבח ישראל שעושין עיקר מגאולת הנפשות אשר לד' המה וכו' וז"ש לחם עוני שעונין עליו דברים הרבה רצ"ל ע"י הלחם הלז עונין המלאכים למעלה דברים הרבה היינו שבח הקב"ה ושבח ישראל ובזה יצדק לשון עונין שעונין על דבורי ישרא' בסיפור הגאול' המלאכי' עונין ואומרי' וכאמו' בזוה' וג"כ דברי' הרבה כי מהוראת הסיפור דיצ"מ על המצה שנצטוינו לספר מוכח מזה שמחויב האדם לספר כל הנסי' שנעשים לו תמיד וכמ"ש בזוהר:
(י) דבר אחר עני כתי' מה עני שדרכו בפרוסה וכו' במדרש א"ר מתיא בן חרש ואעבור עליך וכו' ואומר לך בדמיך חיי וכו' בזכות ב' דברים נגאלו אבותינו ממצרים שלא הי' בידם זכות להיגאל ונתן להם הקב"ה דם פסח ודם מילה שמלו ישראל בלילה הזה הוא אשר דברנו מקודם שהיו משוקעים מאד בטומאה והיו עירום ועריה מתור' ומצות ונתן להם הקב"ה קצת מצות מן התורה שהי' בידם מעט זכות וזה הי' בהכרח כי לא יכלו להתמהמה עוד ולהמתין עד שיפריחו מצות ומע"ט ולזה מורה המצה שלא הספיק בצקת וכו' וכנ"ל וזה שקרא הכתו' לחם עני ופירשו בו מה עני שדרכו בפרוסה כן נתן להם הש"י אז פרוסה קטנה מן התורה שיהי' בידם מעט זכות בכדי למהר גאולתם כי לא יכלו להתמהמה וברמז פרוסה בגימטריא דמי הפסח דמי המילה:
(יא) דבר אחר מה דרכו של עני הוא מסיק וכו' יתבאר ע"פ המדרש וירדפו מצרים אחריהם א"ל הקב"ה מי גרם לכם כל אלו חפזון שיצאתם מכאן ואילך כי לא בחפזון תצאו לשעבר אני ובית דיני הייתי מהלך לפניהם שנאמר ויי הולך לפניהם אבל לע"ל אני לבדי שנאמר כי הולך לפניכם ד' ומאספכם וכו' להבין המדרש הזה מה איכפת שהלך הקב"ה כביכול עם בית דינו וגם האיך תלוי זה בחפזון והנה יתבאר ע"פ הנ"ל להיות ידוע השם הוי' ב"ה הוא שם הרחמים והחסד משא"כ שם אדנ"י מורה על בחי' דין דינא דמלכות' והנה ידוע למשכילים בחכמה אשר שם אדנ"י כביכול מקבל מן שם הוי' ויכונה הענין הזה בשם משפיע ומקבל כדרך איש ואשתו כביכול לשבר את האוזן והנה בהתגלות השם הויה ב"ה לבדו ונגלה כבוד יי מור' על רחמים וחסדי' גמורים פשוטים משא"כ עם שם אדנ"י מורה שיש עדיין גם בחי' דין ועד שיסכים גם מדת הדין לא יגמור החסד והרחמים והנה ע"פ האמור שיצ"מ הי' בחפזון כי היו משוקעים מאוד בטומאה עד שלא יכלו להתמהמה כרגע לזה הי' עדיין ג"כ התעוררות הדין והלך לפניהם כביכול הוא ובית דינו ז"ש בעל הגדה אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו כבוד נק' שם אדושם היינו הבית דין והעצם הוא הוי"ה ב"ה ועי"ז נתהוו' עדיין וירדפו מצרי' אחריהם והשר של מצרים קטרג הללו עע"ז וכו' עד שנתעורר על הים ע"י תפלת משה התעוררות הרחמים ממקום עליון ונורא כמ"ש בזוהר מה תצעק אלי דייקא בעתיקא תליא מילתא לזה אמר ויושע ד' ביום ההוא דייקא השם הוי"ה ב"ה כי עד עתה וד' הולך וכו' הוא ובית דינו ולא היה עדיין ישוע' שלימה עד שהתעוררו הרחמים על הים להמתיק הדין של הב"ד שאז הסכים הב"ד לרחמים ובזה תבין המדרש שאמר הש"י מי גרם לכם כ"ז חפזון שיצאתם שלא הי' בידם זכות כ"כ וזה גרם הקטרוג וזה גרם שהלך הש"י לפניהם עם בית דינו משא"כ לע"ל ב"ב ריקנים שבך מלאים מצות כרימון לא יהיה שום דין כי יוכלל בחסד תיכף בעת הגאולה ולא יהי' עוד שום צער אחר הגאולה והנה מצה מורה על החפזון כנ"ל ולזה קראה לחם עני מה דרכו של עני הוא מסיק ואעפ"כ לא נגמר התכלית עד שאשתו אופה כן כביכול בכאן בלילה הזה הוא מסיק וכו' ע"כ כתיב וד' הולך לפניהם הוא וב"ד כנ"ל עד שבאו אל הים אז ויושע הו"י' ביום ההוא וכו' כי נכלל הדין ונתהפך לחסד הבן מעצמך הדברים כי א"א לפרש בכתב:
(יב) ע"ד הסוד אמר שמואל לחם עוני שעונין עליו דברים הנה בס' ברכ"ע כתב ז"ל ואמנם עצם בחינ' מצה בסוד לחם עני הנה בחי' לחם בסוד מזלא כמו שאמר רזא דג' הויו"ת ובהיות אחד מד' פרקים בפסח על התבואה יהיה אכילת האדם בימי הפסח בחי' שרשיות לכל השנה כולה וצריכה שימור ביותר לבל יבא בה ערל וטמא רזא דשאור וחמ"ץ (בגי' עץ הדעת שהחמיץ את העיס' אדה"ר שהיה חלתו של עולם ובזה ידוקדק גם כן לטעם הכתוב ושמרתם את המצות כי בעצם היום הזה וכו' היינו המצות צריכין אז שמירה יתירה כי בעצם היום הזה וכו' שהוא פרק התבואה ויש לה עילוי רב וצריכה שמירה נ"ל) כי בזמן שדנין על התבואה יהיה בחי' עילוי לסוד ראשית תבואתו כענין שפירשנו בפסוק גדולים מעשה ד' דרושים וכו' כי בעת אשר מעש"י ד' דרושים ונסקרים לכל חפציה' לכל הנהו הרפתקי דעדו עלייהו בההוא זמנם יש להם עילוי רב וגדולים הם ודאי בהיותם מושגחים בעת ההוא מן המשגיח העליון שהמשכיל והמושכל אחד הם אצלו ומה שיהיה עליו עצם השגחתו הרי יש לו דביקות בבחי' השכל הפלא העליון והיא תהלתו וכאשר יהיה בפסח פרק ההשגח' שעל התבוא' צריכ' שימור ביותר כי כל דבר שיש לו מעל' יתיר' בעי שימור טפי דהכי אמרי' ג' צריכין שמירה וכו' והנה מבחי' התבואה יהי' כמה בירורים עד הגיעם ללחם דאשתני למעליותא לעיקר חיי האדם והוא נמשך ממזלא דכל מזוני בי' תליין שסודו ג' הוי"ת לבחי' ג' רישין עילאין והנה כאשר יתמלא ג' הוי"ת באלפין יהי' סוד הג' מילואין בחושבן נ"ז סוד א"ל זו"ן שביאר האריז"ל בסוד א"ל הוי"ה ונמצינו שסוד מילוי ג' הויות דלחם הוא סוד ז"ן שהוא רזא דאוכ"ל כנודע והרי הג' פשוטים ומילויים הוא בסוד מצ"ה דאישתני לעילוייא בחי' הוי"ת (פשוטים) לסוד הויות מלאו' רזא דשם מ"ה שה"ס יחי' האד"ם ואמנם בבחי' הלח"ם אשר הוא אוכ"ל יתכן כוונה זו גם לכל ימות השנ"ה כי בחי' לח"ם הוא הנמשך מג' הויו"ת ונעש' אוכ"ל לגבי אד"ם האוכלו ובזה יהי' מילוי לשמות הללו כי כאשר יאכל האד"ם את הלח"ם המושפ"ע לו מהז"ן ומפרנס לכל ויהי' לבו לשמים לדע"ת אותו בכל דרכיו (בזה יהי' תיקון לשא"ר חמ"ץ סוד ע"ץ הדע"ת טוב ורע כיון שדעת"ו נוטה לטו"ב והבן כנ"ל) יהי' בזה מילוי לבחי' השמות של הלח"ם (ויהי' עם האוכ"ל בחי' מצ"ה כי נסתלק שא"ר חמ"ץ הוא ע"ץ הדע"ת והבן כנ"ל) כי נתמלא רצון של המשפיע בהיותו טובתו להשפעת אד"ם ומזונו ובלבד שלא יהי' נפש בלא דע"ת (היינו כשדעתו יהי' ח"ו למלאות כרסו שהיא בחי' שא"ר חמ"ץ ע"ץ הדע"ת נוטה לרע ח"ו והבן כנ"ל) והרי האד"ם האוכ"ל גורם למלאות בחי' ההויו"ת בסוד אדם כנזכר וזה שאמר כי לא על הלח"ם לבדו יחי' האד"ם כי בהיות עדיין הלח"ם לבד בלא מילוי מבחי' אוכ"ל אכתי לא מהני מידי אלא ודאי על כל מוצא פ"י י"י כי המילוי מיקרי מוצא הפה הנמשך מבחי' הוי' שכל מילוי האותיות יהיו לכל אשר יבטא האד"ם כל אות בפ"ע (רצ"ל שיעשה מכל אות דבור בפ"ע) ועל כל מוצא פי הוי' יחי' האד"ם ודאי בהיות שפע הוי' נמשך לבחי' אד"ם כנז' ועכ"פ מסוד מצ"ה מפורש בחי' הלח"ם ובחי' האוכ"ל ויחדיו יהיו תמים על כל מוצא פי הוי' ועליו יחי' האדם עכ"ל וכאשר תבין מ"ש לעיל בהגהותי שא"ר חמ"ץ ה"ס ע"ץ הדע"ת והנה מע"ץ הדע"ת נמשך ההיפך כי ביום אכלך ממנו וכו' והנה אפי' בשאר ימות השנה בהיות האד"ם אוכ"ל לח"ם בכוונה להמשיך האוכ"ל בחי' א"ל הוי' שהוא מילואי הלח"ם יהי' בגי' מצ"ה ונסתלק בחי' שא"ר חמ"ץ שהוא ע"ץ הדע"ת ונמשך לו עי"ז חיות יחי' האד"ם משא"כ בהיפוך באין כוונתו לטוב אבל בפס"ח באכילת המצה לחודה אפי' בזולת הכוונ' הנ"ל הנה מצוה שמה ונמשך החיות הנ"ל דהרי אישתנית מתב"ת לחם שהוא תיבה אחת ג' הויו"ת להיקרא מצה שהוא ג' הויו"ת במילואם שצריכין לבטא אותם בתיבות ודיבורים רבים יו"ד ה"א וכו' וז"ש שעונין עליו דברי' הרבה שבכל שנה מתיבת לחם הוא ג' תיבות היינו ג' הויות משא"כ מצה י"ב תיבות כשקורין כל אות במבטא כנ"ל ונמשך מזה החיות כנ"ל הבן:
(יג) ד"א מה עני שדרכו בפרוסה וכו' יתפרש עפ"י הזהר ויצא דף קנ"ז פתח ר"ח ואמר בראשון בי"ד יום לחדש בערב תאכלו מצות וכתיב שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם ענ"י לחם ענ"י כתיב האי מלה אתערו בה חברייא אבל ת"ח כד הוו ישראל במצרים הוו ברשותא אחרא כד בעא קוב"ה לקרבא לון לגבי' יהב לון אתר דלחם עני מאן עני דא דוד מלכא דכתיב בי' כי ענ"י ואביון אני (סיהרא דלית לה מגרמא כלום רק מה דיהב לה שימשא כנ"ל) והאי לח"ם ענ"י איקרי מצ"ה ונק' בלא דכורא (מצ"ה בגי' קל"ה בסוד נשים דעתן קלות) מסכונתא הוה איתקריבו לגבי מצ"ה בקדמיתא כיון דקריבו לון יתיר עייל לון קוב"ה בדרגין אחרנין ואתחבר דכורא בנוק' וכדין מצ"ה כד איתחברת בדכור' איקרי מצו"ה בתוס' ו' הה"ד כי המצו"ה הזאת כך מצ"ה בקדמיתא ולבתר מצוה עכ"ל ובזה יתבאר הפסוק שבעת ימים תאכל מצ"ת וביום הז' מצות יאכל וכו' מעיקרא אמר מצ"ת חסר ו' ואח"כ מצות בוי"ו והבן היטב ובאלה הדברים יתבאר לך כתוב בתור' לח"ם ענ"י דרגא דמסכנותא דלית לה מגרמא כלום. ואח"כ ממשיכין לו החסדים מרזא דוא"ו וקרינין עונ"י ואתעביד בגי' קו"ל הנמשך לדיבור. ובזה יש לרמוז הפסוק הנה הוי' רוכב על ע"ב וחסד) ק"ל (דרגא דבחי' ענ"י בגי' ק"ל) ודא מצרי' וכביכול השם רוכב עליו ונעשה מן ק"ל קו"ל בפס"ח סוד פ"ה ס"ח ובזה יתבאר לך המאמר מה ענ"י שדרכו בפרוס' מה תיבת ענ"י הוא פרוס חסר ו' מתיבת עונ"י קו"ל וצריכין אנחנו להמשיך הוי' בקריאתינו אף כאן בפרוסה תיבת מצ"ה הוא ג"כ פרוס שחסר ו' במצו"ה ואנחנו באכילתינו המצ"ה לשם מצו"ה ממשיכין לה הוא"ו. והבן:
(יד) ד"א מה דרכו של ענ"י היא מסיק וכו' יתבאר עפ"י המדרש שזכרנו בדרך הדרוש לשעבר אני וב"ד הייתי מהלך לפניכם אבל לע"ל אני לבדי וכבר כתבנו שם הדקדוקים וניחא לן עפ"י דברי מר"ן האריז"ל בס' הכוונות חנם נמכרתם ולא בכסף תגאלו הכונה חנם הוא הסט"א דכל עובדהא למגנא ולא בכסף דלא להוי פורקנא מסטרא דחס"ד אלא מסטרא דזהב היינו אימא עילאה דלימות המשיח היא כנור דשמונה נימון היינו אימא עילאה והיינו דאמרז"ל דיאמרו ישראל ליצחק כי אתה אבינו. דגבור' אתאחדת בבינ"ה וממנה יהא פורקנא דילהון והיינו כימי צאתך מאצ"מ אראנו נפלאות והתם מסטרא דיובלא נפקו אלא דהתם איתגלייא אימא עילאה בתתאה ובאמא תתאה נפקו והשתא לאו הכי אלא דאיתגלייא אימא עילאה ביצחק ובזה יפקון וכולה כדקחזי וז"ס יושב בשמים ישח"ק ואפיק צ' ועייל ש' סוד אימא עילאה דאיתכללת ביצח"ק והיינו יושב אימא עילאה בשמי"ם הוא יצח"ק משום דעאלו בקליפין דאינון חנ"ם לכן פרקנין באתר דלא שלטין קליפין היינו אימא עילאה וז"ס כימי צאתך (לניכח) לבתר אמר אראנו (נסתר) דע"י עלמא דאיתכסיי' להוי פורקנא וכמד"א ועבד הלוי הוא ולהכי אמר באיתכסייא וכולא שפיר והיינו דכתיב י"י כגבור יצא ודי בזה עכ"ל הטהור ובזה תבין המדרש לשעבר אני וב"ד וכו' היינו התגלות אימא עילא' בתתאה וע"י אימא תתאה נפקו משא"כ לע"ל אני לבדי ע"י התכללות אימא עילאה בגבורה (דז"א כו') והנה מה שנ"ל דבימי צאתינו מאמ"צ דאיתגלייא אימא עילא' בתתא' הוא ע"י הז"א וזה בדרך אפש' ויה"ר שלא יאמר פינו דבר שלא כרצונו ובזה תבין המאמר המדבר מענינו ליל הסיפור דיצ"מ לח"ם ענ"י מה דרכו של עני הוא מסיק ומכין הכל ואעפ"כ לא נגמר התכלית על ידו רק אשתו אופה כך כאן בימי צאתינו מאמ"צ הוא מסיק דאתער והוכן פורקנא מאימא עילאה היושב בשמים ואשתו אופה היינו הגמר הי' ע"י אימא תתאה דאיתגלייא אימא עילאה בתתאה משא"כ לע"ל ב"ב דיתער פורקנא רבא מיובל העליון ולא יכנף עוד מוריך והי' י"י למלך עכ"ה אמן: