"וְעַתָּה אֲחוֹתִי הַחֲרִישִׁי אָחִיךְ הוּא": עיון מורחב בפרשיית אמנון ותמר
1א
הדף מאת: גילי ושירה זיוון / מרכז יעקב הרצוג
2ב
דף הלימוד עוסק בפרשיית האונס של תמר על ידי אחיה מצד אביה - אמנון. במהלך הלימוד נבחן את התנהגות הדמויות בעלילה: תמר הנאנסת, אמנון האנס, אבשלום אחיה, ודוד המלך - אביהם של השלושה. נתמקד בעיצוב הלשוני של הטקסט, בפרשנותם של חז"ל ונשווה למקומות אחרים במקרא אשר יסייעו להבין את הרקע לסיפור טעון זה.
3ג
דיון
דף הלימוד עוסק בפרשיית האונס של תמר על ידי אחיה מצד אביה - אמנון. במהלך הלימוד נבחן את התנהגות הדמויות בעלילה: תמר הנאנסת, אמנון האנס, אבשלום אחיה, ודוד המלך - אביהם של השלושה. נתמקד בעיצוב הלשוני של הטקסט, בפרשנותם של חז"ל ונשווה למקומות אחרים במקרא אשר יסייעו להבין את הרקע לסיפור טעון זה.
4ד
דיון
א. "אַל אָחִי, אַל תְּעַנֵּנִי"
נקרא את סיפור האונס של תמר בת דוד ומַעֲכָה, נכדת מלך גשור, המופיע בספר שמואל ב:
5ה
(א) וַיְהִי אַחֲרֵי-כֵן, וּלְאַבְשָׁלוֹם בֶּן-דָּוִד אָחוֹת יָפָה וּשְׁמָהּ תָּמָר; וַיֶּאֱהָבֶהָ אַמְנוֹן בֶּן-דָּוִד. (ב) וַיֵּצֶר לְאַמְנוֹן לְהִתְחַלּוֹת בַּעֲבוּר תָּמָר אֲחֹתוֹ כִּי בְתוּלָה הִיא; וַיִּפָּלֵא בְּעֵינֵי אַמְנוֹן לַעֲשׂוֹת לָהּ מְאוּמָה. (ג) וּלְאַמְנוֹן רֵעַ וּשְׁמוֹ יוֹנָדָב בֶּן-שִׁמְעָה אֲחִי דָוִד; וְיוֹנָדָב אִישׁ חָכָם מְאֹד. (ד) וַיֹּאמֶר לוֹ, מַדּוּעַ אַתָּה כָּכָה דַּל בֶּן-הַמֶּלֶךְ בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר הֲלוֹא, תַּגִּיד לִי; וַיֹּאמֶר לוֹ אַמְנוֹן, אֶת-תָּמָר אֲחוֹת אַבְשָׁלֹם אָחִי אֲנִי אֹהֵב. (ה) וַיֹּאמֶר לוֹ יְהוֹנָדָב, שְׁכַב עַל מִשְׁכָּבְךָ וְהִתְחָל; וּבָא אָבִיךָ לִרְאוֹתֶךָ, וְאָמַרְתָּ אֵלָיו תָּבֹא נָא תָמָר אֲחוֹתִי וְתַבְרֵנִי לֶחֶם וְעָשְׂתָה לְעֵינַי אֶת-הַבִּרְיָה לְמַעַן אֲשֶׁר אֶרְאֶה וְאָכַלְתִּי מִיָּדָהּ. (ו) וַיִּשְׁכַּב אַמְנוֹן וַיִּתְחָל; וַיָּבֹא הַמֶּלֶךְ לִרְאוֹתוֹ, וַיֹּאמֶר אַמְנוֹן אֶל-הַמֶּלֶךְ תָּבוֹא-נָא תָּמָר אֲחֹתִי וּתְלַבֵּב לְעֵינַי שְׁתֵּי לְבִבוֹת, וְאֶבְרֶה מִיָּדָהּ. (ז) וַיִּשְׁלַח דָּוִד אֶל-תָּמָר הַבַּיְתָה לֵאמֹר: לְכִי נָא בֵּית אַמְנוֹן אָחִיךְ, וַעֲשִׂי-לוֹ הַבִּרְיָה. (ח) וַתֵּלֶךְ תָּמָר בֵּית אַמְנוֹן אָחִיהָ וְהוּא שֹׁכֵב; וַתִּקַּח אֶת הַבָּצֵק ותלוש }וַתָּלָשׁ{ וַתְּלַבֵּב לְעֵינָיו וַתְּבַשֵּׁל אֶת-הַלְּבִבוֹת. (ט) וַתִּקַּח אֶת הַמַּשְׂרֵת וַתִּצֹק לְפָנָיו, וַיְמָאֵן לֶאֱכוֹל; וַיֹּאמֶר אַמְנוֹן, הוֹצִיאוּ כָל-אִישׁ מֵעָלַי, וַיֵּצְאוּ כָל-אִישׁ מֵעָלָיו. (י) וַיֹּאמֶר אַמְנוֹן אֶל-תָּמָר, הָבִיאִי הַבִּרְיָה הַחֶדֶר, וְאֶבְרֶה מִיָּדֵךְ; וַתִּקַּח תָּמָר אֶת-הַלְּבִבוֹת אֲשֶׁר עָשָׂתָה, וַתָּבֵא לְאַמְנוֹן אָחִיהָ הֶחָדְרָה. (יא) וַתַּגֵּשׁ אֵלָיו לֶאֱכֹל; וַיַּחֲזֶק-בָּהּ וַיֹּאמֶר לָהּ, בּוֹאִי שִׁכְבִי עִמִּי אֲחוֹתִי. (יב) וַתֹּאמֶר לוֹ, אַל-אָחִי אַל תְּעַנֵּנִי כִּי לֹא יֵעָשֶׂה כֵן בְּיִשְׂרָאֵל: אַל תַּעֲשֵׂה אֶת הַנְּבָלָה הַזֹּאת. (יג) וַאֲנִי, אָנָה אוֹלִיךְ אֶת חֶרְפָּתִי, וְאַתָּה תִּהְיֶה כְּאַחַד הַנְּבָלִים בְּיִשְׂרָאֵל; וְעַתָּה דַּבֶּר נָא אֶל הַמֶּלֶךְ, כִּי לֹא יִמְנָעֵנִי מִמֶּךָּ. (יד) וְלֹא אָבָה לִשְׁמֹעַ בְּקוֹלָהּ; וַיֶּחֱזַק מִמֶּנָּה וַיְעַנֶּהָ, וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ. (טו) וַיִּשְׂנָאֶהָ אַמְנוֹן שִׂנְאָה גְּדוֹלָה מְאֹד כִּי גְדוֹלָה הַשִּׂנְאָה אֲשֶׁר שְׂנֵאָהּ מֵאַהֲבָה אֲשֶׁר אֲהֵבָהּ; וַיֹּאמֶר לָהּ אַמְנוֹן, קוּמִי לֵכִי. (טז) וַתֹּאמֶר לוֹ, אַל-אוֹדֹת הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת מֵאַחֶרֶת אֲשֶׁר-עָשִׂיתָ עִמִּי לְשַׁלְּחֵנִי; וְלֹא אָבָה לִשְׁמֹעַ לָהּ. (יז) וַיִּקְרָא אֶת-נַעֲרוֹ מְשָׁרְתוֹ, וַיֹּאמֶר, שִׁלְחוּ נָא אֶת זֹאת מֵעָלַי הַחוּצָה; וּנְעֹל הַדֶּלֶת אַחֲרֶיהָ. (יח) וְעָלֶיהָ כְּתֹנֶת פַּסִּים, כִּי כֵן תִּלְבַּשְׁןָ בְנוֹת-הַמֶּלֶךְ הַבְּתוּלֹת מְעִילִים; וַיֹּצֵא אוֹתָהּ מְשָׁרְתוֹ הַחוּץ, וְנָעַל הַדֶּלֶת אַחֲרֶיהָ. (יט) וַתִּקַּח תָּמָר אֵפֶר עַל-רֹאשָׁהּ, וּכְתֹנֶת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלֶיהָ קָרָעָה; וַתָּשֶׂם יָדָהּ עַל-רֹאשָׁהּ, וַתֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְזָעָקָה. (כ) וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אַבְשָׁלוֹם אָחִיהָ, הַאֲמִינוֹן אָחִיךְ הָיָה עִמָּךְ, וְעַתָּה אֲחוֹתִי הַחֲרִישִׁי אָחִיךְ הוּא, אַל-תָּשִׁיתִי אֶת-לִבֵּךְ לַדָּבָר הַזֶּה; וַתֵּשֶׁב תָּמָר וְשֹׁמֵמָה בֵּית אַבְשָׁלוֹם אָחִיהָ. (כא) וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד שָׁמַע אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה; וַיִּחַר לוֹ מְאֹד. (כב) וְלֹא-דִבֶּר אַבְשָׁלוֹם עִם-אַמְנוֹן לְמֵרָע וְעַד-טוֹב: כִּי שָׂנֵא אַבְשָׁלוֹם אֶת-אַמְנוֹן עַל דְּבַר אֲשֶׁר עִנָּה אֵת תָּמָר אֲחֹתוֹ.
And it came to pass after this, that Avshalom the son of David had a fair sister, whose name was Tamar; and Amnon the son of David loved her. And Amnon was so distressed that he fell sick for his sister Tamar; for she was a virgin; and Amnon found it hard to contrive any thing with regard to her. But Amnon had a friend, whose name was Yonadav, the son of Shim῾a David’s brother: and Yonadav was a very subtle man. And he said to him, Why art thou, being the king’s son, so wasted, from day to day? wilt thou not tell me? And Amnon said to him, I love Tamar, my brother Avshalom’s sister. And Yonadav said to him, Lie down on thy bed, and feign to be sick: and when thy father comes to see thee, say to him, I pray thee, let my sister Tamar come, and give me bread and prepare the food in my sight, that I may see it, and eat it at her hand. So Amnon lay down, and feigned to be sick: and when the king came to see him, Amnon said to the king, I pray thee, let Tamar my sister come, and make me a couple of cakes in my sight, that I may eat at her hand. Then David sent home to Tamar, saying, Go now to thy brother Amnon’s house, and prepare food for him. So Tamar went to her brother Amnon’s house; and he was laid down. And she took flour, and kneaded it, and made cakes in his sight, and baked the cakes. And she took a pan, and poured it out before him; but he refused to eat. And Amnon said, Cause everyone to leave me. So everyone left him. And Amnon said to Tamar, Bring the food into the chamber, that I may eat from thy hand. And Tamar took the cakes which she had made, and brought them into the chamber to Amnon her brother. And when she had brought them to him to eat, he took hold of her, and said to her, Come lie with me, my sister. And she answered him, No, my brother, do not force me; for no such thing ought to be done in Yisra᾽el; do not do this shameful deed. And I, where should I carry my shame? and as for thee, thou shalt be as one of the base men in Yisra᾽el. Now therefore, I pray thee, speak to the king; for he will not withhold me from thee. But he would not hearken to her voice; and being stronger than she, violated her, and lay with her. Then Amnon hated her exceedingly; so that the hatred with which he hated her was greater than the love with which he had loved her. And Amnon said to her, Arise, be gone. And she said to him, Do not add this greater wrong of sending me away to the other that thou didst do to me. But he would not hearken to her. Then he called his servant that ministered to him, and said, Put now this woman out from me, and bolt the door after her. And she had a long sleeved robe upon her: for with such robes were the king’s daughters that were virgins apparelled. Then his servant brought her out, and bolted the door after her. And Tamar put ashes on her head, and tore her long sleeved garment that was on her, and laid her hand on her head, crying aloud as she went. And Avshalom her brother said to her, Has Amnon thy brother been with thee? but keep silence, my sister: he is thy brother; take not this thing to heart. So Tamar remained desolate in her brother Avshalom’s house. But when king David heard of all these things, he was very angry. And Avshalom spoke to his brother Amnon neither good nor bad: for Avshalom hated Amnon, because he had violated his sister Tamar.
6ו
דיון
• מהי המילה הבולטת ביותר בסיפור? סמנו אותה. מדוע לדעתכם היא נזכרת פעמים כה רבות?
• אילו פעולות נוקטת תמר כדי למנוע את האונס? ערכו רשימה מפורטת.
7ז
דיון
המדרשים הבאים מתארים את התנגדותה האקטיבית של תמר:
8ח

"וישנאה אמנון שנאה גדולה מאוד" - מאי טעמא? אמר רבי יצחק: נימא [=חוט] נקשרה לו ועשאתו כרות שפכה [=פגוע באיבר מינו]. וכי נקשרה לו איהי מאי עבדה [=כיצד קרה הדבר]? אלא אימא [=אמור] קשרה לו נימא ועשאתו כרות שפכה.
“And they made Solomon, son of David, king the second time, and anointed him unto the Lord to be leader, and Tzadok to be priest” (I Chronicles 29:22). This verse compares a leader, referring to King Solomon, to Tzadok, the High Priest: Just as for Tzadok, half of the shewbread given to the priests is for him, the High Priest, and half is for all his brothers, the other priests, so too for the leader, half is for him and half is for his brothers, the rest of the army. The Gemara asks: And with regard to Tzadok himself, from where do we derive that the High Priest takes half? The Gemara responds: As it is taught in a baraita: Rabbi Yehuda HaNasi says: The Torah states with regard to the apportionment of the shewbread: “And it shall be for Aaron and his sons, and they shall eat it in a holy place” (Leviticus 24:9), from which it is inferred: Half for Aaron and half for his sons. mishna The king “shall not add many wives for himself” (Deuteronomy 17:17), but only eighteen. Rabbi Yehuda says: He may add many wives for himself, provided that they are not like those who turn his heart away from reverence for God. Rabbi Shimon says: Even if he wants to marry only one wife, if she turns his heart away, he should not marry her. If so, why is it stated: “He shall not add many wives for himself”? This teaches that even if his wives are like Abigail, who was righteous and prevented David from sin (see I Samuel, chapter 25), it is prohibited for him to have many wives. gemara The Gemara asks: Is this to say that Rabbi Yehuda interprets the rationale behind the mitzva in the verse and draws halakhic conclusions based on that interpretation, and Rabbi Shimon does not interpret the rationale in the verse? But didn’t we hear them hold the opposite opinions with regard to interpreting the rationale behind a mitzva in a verse? As it is taught in a baraita (Tosefta, Bava Metzia 10:3): In the case of a widow, whether she is poor or whether she is wealthy, one may not take collateral from her for a loan, as it is stated: “You may not take the garment of a widow for a pledge” (Deuteronomy 24:17); this is the statement of Rabbi Yehuda. Rabbi Shimon says: In the case of a wealthy widow, one may take collateral from her. But in the case of a poor widow, one may not take collateral from her, because you are obligated to return it to her, and you will give her a bad name among her neighbors. And we say about this dispute: What is Rabbi Shimon saying? This is what he is saying: Because you take collateral from her, you are required to return it to her, as the verse states: “And if he is a poor person, you shall not sleep with his pledge; you shall restore the pledge to him when the sun goes down” (Deuteronomy 24:12–13), and you thereby give her a bad name among her neighbors, who will suspect licentious behavior when they see a man come to her house every morning and evening. Evidently, according to this dispute Rabbi Yehuda does not interpret the rationale in the verse and Rabbi Shimon does interpret the rationale in the verse. The Gemara explains: Generally, Rabbi Yehuda does not interpret the rationale in the verse, but it is different here, as the verse itself explains the rationale in the verse: What is the reason that “he shall not add many wives for himself”? He should not add many wives because of what is articulated in the continuation of the verse: “His heart should not turn.” And Rabbi Shimon could have said to you: Since generally we interpret the rationale in the verse, then if it is so that the prohibition against marrying many wives applies only to wives that are likely to lead his heart astray, the verse should write only: “He shall not add many wives for himself” and then be silent. In that case, I would say, on my own, what is the reason that he shall not add many wives? It is so that his heart should not turn away. Accordingly, why do I need the additional phrase “his heart should not turn away”? It serves to teach another halakha, that even if he wants to marry only one wife, if she turns his heart away, he should not marry her. But then how do I realize the meaning of the verse: “He shall not add many wives for himself”? It means that he should not have many wives even if they are like Abigail. § As for those eighteen women that the king may marry, from where do we derive that number? The Gemara responds: As it is written: “And to David sons were born in Hebron; and his firstborn was Amnon, from Ahinoam the Jezreelitess; and his second, Chileab, from Abigail the wife of Nabal the Carmelite; and the third, Absalom, son of Maacah, the daughter of Talmai, king of Geshur; and the fourth, Adonijah, son of Haggith; and the fifth, Shephatiah, son of Abital; and the sixth, Ithream, of Eglah, David’s wife. These were born to David in Hebron” (II Samuel 3:2–5). In these verses, a total of six wives are mentioned. And the prophet Nathan said to King David in his rebuke: “And I gave you your master’s house and your master’s wives into your bosom and I gave you the house of Israel and Judah; and if that were too little, then I would add to you like these and like those” (II Samuel 12:8). “Like these”; this is referring to the wives enumerated above, meaning another six. “And like those”; this is referring to another six, so that all together there are eighteen he would be permitted to marry. Ravina objects to this explanation: Say instead: “Like these”; this is referring to an additional six, like the wives enumerated above, totaling twelve. “And like those”; this is referring to all of those enumerated previously, totaling twenty-four. The Gemara adds: Support for Ravina’s interpretation is also taught in a baraita: “He shall not add many wives to himself”; this means he may not marry more than twenty-four women. The Gemara comments: According to the one who interprets the letter vav, translated as the conjunction “and” in the term “and like those,” to add and expand upon what came before, the vav is written in order to add more, and therefore, there are forty-eight women. The Gemara comments: Support for this interpretation is also taught in a baraita: “He shall not add many wives to himself”; this means he may not marry more than forty-eight women. The Gemara asks: And as for the tanna of our mishna, what is his reason for limiting the number to eighteen? Rav Kahana says: The verse compares the latter term: “Like those [kahenna],” to the former term: “Like these [kahenna],” teaching that just as the former term: “Like these,” means six, so too, the latter term: “Like those,” means six and no more. The Gemara challenges the notion that David had only six wives. But there was also Michal, and so he had at least seven wives. Rav said: One of those six wives, Eglah, is Michal, and why was she called Eglah in the verse? It was because she was dear to him like a calf [egla], and so the verse states that Samson referred to his wife with the same term: “If you had not plowed with my calf you would not have found my secret” (Judges 14:18). The Gemara challenges the identification of Eglah with Michal: And did Michal have children? But isn’t it written: “And Michal the daughter of Saul had no child until the day of her death” (II Samuel 6:23)? Rav Ḥisda said: Until the day of her death she had no child, but on the day of her death she had a child. The Gemara challenges this: Now, these children of David’s, where does it count them? In Hebron, as Eglon was listed above with David’s wives in Hebron. But the incident with Michal, in the context of which the verse says she had no children, was in Jerusalem, as it is written: “And it was so, as the Ark of the Lord came into the city of David, that Michal the daughter of Saul looked out the window and saw King David leaping and dancing before the Lord, and she despised him in her heart” (II Samuel 6:16). And Rav Yehuda says, and some say it is Rav Yosef who says: Michal received her punishment [lemitarpesah] immediately, and therefore could not have had children afterward. Rather, say a different explanation: Until that incident, she had a child; from that point forward, she did not have a child. The Gemara challenges the notion that David had only this limited number of wives. But isn’t it written: “And David took more concubines and wives in Jerusalem after he came from Hebron” (II Samuel 5:13). The Gemara responds: All of these were to complete the tally of eighteen and no more. The Gemara asks about this verse: What is the meaning of “wives” and what is the meaning of “concubines” in that verse? Rav Yehuda says that Rav says: Wives receive a marriage contract and betrothal; concubines are taken without a marriage contract and without betrothal. Rav Yehuda says that Rav says: David had four hundred children in his army, and all of them were sons of beautiful women taken captive from their gentile homes during war (see Deuteronomy 21:10–14). And they grew their hair in a gentile hairstyle, and they all sat in carriages [bikronot] of gold. And they walked at the head of the troops, and they were the strong-arm enforcers of the house of David, on whose loyalty David’s monarchy relied. And Rav Yehuda says that Rav says: David’s daughter Tamar was the daughter of a beautiful woman taken captive in war and was born before her mother converted. Therefore, Tamar was not considered the daughter of David according to halakha. The proof of this is in what she said to Amnon, son of David, as it is stated: “Now, therefore, speak, please, to the king, for he will not withhold me from you” (II Samuel 13:13). And if it enters your mind to say that she was the daughter of a woman David married, would David have permitted Amnon’s sister to him as a wife? Rather, learn from this verse that she was the daughter of a beautiful woman who converted after Tamar was born, so halakhically Tamar was not a daughter of David. The Gemara continues to interpret the story of Amnon and Tamar. The verse states: “And Amnon had a friend whose name was Jonadab, son of Shimeah, David’s brother, and Jonadab was a very wise man” (II Samuel 13:3). Rav Yehuda says that Rav says: A wise man for wickedness. The verse recounts Jonadab’s words to Amnon: “And he said to him: Why, son of the king, are you so becoming leaner from day to day…and Jonadab said to him: Lie on your bed and feign illness, and when your father comes to see you, say to him: Let my sister Tamar come, please, and give me bread, and she should dress the food in my sight…And she took the pan and poured them out before him” (II Samuel 13:4–5, 9). Rav Yehuda says that Rav says: This means that Tamar prepared various kinds of fried [tiggun] food for Amnon. At the end of the story, the verse states: “Then Amnon hated her with exceeding, great hatred, for greater was the hatred with which he hated her than the love with which he had loved her” (II Samuel 13:15). The Gemara asks: What is the reason for Amnon’s intense hatred? Rabbi Yitzḥak says: While he raped her, a hair [nima] of hers became tied around his penis and caused him to be one whose penis has been severed. The Gemara asks: But if the hair became tied around his penis, what did she do? Why would Amnon hold this against her? Rather, say that she intentionally tied a hair around his penis during intercourse, and she made him one whose penis has been severed in order to take revenge on him, and for this he hated her. The Gemara challenges this: Is that so? But didn’t Rava interpret a verse homiletically: What is the meaning of that which is written: “And your renown went forth among the nations about your beauty” (Ezekiel 16:14)? This teaches that Jewish women do not have armpit hair or pubic hair. Therefore, Tamar would have had no hair to injure Amnon in that way. The Gemara responds: Tamar is different, as she was the daughter of a beautiful woman, who was a gentile. The verse relates that after Amnon raped her: “And Tamar put ashes on her head and rent her garment of many colors that was on her” (II Samuel 13:19). The Sages taught in the name of Rabbi Yehoshua ben Korḥa: Tamar established a great fence at that time by way of her public outcry, as people said: If such an occurrence could happen to the daughters of kings, all the more so could it happen to the daughters of ordinary people. If such an occurrence could happen to modest women like Tamar, who resisted, all the more so could it happen to licentious women. Rav Yehuda says that Rav says: At that time they decreed
9ט
דיון
• שימו לב לדיוק שעושה המדרש - לא "נקשרה לו" אלא "קשרה לו". מדוע יש צורך בדיוק זה? באיזה אור הוא מאיר את תמר לדעתכם?
10י
"ושנאה אמנון שנאה גדולה": ידמה שנתעצמה כפי יכולתה לחלוק על רצונו ואולי הכאיבה אותו בזה ההתעצמות שהיה ביניהם או אמרה לו דברי חרפות ולזה שנאה, כי כבר אמרה לו "ואתה תהיה כאחד הנבלים בישראל" או אולי אמרה לו דברים יותר קשים מאלו. והנה מרוב השנאה שלחה אמנון מביתו דרך בוז

מושגים
  • רלב"ג – רבי לוי בן גרשום - (1288-1344) נולד בפרובנס שבצרפת. פרשן המקרא ופילוסוף, איש מדע, רופא ומתמטיקאי. נפטר בצרפת.
11יא
דיון
• כיצד פירוש זה מאיר את דמותה של תמר לדעתכם?
12יב
דיון
ב. "וְאָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם הַכּוּ אֶת אַמְנוֹן וַהֲמִתֶּם אֹתו"
בפרק יג מסופר כי כעבור שנתיים דאג אבשלום לרצוח את אמנון:
13יג
(כג) וַיְהִי לִשְׁנָתַיִם יָמִים, וַיִּהְיוּ גֹזְזִים לְאַבְשָׁלוֹם בְּבַעַל חָצוֹר אֲשֶׁר עִם-אֶפְרָיִם; וַיִּקְרָא אַבְשָׁלוֹם לְכָל-בְּנֵי הַמֶּלֶךְ. (כד) וַיָּבֹא אַבְשָׁלוֹם אֶל-הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר, הִנֵּה-נָא גֹזְזִים לְעַבְדֶּךָ; יֵלֶךְ-נָא הַמֶּלֶךְ וַעֲבָדָיו, עִם-עַבְדֶּךָ. (כה) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל-אַבְשָׁלוֹם, אַל-בְּנִי אַל-נָא נֵלֵךְ כֻּלָּנוּ, וְלֹא נִכְבַּד עָלֶיךָ; וַיִּפְרָץ-בּוֹ וְלֹא-אָבָה לָלֶכֶת וַיְבָרְכֵהוּ. (כו) וַיֹּאמֶר אַבְשָׁלוֹם, וָלֹא, יֵלֶךְ-נָא אִתָּנוּ אַמְנוֹן אָחִי; וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ, לָמָּה יֵלֵךְ עִמָּךְ. (כז) וַיִּפְרָץ-בּוֹ אַבְשָׁלוֹם; וַיִּשְׁלַח אִתּוֹ אֶת-אַמְנוֹן וְאֵת כָּל-בְּנֵי הַמֶּלֶךְ. (כח) וַיְצַו אַבְשָׁלוֹם אֶת-נְעָרָיו לֵאמֹר, רְאוּ נָא כְּטוֹב לֵב-אַמְנוֹן בַּיַּיִן וְאָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם הַכּוּ אֶת-אַמְנוֹן וַהֲמִתֶּם אֹתוֹ אַל-תִּירָאוּ: הֲלוֹא כִּי אָנֹכִי צִוִּיתִי אֶתְכֶם חִזְקוּ וִהְיוּ לִבְנֵי-חָיִל. (כט) וַיַּעֲשׂוּ נַעֲרֵי אַבְשָׁלוֹם לְאַמְנוֹן כַּאֲשֶׁר צִוָּה אַבְשָׁלוֹם; וַיָּקֻמוּ כָּל-בְּנֵי הַמֶּלֶךְ, וַיִּרְכְּבוּ אִישׁ עַל פִּרְדּוֹ וַיָּנֻסוּ. (ל) וַיְהִי הֵמָּה בַדֶּרֶךְ, וְהַשְּׁמֻעָה בָאָה אֶל-דָּוִד לֵאמֹר: הִכָּה אַבְשָׁלוֹם אֶת כָּל בְּנֵי הַמֶּלֶךְ, וְלֹא נוֹתַר מֵהֶם אֶחָד.
And it came to pass after two full years, that Avshalom had sheepshearers in Ba῾al-ĥażor, which is near Efrayim: and Avshalom invited all the king’s sons. And Avshalom came to the king, and said, Behold now, thy servant has sheepshearers; let the king, I beseech thee, and his servants go with thy servant. And the king said to Avshalom, No, my son let us not all now go, lest we be a burden to thee. And he pressed him: but he would not go, and he blessed him. Then said Avshalom, If not, I pray thee, let my brother Amnon go with us. And the king said to him, Why should he go with thee? But Avshalom pressed him, that he let Amnon and all the king’s sons go with him. Now Avshalom had commanded his lads, saying, Mark now when Amnon’s heart is merry with wine, and I say to you, Smite Amnon; then kill him, fear not: have not I commanded you? be courageous, and be valiant. And the servants of Avshalom did to Amnon as Avshalom had commanded. Then all the king’s sons arose, and every man rode on his mule, and fled. And it came to pass, while they were on the way, that the report came to David, saying, Avshalom has slain all the king’s sons, and there is not one of them left.
14יד
דיון
• מדוע לדעתכם ביקש אבשלום מתמר אחותו להחריש לאחר האונס?
15טו
דיון
נשווה את תיאור שושלת בית דוד כפי שהיא מופיעה בספר שמואל ב' ובספר דברי הימים א':
16טז

(ב) וילדו {וַיִּוָּלְדוּ} לְדָוִד בָּנִים בְּחֶבְרוֹן; וַיְהִי בְכוֹרוֹ אַמְנוֹן לַאֲחִינֹעַם הַיִּזְרְעֵאלִת. (ג) וּמִשְׁנֵהוּ כִלְאָב לאביגל }לַאֲבִיגַיִל{ אֵשֶׁת נָבָל הַכַּרְמְלִי; וְהַשְּׁלִשִׁי אַבְשָׁלוֹם בֶּן-מַעֲכָה בַּת-תַּלְמַי מֶלֶךְ גְּשׁוּר. (ד) וְהָרְבִיעִי, אֲדֹנִיָּה בֶן-חַגִּית; וְהַחֲמִישִׁי, שְׁפַטְיָה בֶן-אֲבִיטָל. (ה) וְהַשִּׁשִּׁי יִתְרְעָם, לְעֶגְלָה אֵשֶׁת דָּוִד; אֵלֶּה יֻלְּדוּ לְדָוִד בְּחֶבְרוֹן.
And to David sons were born in Ĥevron: and his firstborn was Amnon, of Aĥino῾am the Yizre῾elite; and his second, Kil᾽av, of Avigayil the wife of Naval the Karmelite; and the third, Avshalom the son of Ma῾akha the daughter of Talmay king of Geshur; and the fourth, Adoniyya the son of Ĥaggit; and the fifth, Shefatya the son of Avital; and the sixth, Yitre῾am, by ῾Egla David’s wife. These were born to David in Ĥevron.
17יז
(א) וְאֵלֶּה הָיוּ בְּנֵי דָוִיד אֲשֶׁר נוֹלַד לוֹ בְּחֶבְרוֹן: הַבְּכוֹר אַמְנֹן לַאֲחִינֹעַם הַיִּזְרְעֵאלִית, שֵׁנִי דָּנִיֵּאל לַאֲבִיגַיִל הַכַּרְמְלִית. (ב) הַשְּׁלִשִׁי לְאַבְשָׁלוֹם בֶּן-מַעֲכָה בַּת-תַּלְמַי מֶלֶךְ גְּשׁוּר; הָרְבִיעִי, אֲדֹנִיָּה בֶן-חַגִּית. (ג) הַחֲמִישִׁי שְׁפַטְיָה, לַאֲבִיטָל; הַשִּׁשִּׁי יִתְרְעָם, לְעֶגְלָה אִשְׁתּוֹ.
Now these were the sons of David, that were born unto him in Hebron: the first-born, Amnon, of Ahinoam the Jezreelitess; the second, Daniel, of Abigail the Carmelitess; the third, Absalom the son of Maacah the daughter of Talmai king of Geshur; the fourth, Adonijah the son of Haggith; the fifth, Shephatiah of Abital; the sixth, Ithream by Eglah his wife.
18יח
דיון
כלאב, הבן השני, אשר נקרא בדברי הימים דניאל, קדם לאבשלום בסדר הירושה, אך בניגוד לאבשלום הוא לא תבע לעצמו את המלוכה. שלוש סיבות אפשריות לכך:
(1) ייתכן כי כלאב נפטר בגיל צעיר.
(2) כלאב העדיף את לימוד התורה על פני המלוכה, כדברי המדרש:
19יט
אוצר המדרשים (אייזנשטיין), עמוד קס"ב
תשעה נכנסו בחייהם לג"ע [=לגן עדן] כפי אמונתנו ולא טעמו טעם מיתה: בנימין בן יעקב, כלאב בן דוד, סרח בת אשר, בתיה בת פרעה, אליעזר עבד אברהם, ועבד מלך הכושי, ואליהו, חירם, ויעבץ בנו של ר' יהודה הנשיא. וי"א [=ויש אומרים] אף רבי יהושע בן לוי.
20כ
דיון
(3) כלאב לא היה ראוי למלוך מכיוון שזהות אביו איננה ברורה. כך לפי רש"י המצטט מהמדרש:
21כא
ובמדרש ויכלו מפרש, לפי שדוד נשא אביגיל אחר מיתת נבל, והיו חושדין אותו הבן שהוא של נבל, לכך קראו דוד שמות שניים: כלאב ודניאל: דניאל -דני אל, כלאב - שהיה דומה כולו לאב.
22כב
לפי שדוד נשא אביגיל אחר מיתת נבל, והיו חושדין אותו הבן שהוא של נבל, ולאחר שהביאה, פירש דוד ממנה שלשה חדשים, כדי לידע אם היתה מעוברת מן נבל ואם לאו, לאחר ג' חדשים בא עליה, ונתעברה הימנו, והיו ליצני הדור מליצים ואומרים: מן נבל היא מעוברת, מה עשה הקב"ה? צוה המלאך הממונה על יצירת הולד ועל צורתו, ואמר לו: לך וצור אותו בדמות דוד אביו, כדי שיעידו הכל שדוד הוא אביו... מה תלמוד לומר? כלאב - שהיה כולו אב. שכל הרואהו אומר: דוד אביו של זה
Abraham begot Isaac (Gen. 25:19). R. Isaac stated; No generation lacks scoffers. While Nabal was shearing his flock, David sent some of his young men to him with the request: Give, I pray thee, whatsoever cometh to thy hand, unto thy servants, and to thy son David (I Sam. 25:8). But Nabal retorted: Who is David? And who is the son of Jesse? There are many servants nowadays that break away every man from his master; shall I then take my bread and my water and my flesh that I have killed for my shearers and give it unto men of whom I know not whence they are? (ibid., vv. 10–11). When David’s men returned and repeated Nabal’s words, he armed himself and his soldiers, and with their weapons started out to destroy Nabal. But one of the young men told Abigail, Nabal’s wife, saying: “Behold, David sent messengers out of the wilderness to salute our master; but he hath spoken rudely to them” (ibid., v. 14). As soon as she heard what had transpired, she prepared a gift which she took to David, as it is said: Then Abigail made haste, and took two hundred loaves, and two bottles of wine, and five sheep ready dressed, and five measures of corn … and she said unto her men: “Go on before me; I come after you.” But she told not her husband Nabal (ibid., vv. 18–19). Later on Scripture states: And it came to pass about ten days later, that the Lord smote Nabal so that he died…. and David sent and spoke unto Abigail to take her to him to wife (ibid. 38:39). After he had her brought to him, David stayed apart from her for three months to determine whether or not she had conceived with Nabal. After the third month, David had intercourse with her and she became pregnant. The scoffers in that generation asserted that she had actually conceived from Nabal. What did the Holy One, blessed be He, do? He ordered the angel in charge of the formation of embryos to fashion that embryo in the likeness of its father so that everyone would be forced to acknowledge that David was the father. We know that this is so from the verse And his firstborn was Amnon, of Ahinoam the Jezreelitess, and his second, Chileab, of Abigail, the wife of Nabal the Carmelite (II Sam. 3:2). Why does Scripture call him Chileab (khilav)? Because he was completely like his father (kulo av), and everyone who saw him said: “David is this child’s father.” Similarly, Isaac resembled Abraham so closely that no one was able to distinguish between father and son, until Abraham pleaded with the Holy One, blessed be He, to differentiate between father and son. He did so by bestowing upon him the characteristics of old age, as it is said: And Abraham was old.2The hair of his head turned white as he proclaimed the Unity of God. Therefore, it is written: Abraham begot Isaac.
23כג
דיון
• אילו מניעים נוספים היו יכולים להיות לאבשלום כדי לרצוח את אחיו? האם רק נקמת אחותו עמדה לנגד עיניו?
• כיצד מידע חדש זה מאיר את היחסים שבין תמר לאחיה אבשלום?
• כיצד מצטייר כעת מעמדה של תמר כאישה בבית המלוכה?
24כד
דיון
ג. "כִּי חֶרְפָּה הִיא לָנוּ"
בשלב זה נשווה בין אונס תמר לאונס דינה בת יעקב ולאה, המופיע בספר בראשית בפרק לד:
25כה
(א) וַתֵּצֵא דִינָה בַּת-לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ. (ב) וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן-חֲמוֹר הַחִוִּי נְשִׂיא הָאָרֶץ; וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ, וַיְעַנֶּהָ. (ג) וַתִּדְבַּק נַפְשׁוֹ בְּדִינָה בַּת-יַעֲקֹב; וַיֶּאֱהַב אֶת-הַנַּעֲרָ וַיְדַבֵּר עַל-לֵב הַנַּעֲרָ. (ד) וַיֹּאמֶר שְׁכֶם אֶל-חֲמוֹר אָבִיו לֵאמֹר: קַח-לִי אֶת-הַיַּלְדָּה הַזֹּאת לְאִשָּׁה. (ה) וְיַעֲקֹב שָׁמַע כִּי טִמֵּא אֶת-דִּינָה בִתּוֹ, וּבָנָיו הָיוּ אֶת-מִקְנֵהוּ בַּשָּׂדֶה; וְהֶחֱרִשׁ יַעֲקֹב עַד-בֹּאָם. (ו) וַיֵּצֵא חֲמוֹר אֲבִי-שְׁכֶם אֶל-יַעֲקֹב לְדַבֵּר אִתּוֹ. (ז) וּבְנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ מִן-הַשָּׂדֶה, כְּשָׁמְעָם וַיִּתְעַצְּבוּ הָאֲנָשִׁים וַיִּחַר לָהֶם מְאֹד: כִּי-נְבָלָה עָשָׂה בְיִשְׂרָאֵל לִשְׁכַּב אֶת בַּת-יַעֲקֹב, וְכֵן לֹא יֵעָשֶׂה. (ח) וַיְדַבֵּר חֲמוֹר אִתָּם לֵאמֹר: שְׁכֶם בְּנִי, חָשְׁקָה נַפְשׁוֹ בְּבִתְּכֶם - תְּנוּ נָא אֹתָהּ לוֹ לְאִשָּׁה. (ט) וְהִתְחַתְּנוּ אֹתָנוּ בְּנֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ-לָנוּ וְאֶת-בְּנֹתֵינוּ תִּקְחוּ לָכֶם. (י) וְאִתָּנוּ תֵּשֵׁבוּ וְהָאָרֶץ תִּהְיֶה לִפְנֵיכֶם - שְׁבוּ וּסְחָרוּהָ וְהֵאָחֲזוּ בָּהּ. (יא) וַיֹּאמֶר שְׁכֶם אֶל-אָבִיהָ וְאֶל-אַחֶיהָ, אֶמְצָא-חֵן בְּעֵינֵיכֶם וַאֲשֶׁר תֹּאמְרוּ אֵלַי אֶתֵּן. (יב) הַרְבּוּ עָלַי מְאֹד מֹהַר וּמַתָּן, וְאֶתְּנָה כַּאֲשֶׁר תֹּאמְרוּ אֵלָי; וּתְנוּ לִי אֶת-הַנַּעֲרָ לְאִשָּׁה. (יג) וַיַּעֲנוּ בְנֵי-יַעֲקֹב אֶת-שְׁכֶם וְאֶת-חֲמוֹר אָבִיו בְּמִרְמָה וַיְדַבֵּרוּ: אֲשֶׁר טִמֵּא אֵת דִּינָה אֲחֹתָם. (יד) וַיֹּאמְרוּ אֲלֵיהֶם, לֹא נוּכַל לַעֲשׂוֹת הַדָּבָר הַזֶּה לָתֵת אֶת-אֲחֹתֵנוּ לְאִישׁ אֲשֶׁר לוֹ עָרְלָה כִּי חֶרְפָּה הִוא לָנוּ. (טו) אַךְ בְּזֹאת נֵאוֹת לָכֶם: אִם תִּהְיוּ כָמֹנוּ לְהִמֹּל לָכֶם כָּל-זָכָר. (טז) וְנָתַנּוּ אֶת בְּנֹתֵינוּ לָכֶם, וְאֶת בְּנֹתֵיכֶם נִקַּח-לָנוּ; וְיָשַׁבְנוּ אִתְּכֶם וְהָיִינוּ לְעַם אֶחָד. (יז) וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֵלֵינוּ לְהִמּוֹל, וְלָקַחְנוּ אֶת בִּתֵּנוּ וְהָלָכְנוּ. (יח) וַיִּיטְבוּ דִבְרֵיהֶם בְּעֵינֵי חֲמוֹר וּבְעֵינֵי שְׁכֶם בֶּן-חֲמוֹר. (יט) וְלֹא-אֵחַר הַנַּעַר לַעֲשׂוֹת הַדָּבָר, כִּי חָפֵץ בְּבַת-יַעֲקֹב; וְהוּא נִכְבָּד מִכֹּל בֵּית אָבִיו. (כ) וַיָּבֹא חֲמוֹר וּשְׁכֶם בְּנוֹ אֶל-שַׁעַר עִירָם; וַיְדַבְּרוּ אֶל אַנְשֵׁי עִירָם לֵאמֹר. (כא) הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה שְׁלֵמִים הֵם אִתָּנוּ, וְיֵשְׁבוּ בָאָרֶץ וְיִסְחֲרוּ אֹתָהּ, וְהָאָרֶץ הִנֵּה רַחֲבַת-יָדַיִם לִפְנֵיהֶם; אֶת-בְּנֹתָם נִקַּח-לָנוּ לְנָשִׁים, וְאֶת-בְּנֹתֵינוּ נִתֵּן לָהֶם. (כב) אַךְ בְּזֹאת יֵאֹתוּ לָנוּ הָאֲנָשִׁים לָשֶׁבֶת אִתָּנוּ לִהְיוֹת לְעַם אֶחָד: בְּהִמּוֹל לָנוּ כָּל-זָכָר כַּאֲשֶׁר הֵם נִמֹּלִים. (כג) מִקְנֵהֶם וְקִנְיָנָם וְכָל-בְּהֶמְתָּם, הֲלוֹא לָנוּ הֵם; אַךְ נֵאוֹתָה לָהֶם, וְיֵשְׁבוּ אִתָּנוּ. (כד) וַיִּשְׁמְעוּ אֶל חֲמוֹר וְאֶל-שְׁכֶם בְּנוֹ כָּל-יֹצְאֵי שַׁעַר עִירוֹ; וַיִּמֹּלוּ כָּל-זָכָר כָּל יֹצְאֵי שַׁעַר עִירוֹ. (כה) וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים, וַיִּקְחוּ שְׁנֵי בְנֵי יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה אִישׁ חַרְבּוֹ, וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר בֶּטַח וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר. (כו) וְאֶת חֲמוֹר וְאֶת שְׁכֶם בְּנו הָרְגוּ לְפִי-חָרֶב; וַיִּקְחוּ אֶת דִּינָה מִבֵּית שְׁכֶם וַיֵּצֵאוּ. (כז) בְּנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ עַל-הַחֲלָלִים, וַיָּבֹזּוּ הָעִיר אֲשֶׁר טִמְּאוּ אֲחוֹתָם. (כח) אֶת צֹאנָם וְאֶת בְּקָרָם וְאֶת-חֲמֹרֵיהֶם וְאֵת אֲשֶׁר בָּעִיר וְאֶת אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה לָקָחוּ. (כט) וְאֶת כָּל חֵילָם וְאֶת כָּל טַפָּם וְאֶת נְשֵׁיהֶם שָׁבוּ וַיָּבֹזּוּ; וְאֵת כָּל אֲשֶׁר בַּבָּיִת. (ל) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל-שִׁמְעוֹן וְאֶל-לֵוִי, עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי; וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר, וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי. (לא) וַיֹּאמְרוּ: הַכְזוֹנָה, יַעֲשֶׂה אֶת-אֲחוֹתֵנוּ.
And Dinah the daughter of Leah, whom she had borne unto Jacob, went out to see the daughters of the land. And Shechem the son of Hamor the Hivite, the prince of the land, saw her; and he took her, and lay with her, and humbled her. And his soul did cleave unto Dinah the daughter of Jacob, and he loved the damsel, and spoke comfortingly unto the damsel. And Shechem spoke unto his father Hamor, saying: ‘Get me this damsel to wife.’ Now Jacob heard that he had defiled Dinah his daughter; and his sons were with his cattle in the field; and Jacob held his peace until they came. And Hamor the father of Shechem went out unto Jacob to speak with him. And the sons of Jacob came in from the field when they heard it; and the men were grieved, and they were very wroth, because he had wrought a vile deed in Israel in lying with Jacob’s daughter; which thing ought not to be done. And Hamor spoke with them, saying ‘The soul of my son Shechem longeth for your daughter. I pray you give her unto him to wife. And make ye marriages with us; give your daughters unto us, and take our daughters unto you. And ye shall dwell with us; and the land shall be before you; dwell and trade ye therein, and get you possessions therein.’ And Shechem said unto her father and unto her brethren: ‘Let me find favour in your eyes, and what ye shall say unto me I will give. Ask me never so much dowry and gift, and I will give according as ye shall say unto me; but give me the damsel to wife.’ And the sons of Jacob answered Shechem and Hamor his father with guile, and spoke, because he had defiled Dinah their sister, and said unto them: ‘We cannot do this thing, to give our sister to one that is uncircumcised; for that were a reproach unto us. Only on this condition will we consent unto you: if ye will be as we are, that every male of you be circumcised; then will we give our daughters unto you, and we will take your daughters to us, and we will dwell with you, and we will become one people. But if ye will not hearken unto us, to be circumcised; then will we take our daughter, and we will be gone.’ And their words pleased Hamor, and Shechem Hamor’s son. And the young man deferred not to do the thing, because he had delight in Jacob’s daughter. And he was honoured above all the house of his father. And Hamor and Shechem his son came unto the gate of their city, and spoke with the men of their city, saying: ’These men are peaceable with us; therefore let them dwell in the land, and trade therein; for, behold, the land is large enough for them; let us take their daughters to us for wives, and let us give them our daughters. Only on this condition will the men consent unto us to dwell with us, to become one people, if every male among us be circumcised, as they are circumcised. Shall not their cattle and their substance and all their beasts be ours? only let us consent unto them, and they will dwell with us.’ And unto Hamor and unto Shechem his son hearkened all that went out of the gate of his city; and every male was circumcised, all that went out of the gate of his city. And it came to pass on the third day, when they were in pain, that two of the sons of Jacob, Simeon and Levi, Dinah’s brethren, took each man his sword, and came upon the city unawares, and slew all the males. And they slew Hamor and Shechem his son with the edge of the sword, and took Dinah out of Shechem’s house, and went forth. . The sons of Jacob came upon the slain, and spoiled the city, because they had defiled their sister. They took their flocks and their herds and their asses, and that which was in the city and that which was in the field; and all their wealth, and all their little ones and their wives, took they captive and spoiled, even all that was in the house. And Jacob said to Simeon and Levi: ‘Ye have troubled me, to make me odious unto the inhabitants of the land, even unto the Canaanites and the Perizzites; and, I being few in number, they will gather themselves together against me and smite me; and I shall be destroyed, I and my house.’ And they said: ‘Should one deal with our sister as with a harlot?’
26כו
דיון
• השוו בין שני סיפורי האונס. סמנו ביטויים דומים.
• במה דומה התנהגות האבות בשני הסיפורים - יעקב בסיפור דינה ודוד בסיפור אמנון ותמר? על מה מעידה התנהגות זו?
• מה יכולים להיות מניעיהם של שמעון ולוי לרצח חמור וכל בני עירו, מעבר לנקמת אחותם?
• בהשוואה לתמר, אילו פעולות נוקטת דינה כדי למנוע את האונס?
27כז
דיון
הפרשן ר' עובדיה ספורנו שם גם הוא לב לדמיון בין שני הסיפורים ומעיר:
28כח

"וַתִּדְבַּק נַפְשׁוֹ בְּדִינָה" - עַל הֵפֶךְ בְּאַמְנון לְתָמָר אַחַר שֶׁשָּׁכַב אותָהּ.

מושגים
  • רבי עובדיה ספורנו - (1550-1470)מגדולי חכמי איטליה, איש אשכולות, רב, דיין, מורה, רופא ופילוסוף דגול. בנוסף לפירושו לתורה ולכמה מספרי נ"ך, כתב פירוש לפרקי אבות וספרים בפילוסופיה, מתמטיקה ודקדוק עברי.
ותדבק נפשו, this was the opposite of Amnon having raped Tamar whose infatuation with her turned to disgust the moment he had satisfied his biological urge. (Samuel II 13,14-16)
29כט
דיון
• בהשוואה לאמנון, כיצד התנהג חמור בן שכם לאחר האונס?
30ל
דיון
המילים 'וכן לא יעשה' המופיעות בסיפור דינה (פרק לד, פסוק ז) מרמזות על הנורמה המקובלת בתקופה זו, אשר באה לידי ביטוי בספר דברים בחוק אונס הבתולה:
31לא
(כח) כִּי יִמְצָא אִישׁ נַעֲרָ בְתוּלָה אֲשֶׁר לֹא-אֹרָשָׂה, וּתְפָשָׂהּ וְשָׁכַב עִמָּהּ וְנִמְצָאוּ. (כט) וְנָתַן הָאִישׁ הַשֹּׁכֵב עִמָּהּ, לַאֲבִי הַנַּעֲרָ חֲמִשִּׁים כָּסֶף; וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה, תַּחַת אֲשֶׁר עִנָּהּ לֹא יוּכַל שַׁלְּחָה כָּל-יָמָיו.
If a man find a damsel that is a virgin, that is not betrothed, and lay hold on her, and lie with her, and they be found; then the man that lay with her shall give unto the damsel’s father fifty shekels of silver, and she shall be his wife, because he hath humbled her; he may not put her away all his days.
32לב
דיון
• מה ניתן ללמוד מחוק זה על מעמדה של האישה בכלל ושל הנאנסת בפרט, בימי התנ"ך?
• כיצד עוזר חוק זה להבחין בין שני האנסים - חמור בן שכם ואמנון?
33לג
דיון
ד. "שִׁלְחוּ נָא אֶת זֹאת מֵעָלַי הַחוּצָה"
פרשיית אמנון ותמר נפתחת באהבה ("וַיֶּאֱהָבֶהָ אַמְנוֹן בֶּן-דָּוִד") ומסתיימת בשנאה גדולה (ַיִּשְׂנָאֶהָ אַמְנוֹן שִׂנְאָה גְּדוֹלָה מְאֹד"). הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק מעניק להתנהגותו של אמנון פרשנות פסיכולוגית:
34לד
יוסף דוב סולובייצ'יק, על התשובה, ההסתדרות הציונית העולמית המחלקה לחינוך ולתרבות תורניים בגולה (תשל"ה). עמודים 115-116
כבר בתנ"ך מוצאים אנו סיפור המתאר איך נהפך החטא לתועבה, ואיך נרדף החוטא ומתייסר לא על ידי יצר הטוב החלש ורפה האונים, אלא על ידי יצר היופי שהוא רב עוצמה, אגרסיבי ורב-תחבולות. כוונתי למסופר בשמואל ב' פרק יג.: "ויהי אחרי כן ולאבשלום בן דוד אחות יפה ושמה תמר ויאהבה אמנון בן דוד" (פסוק א'). אם המקרא מעיד עליה שיפה הייתה, אין לנו כל ספק שיפה הייתה באמת, ואנו יכולים לתאר לעצמנו עד כמה קסמה לו תמר לאמנון בן דוד. רגע אחד לפני החטא עוד חשב אמנון בודאי כי תמר היא המייצגת יופי שאין למעלה הימנו, הדר ותפארת. הללו מלאו אותו באהבה עזה כל כך שבגללה חטא ועשה אותה "נבלה … כאחד הנבלים" (פסוקים י"ב-י"ג). כל זה היה לפני החטא, אבל מיד לאחריו (פסוק ט"ו): "וישנאה אמנון שנאה גדולה מאוד, כי גדולה השנאה אשר שנאה מאהבה אשר אהבה". הוא שנא אותה עתה שנאה גדולה מאוד לא מחמת ייסורי מצפון שנתייסר בהם, אלא מחמת כך שפתאום ראה עד כמה איננה יפה, עד כמה כעורה היא ומאוסה היא. החטא היה לו תועבה. בגללו הוא בא לשנוא את עצמו – וממילא שנא אותה. לחטא השפעה מאזוכיסטית. אמנון שנא את עצמו והעביר את שנאתו לתמר העלובה על לא אשם בכפה. אותה תמר היפה להפליא – נהפכה בעיניו לסמל התועבה והשנאה. …
כל כך שנואה ומאוסה נעשתה בעיניו, עד שלא הסתפק בכך שקרא לה: "קומי לכי" אלא "ויקרא את נערו משרתו ויאמר אליו: שלחו נא את זאת מעלי החוצה ונעל הדלת אחריה" (פסוק י"ז) גם שמה של תמר חמודת נפשו נעשה לו לתועבה "את זאת"! – הוא אינו יכול להעלות את שמה על שפתיו, רגשות התועבה והטומאה המקיפים אותו, חונקים אותו, "ונעל הדלת אחריה"! – הוא נתקף פחד מפניה. רק לפני שעה אחת כה העריץ אותה וכה אהב אותה – והנה עתה כולו תיעוב מפניה. [..] אמנון זיהה את תמר עם החטא עצמו.

מושגים
  • הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק (הגרי"ד) - (1903 - 1993), נולד בפרוז'ני, (בלארוס) וב-1932 היגר לארצות הברית, שם נתמנה לרב באחת הקהילות בבוסטון. בארצות הברית שימש הרב סולובייצ'יק כמנהיג ליהודים רבים. לאחר השואה והקמת המדינה הצטרף לתנועת המזרחי, אשר זוהתה עם עקרונות הציונות הדתית. המפורסמים מבין ספריו הם "איש ההלכה - גלוי ונסתר" (1944) ו"איש האמונה הבודד" (1965) העוסקים בתכני פילוסופיה, יהדות ומוסר (שאר ספריו מהווים קבצי שיעורים, כתבים והרצאות שנאספו יחדו).
  • הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק (הגרי"ד) - (1903 - 1993), נולד בפרוז'ני, (בלארוס) וב-1932 היגר לארצות הברית, שם נתמנה לרב באחת הקהילות בבוסטון. בארצות הברית שימש הרב סולובייצ'יק כמנהיג ליהודים רבים. לאחר השואה והקמת המדינה הצטרף לתנועת המזרחי, אשר זוהתה עם עקרונות הציונות הדתית. המפורסמים מבין ספריו הם "איש ההלכה - גלוי ונסתר" (1944) ו"איש האמונה הבודד" (1965) העוסקים בתכני פילוסופיה, יהדות ומוסר (שאר ספריו מהווים קבצי שיעורים, כתבים והרצאות שנאספו יחדו).
35לה
דיון
• כיצד מסביר הרב סולובייצ'יק את התנהגותו של אמנון?
36לו
דיון
עמוס ישראל-פליסהואור, פעיל במחלקה החינוכית במרכז הסיוע לנפגעי ונפגעות אונס ותקיפה מינית בירושלים כותב על אונס תמר מנקודת מבט דומה:
37לז
ישראל-פליסהואור, עמוס., אונס - חוק, מיתוס ומציאות במקרא ובימינו, גיליון שבת שלום, 96, פרשת כי תצא, תשנ"ט.
סיפורם של אמנון ותמר מייצג את האונס השכיח יותר – האנס מוכר, האונס מתוכנן ומובנה, ומתרחש במקום "בטוח", האנס איננו מעוניין כלל להקשיב לנאנסת וברגע שבו מחליט אמנון 'לכבוש' את תמר, יהא אשר יהיה, לא נשאר דבר מ"אהבתו" ונשאר רק רצון לשליטה, אנוכיות וכוח גרידא: "ולא אבה לשמוע בקולה, ויחזק ממנה ויענה וישכב אותה …" (שמואל ב', יג, יד). תמר מושלכת, במעשה השפלה אולטימטיבי, לרחוב. תגובתה - אבל וזעקה, ועד מהרה מבחין בכך אבשלום אחיה. הוא מתמקד בתכנוני נקמתו באמנון, ותגובתו לתמר: "החרישי, אחיך הוא, אל תשיתי את ליבך לדבר הזה" (שמואל ב' יג, כ) משקפת תגובה קיימת לנאנס ולנאנסת בגילוי עריות ובאונס בכלל – מנסים להמעיט בערך מה שקרה והשמירה על כבוד המשפחה ואחדותה חשובה לעיתים מרגשות הנאנס והנאנסת. תוצאות התגובה ניכרות אצל תמר: "ותשב תמר שוממה בית אבשלום אחיה" (שמואל ב', יג, כ) – בבית אחיה היא יושבת, אך היא לבד, דחויה, אבלה, מושתקת ושוב ללא אוזן קשבת במשפחה ומחוצה לה. למאמר המלא

© כל הזכויות שמורות למחבר ולמערכת שבת שלום
www.netivot-shalom.org.il
38לח
דיון
שאלות לסיכום הלימוד:
• מה לדעתכם היה גורלן של נאנסות בתקופת התנ"ך, כמו תמר ודינה? (היעזרו בחוק 'אונס הבתולה', בספר דברים).
• מה דעתכם על התמודדותה של תמר במהלך פרשיית האונס?
• מה דעתכם על מעשיהם של הגברים שלקחו חלק בפרשת האונס: אמנון, יונדב, אבשלום ודוד? כיצד הם מעידים על היחסים ששררו אז בין גברים לנשים?
40 מ
41מא
דף הנחיות למנחה:
אמנון ותמר.rtf
42מב
דף מספר 2 בסדרה "רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע":בין קבלה להתרסה, סיפורן של דינה, תמר בת דוד ובת יפתח, דפים נוספים בסדרה:
1 3