תעניות החורבן בימינו : חלק ב'
1א
הדף מאת: קובי וייס / הלל ישראל
2ב
מבין כל המועדים בלוח השנה העברי, ימי התענית על חורבן בית המקדש הם הקשים ביותר לעיכול בקרב קהל שאינו הלכתי במובהק. העינוי והסיכון הבריאותי בשיא הקיץ אינם פופולריים בקרב מי שרואה בלוח השנה העברי פולקלור ומסורת. בנוסף, תקומת המדינה ועצמאותה של מדינת ישראל מעקרים את תחושת החורבן של הגלות ועל כן יש הרואים בשמירת הצומות ומנהגי האבל חוסר קבלה של המדינה כראשית צמיחת גאולתנו. סדרה זו מבקשת להתמודד עם טענות אלה. חלק זה, השני בסדרה, עוסק במקורות ההשראה והרציונל לצומות מדברי סופרים (כל הצומות מלבד צום יום הכפורים, היחיד המופיע בתורה) בכלל, וצומות על חורבן המקדש בפרט.
3ג
הרמב"ם: הלכות תעניות פרק א, א - ד
מחצוצרה לצרה
א מצות עשה מן התורה, לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבוא על הציבור, שנאמר "על הצר הצורר אתכם--והרעותם, בחצוצרות" (במדבר י,ט)--כלומר כל דבר שיצר לכם כגון בצורת ודבר וארבה וכיוצא בהן, זעקו עליהן והריעו.
ב ודבר זה, דרך מדרכי התשובה הוא: שבזמן שתבוא צרה ויזעקו לה ויריעו, יידעו הכול שבגלל מעשיהם הרעים הרע להן, ככתוב "עוונותיכם, הטו אלה" (ירמיהו ה,כה) לכם, וזה הוא שיגרום להם להסיר הצרה מעליהם.
ג אבל אם לא יזעקו, ולא יריעו, אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו, וצרה זו נקרוא נקרית הרי זו דרך אכזרייות, וגורמת להם להידבק במעשיהם הרעים, ותוסיף הצרה וצרות אחרות: הוא שכתוב בתורה, "והלכתם עימי, בקרי. והלכתי עימכם, בחמת קרי" (ויקרא כו,כז-כח), כלומר כשאביא עליכם צרה, כדי שתשובו אם תאמרו שהוא קרי, אוסיף עליכם חמת אותו קרי.
ד ומדברי סופרים, להתענות על כל צרה שתבוא על הציבור, עד שירוחמו מן השמיים; ובימי התענייות האלו, זועקין בתפילות ומתחננים ומריעין בחצוצרות בלבד: ואם היו במקדש, מריעין בחצוצרות ובשופר; השופר מקצר, והחצוצרות מאריכות--שמצות היום, בחצוצרות. ואין תוקעין בחצוצרות ושופר כאחד אלא במקדש, שנאמר "בחצוצרות, וקול שופר--הריעו, לפני המלך ה'" (תהילים צח,ו).
4ד
דיון
מה הקשר שבין מצוות חצוצרה לצומות?
המקור שמביא הרמב"ם להלכות תעניות מפתיע ביותר.
מהו הקשר האפשרי בין מצוות התקיעה בחצוצרה לבין הימנעות מאכילה ושתייה בצום?

קראו את המקור בספר במדבר. מהן הסיבות השונות לתקיעה בחצוצרה?
האם קיים מכנה משותף בין כל המקרים?
5ה
מצוות חצוצרות
(א) וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.
(ב) עֲשֵׂה לְךָ שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת כֶּסֶף מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם וְהָיוּ לְךָ לְמִקְרָא הָעֵדָה וּלְמַסַּע אֶת-הַמַּחֲנוֹת.
(ג) וְתָקְעוּ בָּהֵן וְנוֹעֲדוּ אֵלֶיךָ כָּל-הָעֵדָה אֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד.
(ד) וְאִם-בְּאַחַת יִתְקָעוּ וְנוֹעֲדוּ אֵלֶיךָ הַנְּשִׂיאִים רָאשֵׁי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל.
(ה) וּתְקַעְתֶּם תְּרוּעָה וְנָסְעוּ הַמַּחֲנוֹת הַחֹנִים קֵדְמָה.
(ו) וּתְקַעְתֶּם תְּרוּעָה שֵׁנִית וְנָסְעוּ הַמַּחֲנוֹת הַחֹנִים תֵּימָנָה תְּרוּעָה יִתְקְעוּ לְמַסְעֵיהֶם.
(ז) וּבְהַקְהִיל אֶת-הַקָּהָל תִּתְקְעוּ וְלֹא תָרִיעוּ.
(ח) וּבְנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים יִתְקְעוּ בַּחֲצֹצְרוֹת וְהָיוּ לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם.
(ט) וְכִי-תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל-הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרֹת וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם.
(י) וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת עַל עֹלֹתֵיכֶם וְעַל זִבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם וְהָיוּ לָכֶם לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי אֱלֹהֵיכֶם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם.
And the LORD spoke unto Moses, saying: ’Make thee two trumpets of silver; of beaten work shalt thou make them; and they shall be unto thee for the calling of the congregation, and for causing the camps to set forward. And when they shall blow with them, all the congregation shall gather themselves unto thee at the door of the tent of meeting. And if they blow but with one, then the princes, the heads of the thousands of Israel, shall gather themselves unto thee. And when ye blow an alarm, the camps that lie on the east side shall take their journey. And when ye blow an alarm the second time, the camps that lie on the south side shall set forward; they shall blow an alarm for their journeys. But when the assembly is to be gathered together, ye shall blow, but ye shall not sound an alarm. And the sons of Aaron, the priests, shall blow with the trumpets; and they shall be to you for a statute for ever throughout your generations. And when ye go to war in your land against the adversary that oppresseth you, then ye shall sound an alarm with the trumpets; and ye shall be remembered before the LORD your God, and ye shall be saved from your enemies. Also in the day of your gladness, and in your appointed seasons, and in your new moons, ye shall blow with the trumpets over your burnt-offerings, and over the sacrifices of your peace-offerings; and they shall be to you for a memorial before your God: I am the LORD your God.’
6ו
דיון
קראו את דברי ספר החינוך.
האם ההסברים שהוא מציע על הסיבות לתקיעה בחצוצרה עוזרים לשפוך אור על הקשר שבין מצווה זו
למצוות תענית?
7ז
מצות תקיעת חצוצרות במקדש ובמלחמה
לפי שבשעת הקרבן - היו צריכים לכוון דעתם יפה בעינינו כמו שידוע;שהוא נפסל במחשבות ידועות;
וגם כן צריך הקרבן כוונה שלמה לפני אדון הכל שציוהו עליו, וגם כן בעת צרה צריך האדם כיוון גדול בהתחננו לפני בוראו שירחם עליו ויצילהו מצרתו.ולכן נצטוו בתקיעת החצוצרות בימים אלה לפי שהאדם מהיותו בעל חומר צריך התעוררות גדולה אל הדברים כי הטבע מבלי מעיר יעמד כישן ואין דבר יעוררהו כמו קולות הנגון.. וכל שכן קול החצוצרות
ועוד כי בכח הקולות. יסיר האדם מלבו מחשבת שאר עסקי העולם ולא יתן באותה שעה כי אם בדבר הקרבן.

מושגים
  • ספר החינוך - ספר הסוקר ומתאר את כל תרי"ג (613) המצוות שמופיעות בתורה לפי ספירת המחבר. הספר ממשיך מסורת רחבה של מוני מצוות, ביניהם ספר המצוות לרמב"ם, ספר מצוות גדול, ספר מצוות קטן, וספר חרדים. על פי הקדמתו, הספר נכתב במטרה לחנך את בניו של המחבר לדעת את כל תרי"ג המצוות בצורה מסודרת. על הספר נכתב פירוש המבאר ודן במקורותיו הנקרא "מנחת חינוך". ההנחה היא שהספר נכתב לקראת סוף המאה ה-13. המסורת הרווחת מייחסת את הספר לרבי אהרן הלוי (הרא"ה) מספרד, וכך נכתב ברוב המהדורות של ספר החינוך.
It is from the roots of the commandment that [it is] since at the time of the sacrifice they would need to properly focus their attention - as it is well-known that it is disqualified by certain thoughts - and also [that] the sacrifice requires complete awareness in front of the Master of all who commanded about them; and also at the time of trouble, a person needs great focus in his supplication before his Creator, that He should have mercy upon him and save him from his trouble; we are therefore commanded to blow the trumpets at these times. As since man is physical, he requires great arousal to these things. For the way of nature is to stand asleep, and there is nothing as arousing as the sounds of music, [as is] well known - and all the more so, the sounds of trumpets, which is the greatest sound of all musical instruments. And there is also another purpose, aside from arousal to focusing attention, that is realized through the sound of the trumpet; and that is that the sound of the trumpets removes all other worldly concerns from the heart of the listener, such that at that time he will only [direct] his heart to the matter of the sacrifice. But why should I go on so long? This is well-known to anyone who has ever bent his ear to hear the trumpets or the sound of a shofar with focus.
8ח
דיון
איך ניתן להבין כעת את הצומות המיוחדים לזכר חורבן בית המקדש?
קראו את דברי הרמב"ם על צומות אלו.
9ט
רמב"ם: הלכות תעניות פרק ה
צומות החורבן
א יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם, מפני הצרות שאירעו בהן, כדי לעורר הלבבות, ולפתוח דרכי התשובה; ויהיה זה זיכרון למעשינו הרעים, ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה--עד שגרם להם ולנו אותן הצרות: שבזכרון דברים אלו, נשוב להיטיב, שנאמר "והתוודו את עוונם ואת עוון אבותם" (ויקרא כו,מ).
ב ואלו הן: יום שלושה בתשרי--שבו נהרג גדליה בן אחיקם, ונכבת גחלת ישראל הנשארה, וסיבב להתם גלותן; ועשירי בטבת--שבו סמך מלך בבל נבוכדנאצר הרשע על ירושלים, והביאה במצור ובמצוק; ושבעה עשר בתמוז, חמישה דברים אירעו בו--נשתברו הלוחות, ובטל התמיד מבית ראשון, והובקעה ירושלים בחורבן שני, ושרף אפוסטמוס הרשע ספר תורה, והעמיד צלם בהיכל.
ג ותשעה באב, חמישה דברים אירעו בו--נגזר על ישראל במדבר שלא ייכנסו לארץ; וחרב הבית בראשונה, ובשנייה; ונלכדה עיר גדולה ובית תור היה שמה והיו בה אלפים ורבבות מישראל, והיה להם מלך גדול ודימו כל ישראל וגדולי החכמים שהוא המלך המשיח, ונפל ביד גויים ונהרגו כולם, והייתה צרה גדולה כמו חורבן המקדש; ובו ביום המוכן לפורענות, חרש טורנוסרופוס הרשע ממלכי אדום את ההיכל ואת סביביו, לקיים "ציון שדה תיחרש" (ירמיהו כו,יח; מיכה ג,יב).
ד וארבעת ימי הצומות האלו--הרי הן מפורשין בקבלה, "צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי" (זכריה ח,יט): צום הרביעי--זה שבעה עשר בתמוז, שהוא בחודש הרביעי; וצום החמישי--זה תשעה באב, שהוא בחודש החמישי; וצום השביעי--זה שלושה בתשרי, שהוא בחודש השביעי; וצום העשירי--זה עשרה בטבת, שהוא בחודש העשירי.
10י
דיון
לסיום, נקרא את הפרשנות של הגרי"ד סולובייציק לדברי הרמב"ם, הלוקחת את רעיון החצוצרה והצום למקום אישי-אינדיבידואלי-קיומי.
11יא
איש האמונה הבודד, המסה: קול דודי דופק, עריכה מקוצרת של הסעיף "צדיק ורע לו", עמ' 65-71
וברמה האישית: פרשנותו האקזיסטציאליסטית של הרב סולובייציק לדברי הרמב"ם
אחת החידות הסתומות שהיהדות התלבטה בהן משחר קיומה הוא ענין הסבל בעולם.
היהדות בבקשה מענה לחידת פלאים זו , הגיעה לידי ניסוח מחודש של השאלה והגדרה חדשה של התשובה.
שאלת הסבל אומרת היהדות,כפולה היא ,שאלה זו אפשרית בשני מימדים נפרדים: גורל ויעוד.

יש לבצע הבחנה חשובה בין קיום גורלי לקיום יעודי,בין ה"אני" יליד הגורל לה"אני" בן היעוד. בהבחנה זו צפונה תורת הסבל שלנו וההתנהלות של היהודים למול הרע בעולם.
קיום גורלי הינו קיום מאונס.קיום עובדתי,שלוב בשרשרת חוקיות מכנית,נטולת משמעות,כיוון ותכלית. ה"אני" הגורלי נולד לסביבה אשר משועבד לתוכה מבלי ששאלו לדעתו. ישותו נבובה,נעדרת פנימיות,עצמיות ועצמאות. על רקע קיום שכזה זה צפה ועולה חווית הרע בכל מוראה... אחרי ההזדעזעות למול הרע המגיעה כתגובה ראשונה לסבל, באה הסקרנות האינטלקטואלית החותרת להבנת הקיום ולחיזוק בטיחותו ובטחונו של האדם. בשלב זה מתחיל האדם להתבונן בסבל ולשאול קושיות חמורות. מתחקה הוא אחרי יסודות הסבל והרע ומשתדל למצוא פתרון לסתירה שבין האמור להיות – "התיזה" לבין ה"אנטי תיזה"- מה שקורה לו בפועל. מנסח האדם ניסוחי מיטפיסיקה של הרע בה הוא מתפשר עם אותו הרע ומנסה לחפות עליו,להסביר אותו להפוך אותו לחיובי.ולעיתים מגיע לידי השליה עצמית – כפירה במציאות הרע בעולם.

היהדות עם גישתה הריאליסטית לאדם ומעמדו במציאות, הבינה כי הרע אינו ניתן לטשטוש וחיפוי ושום חשיבה או תנועה רומנטית לא יצליחו בכך. ישנו רע, ישנו סבל וישנם יסורי שאול ומי שרוצה להטעות עצמו על ידי מחשבה פילוסופית אינו אלא שוטה. בקיצור ה"אני" הגורלי שואל שאלה עיונית-מיטפיסית ביחס לרע,ושאלה זו לא ניתנה לפתרון ואין עליה תשובה.

במימד השני של לקיום האדם – היעוד – לובשת שאלת הסבל צורה חדשה. קיום יעודי הינו קיום פעיל כשהאדם ניצב מול הסביבה שהושלך בה ומתוך הבנת יחודו ,חירותו ויכלותו אינו מקפח במאבקו עם החוץ את הבנת יעודו וסגולתו. ססמת ה"אני " היעודי : על כרחך אתה נולד ועל כורחך אתה מת אבל ברצונך החופשי אתה חי ! יעודו של האדם בעולמו על פי היהדות היא להפוך גורל ליעוד. קיום מתוך אונס,מבוכה ואילמות – לקיום מלא רצון,מעוף ויוזמה. ברכת הקב"ה ליציר כפיו ממצה את כל תפקידו: "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה". כבשו את הסביבה והדבירו אותה תחתיכם. אם לא תמשלו בה היא תשעבד אתכם. היעוד מעניק לו לאדם עמדה חדשה בעולמו של הקב"ה; הוא נותן לו כתר מלכות,והאדם הופך שותפו של הקב"ה במעשה בראשית. בן היעוד ריאליסטי ואינו נרתע מן ההתיצבות מול הרע. כשבן היעוד סובל הוא אומר בליבו: "ישנו רע ואני אינני מכחיש בו ואינני מחפה עליו בפלפולי סרק; הנני מעונין בו מבחינה הלכתית, כאדם הרוצה לדעת את המעשה אשר יעשה; אני שואל שאלה פשוטה: מה יעשה הסובל וחי בסבלו?". במימד זה, נקודת הכובד נעתקת מבחינת הסיבתיות והתכליתיות לאספקט המעשי. שאלת השאלות היא:מה מחייבים היסורים את האדם, ובעיה זו חבבה היהדות והעמידה אותה בטיבור עולם- מחשבתה.

התשובה ההלכתית לשאלה זו פשוטה מאוד. היסורים באים כדי לרומם את האדם,לטהר את רוחו ולקדשו,לנקות את מחשבתו ולצרפה מכל פסולת השטחיות וסייגי הגסות,לעדן את נפשו ולהרחיב את אופק חייו. כללו של דבר: היסורים- תפקידם לתקן את הפגום באישיותו של האדם. ההלכה מחייבת אותנו ואומרת כי עוון פלילי הוא בידי בעל היסורים להרשות את מכאוביו ללכת לאיבוד ולהשאר ללא משמעות ומטרה. אוי ואבוי לאדם אם היסורים לא הביאוהו לידי משבר רוחני, ונשמתו נשארה קפויה ונעדרת סליחה !
קיצורו של דבר, על האדם לפתור לא את שאלת הנימוק הסיבתי או התכליתי של היסורים, כי אם את שאלת תיקונם בכל פשטותה ההלכתית על ידי הפיכת הגורל ליעוד.

מושגים
  • הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק (הגרי"ד) - (1903 - 1993), נולד בפרוז'ני, (בלארוס) וב-1932 היגר לארצות הברית, שם נתמנה לרב באחת הקהילות בבוסטון. בארצות הברית שימש הרב סולובייצ'יק כמנהיג ליהודים רבים. לאחר השואה והקמת המדינה הצטרף לתנועת המזרחי, אשר זוהתה עם עקרונות הציונות הדתית. המפורסמים מבין ספריו הם "איש ההלכה - גלוי ונסתר" (1944) ו"איש האמונה הבודד" (1965) העוסקים בתכני פילוסופיה, יהדות ומוסר (שאר ספריו מהווים קבצי שיעורים, כתבים והרצאות שנאספו יחדו).
13 יג
15טו
דף מספר 2 בסדרה משמעות תעניות החורבן בימינו, דפים נוספים בסדרה:
1