פרשת חוקת תש"ה - ישראל ואדום
הערה: גיליון זה הוא המשך גיליון חקת תש"ד, העוסק אף הוא בפרטים אחדים שבפרשתנו. עיין שם!
א. שאלות בדברי חזקוני
"וישלח משה מלאכים... ויש כאן כמה דברים עניינים, שהם עניים כאן עשירים בפרשת דברים".
וישלח משה מלאכים, “Moses dispatched messengers;” the Torah here explains in detail what Moses refers to in Deuteronomy at the beginning of chapter two there. Some details missing there have been supplied here, whereas others have been augmented there but omitted here.
דבריו אלה נאמרו על סמך הכלל בגמרא ירושלמי ראש השנה פרק ג' הלכה ה':
"דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר".
1. הסבר את כוונת דברי חזקוני למקומנו.
2. הבא דוגמאות לכלל הנאמר בירושלמי ממקומות אחרים בתורה.
ב. "וישלח משה מלאכים"
"וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה מַלְאָכִים"
And Moses sent messengers from Kadesh unto the king of Edom: ‘Thus saith thy brother Israel: Thou knowest all the travail that hath befallen us;
זה שאמר הכתוב (תהלים ט"ו) "לא רגל על לשונו, לא עשה לרעהו רעה וחרפה לא נשא על קרובו". בנוהג שבעולם אדם עוסק בפרקמטיא עם חברו והקפידו (= והקניטו), פורש הימנו ואינו רוצה לראותו; ומשה – אף על פי שנענש על ישראל שנאמר (תהלים ק"ו) "ויקציפו על מי מריבה וירע למשה בעבורם" – לא פרק משאן מעליו, אלא "וישלח מלאכים".
1. כיצד מפרש המדרש את סמיכות הפרשיות במקומנו?
2. מה המניע הפורמלי והפנימי לדרש זה?
ג. שאלה כללית
"נַעְבְּרָה נָּא בְאַרְצֶךָ לֹא נַעֲבֹר בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם וְלֹא נִשְׁתֶּה מֵי בְאֵר דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ לֹא נִטֶּה יָמִין וּשְׂמֹאול עַד אֲשֶׁר נַעֲבֹר גְּבֻלֶךָ וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֱדוֹם לֹא תַעֲבֹר בִּי פֶּן בַּחֶרֶב אֵצֵא לִקְרָאתֶךָ וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמְסִלָּה נַעֲלֶה וְאִם מֵימֶיךָ נִשְׁתֶּה אֲנִי וּמִקְנַי וְנָתַתִּי מִכְרָם רַק אֵין דָּבָר בְּרַגְלַי אֶעֱבֹרָה"
Let us pass, I pray thee, through thy land; we will not pass through field or through vineyard, neither will we drink of the water of the wells; we will go along the king’s highway, we will not turn aside to the right hand nor to the left, until we have passed thy border.’
מה הוסיפו בני ישראל בשליחותם השנייה (פסוק י"ט) על שליחותם הראשונה (פסוק י"ז), ומדוע קיוו שתתקבל הצעתם השנייה, אחרי אשר דחה מלך אדום את הצעתם הראשונה?
ד. "אל מלך אדום"
"אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם"
And Moses sent messengers from Kadesh unto the king of Edom: ‘Thus saith thy brother Israel: Thou knowest all the travail that hath befallen us;
ד"ה אל מלך אדום: לא הזכיר הכתוב שמו, כי אין צורך. אבל הזכיר סיחון ועוג מלכי האמורי בשמותם, בעבור כי היו ידועים בגבורה, ולהם שם בגוים, להודות לפניו יתברך כי עשה עמנו להפליא, כמו שנאמר (תהלים קל"ו י"ז-כ') "למכה מלכים גדולים כי לעולם חסדו, לסיחון מלך האמורי כי לעולם חסדו ולעוג מלך הבשן כי לעולם חסדו". ומנהג הכתוב להזכיר שם גדולי המלכים אשר ירשנו את ארצם, כעניין שהזכיר ביהושע חמשת מלכי האמורי: אדוני צדק מלך ירושלים והוהם מלך חברון ופראם מלך ירמות ויפיע מלך לכיש ודביר מלך עגלון (יהושע י' ג') ויובב מלך מדון ויבין מלך חצור (שם י"א א'), ושאר המלכים הזכירם במספר (שם י"ב ט'-כ"ד) לא בשמות.
To the King of Edom. The Torah did not see a reason to mention his name. It mentioned the names of the Emorite kings, Sichon and Og, because they were known for their might and were famous among the nations. Thus, we would thank Hashem for His miracles, as it says (Tehillim 136:17, 19-20): “To Him Who smote great kings, for His kindness is eternal. Sichon the king of the Amorites, for His kindness is eternal. And Og the king of Bashan, for His kindness is eternal.” Furthermore, it is the Torah’s way to mention the names of great kings whose land we inherited.
מהי תמיהתו, ומהו תירוצו?
ה. שאלות ודיוקים ברש"י
ד"ה אחיך ישראל: מה ראה להזכיר כאן אחוה? אלא אמר לו: אחים אנחנו בני אברהם, שנאמר לו (בראשית ט"ו י"ג) "כי גר יהיה זרעך", ועל שנינו היה אותו החוב לפורעו.
אחיך ישראל THY BROTHER ISRAEL — What reason had he to mention here their brotherhood? But in effect he said to him: We are brothers, sons of Abraham to whom it was said, (Genesis 15:13) “know for a surety that thy seed shall be a stranger [in a land not theirs]”, and upon both of us, being of Abraham’s seed, was the duty of paying that debt (Midrash Tanchuma, Chukat 12).
ד"ה אתה ידעת את כל התלאה: לפיכך פירש אביכם מעל אבינו (שם ל"ו ו') "וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו", מפני השטר חוב המוטל עליהם, והטילו על יעקב.
אתה ידעת את כל התלאה THOU KNOWEST ALL THE TRAVAIL — It was on this account that your father separated himself from our father, as it is said, (Genesis 27:6), "And he (Esau) went to another land on account of Jacob, his brother” — on account of the bond which devolved upon both of them, and he cast the whole of it upon Jacob (Genesis Rabbah 82:13; cf. Rashi on Genesis 36.7.2).
*
דברי רש"י אלה לקוחים מתנחומא חקת י"ב:
"אתה ידעת..." אמרו לו: אתה ידעת, כשאמר הקדוש ברוך הוא לאברהם (בראשית ט"ו) "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך... ועבדום ועינום..." – אנו נשתעבדנו ואתה בן חורין "וירדו אבותינו" וכל אותו עניין. משל למה הדבר דומה? לשני אחים שיצא שטר חוב על זקניהם, פרע אותו אחד מהם. לימים התחיל לשאול חפץ מאחיו. אמר לו: אתה יודע שאותו חוב שפרעתי - על שנינו היה, ואני הוא שפרעתיו, לכך אל תחזירני מן החצי שאני שואל.
דברי רש"י אלה תמוהים. ומה השאלה: "מה ראה להזכיר האחוה"? דלמא הזכירה לו, כדי לעוררו לנהוג עמו מעשה אחוה. (וכפירוש אברבנאל:
חשב משה שירחם אדום על ישראל עם קרובו, בני אחים תאומים, יעקב ועשיו).
ולמה לו לפרש בדרך שפירש שנראית כדרך רחוקה?
ד"ה ולאבותינו: מכאן שהאבות מצטערים בקבר, כשפורענות באה על ישראל.
ולאבתינו [THEY DID EVIL TO US] AND TO OUR FATHERS — From here we may learn that the patriarchs grieve in their graves when punishment comes upon Israel (cf. Midrash Tanchuma, Chukat 12).
**
בעל דברי דוד, מקשה:
למה לא פירשוֹ שציערו המצרים לאבותינו כשהיו בחיים, ואחר כך ציערו לנו בזמננו?
נסה לענות על שאלתו ולמצוא בלשון הכתוב רמז לדברי הדרש המובא ברש"י.
ד"ה מלאך: זה משה. מכאן שהנביאים קרואים מלאכים, ואומר (ד"ה ב' לו, טז) "ויהיו מלעיבים במלאכי האלהים".
מלאך A MESSENGER (or an angel) — This was Moses; from this we may learn that the prophets are termed “angel”; so, too, it says, (II Chronicles 36:16) “And they grieved the angels (מלאכי) of God” (Leviticus Rabbah 1:1).
*
למה לא פירשוֹ כמשמעו כמו שפירשוֹ ראב"ע?
ד"ה מלאך: כמשמעו. וכן הכתוב אומר "ומלאך פניו הושיעם" (ישעיה ס"ג ט'). ורבים פירשוהו על משה כי מצאו "ויאמר חגי מלאך ה'" (חגי א' י"ג) ואין זאת דעתי.
ד"ה ולא נשתה מי באר: מי בורות היה צריך לומר, אלא כך אמר משה: אף על פי שיש בידינו מן לאכול ובאר לשתות, לא נשתה ממנו אלא נקנה מכם אוכל ומים להנאתכם, מכאן לאכסנאי שאף על פי שיש בידו לאכול, יקנה מן החנווני כדי להנות את אושפיזו.
ולא נשתה מי באר NEITHER WILL WE DRINK OF THE WATER OF THE SPRINGS — He should have said “water of the cisterns (בורות)”; but this was what Moses meant to say: Although we have manna to eat, and a well of which to drink, (that which followed them through the wilderness), we will not drink of it, but we will buy food and water from you to your advantage. From here we may learn a rule for a guest (one lodging in an inn): although he has in his possession something to eat, he should yet purchase something from the local tradesman in order to benefit his host (Midrash Tanchuma, Chukat 12).
ולמה לא פירש כמשמעו, שלא יגעו בכל אשר להם.
כמו שפירש
ד"ה לא נשתה: שלכם כי המים היו יקרים לאומות באותו הארץ?