אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרָבָא: נָשִׁים בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן, דְאוֹרָיְיתָא אוֹ דְּרַבָּנַן? לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ — לְאַפּוֹקֵי רַבִּים יְדֵי חוֹבָתָן. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא דְאוֹרָיְיתָא, אָתֵי דְּאוֹרָיְיתָא וּמַפֵּיק דְּאוֹרָיְיתָא. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ דְּרַבָּנַן, הָוֵי ״שֶׁאֵינוֹ מְחוּיָּיב בַּדָּבָר״, וְכׇל שֶׁאֵינוֹ מְחוּיָּיב בַּדָּבָר אֵינוֹ מוֹצִיא אֶת הָרַבִּים יְדֵי חוֹבָתָן. מַאי? תָּא שְׁמַע: בֶּאֱמֶת אָמְרוּ בֵּן מְבָרֵךְ לְאָבִיו וְעֶבֶד מְבָרֵךְ לְרַבּוֹ וְאִשָּׁה מְבָרֶכֶת לְבַעֲלָהּ, אֲבָל אָמְרוּ חֲכָמִים: תָּבֹא מְאֵרָה לְאָדָם שֶׁאִשְׁתּוֹ וּבָנָיו מְבָרְכִין לוֹ. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא דְּאוֹרָיְיתָא, אָתֵי דְּאוֹרָיְיתָא וּמַפֵּיק דְּאוֹרָיְיתָא. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ דְּרַבָּנַן, אָתֵי דְּרַבָּנַן וּמַפֵּיק דְּאוֹרָיְיתָא?! וּלְטַעְמָיךְ קָטָן בַּר חִיּוּבָא הוּא? אֶלָּא הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן — כְּגוֹן שֶׁאָכַל שִׁיעוּרָא דְרַבָּנַן, דְּאָתֵי דְּרַבָּנַן וּמַפֵּיק דְּרַבָּנַן.
and from phylacteries, but they are obligated in the mitzvot of prayer, mezuza, and Grace after Meals. The Gemara explains the rationale for these exemptions and obligations. GEMARA With regard to the mishna’s statement that women are exempt from the recitation of Shema, the Gemara asks: That is obvious, as Shema is a time-bound, positive mitzva, and the halakhic principle is: Women are exempt from any time-bound, positive mitzva, i.e., any mitzva whose performance is only in effect at a particular time. Shema falls into that category as its recitation is restricted to the morning and the evening. Why then did the mishna need to mention it specifically? The Gemara replies: Lest you say: Since Shema includes the acceptance of the yoke of the kingdom of Heaven, perhaps women are obligated in its recitation despite the fact that it is a time-bound, positive mitzva. Therefore, the mishna teaches us that, nevertheless, women are exempt. We also learned in the mishna that women are exempt from phylacteries. The Gemara asks: That is obvious as well. The donning of phylacteries is only in effect at particular times; during the day but not at night, on weekdays but not on Shabbat or Festivals. The Gemara replies: Lest you say: Since the mitzva of phylacteries is juxtaposed in the Torah to the mitzva of mezuza, as it is written: “And you shall bind them as a sign upon your hands and they shall be frontlets between your eyes” (Deuteronomy 6:8), followed by: “And you shall write them upon the door posts of your house and on your gates” (Deuteronomy 6:9), just as women are obligated in the mitzva of mezuza, so too they are obligated in the mitzva of phylacteries. Therefore, the mishna teaches us that nevertheless, women are exempt. We also learned in the mishna that women, slaves, and children are obligated in prayer. The Gemara explains that, although the mitzva of prayer is only in effect at particular times, which would lead to the conclusion that women are exempt, nevertheless, since prayer is supplication for mercy and women also require divine mercy, they are obligated. However, lest you say: Since regarding prayer it is written: “Evening and morning and afternoon I pray and cry aloud and He hears my voice” (Psalms 55:18), perhaps prayer should be considered a time-bound, positive mitzva and women would be exempt, the mishna teaches us that, fundamentally, the mitzva of prayer is not time-bound and, therefore, everyone is obligated. We also learned in the mishna that women are obligated in the mitzva of mezuza. The Gemara asks: That too is obvious. Why would they be exempt from fulfilling this obligation, it is a positive mitzva that is not time-bound? The Gemara replies: Lest you say: Since the mitzva of mezuza is juxtaposed in the Torah to the mitzva of Torah study (Deuteronomy 11:19–20), just as women are exempt from Torah study, so too they are exempt from the mitzva of mezuza. Therefore, the mishna explicitly teaches us that they are obligated. We also learned in the mishna that women are obligated to recite the Grace after Meals. The Gemara asks: That too is obvious. The Gemara replies: Lest you say: Since it is written: “When the Lord shall give you meat to eat in the evening and bread in the morning to the full” (Exodus 16:8), one might conclude that the Torah established fixed times for the meals and, consequently, for the mitzva of Grace after Meals and, therefore, it is considered a time-bound, positive mitzva, exempting women from its recitation. Therefore, the mishna teaches us that women are obligated. Rav Adda bar Ahava said: Women are obligated to recite the sanctification of the Shabbat day [kiddush]by Torah law. The Gemara asks: Why? Kiddush is a time-bound, positive mitzva, and women are exempt from all time-bound, positive mitzvot. Abaye said: Indeed, women are obligated to recite kiddush by rabbinic, but not by Torah law. Rava said to Abaye: There are two refutations to your explanation. First, Rav Adda bar Ahava said that women are obligated to recite kiddush by Torah law, and, furthermore, the very explanation is difficult to understand. If the Sages do indeed institute ordinances in these circumstances, let us obligate them to fulfill all time-bound, positive mitzvot by rabbinic law, even though they are exempt by Torah law. Rather, Rava said: This has a unique explanation. In the Ten Commandments in the book of Exodus, the verse said: “Remember Shabbat and sanctify it” (Exodus 20:8), while in the book of Deuteronomy it is said: “Observe Shabbat and sanctify it” (Deuteronomy 5:12). From these two variants we can deduce that anyone included in the obligation to observe Shabbat by avoiding its desecration, is also included in the mitzva to remember Shabbat by reciting kiddush. Since these women are included in the mitzva to observe Shabbat, as there is no distinction between men and women in the obligation to observe prohibitions in general and to refrain from the desecration of Shabbat in particular, so too are they included in the mitzva of remembering Shabbat. Ravina said to Rava: We learned in the mishna that women are obligated in the mitzva of Grace after Meals. However, are they obligated by Torah law or merely by rabbinic law? What difference does it make whether it is by Torah or rabbinic law? The difference is regarding her ability to fulfill the obligation of others when reciting the blessing on their behalf. Granted, if you say that their obligation is by Torah law, one whose obligation is by Torah law can come and fulfill the obligation of others who are obligated by Torah law. However, if you say that their obligation is by rabbinic law, then from the perspective of Torah law, women are considered to be one who is not obligated, and the general principle is that one who is not obligated to fulfill a particular mitzva cannot fulfill the obligations of the many in that mitzva. Therefore, it is important to know what is the resolution of this dilemma. Come and hear from what was taught in a baraita: Actually they said that a son may recite a blessing on behalf of his father, and a slave may recite a blessing on behalf of his master, and a woman may recite a blessing on behalf of her husband, but the Sages said: May a curse come to a man who, due to his ignorance, requires his wife and children to recite a blessing on his behalf. From here we may infer: Granted, if you say that their obligation is by Torah law, one whose obligation is by Torah law can come and fulfill the obligation of others who are obligated by Torah law. However, if you say that their obligation is by rabbinic law, can one who is obligated by rabbinic law, come and fulfill the obligation of one whose obligation is by Torah law? The Gemara challenges this proof: And according to your reasoning, is a minor obligated by Torah law to perform mitzvot? Everyone agrees that a minor is exempt by Torah law, yet here the baraita said that he may recite a blessing on behalf of his father. There must be another way to explain the baraita. With what we are dealing here? With a case where his father ate a quantity of food that did not satisfy his hunger, a measure for which one is only obligated by rabbinic law to recite Grace after Meals. In that case, one whose obligation is by rabbinic law can come and fulfill the obligation of another whose obligation is by rabbinic law. After citing the halakha that one who eats a quantity of food that does not satisfy his hunger is obligated by rabbinic law to recite Grace after Meals, the Gemara cites a related homiletic interpretation. Rav Avira taught, sometimes he said it in the name of Rabbi Ami, and sometimes he said it in the name of Rabbi Asi: The ministering angels said before the Holy One, Blessed be He: Master of the Universe, in Your Torah it is written: “The great, mighty and awesome God who favors no one and takes no bribe” (Deuteronomy 10:17), yet You, nevertheless, show favor to Israel, as it is written: “The Lord shall show favor to you and give you peace” (Numbers 6:26). He replied to them: And how can I not show favor to Israel, as I wrote for them in the Torah: “And you shall eat and be satisfied, and bless the Lord your God” (Deuteronomy 8:10), meaning that there is no obligation to bless the Lord until one is satiated; yet they are exacting with themselves to recite Grace after Meals even if they have eaten as much as an olive-bulk or an egg-bulk. Since they go beyond the requirements of the law, they are worthy of favor. MISHNA: Ezra the Scribe decreed that one who is ritually impure because of a seminal emission may not engage in matters of Torah until he has immersed in a ritual bath and purified himself. This halakha was accepted over the course of many generations; however, many disputes arose with regard to the Torah matters to which it applies. Regarding this, the mishna says: If the time for the recitation of Shema arrived and one is impure due to a seminal emission, he may contemplate Shema in his heart, but neither recites the blessings preceding Shema, nor the blessings following it. Over food which, after partaking, one is obligated by Torah law to recite a blessing, one recites a blessing afterward, but one does not recite a blessing beforehand, because the blessing recited prior to eating is a requirement by rabbinic law. And in all of these instances Rabbi Yehuda says: He recites a blessing beforehand and thereafter in both the case of Shema and in the case of food. GEMARA: Ravina said: That is to say, from the mishna that contemplation is tantamount to speech. As if it would enter your mind that it is not tantamount to speech, then why does one who is impure because of a seminal emission contemplate? It must be that it is tantamount to speech. The Gemara rejects this: But what are you saying, that contemplation is tantamount to speech? Then, if one who is impure because of a seminal emission is permitted to contemplate, why does he not utter the words with his lips? The Gemara answers: As we found at Mount Sinai. There one who had sexual relations with a woman was required to immerse himself before receiving the Torah, which was spoken and not merely contemplated. Here, too, it was decreed that one who was impure due to a seminal emission may not recite matters of Torah out loud until he immerses himself. And Rav Ḥisda said that the opposite conclusion should be drawn from the mishna: Contemplation is not tantamount to speech, as if it would enter your mind that contemplation is tantamount to speech, then one who is impure because of a seminal emission should ab initio, utter Shema with his lips. The Gemara challenges this argument: But what are you saying, that contemplation is not tantamount to speech? If so, why does he contemplate? Rabbi Elazar said: So that a situation will not arise where everyone is engaged in reciting Shema and he sits idly by. The Gemara asks: If that is the only purpose, let him study another chapter and not specifically Shema or one of the blessings. Rav Adda bar Ahava said: It is fitting that one engage in a matter in which the community is engaged.
או דרבנן – דכתיב על הארץ הטובה אשר נתן לך (שם) והארץ לא נתנה לנקבות להתחלק ואי משום בנות צלפחד חלק אביהם הם דנטלו שהיה מיוצאי מצרים:
נשים בברכת המזון דאורייתא או דרבנן - פי' הקונטרס דסלקא דעתך דלא מחייבי מדאורייתא משום דכתיב על הארץ הטובה ונשים לא נטלו חלק בארץ ומה שנטלו בנות צלפחד חלק אביהם נטלו. ותימה כהנים ולוים נמי תבעי שהרי לא נטלו חלק בארץ וא"כ לא יוציאו אחרים ידי חובתן בברכת המזון אלא י"ל דטעמא משום דכתיב על בריתך שחתמת בבשרנו ועל תורתך שלמדתנו ונשים ליתנהו לא בברית ולא בתורה ואמרינן לקמן (ברכות דף מט.) מי שלא אמר ברית ותורה בברכת המזון לא יצא ידי חובתו והשתא קא מבעיא ליה כיון דלא מצו למימר ברית ותורה לא הוו אלא מדרבנן או דלמא כיון דלא שייך בהו הוי שפיר דאורייתא והא דלקמן מיירי באנשים דשייכי בברית ותורה:
יַנַּאי מַלְכָּא וּמַלְכְּתָא כְּרִיכוּ רִיפְתָּא בַּהֲדֵי הֲדָדֵי, וּמִדִּקְטַל לְהוּ לְרַבָּנַן לָא הֲוָה לֵיהּ אִינִישׁ לְבָרוֹכֵי לְהוּ. אֲמַר לַהּ לִדְבֵיתְהוּ: מַאן יָהֵיב לַן גַּבְרָא דִּמְבָרֵךְ לַן? אֲמַרָה לֵיהּ: אִשְׁתְּבַע לִי דְּאִי מַיְיתֵינָא לָךְ גַּבְרָא דְּלָא מְצַעֲרַתְּ לֵיהּ. אִשְׁתְּבַע לַהּ. אַיְיתִיתֵיהּ לְשִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח אֲחוּהָ. אוֹתְבֵיהּ בֵּין דִּידֵיהּ לְדִידַהּ. אֲמַר לֵיהּ: חָזֵית כַּמָּה יְקָרָא עָבֵידְנָא לָךְ. אָמַר לֵיהּ: לָאו אַתְּ קָא מוֹקְרַתְּ לִי אֶלָּא אוֹרָיְיתָא הִיא דְּמוֹקְרָא לִי, דִּכְתִיב: ״סַלְסְלֶהָ וּתְרוֹמְמֶךָּ תְּכַבֵּדְךָ כִּי תְחַבְּקֶנָּה״. אֲמַר לַהּ: קָא חָזֵית דְּלָא מְקַבֵּל מָרוּת. יְהַבוּ לֵיהּ כָּסָא לְבָרוֹכֵי. אֲמַר: הֵיכִי אֲבָרֵיךְ — ״בָּרוּךְ שֶׁאָכַל יַנַּאי וַחֲבֵירָיו מִשֶּׁלּוֹ״? שַׁתְיֵיהּ לְהָהוּא כָּסָא, יְהַבוּ לֵיהּ כָּסָא אַחֲרִינָא וּבָרֵיךְ. אָמַר רַבִּי אַבָּא בְּרֵיהּ דְּרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח דַּעֲבַד — לְגַרְמֵיהּ הוּא דַּעֲבַד, דְּהָכִי אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לְעוֹלָם אֵינוֹ מוֹצִיא אֶת הָרַבִּים יְדֵי חוֹבָתָן עַד שֶׁיֹּאכַל כְּזַיִת דָּגָן.
to include a mature minor? Explain the baraita as follows: A minor who grew two hairs is included in a zimmun, and we are not exacting with regard to a minor to ascertain whether or not he has reached the age of majority. The Gemara concludes: The halakha is not in accordance with all of these statements. Rather, the halakha is in accordance with this statement that Rav Naḥman said: A minor who knows to Whom one recites a blessing is included in a zimmun. The Gemara relates that Abaye and Rava, when they were children, were seated before Rabba. Rabba said to them: To whom does one recite blessings? They said to him: To God, the All-Merciful. Rabba asked them: And where does the All-Merciful reside? Rava pointed to the ceiling. Abaye went outside and pointed toward the heaven. Rabba said to them: You will both become Sages. It is as the popular saying goes: A cucumber can be recognized from its blossoming stage. Similarly, a great person can be recognized even from a young age. Rav Yehuda, son of Rav Shmuel bar Sheilat, said in the name of Rav: If nine ate grain and one ate vegetables, they join and form a zimmun of ten. Rabbi Zeira said: I raised a dilemma before Rav Yehuda: What is the ruling if eight ate grain and two ate vegetables? May they join together? What is the ruling if seven ate grain? He said to him: There is no difference. I certainly had no dilemma with regard to six, as it was clear to me that six are insufficient to warrant a zimmun. Rabbi Yirmeya said to him: You did well that you had no dilemma with regard to six, but for the opposite reason. There, in the case of seven or eight, what is the reason that they form a zimmun of ten? Because there is a majority of those dining who ate grain. Here, too, there is a majority. Rabbi Zeira, however, held: We require an obvious majority. Therefore, contrary to the opinion of Rabbi Yirmeya, it was clear to him that six who ate grain are insufficient to form a zimmun. The Gemara relates: King Yannai and the queen ate bread together. And since Yannai executed the Sages, there was no one to recite the Grace after Meals blessing on their behalf. He said to his wife: Who will provide us with a man to recite the blessing on our behalf? She said to him: Swear to me that if I bring you such a man, you will not harass him. He swore, and she brought her brother, Shimon ben Shataḥ. She sat him between the King’s throne and hers. The King said to him: Do you see how much honor I am according you? He responded: It is not you who honors me; rather, the Torah honors me, as it is written: “Extol her and she will exalt you; she will bring you to honor when you embrace her” (Proverbs 4:8). Yannai said to his wife: You see that he does not accept authority. They gave Shimon ben Shataḥ a cup of wine over which to recite Grace after Meals. He said: How shall I recite the blessing? Shall I say: Blessed is He from Whom Yannai and his companions have eaten? I have not eaten anything. He drank that cup of wine. They gave him another cup, and he recited the Grace after Meals blessing. By drinking the first cup he joined the other diners and was therefore eligible to recite Grace after Meals on their behalf. With regard to this story, Rabbi Abba, son of Rabbi Ḥiyya bar Abba, said (that Rabbi Yoḥanan said): That which Shimon ben Shataḥ did, reciting Grace after Meals on their behalf, he did on his own, and not in accordance with the accepted halakha, as Rabbi Ḥiyya bar Abba said that Rabbi Yoḥanan said as follows: One who recites Grace after Meals cannot fulfill the obligation of others to recite it until he eats an olive-bulk of grain. The Gemara raises an objection based on what was taught in a baraita: Rabban Shimon ben Gamliel says: One who entered and reclined together with those who were dining, even if he only dipped with them a small bit of food in spicy brine that was before them and ate with them only a single dry fig, he joins them. This baraita demonstrates that one need not necessarily eat grain to recite Grace after Meals on their behalf. The Gemara responds: Indeed, he joins them, but he cannot satisfy the obligation of the many unless he has eaten an olive-bulk of grain. Similarly, this halakha was also stated: Rav Ḥana bar Yehuda said in the name of Rava: Even if he only
א"ל רבינא לרבא נשים חייבות בברכת המזון דאורייתא או דרבנן דכתיב וברכת על הארץ ונשים לא נטלו חלק בארץ ומנ"מ לאפוקי אחרים ידי חובתן אי אמרת דאורייתא אתי דאוריי' ומפיק דאוריי'. וא"א דרבנן הויא ליה שאינו מחויב בדבר ואינו מוציא אחרים ידי חובתן מאי ת"ש באמת אמרו בן מברך לאביו ועבד לרבו ואשה מברכת לבעלה אבל אמרו חכמים תבוא מארה לאדם שאשתו ובניו מברכין לו אי אמרת בשלמא דאורייתא אתי דאורייתא ומפיק דאורייתא אלא אי אמרת דרבנן אתי דרבנן ומפיק דאורייתא. ולטעמיך קטן בר אפוקי אחרים הוא אלא הכא במאי עסקינן דאכל שיעורא דרבנן ואתי דרבנן ומפיק דרבנן ולא אפשיטא הבעיא הלכך נשים אינן מוציאין את אחרים ידי חובתן. וא"ת מ"ש מהא דאמרי' לקמן בפרק שלשה שאכלו (ברכות דף מח.) להוציא את אחרים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן ובשיעור כזית אינו חייב אלא מדרבנן ואפילו הכי מוציא אחרים שאכלו כדי שביעה וחייבין מן התורה. ואם כן באשה נמי אע"פ שאינה חייבת אלא מדרבנן תוציא אחרים שחייבין מן התורה. י"ל דלא דמי דאיש אע"ג שלא אכל כלום דין הוא שיפטור את אחרים דכל ישראל ערבים זה בזה אלא מדרבנן אמרו שלא יברכו ברכת הנהנין בלא הנאה לפיכך כשאכל כזית אע"פ שאינו נתחייב אלא מדרבנן מוציא את אחרים שאכלו כדי שביעה. שערב הוא בעבורם ועליו הוא להצילן מן העון ולפטור אותן מן המצות אבל אשה אינה בכלל הערבות לכך אינה מוציאה אלא מי שחיובו מדרבנן:
נשים חייבות בקידוש אע"פ שהוא מצות עשה שהזמן גרמא (פי' מצות עשה התלויה בזמן) משום דאתקש זכור לשמור והני נשי הואיל ואיתנהו בשמירה איתנהו בזכירה ומוציאות את האנשים הואיל וחייבות מן התורה כמותם:
2. Women are obligated in Kiddush, even though it is a positive commandment that time causes (meaning, a positive commandment dependent on time), because Remember is compared to Guard. And these women, since they are included in watching, they are include in remembering. And they can discharge men (from their obligation) since they are obligated biblically, like them.
והיינו אם לא התפללה האשה ערבית אבל אם כבר התפללה ערבית כבר יצאה י"ח דאוריי' במה שהזכירה בתפלה וכמבואר בס"ק הקדום ולכן קטן בן י"ג מוציאה וסמכי' אחזקה שמסתמא הביא ב' שערות שוב מצאתי כן באלי' רבה. ולפי זה אפי' קטן פחות מי"ג מוציא האשה אם התפללה ערבית דאתי דרבנן ומפיק דרבנן ואם גם הקטן התפלל ערבית והיה הקטן תרתי דרבנן והאשה חדא דרבנן עיין לעיל בסימן קפ"ו במג"א ס"ק ג' ואין חילוק בזה בין אשה לאיש דגם איש אם התפלל ערבית יכול הקטן להוציאו אם הקטן עדיין לא התפלל ואם גם הקטן התפלל תליא באשלי רברבי כמ"ש במג"א בסי' קפ"ו כנ"ל ועכ"פ צריך לומר להקטן שיתכוין להוציא ואמנם מה שאני מסתפק אפילו באיש המקדש ומוציא אשתו ובני ביתו אם הנשים לא התפללו ערבית והאיש כבר התפלל ערבית וא"כ האיש אינו מחויב מן התורה והנשים שלא התפללו חייבים מן התורה אם יוצאים בשמיעתן מן האיש ואף שכל הברכות אף שיצא מוצי' כמ"ש במסכת ר"ה דף כ"ט ע"א היינו מטעם ערבות שכל ישראל ערבים זה בזה כמ"ש רש"י שם והרי כ' הרא"ש במס' ברכות פ"ג ד' ך' ע"ב שהאשה אינה בכלל ערבות לכך אין מוציאי' אלא מי שחיובו מדרבנן עיי"ש ואני מסתפק אם האשה אינה בכלל ערבות דהיינו שהיא אינה ערוב בעד אחרים אבל האנשים שקיבלו ערבות בהר גריזים והר עיבל נתערבו גם בעד הנשי' וא"כ שפיר מוציא האיש את האשה אף שכבר יצא או דלמא כשם שהנשים לא נכנסו בכלל ערבות כך לא קיבלו האנשים ערבות בשביל נשים ועיין ביבמות דף מ"ז ע"ב בתוס' ד"ה קשים גרים וצ"ע:
אַתֶּ֨ם נִצָּבִ֤ים הַיּוֹם֙ כֻּלְּכֶ֔ם לִפְנֵ֖י יקוק אֱלֹקֵיכֶ֑ם רָאשֵׁיכֶ֣ם שִׁבְטֵיכֶ֗ם זִקְנֵיכֶם֙ וְשֹׁ֣טְרֵיכֶ֔ם כֹּ֖ל אִ֥ישׁ יִשְׂרָאֵֽל׃ טַפְּכֶ֣ם נְשֵׁיכֶ֔ם וְגֵ֣רְךָ֔ אֲשֶׁ֖ר בְּקֶ֣רֶב מַחֲנֶ֑יךָ מֵחֹטֵ֣ב עֵצֶ֔יךָ עַ֖ד שֹׁאֵ֥ב מֵימֶֽיךָ׃
You stand this day, all of you, before the LORD your God—your tribal heads, your elders and your officials, all the men of Israel, your children, your wives, even the stranger within your camp, from woodchopper to water drawer—
ומעתה באנו להבין מאמר אתם נצבים שהכוונה הוא על דרך אומרו (רות ב') הנצב על הקוצרים ל' מינוי, ואומרו כלכם פירוש כולם יש עליהם עול זה כל א' לפי מה שהוא על דרך אומרם ז''ל במסכת שבת (נ''ד:) כל מי שיש בידו למחות בכל העולם נתפס על כל וכו' וכל מי שיש בידו למחות באנשי עירו נתפס על אנשי עירו, וכל מי שיש בידו למחות בבני ביתו נתפס על וכו', והוא מה שפרט הכ' כאן ואמר ראשיכם וגו' שכל אחד יתחייב כפי מה שיש בידו, ראשיכם הם הגדולים שבכולן שיכולין למחות בכל ישראל אלו יתחייבו על הכל, שבטיכם כל שבט ושבט יתחייב על שבטו, זקניכם ושוטריכם כל זקן יתחייב על משפחתו, כל איש ישראל הם ההמון כל אחד יתחייב על בני ביתו, לזה הפסיק הכתוב כאן וסדר טפכם וגו' בפני עצמם כי אלו אחרים נתפסים עליהם שהם הרשומים בפסוק שלפניו כל אחד כפי מה שהוא, ואין הם נתפסים על אחרים, שהטף אינם בני דעה, והנשים כמו כן, הגרים גם כן אין להם להשתרר על ישראל, וכמו שדרשו ז''ל (יבמות מ''ה:) בפסוק (לעיל י''ז ט''ו) שום תשים עליך וגו' כל משימות שאתה שם עליך לא יהיה אלא מקרב אחיך ולא גרים, אבל ישראל חיבין עליהם כאומרם ז''ל (נדה י''ג) קשים גרים לישראל כספחת ופירשוהו לפי שאינם מלמדים אותם ככל הצורך, הא למדת שנתפסים עליהם:
Let us now understand the meaning of the words: "you are standing here today." We may best understand this by referring to Ruth,2,5 נצב על הקוצרים, "the one standing over the reapers." The word in Ruth means "the one appointed over the reapers." Moses added the word כלכם, "all of you," to make plain that the mutual responsibility with which he charged each member of the people applied to one and all. We have been taught in Shabbat 54 that anyone who is in a position to protest a sin being committed by a fellow Jew, and who does not exercise his power of protest will be considered as an accessory to that sin. Some people's authority extends to their entire city whereas others may have authority to do this only within the walls of their own houses. Every Jew is responsible in the parameter where he can enforce his will. ראשיכם refers to the highly placed individuals in society. Such people share in the responsibility of the conduct of the whole nation. שבטיכם refers to heads of tribes, whereas זקניכם ושוטריכם, refers to heads of households, "your elders and law enforcement officers." Finally, כל איש ישראל, every man of this people possesses some influence over other members of his household. At this point the Torah interrupts before continuing with its reference to children, women, and proselytes. They are listed separately as they are the ones who will not become accessories when they do not admonish fellow Jews about their duties to perform the commandments. Children are not culpable as they do not understand the meaning of sin. How could they be expected to call their elders to order? The same applies to the women. Proselytes most certainly cannot be expected to call to order Jews who are natural born Jews. Our sages explained in Yevamot 45 that Deut. 17,15 שום תשים עליך מלך, is restrictive and means that only a fellow Jew may be appointed over you. However, we know from Niddah 13 that there is an obligation for Jews to call proselytes to order, and that Jews who fail to do so may find themselves culpable as accessories if the proselyte commits a sin.
מג"א ס"ק ב' ועמ"ש רסי' קצ"ג. בס' דגול מרבבה כ' דאיש שכבר התפלל ערבית א"י להוציא בקידוש לאשה שלא התפללה ערבית דהוא אינו מחוייב בדבר מדאורייתא דאף דבברכות המצות אם יצא מוציא. הא הטעם משום דכולם עריבים זה בזה כמ"ש תוס' ר"ה כ"ט. והרי הרא"ש כ' בפ"ג דברכות דאשה אינה בכלל ערבות לכך אינה מוציאה אלא למי שחיובו מדרבנן. ובזה יש להסתפק די"ל נשים אין עריבים בעד אחרים. אבל אנשים ערבים גם על הנשים עיי"ש. ולענ"ד דאין חלוק דין אנשים לנשים לענין ערבות ולא מצינו בשום דוכתא דבנשים אין הדין דאם יצא מוציא והרי גבי ינאי מלכא ומלכתא דכריכו ריפתא משמע דאם היה אוכל שמעון בן שטח כזית שפיר עבד והא אם נשים מחוייבות בבהמ"ז דאורייתא. איך היה יכול להוציא לאשת ינאי דהיא מחוייבת מדאורייתא ורשב"ש מדרבנן והא ליכא ערבות. זולת שנאמר דנשים אין ערבים לאחרים. אבל אנשים ערבים גם לנשים. א"כ עכ"פ נפשט ספקו דהגאון הנ"ל. אבל נראה דכוונת הרא"ש דהערבות היה רק לגבי מי שמחוייב במצוה זו הוא ערב על אחרים. ואם נשים בבהמ"ז דאורייתא באמת אם יצאו מוציאים לאנשים. דכיון שהם שייכים במצוה זו ישנם ג"כ בכלל ערבות. אבל במצוה שאין חייבים בה דהיינו אם נשים בבהמ"ז דרבנן. אין להם דין ערבות במצוה א'. ובתשובות כתבתי ראיה ברורה לזה מהא דמבואר בסוגיא דמגלה אם חרש שא"י להשמיע לחזנו לא יצא א"י להוציא אחרים דהוא אינו מחוייב בדבר. וכן פסקי' לקמן סימן תקפ"ה ס"ב. ובזה יקשה ק' הרא"ש דהא יצא מוציא וליתא לתי' הרא"ש. דהא התם מיירי באנשים דישנן בכלל ערבות. אע"כ דאין כוונת הרא"ש לחלק בין נשים לאנשים לענין ערבות. אלא דמי שאינו בר חיוב במצוה זו אינו בכלל ערבות על אחרים ומש"ה בשופר כיון דאינו שומע. ואינו בחיוב מצות שופר אינו בכלל ערבות על אחרים ודו"ק:
שאין ראוי למנות מצות שאין נוהגות לדורות ... ובעבור השרש הזה אין ראוי למנות ברכות וקללות שנצטוו בגריזים ועיבל, ולא בנין המזבח שנצטוינו לבנות בבואנו בארץ כנען, כי אלו כלם מצות לפי שעה
העיקר השלישי אמר בו הרב שאין ראוי שימנו מצות שאין לדורות וזה דבר ברור אינו נעלם כלל שאילו מנינו המצות האמורות לשעה היו מונים כל מצוה שבאה במצרים ובמדבר במצות עשה ובמצות לא תעשה והיה עולה לחשבון גדול כמו שאמר הרב, וחס ושלום שבעל הלכות גדולות יטעה בזה ... אבל תרומת המכס וחנוכת המזבח וברכות וקללות שבהר גריזים ועיבל לא נתבאר למה כתבן בחשבון הפרשיות המשלימות לו החשבון. והנראה מדעתו שהוא לא בא למנות מצות שעה כאותן שבאו במצרים ובמעמד הר סיני וזולתם שאין להם ענין אלא לשעתן, אבל המצות שענינם קיים לנו לדורות ימנה אותן אע"פ שאינן נעשות אלא פעם אחת ולכן מנה פרשת אבנים גדולות לפי שנצטוינו (סוטה ל"ב) לכתוב בהן התורה באר היטב בשבעים לשון להיותם לנו זכר לדורות. ומנה פרשת ברכות וקללות שהיא קבלה שקבלו אבותינו עליהם ועל זרעם לדורות התורה כולה בפרט וכלל וקבלו אותה באלה ובשבועה.
נָקוּד עַל לנו ולבנינו לִדְרֹשׁ שֶׁאַף עַל הַנִּגְלוֹת לֹא עָנַשׁ אֶת הָרַבִּים עַד שֶׁעָבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן, מִשֶּׁקִּבְּלוּ עֲלֵיהֶם אֶת הַשְּׁבוּעָה בְּהַר גְּרִזִים וּבְהַר עֵיבָל וְנַעֲשׂוּ עֲרֵבִים זֶה לָזֶה (סוטה ל"ז; עי' סנהדרין ע"ג):
הנסתרת לה' אלהינו THE SECRET THINGS BELONG UNTO THE LORD OUR GOD — And if you say, “But what can we do? Thou threatenest the many (the whole community) with punishment because of the sinful thoughts of one individual, as it is said, (v. 17): “Lest there should be among you a man, [or a woman or a family … whose heart turneth away this day from the Lord …]”, and afterwards it states, (v. 21) “And they will see the plagues of that land”. But surely no man can know the secret thoughts of his fellow! Now, I reply: I do not threaten to punish you because of secret thoughts for these belong to the Lord our God and He will exact punishment from that individual; but those things which are revealed belong to us and to our children that we may put away the evil from our midst; and if we do not execute judgment upon them, the whole community will be punished. — There are dots on the words לנו ולבננו to suggest that even for the revealed sins (those committed openly), He did not punish the community until they had crossed the Jordan — from the moment when they took upon themselves the oath on Mount Gerizim and Mount Ebal and had thus become responsible for one another (Sanhedrin 43b; cf. Sotah 37b).
ר"ן על ראש השנה כ"ט א (ח. מדפי הרי"ף)
תני אהבה בריה דר' זירא כל הברכות כולן אע"פ שיצא מוציא שהרי כל ישראל ערבים זה לזה במצות וכיון שלא יצא חבירו כמי שלא יצא הוא דמי.
תני אהבה בריה דר׳ זירא וכו'. פי׳ כל ברכות המצות אע״פ שיצא מוציא שאע״פ שהמצות מוטלות על כל א׳ הרי כל ישראל ערבין זה לזה וכולם כגוף א׳ וכערב הפורע חוב חבירו