בראי הנפש - האדם בגן עדן
1א
הדף מאת: עדו גוטהולד / בית מדרש אלול
2ב
הלימוד מורכב משני מפגשים העוסקים בפרשת גן עדן. נתבונן בדמותם של הגיבורים הראשיים במחזה שמוצג לראשונה מעל במת ההיסטוריה האנושית, ובעלילה המתפתחת - הפיתוי, האכילה האסורה והגירוש מהגן. הדף הראשון פותח ב'קריאה יחפה' של הטקסט. לאחר מכן נעיין בפרשנות הרמב"ם ובפרשנות של פרויד על מצב האדם בגן עדן וננסה לקבל מהסיפור תובנות על נפש האדם ועל המציאות האנושית.
3ג
מכאן הכל מתחיל - סיפור גן עדן
(א) וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהִים. וַיֹּאמֶר אֶל-הָאִשָּׁה, אַף כִּי אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן. (ב) וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל הַנָּחָשׁ: מִפְּרִי עֵץ-הַגָּן - נֹאכֵל. (ג) וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן, אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ פֶּן-תְּמֻתוּן. (ד) וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ אֶל-הָאִשָּׁה: לֹא מוֹת תְּמֻתוּן. (ה) כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם, וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע. (ו) וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל, וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל, וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל. (ז) וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת. (ח) וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל ה' אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ מִפְּנֵי ה' אֱלֹהִים בְּתוֹךְ עֵץ הַגָּן. (ט) וַיִּקְרָא ה' אֱלֹהִים אֶל-הָאָדָם; וַיֹּאמֶר לוֹ, אַיֶּכָּה.

(י) וַיֹּאמֶר אֶת קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן וָאִירָא כִּי עֵירֹם אָנֹכִי, וָאֵחָבֵא. (יא) וַיֹּאמֶר מִי הִגִּיד לְךָ כִּי עֵירֹם אָתָּה? הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל-מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ? (יב) וַיֹּאמֶר הָאָדָם: הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי, הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל.

(יג) וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים לָאִשָּׁה, מַה זֹּאת עָשִׂית? וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה, הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי וָאֹכֵל. (יד) וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים אֶל-הַנָּחָשׁ, כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת, אָרוּר אַתָּה מִכָּל-הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה. עַל-גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ וְעָפָר תֹּאכַל כָּל-יְמֵי חַיֶּיךָ.

(טו) וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה, וּבֵין זַרְעֲךָ וּבֵין זַרְעָהּ, הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב. (טז) אֶל הָאִשָּׁה אָמַר, הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ. בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים וְאֶל-אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל-בָּךְ. (יז) וּלְאָדָם אָמַר, כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ - אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ, בְּעִצָּבוֹן תֹּאכְלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ. (יח) וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ, וְאָכַלְתָּ אֶת-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה. (יט) בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם, עַד שׁוּבְךָ אֶל-הָאֲדָמָה, כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ: כִּי-עָפָר אַתָּה וְאֶל-עָפָר תָּשׁוּב. (כ) וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ חַוָּה: כִּי הִוא הָיְתָה אֵם כָּל-חָי. (כא) וַיַּעַשׂ ה' אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם. (כב) וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים, הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ, לָדַעַת טוֹב וָרָע; וְעַתָּה פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ, וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל, וָחַי לְעֹלָם. (כג) וַיְשַׁלְּחֵהוּ ה' אֱלֹהִים מִגַּן-עֵדֶן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם. (כד) וַיְגָרֶשׁ אֶת-הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן-עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת-דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים.
Now the serpent was more subtle than any beast of the field which the LORD God had made. And he said unto the woman: ‘Yea, hath God said: Ye shall not eat of any tree of the garden?’ And the woman said unto the serpent: ‘Of the fruit of the trees of the garden we may eat; but of the fruit of the tree which is in the midst of the garden, God hath said: Ye shall not eat of it, neither shall ye touch it, lest ye die.’ And the serpent said unto the woman: ‘Ye shall not surely die; for God doth know that in the day ye eat thereof, then your eyes shall be opened, and ye shall be as God, knowing good and evil.’ And when the woman saw that the tree was good for food, and that it was a delight to the eyes, and that the tree was to be desired to make one wise, she took of the fruit thereof, and did eat; and she gave also unto her husband with her, and he did eat. And the eyes of them both were opened, and they knew that they were naked; and they sewed fig-leaves together, and made themselves girdles. And they heard the voice of the LORD God walking in the garden toward the cool of the day; and the man and his wife hid themselves from the presence of the LORD God amongst the trees of the garden. And the LORD God called unto the man, and said unto him: ‘Where art thou?’ And he said: ‘I heard Thy voice in the garden, and I was afraid, because I was naked; and I hid myself.’ And He said: ‘Who told thee that thou wast naked? Hast thou eaten of the tree, whereof I commanded thee that thou shouldest not eat?’ And the man said: ‘The woman whom Thou gavest to be with me, she gave me of the tree, and I did eat.’ And the LORD God said unto the woman: ‘What is this thou hast done?’ And the woman said: ‘The serpent beguiled me, and I did eat.’ And the LORD God said unto the serpent: ‘Because thou hast done this, cursed art thou from among all cattle, and from among all beasts of the field; upon thy belly shalt thou go, and dust shalt thou eat all the days of thy life. And I will put enmity between thee and the woman, and between thy seed and her seed; they shall bruise thy head, and thou shalt bruise their heel.’ Unto the woman He said: ‘I will greatly multiply thy pain and thy travail; in pain thou shalt bring forth children; and thy desire shall be to thy husband, and he shall rule over thee.’ And unto Adam He said: ‘Because thou hast hearkened unto the voice of thy wife, and hast eaten of the tree, of which I commanded thee, saying: Thou shalt not eat of it; cursed is the ground for thy sake; in toil shalt thou eat of it all the days of thy life. Thorns also and thistles shall it bring forth to thee; and thou shalt eat the herb of the field. In the sweat of thy face shalt thou eat bread, till thou return unto the ground; for out of it wast thou taken; for dust thou art, and unto dust shalt thou return.’ And the man called his wife’s name Eve; because she was the mother of all living. And the LORD God made for Adam and for his wife garments of skins, and clothed them. And the LORD God said: ‘Behold, the man is become as one of us, to know good and evil; and now, lest he put forth his hand, and take also of the tree of life, and eat, and live for ever.’ Therefore the LORD God sent him forth from the garden of Eden, to till the ground from whence he was taken. So He drove out the man; and He placed at the east of the garden of Eden the cherubim, and the flaming sword which turned every way, to keep the way to the tree of life.
4ד
דיון
המציאות האנושית לפני ואחרי החטא
סיפור גן עדן מציג את הדמויות המרכזיות שעולות על בימת העולם - אלוהים, אדם, חווה, נחש. עלילת הפרק - האכילה מפרי עץ הדעת, העונש והגירוש מגן העדן - מסמלת את הדרמה של ההיסטוריה האנושית.

קראו את הפסוקים 'קריאה יחפה', ללא פרשנים וללא דעות מוקדמות, ונסו לצייר את דמויותיהם של אדם וחווה כפי שהיו לפני האכילה מן העץ (מי הם, האם יש להם גיל?), ומה קורה להם לאחר האכילה? (לדוגמה, הבושה והכיסוי).

האם אתם מוצאים איזו סמליות בדמויות או בסיפור?
5ה
דיון
עמדת הרמב"ם
בקטע הבא עונה הרמב"ם על קושייה ששאל אותו אדם (השאלה אינה מופיעה בקטע).
  • עם איזה קושי מתמודד הרמב"ם בפירושו?
  • הרמב"ם מחלק חלוקה מפורסמת בין תחום ה'מושכלות' לתחום ה'מפורסמות'. איך אתם מבינים את החלוקה הזאת?
  • נסו לתאר ולצייר את דמותו של אדם לפני החטא ולאחריו. אילו חלקים אנושיים נתווספו לו בעקבות האכילה מן העץ? נסו לתרגם את הדמויות לשפת היומיום.
  • מי הוא לדעתכם 'האדם האידאלי' של הרמב"ם? האם אתם מזדהים עם אדם זה?
6ו
רמב"ם, מורה נבוכים פרק ב, תרגום: מיכאל שוורץ, מהדורה מקוונת, אוניברסיטת תל אביב
כל שיפה ומגונה - האדם שלפני החטא וזה שלאחריו - עמדת הרמב"ם
כי השׂכל, שאותו השפיע אלהים על האדם - והיא שלמותו האחרונה- הוא אשר היה לאדם קודם מריו, ובגללו נאמר עליו שהוא בצלם אלהים ובדמותו. בגללו פנה אליו בדיבור וציווה אותו, כמה שאמר: וַיְצַו ה' אלהים על האדם לאמֹר: מכל עץ הגן אָכֹל תֹּאכֵל. ומעץ הדעת טוב ורע לא תֹאכַל ממנו (בראשית ב', 16-17), ואין ציווי לבהמות ולא למי שאין לו שׂכל. בשׂכל הוא מבחין בין אמת ושקר, וזה, השׂכל, היה מצוי בו שלם וגמור. ואִילו מגונה ויפה הם מן המפורסמות ולא מן המושׂכלות, שהרי אין אומרים "שמים כדוריים - יפה", ו"הארץ שטוחה - מגונה", אלא אומרים "אמת" ו"שקר". גם בלשוננו (העברית) אנו אומרים על הנכון והכוזב: אמת ושקר ועל היפה והמגונה: טוב ורע. והנה בשׂכל מכיר האדם את האמת מן השקר, וכן הוא בכל הדברים המושׂכלים. כאשר היה אדם הראשון במצבו השלם הגמור ביותר, הרי חרף טבע-בריאתו ומושׂכלותיו, אשר בגללם נאמר עליו: ותחסרהו מעט מאלהים (תהלים ח', 6), לא היה לו בכלל כוח המיועד לעסוק במפורסמות. הוא לא השׂיג אפילו את הברור ביותר בין המפורסמות לגנאי והוא חשיפת הערווה. דבר זה לא היה מגונה בעיניו והוא לא השׂיג את הגנאי שבו. וכאשר המרה (את פי האל) ונטה לעבר תאוותיו הדמיוניות ותענוגות חושיו הגופניים, כפי שאמר: כי טוב העץ למאכל וכי תאוָה הוא לעֵינַיִם (בראשית ג', 6) - נענש בכך שנשללה ממנו אותה השׂגה שׂכלית. לכן הוא המרה את הצו אשר נצטווה מפאת שׂכלו ותהי לו השׂגת המפורסמות. הוא נשתקע בציון הדברים כמגונים או כְּיפים. אותה שעה ידע את ערכו של מה שאבד לו ושממנו נתערטל ולאיזה מצב הגיע. לכן נאמר: והייתם כאלהים יֹדעי טוב ורע (בראשית ג', 5), ולא נאמר: יודעי שקר ואמת או משיגי שקר ואמת. לגבי ההכרחי אין טוב ורע כלל, אלא יש שקר ואמת.
7ז
זיגמונד פרויד, פשר החלומות, הוצאת יבנה, עמוד 225, 1989
פרויד - האדם בגן עדן
כשאנו מסתכלים לאחור, אל תקופת הילדות הנטולה רגש הבושה, היא נראית לנו כגן עדן; וגן העדן כלעצמו אינו אלא דמיון קיבוצי מימי-הילדות של היחיד. מאותו טעם ערומים בני-האדם בגן-העדן ולא יתבוששו אחד בפני חברו עד שמגעת השעה שבה מתעוררת הבושה והחרדה, ואז בא הגירוש, ופותחים חיי-המין והתפקידים של פעולות התרבות. והנה אל גן-עדן זה יש בידי החלום להחזירנו כל לילה. כבר הבענו את ההשערה, כי הרשמים מימי הילדות הראשונה (של התקופה הטרום-היסטורית עד בערך לסוף השנה השלישית) שואפים לחזרה מתוך טבעם של עצמם, אולי מבלי שֹום לב לתוכנם הממשי, וכי הישנותם מהווה מילוי משאלה.
8ח
דיון
ללא מיניות - המצב הראשוני בגן עדן
איך רואה פרויד את אדם וחוה בגן עדן?

איזה תהליך התפתחותי הם עוברים? האם לדעתכם פירושו מעוגן בפסוקים?

מה לדעתכם ההבדל בין פרויד לרמב"ם ביחס לשינוי שמתרחש באדם הראשון ובחווה?

תוספת: לדעת פרויד: "חיי המין פותחים את פעולת התרבות". הוא מכוון למתח שילווה את האנושות לעולם - הצורך לממש דחפים ראשוניים (מיניות ותוקפנות) מזה, והריסון התרבותי שנחוץ על מנת לקיים את החברה, מזה. התהליך הבסיסי שמבטא מתח זה ידוע בכינויו 'תסביך אדיפוס' - בו הילד רוצה את אמו לעצמו אך חרד מפני האב ובסופו של דבר מוותר על פנטזיה זו ומנסה להידמות לו.
9ט
פיתוי הנחש
ד,ה כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל נמצאת אומר בסוטה שנתנה עיניה [בשאין ראוי] לה מה שבקשה לא ניתן לה ומה שבידה ניטל ממנה.

וכן אתה מוצא בנחש הקדמוני שהיה ערום מכל הבהמה ומכל חית השדה שנא' (בראשית ג) והנחש היה ערום מכל וגו' בקש להרוג את אדם ולישא את חוה אמר לו המקום אני אמרתי תהא מלך על כל בהמה וחיה עכשיו שלא רצית ארור אתה מכל הבהמה ומכל חית השדה אני אמרתי בקומה זקופה תלך כאדם עכשיו שלא רצית (בראשית ג) על גחונך תלך אני אמרתי תאכל מאכל אדם ותשתה משתאו של אדם עכשיו שלא רצית (בראשית ג) ועפר תאכל כל ימי חייך אתה בקשת להרוג את אדם ולישא את חוה עכשיו (בראשית ג) ואיבה אשית בינך ובין האשה נמצאת אומר מה שבקש לא ניתן לו ומה שבידו ניטל ממנו.
10י
דיון
מסכת סוטה כולה עוסקת באשה נשואה שחשודה שהתייחדה עם גבר זר. ההלכה בתוספתא עוברת מדיון על הסוטה לדוגמה מהנחש הקדמוני.
  • מה משותף לאישה הסוטה ולנחש?
  • מה מוסיפה התוספתא ביחס לנאמר במקרא? מהו לפי התוספתא הפיתוי האסור בגן-עדן ואילו צבעים מקבל הסיפור כעת?
  • לפי התוספתא, איך אתם מבינים כעת את תפקידיהם של השחקנים הראשיים בעלילה? מה מסמל הנחש, מה תפקיד האישה בדרמה האנושית?
  • מיד לאחר הגירוש מהגן בתחילת פרק ד,א נאמר "והאדם ידע את חוה אשתו" האם זה יכול להיות תוצר של סיפור גן העדן?
12 יב
13יג
דף הנחיות למנחה:
האדם בגן עדן.rtf
14יד
דף מספר 1 בסדרה בראי הנפש, דפים נוספים בסדרה:
2