| א. שאלות לשון וסגנון |
"כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן..."
’Speak unto the children of Israel, and say unto them: When ye pass over the Jordan into the land of Canaan,
"וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְאִבַּדְתֶּם אֵת כָּל..."
then ye shall drive out all the inhabitants of the land from before you, and destroy all their figured stones, and destroy all their molten images, and demolish all their high places.
הסבר היכן נגמר כאן התנאי ומתחילה תשובת התנאי?
השווה לשאלה זו גם:
גיליון ויצא תש"ט ב
גיליון ויקרא תש"י ב
גיליון כי תצא תשי"ד ד
גיליון כי תבוא תשט"ו ב2.
*
"וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ"
*
then ye shall drive out all the inhabitants of the land from before you, and destroy all their figured stones, and destroy all their molten images, and demolish all their high places.
"וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ"
And ye shall drive out the inhabitants of the land, and dwell therein; for unto you have I given the land to possess it.
רש"י,
ד"ה והורשתם את הארץ: והורשתם אותה מיושביה.
והורשתם את הארץ (lit., ye shall drive out the land) — this means: and you shall dispossess it of its inhabitants, and then, וישבתם בה YOU WILL DWELL IN IT — i.e., you will be able to remain in it, but if not, you will not be able to remain in it.
ר' וולף היידנהיים, הבנת המקרא:
כבר כתב הרב (רש"י) כי כל לשון הורשה בבניין הפעיל הוא לשון גירושין ונופל על המגורשים, לא על הארץ. (והבא בלשון הקל הוא לשון ירושה ונופל על הארץ...)
כבר כתב הרב (רש"י) כי כל לשון הורשה בבניין הפעיל הוא לשון גירושין ונופל על המגורשים, לא על הארץ. (והבא בלשון הקל הוא לשון ירושה ונופל על הארץ...)
הסבר, איך יוכל הכתוב אם כן לומר "והורשתם את הארץ"?
ענה לשאלה בעזרת שמות ט"ו ט' ד"ה אריק חרבי.
...ואל תאמר אין לשון ריקות נופל על היוצא אלא על התיק ועל השק ועל הכלי שיצא ממנה אבל לא על החרב ועל היין ולדחוק ולפרש אריק חרבי כלשון (בראשית יד) וירק את חניכיו אזדיין בחרבי מצינו הל' מוסב אף על היוצא (ש"ה א) שמן תורק (ירמיהו שם) ולא הורק מכלי אל כלי לא הורק הכלי אין כתיב כאן אלא לא הורק היין מכלי אל כלי מצינו הלשון מוסב על היין וכן (יחזקאל כח) והריקו חרבותם על יופי חכמתך דחירם.
...ואל תאמר אין לשון ריקות נופל על היוצא אלא על התיק ועל השק ועל הכלי שיצא ממנה אבל לא על החרב ועל היין ולדחוק ולפרש אריק חרבי כלשון (בראשית יד) וירק את חניכיו אזדיין בחרבי מצינו הל' מוסב אף על היוצא (ש"ה א) שמן תורק (ירמיהו שם) ולא הורק מכלי אל כלי לא הורק הכלי אין כתיב כאן אלא לא הורק היין מכלי אל כלי מצינו הלשון מוסב על היין וכן (יחזקאל כח) והריקו חרבותם על יופי חכמתך דחירם.
נפשי MY SOUL — my spirit, my desire. Do not be puzzled at a word, that expresses an idea usually expressed by two, viz., תמלאמו for תִּמָּלֵא מֵהֶם, for there are many examples of this way of speaking; e. g., (Judges 1:15) “the south country נְתַתָּנִי”, which is the same as נָתַתָּ לִי, “thou hast given to me”; (Genesis 37:4) “And they were not able דַּבְּרוֹ peaceably”, which is the same as דַּבֵּר עִמּוֹ “to speak with him”; (Jeremiah 10:20) “My children יְצָאוּנִי which is the same as יָצְאוּ מִמֶּנִי “have gone away from me”; (Job. 31:37) “the number of my steps אַגִידֶנּוּ which is the same as אַגִּיד לוֹ “I would declare unto him”. Similarly here: תמלאמו means תִּמָּלֵא נַפְשִׁי מֵהֶם “my soul shall be filled with them”.
"וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ"
And ye shall drive out the inhabitants of the land, and dwell therein; for unto you have I given the land to possess it.
והורשתם אותה מיושביה, ואז "וישבתם בה" – תוכלו להתקיים בה, ואם לאו - לא תוכלו להתקיים בה.
והורשתם את הארץ (lit., ye shall drive out the land) — this means: and you shall dispossess it of its inhabitants, and then, וישבתם בה YOU WILL DWELL IN IT — i.e., you will be able to remain in it, but if not, you will not be able to remain in it.
מה בין הו' של "וְהורשתם" לבין הו' של "וִישבתם בה", לפי רש"י?
| ב. "והורשתם...." |
"וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ"
then ye shall drive out all the inhabitants of the land from before you, and destroy all their figured stones, and destroy all their molten images, and demolish all their high places.
"וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ"
And ye shall drive out the inhabitants of the land, and dwell therein; for unto you have I given the land to possess it.
והורשתם אותה מיושביה ואז "וישבתם בה" – תוכלו להתקיים בה, ואם לאו - לא תוכלו להתקיים בה.
והורשתם את הארץ (lit., ye shall drive out the land) — this means: and you shall dispossess it of its inhabitants, and then, וישבתם בה YOU WILL DWELL IN IT — i.e., you will be able to remain in it, but if not, you will not be able to remain in it.
על דעתי זו מצוות עשה היא, יצווה אותם שישבו בארץ וירשו אותה, כי היא ניתנה להם, ולא ימאסו בנחלת ה'; ואילו יעלה על דעתם ללכת לכבוש ארץ שנער או ארץ אשור וזולתו ולהתיישב שם, ועברו על מצוות ה'. ומה שהפליגו רבותינו במצוות הישיבה בארץ ישראל שאסור לצאת ממנה, וידונו כמורדת האישה שאינה רוצה לעלות עם בעלה לארץ ישראל, וכן האיש, בכאן נצטווינו במצווה זו. כי הכתוב הזה הוא מצוות עשה. ויחזיר המצווה הזו במקומות רבים (דברים א' ח') "בואו ורשו את הארץ".
אבל רש"י פירש "והורשתם אותה מיושביה, אז וישבתם בה – תוכלו להתקיים בה", ומה שפירשנו הוא העיקר.
And you shall take possession of the land and settle in it, for I have assigned the land for you to possess: In my opinion, this is a positive commandment. He commands them to settle in the land and inherit it; He gave it to them and they should not abhor Hashem's inheritance. And if it should enter their minds to go and conquer the land of Shinar or the land of Ashur [Assyria] or to settle in some other place, they would be transgressing Hashem's commandment. And our rabbis have stressed (Ketubot 110b) the commandment to settle in the Land of Israel and forbade leaving it; they judged a woman rebellious for not wanting to ascend with her husband to the Land of Israel, and vice-versa for a man. It is from here that this commandment [of settling in the land of Israel] has been commanded to us, as this verse is a positive commandment. It is a commandment that recurs in many places [in the Torah]; e.g., "go in and possess the land" (Deuteronomy 1:8). Rashi, however, interprets "And you shall take possession of the land" to mean that you shall take possession of it from those who have settled it, and then you will settle in it and be able to survive in it; and if you don't, you wouldn't be able to survive in it (Rashi on Numbers 33:53). But what we interpret is the central point of the verse.
רמב"ן, בהשגותיו לספר המצוות להרמב"ם בסוף מצוות עשה: מצוות שלא מנה אותן הרב (הרמב"ם) ממצוות עשה – כפי דעת הרמב"ן:
מצווה ד': שנצטווינו לרשת הארץ אשר נתן האל יתברך לאבותינו, לאברהם ליצחק וליעקב, ולא נעזבנה מיד זולתנו מן האומות או לשממה, והוא אמרו "והורשתם את הארץ וישבתם בה, כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה והתנחלתם את הארץ אשר נשבעתי לאבותיכם". ופירט אותה להם במצווה הזו כולה בגבולותיה ומצריה; כמו שאמר (דברים א' ז'): "ובואו הר האמורי ואל כל שכניו בערבה בהר ובשפלה ובנגב ובחוף הים..." שלא יניחו ממנה מקום. והראיה שזו מצווה – אמרו יתעלה בעניין המרגלים (דברים א' כ"א): "עלה רש כאשר דבר ה' לך אל תירא ואל תחת". ואמרו עוד (דברים ט' כ"ג): "ובשלח ה' אתכם מקדש ברנע לאמר עלו ורשו את הארץ אשר נתתי לכם". וכאשר לא אבו לעלות במאמר הזה, כתוב (דברים ט' כ"ג): "ותמרו את פי ה'... ולא שמעתם בקולו" – הוראה שהוא מצווה – לא ייעוד והבטחה... ואומר אני, כי המצווה שחכמים מפליגים בה, והוא דירת ארץ ישראל, עד שאמרו (כתובות ק"י): "כל היוצא ממנה ודר בחוץ לארץ יהא בעיניך כעובד עבודה זרה, שנאמר (שמואל א' כ"ו י"ט) "כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמור לך עבוד אלוהים אחרים", וזולת זה הפלגות גדולות שאמרו בה חז"ל – הכל הוא מצוות עשה שנצטווינו לרשת הארץ ולשבת בה. אם כן היא מצוות עשה לדורות מתחייב כל אחד ממנו, ואפילו בזמן גלות, כידוע בתלמוד במקומות הרבה. ולשון ספרי (ראה י"ב כ"ט): מעשה בר' יהודה בן בתירא ור' מתיא בן חרש ור' חנינא בן אחי ר' יהושע ור' יונתן שהיו יוצאים חוצה לארץ והגיעו לפלטום (מקום בחו"ל) וזכרו את ארץ ישראל, זקפו עיניהם וזלגו דמעותיהם וקרעו בגדיהם וקראו המקרא הזה: "וירשת אותם וישבת בארצם" – וחזרו ובאו למקומם, אמרו: "ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה".
מצווה ד': שנצטווינו לרשת הארץ אשר נתן האל יתברך לאבותינו, לאברהם ליצחק וליעקב, ולא נעזבנה מיד זולתנו מן האומות או לשממה, והוא אמרו "והורשתם את הארץ וישבתם בה, כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה והתנחלתם את הארץ אשר נשבעתי לאבותיכם". ופירט אותה להם במצווה הזו כולה בגבולותיה ומצריה; כמו שאמר (דברים א' ז'): "ובואו הר האמורי ואל כל שכניו בערבה בהר ובשפלה ובנגב ובחוף הים..." שלא יניחו ממנה מקום. והראיה שזו מצווה – אמרו יתעלה בעניין המרגלים (דברים א' כ"א): "עלה רש כאשר דבר ה' לך אל תירא ואל תחת". ואמרו עוד (דברים ט' כ"ג): "ובשלח ה' אתכם מקדש ברנע לאמר עלו ורשו את הארץ אשר נתתי לכם". וכאשר לא אבו לעלות במאמר הזה, כתוב (דברים ט' כ"ג): "ותמרו את פי ה'... ולא שמעתם בקולו" – הוראה שהוא מצווה – לא ייעוד והבטחה... ואומר אני, כי המצווה שחכמים מפליגים בה, והוא דירת ארץ ישראל, עד שאמרו (כתובות ק"י): "כל היוצא ממנה ודר בחוץ לארץ יהא בעיניך כעובד עבודה זרה, שנאמר (שמואל א' כ"ו י"ט) "כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמור לך עבוד אלוהים אחרים", וזולת זה הפלגות גדולות שאמרו בה חז"ל – הכל הוא מצוות עשה שנצטווינו לרשת הארץ ולשבת בה. אם כן היא מצוות עשה לדורות מתחייב כל אחד ממנו, ואפילו בזמן גלות, כידוע בתלמוד במקומות הרבה. ולשון ספרי (ראה י"ב כ"ט): מעשה בר' יהודה בן בתירא ור' מתיא בן חרש ור' חנינא בן אחי ר' יהושע ור' יונתן שהיו יוצאים חוצה לארץ והגיעו לפלטום (מקום בחו"ל) וזכרו את ארץ ישראל, זקפו עיניהם וזלגו דמעותיהם וקרעו בגדיהם וקראו המקרא הזה: "וירשת אותם וישבת בארצם" – וחזרו ובאו למקומם, אמרו: "ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה".
*
1. בפני שתי סכנות שונות לגמרי זו מזו בא פסוקנו לשמור עלינו ולקומם אותנו נגדן. על האחת ידבר הרמב"ן בפירושו לתורה כאן, על השנייה בהשגותיו על ספר המצוות. הסבר לנו מה הן שתי הסכנות!
2. מה ההבדל בין רש"י לרמב"ן בפירוש המילה "והורשתם"?
3. מה ההבדל בין רש"י לרמב"ן בפירוש המבנה התחבירי של פסוק נ"ג?
**
ונראה פשט הכתוב כדברי רש"י ממה שגמר הפסוק "כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה".
**
It would appear that Rashi referred to the plain meaning of the verse considering the conclusion of the verse which says: "for I have given it to you to dispossesss it (of its inhabitants)." If the commandment had been the dwelling in the land, the Torah should have indicated this by writing "for I have given it to you to dwell in it."
הסבר מהי הראיה.
| ג. שאלות ודיוקים ברש"י |
ד"ה והורשתם את הארץ: והורשתם אותה מיושביה ואז "וישבתם בה" – תוכלו להתקיים...
והורשתם את הארץ (lit., ye shall drive out the land) — this means: and you shall dispossess it of its inhabitants, and then, וישבתם בה YOU WILL DWELL IN IT — i.e., you will be able to remain in it, but if not, you will not be able to remain in it.
מה קשה לו?
ד"ה והיה אשר תותירו מהם: יהיו לכם לרעה.
והיה אשר תותירו מהם THEN IT SHALL COME TO PASS THAT THOSE WHOM YE LEAVE OF THEM shall be a misfortune for you.
*
מה קשה לו, ומה תיקן בדבריו אלה?
**
בעל דברי דוד, מקשה:
מה תיקן בזה, והרי גם בפרשת פנחס כ"ה י"ז כתוב כי צוררים הם לכם ותרגומו כמו כאן, ולמה לא הביאו רש"י שם?
מה תיקן בזה, והרי גם בפרשת פנחס כ"ה י"ז כתוב כי צוררים הם לכם ותרגומו כמו כאן, ולמה לא הביאו רש"י שם?
ענה לשאלתו!
| ד. "...לשכים...ולצנינים..." |
"וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם וְצָרְרוּ אֶתְכֶם"
But if ye will not drive out the inhabitants of the land from before you, then shall those that ye let remain of them be as thorns in your eyes, and as pricks in your sides, and they shall harass you in the land wherein ye dwell.
ד"ה לשכים: ליתדות המנקרות עיניכם: תרגומו של יתדות – שיניא.
לשכים AS שכים IN YOUR EYES — as pins which prick out your eyes: the Targum translation of יתדות pins or pegs, is שיכיא (cf. e. g., Exodus 27:19).
ד"ה ולצנינים: פותרין בו הפותרים לשון מסוכת קוצים הסובבת אתכם לסגור ולכלוא אתכם מאין יוצא ובא.
ולצנינים — The lexicographers explain it in the sense of a hedge of thorns (צנינים is another form of צנים) so that the meaning here is: they will become as something which hedges you in, enclosing and imprisoning you in order that none can go forth nor come in (cf. Rashi on Joshua 23:13) (The meaning is they will hedge you in on all sides בצדיכם.
רמב"ן, אחרי הביאו דברי רש"י:
והנה ברור הוא כי "שכים" קוצים חדים, מלשון (ישעיה ה') "הסר מסוכתו והיה לבער"; (הושע ב') "הנני סך את דרכך"; (איוב א') "הלא אתה שכת בעדו"; (משלי כ"ג) "ושמת סכין בלועך" – דבר חד מקוץ או מברזל. "ולצנינים" גם כן סילון ממאיר מלשון (איוב ה') "ואל מצינים יקחהו"; (משלי כ"ב) "צינים פחים בדרך עקש" שחסרו אות הכפל. אבל הכוונה "לשכים בעיניכם" – "כי השוחד יעוור פקחים" (שמות כ"ב), "ולפני עיוור לא תתן מכשול" (ויקרא י"ט). ועל דעת רבותינו, יאמר כי ינקרו עיניכם להטעות אתכם ולא תראו ולא תבינו וילמדו אתכם בכל תועבותיהם ולעבוד את אלוהיהם, כמו שאמר (שמות כ"ב): "לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי כי תעבוד את אלוהיהם". ואחר שיהיו "שכים בעיניכם" ויטעו אתכם לשוב מאחרי, יהיו "צנינים בצדיכם", שיכאיבו ויצערו אתכם לשלול ולבוז אתכם. ואחר כך "וצררו אתכם", שיילחמו בכם ויביאו אתכם במצור, ואני אגְלה אתכם מפניהם גלות שלימה, כי "כאשר דימיתי לעשות להם" על ידיכם, שיגלו כולם מן הארץ, ולא תותירו מהם שם, ולא שמעתם בקולי – כן אעשה לכם, ולא אשאיר מכם בארץ גם אחד.
והנה ברור הוא כי "שכים" קוצים חדים, מלשון (ישעיה ה') "הסר מסוכתו והיה לבער"; (הושע ב') "הנני סך את דרכך"; (איוב א') "הלא אתה שכת בעדו"; (משלי כ"ג) "ושמת סכין בלועך" – דבר חד מקוץ או מברזל. "ולצנינים" גם כן סילון ממאיר מלשון (איוב ה') "ואל מצינים יקחהו"; (משלי כ"ב) "צינים פחים בדרך עקש" שחסרו אות הכפל. אבל הכוונה "לשכים בעיניכם" – "כי השוחד יעוור פקחים" (שמות כ"ב), "ולפני עיוור לא תתן מכשול" (ויקרא י"ט). ועל דעת רבותינו, יאמר כי ינקרו עיניכם להטעות אתכם ולא תראו ולא תבינו וילמדו אתכם בכל תועבותיהם ולעבוד את אלוהיהם, כמו שאמר (שמות כ"ב): "לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי כי תעבוד את אלוהיהם". ואחר שיהיו "שכים בעיניכם" ויטעו אתכם לשוב מאחרי, יהיו "צנינים בצדיכם", שיכאיבו ויצערו אתכם לשלול ולבוז אתכם. ואחר כך "וצררו אתכם", שיילחמו בכם ויביאו אתכם במצור, ואני אגְלה אתכם מפניהם גלות שלימה, כי "כאשר דימיתי לעשות להם" על ידיכם, שיגלו כולם מן הארץ, ולא תותירו מהם שם, ולא שמעתם בקולי – כן אעשה לכם, ולא אשאיר מכם בארץ גם אחד.
מה בין פירוש רש"י לפירוש הרמב"ן?