גיליון זה הוא המשך גיליון מקץ תש"ז שעסק בפרקנו עד פסוק י"ד. עיין שם וצרפהו לגיליוננו.
| א. לנסיון "אחיכם אחד יאסר" |
"אִם כֵּנִים אַתֶּם אֲחִיכֶם אֶחָד יֵאָסֵר..."
if ye be upright men, let one of your brethren be bound in your prison-house; but go ye, carry corn for the famine of your houses;
ועיקר הבחינה הוא מזה עצמו, שיתרצה אחד מכם להאסר בעד כולם, שישב פה בערבון עד שתביאו את אחיכם הקטן. וזה ברור, שאם אינכם אחים, בודאי לא ירצה שום אחד להאסר בערבות, באשר ידע שיניחוהו פה והם ילכו ולא ישובו עוד והוא יתחייב מיתה.
*
מה הקושי בפסוקנו המתורץ בדבריו?
| ב. "ויעשו כן" - מה עשו? |
"וַיַּעֲשׂוּ כֵן"
and bring your youngest brother unto me; so shall your words be verified, and ye shall not die.’ And they did so.
לא נתבאר מה עשו בזה, ופשוט הוא, שהכינו עצמם לכך לבחור אחד מהם. אבל להלן (כ"ד) מבואר, שיוסף לקח מהם את שמעון – אם כן מה עשו?
They decided to do so. In the course of making the difficult decision of who to leave behind, they said, “In truth, we are guilty, etc.”
ענה לשאלתו!
| ג. לעיתוי וידויים של האחים |
"וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי זֹאת עֲשׂוּ וִחְיוּ... וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ..."
And Joseph said unto them the third day.’ This do, and live; for I fear God:
בעל עקדת יצחק, שואל:
למה בכל שלושת הימים שהיו כולם במשמר לא סיפר הכתוב שהאשימו את עצמם כלל, וביום השלישי, כאשר הוציאם וריחם עליהם באמרו "זאת עשו וחיו", אז התחילו מתוודים על עוונם ואמרו "אבל אשמים אנחנו"?
למה בכל שלושת הימים שהיו כולם במשמר לא סיפר הכתוב שהאשימו את עצמם כלל, וביום השלישי, כאשר הוציאם וריחם עליהם באמרו "זאת עשו וחיו", אז התחילו מתוודים על עוונם ואמרו "אבל אשמים אנחנו"?
וזו אחת משלוש התשובות שמביא אברבנאל, לשאלה זו:
כששמעו דברי יוסף "ואתם לכו הביאו שבר רעבון בתיכם", האמינו שבודאי היה ירא אלוקים, להיותו מרחם על נשותיהם ובניהם, שלא היה לו עמהם קורבה, וגם בהיותו מרחם עליהם אף על פי שהם מארץ אחרת, (= כי לא ירחם האדם על מי שלא ראהו אלא על מי שיראה בעיניו צערו) וגם להיותו עושה עמהם חסד ורחמים מבלי דרישתם ולא בקשתם ממנו. ולכן יתנו אל לבם להאשים את עצמם, שלא ריחמו הם על אחיהם כמו שזה מרחם על הזרים; ולא רחמו הם עליו בראותם צרת נפשו לעיניהם, כמו שזה מרחם על מה שאינו רואה (= נשיהם וטפם); ולא רחמו הם עליו בהתחננו אליהם, כמו שזה עתה היה מרחם על מי שלא היה מבקש ממנו דבר. ושלושת הבחינות האלה כיוונו באמרם: "אבל אשמים אנחנו על אחינו (ולא זר) אשר ראינו (ולא רק מפי השמועה) בהתחננו אלינו (ולא כמונו, שלא ביקשנוהו)".
כששמעו דברי יוסף "ואתם לכו הביאו שבר רעבון בתיכם", האמינו שבודאי היה ירא אלוקים, להיותו מרחם על נשותיהם ובניהם, שלא היה לו עמהם קורבה, וגם בהיותו מרחם עליהם אף על פי שהם מארץ אחרת, (= כי לא ירחם האדם על מי שלא ראהו אלא על מי שיראה בעיניו צערו) וגם להיותו עושה עמהם חסד ורחמים מבלי דרישתם ולא בקשתם ממנו. ולכן יתנו אל לבם להאשים את עצמם, שלא ריחמו הם על אחיהם כמו שזה מרחם על הזרים; ולא רחמו הם עליו בראותם צרת נפשו לעיניהם, כמו שזה מרחם על מה שאינו רואה (= נשיהם וטפם); ולא רחמו הם עליו בהתחננו אליהם, כמו שזה עתה היה מרחם על מי שלא היה מבקש ממנו דבר. ושלושת הבחינות האלה כיוונו באמרם: "אבל אשמים אנחנו על אחינו (ולא זר) אשר ראינו (ולא רק מפי השמועה) בהתחננו אלינו (ולא כמונו, שלא ביקשנוהו)".
In truth we are guilty. The man’s mercy towards their households reminded them of their own lack of mercy towards their brother. Alternatively, until now they thought he was simply cruel, but now that they saw otherwise they knew that what had befallen them was a punishment.
נסה לענות לשאלת העקדה תשובה נוספת!
| ד. "בהתחננו אלינו" - לא סיפר הכתוב |
"אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ"
And they said one to another: ‘We are verily guilty concerning our brother, in that we saw the distress of his soul, when he besought us, and we would not hear; therefore is this distress come upon us.’
ד"ה אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו: חשבו להם האכזריות לעונש גדול יותר מן המכירה, כי היה אחיהם בשרם מתחנן ומתנפל לפניהם ולא ירחמו, והכתוב לא סיפר זה שם, או מפני שהדבר ידוע בטבע כי יתחנן אדם לאחיו בבואו לידם להרע לו וישביעם בחיי אביהם ויעשה כל אשר יוכל להציל נפשו ממות, או שירצה הכתוב לקצר בסרחונם, או מדרך הכתובים שמקצרים במקום אחד ומאריכים בו במקום אחר.
We saw the anguish. They considered their callous deafness to Yoseif’s pleas to be a greater wrong than the actual sale.
1. מה הקושי העומד לפניו, ומה הן שלוש הדרכים בפירושו ליישוב קושי זה?
2. השוה שאלה זו לשאלה א' בגיליון ויצא תש"ח. התוכל להסביר תופעה זו – שבשני המקומות – הסבר ספרותי-אמנותי, הקרוב לאחד משלושת פירושי הרמב"ן?
היכן בפרקנו מצינו תופעה זו שוב?
ד"ה ואביכן התל בי: זה היה אמת, ואם לא סיפרו הכתוב מתחילה, וכן אמר לו ותחלף את משכורתי עשרת מונים (בראשית פסוק מ"א), וכזה במקומות רבים בתורה. ובפרשה הזאת למעלה לא סיפר שנתנה לאה את הדודאים לרחל.
| ה. "וגם דמו הנה נדרש" - שאלות ברש"י |
"וְגַם דָּמוֹ הִנֵּה נִדְרָשׁ"
And Reuben answered them, saying: ‘Spoke I not unto you, saying: Do not sin against the child; and ye would not hear? therefore also, behold, his blood is required.’
ד"ה וגם דמו: אתין וגמין רבויין, דמו וגם דם הזקן.
וגם דמו ALSO HIS BLOOD [IS REQUIRED] — the particles את and גם extend the scope of the clause; here it implies “his blood and also the blood of his old father” (Genesis Rabbah 91:8).
ומפורט יותר בספר החסידים, קל"א:
דע והבן, כי ההורג את הנפש או העושה רעה לאדם אינו נענש על אחד אלא על כל שנצטער עליו, שנאמר "וגם דמו הנה נדרש" – לרבות דמו של זקן וכל שנצטער עליו.
דע והבן, כי ההורג את הנפש או העושה רעה לאדם אינו נענש על אחד אלא על כל שנצטער עליו, שנאמר "וגם דמו הנה נדרש" – לרבות דמו של זקן וכל שנצטער עליו.
1. מה קשה לרש"י בפסוקנו ואיך אפשר ליישבו בדרך הפשט?
**
2. היכן מצינו רעיון זה ברש"י עוד בחומש בראשית?
| ו. "ילד" - "נער" |
"אַל תֶּחֶטְאוּ בַיֶּלֶד"
And Reuben answered them, saying: ‘Spoke I not unto you, saying: Do not sin against the child; and ye would not hear? therefore also, behold, his blood is required.’
למה קראו "ילד" ולא "נער", כמו שנקרא יוסף בפסוק ל"ז ב'?
| ז. "ויקח מאתם את שמעון" |
"וַיִּקַּח מֵאִתָּם אֶת שִׁמְעוֹן"
And he turned himself about from them, and wept; and he returned to them, and spoke to them, and took Simeon from among them, and bound him before their eyes.
תנחומא ויגש ד':
... באותה שעה שלח יוסף אצל פרעה ואמר ליה: שלח לי שבאים גיבורים מאצלך, שמצאתי לסטים ואני מבקש ליתן עליהם כבלים. שלח לו. והיו מסתכלין אחי יוסף, מה היה מבקש לעשות. אמר יוסף לאותם הגבורים: הכניסו את זה לבית האסורים ותנו כבלים ברגליו! כיוון שקרבו אצלו – צווח בקול גדול, נפלו על פניהם ונשתברו שיניהם. הדא הוא דכתיב: (איוב ד') "שאגת אריה וקול שחל ושני כפירים נתעו". והיה מנשה בן יוסף יושב לפניהם. אמר לו אביו: קום אתה! מיד קם מנשה והכהו מכה אחת והכניסו לבית האסורים ונתן עליו כבל. אמר שמעון לאחיו: אתם אומרים, מכה של מצרים היא? זו אינה אלא מכה של בית אבא! כיוון שראו אחי יוסף שהכניס מנשה את שמעון לבית האסורים ושלח ידו בו ונתן אותו בכבל, נפלה עליהם אימה...
... באותה שעה שלח יוסף אצל פרעה ואמר ליה: שלח לי שבאים גיבורים מאצלך, שמצאתי לסטים ואני מבקש ליתן עליהם כבלים. שלח לו. והיו מסתכלין אחי יוסף, מה היה מבקש לעשות. אמר יוסף לאותם הגבורים: הכניסו את זה לבית האסורים ותנו כבלים ברגליו! כיוון שקרבו אצלו – צווח בקול גדול, נפלו על פניהם ונשתברו שיניהם. הדא הוא דכתיב: (איוב ד') "שאגת אריה וקול שחל ושני כפירים נתעו". והיה מנשה בן יוסף יושב לפניהם. אמר לו אביו: קום אתה! מיד קם מנשה והכהו מכה אחת והכניסו לבית האסורים ונתן עליו כבל. אמר שמעון לאחיו: אתם אומרים, מכה של מצרים היא? זו אינה אלא מכה של בית אבא! כיוון שראו אחי יוסף שהכניס מנשה את שמעון לבית האסורים ושלח ידו בו ונתן אותו בכבל, נפלה עליהם אימה...
הסבר, מה מסומל באותם שבעים גיבורים שאינם יכולים לו, ובמכה האחת של מנשה המכניסה אותו לבית האסורים?