עיין גם גיליון חוקת תש"ט!
| א. "וישלח משה לרגל את יעזר..." |
"וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה לְרַגֵּל אֶת יַעְזֵר"
And Moses sent to spy out Jazer, and they took the towns thereof, and drove out the Amorites that were there.
עיין רמב"ן, במדבר י"ג ב':
ד"ה שלח לך אנשים: לדעתך, אני איני מצוה לך, אם תרצה שלח. לפי שבאו ישראל ואמרו נשלחה אנשים לפנינו, כמו שנאמר (דברים א כב) "ותקרבון אלי כולכם" וגו', ומשה נמלך בשכינה, אמר: אני אמרתי להם שהיא טובה, שנאמר (שמות ג יז) "אעלה אתכם מעני מצרים אל ארץ טובה", חייהם שאני נותן להם מקום לטעות בדבר המרגלים למען לא יירשוה, לשון רש"י מדברי אגדה. ויש כאן לשאול, אם כן משה עצמו חטא בעניין, שנאמר "וייטב בעיני הדבר" (דברים א כג). ולמה אמר להם בענין הארץ "הטובה היא אם רעה" (פסוק יט) אחר שנאמר לו מתחילה שהיא טובה ורחבה. ועוד מה עשו המרגלים, כי משה אמר להם (פסוק יח) "וראיתם את הארץ מה היא ואת העם היושב עליה החזק הוא הרפה המעט הוא אם רב", ואמר להם בערים (פסוק יט) "הבמחנים אם במבצרים", ועל כל פנים היו צריכין להשיבו על מה שציוה אותם. ומה פשעם ומה חטאתם כשאמרו לו (פסוק כח) "אפס כי עז העם והערים בצורות גדולות", וכי על מנת שיעידו לו שקר שלח אותם. ואל תחשוב כי היה פשעם באמרם "ארץ אוכלת יושביה" (פסוק לב) בלבד, כי טרם שיאמרו להם כן היה מריבת כלב עמהם. וכן כתוב (דברים א כח) "אחינו המסו את לבבנו לאמר עם גדול ורם ממנו" וגו', ובכאן כתיב (להלן יד ג) "לנפול בחרב נשינו וטפנו יהיו לבז". והנה משה רבינו אמר לבניהם כדברים האלה, והפליג להם בחוזק העם ובמבצר עריהם, וכוח הענקים יתר מאוד ממה שאמרו המרגלים לאבותם, כדכתיב (דברים ט א-ב) "שמע ישראל אתה עובר היום את הירדן לבוא לרשת גוים גדולים ועצומים ממך ערים גדולות ובצורות בשמים עם גדול ורם בני ענקים", אשר אתה ידעת ואתה שמעת מי יתיצב לפני בני ענק, ואם היה פשע המרגלים וחטאתם בזה, למה יניא את לב בניהם כהניא המרגלים את לב אבותם. ועוד מה טעם למשה רבינו בשליחות הזאת, אם הארץ טובה והעם רפה הרי טוב, ואם רעה או שהעם חזק, סבור הוא שיחזירם למצרים. אבל ישוב העניין בזה, כי ישראל אמרו כדרך כל הבאים להילחם בארץ נכריה ששולחים לפניהם אנשים לדעת הדרכים ומבוא הערים, ובשובם ילכו התרים בראש הצבא להורות לפניהם הדרכים, כעניין שנאמר (שופטים א כד) "הראנו נא את מבוא העיר", ושיתנו להם עצה באיזו עיר יילחמו תחילה, ומאיזה צד יהיה נוח לכבוש את הארץ, וכך אמרו בפירוש (דברים א כב) "וישיבו אותנו דבר את הדרך אשר נעלה בה ואת הערים" וגו', כלומר הערים אשר נבוא אליהן תחילה, ומשם נבוא בכל הארץ. וזו עצה הגונה בכל כובשי ארצות, וכן עשה עוד משה עצמו שנאמר (להלן כא לב) "וישלח משה לרגל את יעזר", וכן ביהושע בן נון (יהושע ב א) "שנים אנשים מרגלים", ועל כן היה טוב בעיני משה. כי הכתוב לא יסמוך בכל מעשיו על הנס, אבל יצוה בנלחמים להיחלץ ולהישמר ולארוב, כאשר בא הכתוב במלחמת העי (שם ח ב) שהיתה על פי השם ובמקומות רבים. אז נמלך משה בשכינה, ונתן לו השם רשות ואמר לו "שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען", וידעוה ויגידו לכם, ועל פיהם תתיעצו בענין הכיבוש. והנה משה אמר להם (פסוק יז) "עלו זה בנגב", וטעמו עלו זה הדרך בנגב, שידעו את העם היושב בארץ הנגב מפאת הרוח אשר ישראל שם, החזק הוא ויצטרכו בעניינם להשתמר מאד ולהיחלץ, וכן הערים אם הם בצורות שישגבו בהן ויצטרכו לבנות דיק וסוללות או שיבואו מצד אחר. ואמר עוד שידעו בארץ עצמה הטובה היא אם רעה, כי אם היא רעה יכבשו תחלה מן המקומות האחרים, כי הם היו תרים הר האמורי מצד חברון, כי גם יהושע לא כבש את כולם. וזה טעם "ומה הארץ אשר הוא יושב בה" (פסוק יט), על העם היושב בנגב. וייתכן כי משה בעבור שידע כי היא שמנה וטובה כמו שנאמר לו (שמות ג ח) "אל ארץ טובה ורחבה" וגו', בעבור כן אמר להם שיתנו לב לדעת כן, כדי שיגידו לעם וישמחו ויחליפו כוח לעלות שם בשמחה, ולכך אמר להם "והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ" (פסוק כ), כדי שיראו בעיניהם בשבח הארץ. ומן הידוע כי אין מצרים רחוק מאוד מחברון רק כמהלך שבעת ימים, וארץ כנען מגעת בתחומה קרוב למצרים, ואי אפשר שלא ידעו הדרים במצרים עניין ארץ כנען הטובה היא אם רעה. אבל כוונתו של משה לדעת את הדרך אשר יעלה בה ואת הערים אשר יכבוש תחילה, כאשר פירשתי, ואמנם היו ישראל במצרים עבדים בעבודת פרך לא ידעו ולא יבינו, על כן רצה משה שיגידו להם כל ענייני הארץ לשמחם במעלותיה, כי יודע היה בהם. והנראה בעיני בלשון הכתוב, כי לא נמלך משה בשכינה, אבל טעם "שלח לך", כי הסכימו לשלוח מרגלים. והיה במנהג שישלחו שנים אנשים מרגלים חרש לאמר ושישלחו מקצתם, והשם היודע עתידות ציוהו שישלח איש אחד איש אחד מכל מטות ישראל, ושיהיו הנשיאים שבהם, כי חפץ השם שיהיו שוים בעניין כל הגדולים אולי יזכרו וישובו אל ה', ואם אין, שתהיה הגזירה שוה בכל העם. וזה טעם על פי ה' (פסוק ג), שיהיו במצות השם נשיאים וראשי בני ישראל. והנראה אלי לפי פשט הכתוב, כי לא הזכיר השם למשה שאלתם ששאלו לשלוח מרגלים ולא הסכמת משה עמהם, שאילו היה כן - היה הכתוב מספר בכאן "ויקרבו בני ישראל אל משה ויאמרו נשלחה אנשים לפנינו" וגו' וייטב הדבר בעיני משה, ואחר כך היה כותב וידבר ה' אל משה לאמר שלח לך אנשים כאשר דיברו אליך איש אחד וגו'. אבל היה העניין כך, ששאלו ישראל השליחות וייטב הדבר בעיני משה, ואחר כך בא הדיבור אל משה כשאר הדיברות ואמר לו סתם "שלח לך אנשים", וזה טעם "ויתורו את ארץ כנען אשר אני נותן לבני ישראל", כי הוא מדבר בעניין חדש, לא סופר בו כלל. והיה כל זה, כי ה' חפץ למען צדקו, שתהיה השליחות במצותו, ושתהיה בכל שבטיהם ובגדוליהם, למען יינצלו. וכן נראה עוד שהם שאלו ממשה "נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ" (דברים א כב), והוא חיפוש בדרכים ובעניין הכיבוש מלשון "חפר אוכל" (איוב לט כט). וזה טעם "לפנינו" שילכו הם אחריהם על דרכם, כלשון "וארון ברית ה' נוסע לפניהם" (לעיל י לג). אבל השם ציוה "ויתורו את ארץ כנען", והוא כטעם ברירה כבאים לקנות דבר, מלשון "לבד מאנשי התרים והסוחרים" (דברי הימים ב' ט יד), וכן "אל הארץ אשר תרתי להם" (יחזקאל כ ו), וכן "לתור להם מנוחה" (לעיל י ג), ועל כן ציוה אותן משה לפרוט הטובה היא אם רעה וגו', השמנה היא אם רזה וגו', והכל לשמחם כי צבי היא לכל הארצות, ויעלו בה בחפץ גדול. והנה נאמר כאן העניין בסתם כי כן היה, אבל במשנה תורה הזכיר להם משה כל הדברים מתחילתן, להגיד להם פשעם כי חטאו במה שביקשו ושאלו הם עצמם. ועל דעת רבותינו חטאו באומרם "נשלחה אנשים לפנינו", בעבור שהם רואים את ישועת ה' אשר יעשה להם תמיד, והיה להם ללכת אחרי הענן אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת. ומשה קיבל מהם, למלאות תאוותם. ויהיה טעם "וייטב בעיני הדבר" (דברים א כג), שסבלתי רעתכם והוריתי לעשותו: והשם ציוהו שישלח איש אחד איש אחד למטה אבותיו וגו' כעניין שנאמר בשמואל (שמואל א' ח ז) "שמע בקול העם לכל אשר יאמרו אליך כי לא אותך מאסו כי אותי מאסו ממלוך עליהם". והנה האנשים האלה לא ניקבו בשמות על פי השם, כאשר היה בפקודים (לעיל א ה-טו) ובחילוק הארץ (להלן לד יט-כח), כי מצות ה' לא תבוא בה תקלה לעושיה, ושומר מצוה לא ידע דבר רע, רק הוא יתברך ציוה למשה "איש אחד למטה אבותיו תשלחו" וגו' ושיהיו נשיאים, ומשה מדעתו בירר את אלה ושלחם, והם גמלו לנפשם רעה.
ד"ה שלח לך אנשים: לדעתך, אני איני מצוה לך, אם תרצה שלח. לפי שבאו ישראל ואמרו נשלחה אנשים לפנינו, כמו שנאמר (דברים א כב) "ותקרבון אלי כולכם" וגו', ומשה נמלך בשכינה, אמר: אני אמרתי להם שהיא טובה, שנאמר (שמות ג יז) "אעלה אתכם מעני מצרים אל ארץ טובה", חייהם שאני נותן להם מקום לטעות בדבר המרגלים למען לא יירשוה, לשון רש"י מדברי אגדה. ויש כאן לשאול, אם כן משה עצמו חטא בעניין, שנאמר "וייטב בעיני הדבר" (דברים א כג). ולמה אמר להם בענין הארץ "הטובה היא אם רעה" (פסוק יט) אחר שנאמר לו מתחילה שהיא טובה ורחבה. ועוד מה עשו המרגלים, כי משה אמר להם (פסוק יח) "וראיתם את הארץ מה היא ואת העם היושב עליה החזק הוא הרפה המעט הוא אם רב", ואמר להם בערים (פסוק יט) "הבמחנים אם במבצרים", ועל כל פנים היו צריכין להשיבו על מה שציוה אותם. ומה פשעם ומה חטאתם כשאמרו לו (פסוק כח) "אפס כי עז העם והערים בצורות גדולות", וכי על מנת שיעידו לו שקר שלח אותם. ואל תחשוב כי היה פשעם באמרם "ארץ אוכלת יושביה" (פסוק לב) בלבד, כי טרם שיאמרו להם כן היה מריבת כלב עמהם. וכן כתוב (דברים א כח) "אחינו המסו את לבבנו לאמר עם גדול ורם ממנו" וגו', ובכאן כתיב (להלן יד ג) "לנפול בחרב נשינו וטפנו יהיו לבז". והנה משה רבינו אמר לבניהם כדברים האלה, והפליג להם בחוזק העם ובמבצר עריהם, וכוח הענקים יתר מאוד ממה שאמרו המרגלים לאבותם, כדכתיב (דברים ט א-ב) "שמע ישראל אתה עובר היום את הירדן לבוא לרשת גוים גדולים ועצומים ממך ערים גדולות ובצורות בשמים עם גדול ורם בני ענקים", אשר אתה ידעת ואתה שמעת מי יתיצב לפני בני ענק, ואם היה פשע המרגלים וחטאתם בזה, למה יניא את לב בניהם כהניא המרגלים את לב אבותם. ועוד מה טעם למשה רבינו בשליחות הזאת, אם הארץ טובה והעם רפה הרי טוב, ואם רעה או שהעם חזק, סבור הוא שיחזירם למצרים. אבל ישוב העניין בזה, כי ישראל אמרו כדרך כל הבאים להילחם בארץ נכריה ששולחים לפניהם אנשים לדעת הדרכים ומבוא הערים, ובשובם ילכו התרים בראש הצבא להורות לפניהם הדרכים, כעניין שנאמר (שופטים א כד) "הראנו נא את מבוא העיר", ושיתנו להם עצה באיזו עיר יילחמו תחילה, ומאיזה צד יהיה נוח לכבוש את הארץ, וכך אמרו בפירוש (דברים א כב) "וישיבו אותנו דבר את הדרך אשר נעלה בה ואת הערים" וגו', כלומר הערים אשר נבוא אליהן תחילה, ומשם נבוא בכל הארץ. וזו עצה הגונה בכל כובשי ארצות, וכן עשה עוד משה עצמו שנאמר (להלן כא לב) "וישלח משה לרגל את יעזר", וכן ביהושע בן נון (יהושע ב א) "שנים אנשים מרגלים", ועל כן היה טוב בעיני משה. כי הכתוב לא יסמוך בכל מעשיו על הנס, אבל יצוה בנלחמים להיחלץ ולהישמר ולארוב, כאשר בא הכתוב במלחמת העי (שם ח ב) שהיתה על פי השם ובמקומות רבים. אז נמלך משה בשכינה, ונתן לו השם רשות ואמר לו "שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען", וידעוה ויגידו לכם, ועל פיהם תתיעצו בענין הכיבוש. והנה משה אמר להם (פסוק יז) "עלו זה בנגב", וטעמו עלו זה הדרך בנגב, שידעו את העם היושב בארץ הנגב מפאת הרוח אשר ישראל שם, החזק הוא ויצטרכו בעניינם להשתמר מאד ולהיחלץ, וכן הערים אם הם בצורות שישגבו בהן ויצטרכו לבנות דיק וסוללות או שיבואו מצד אחר. ואמר עוד שידעו בארץ עצמה הטובה היא אם רעה, כי אם היא רעה יכבשו תחלה מן המקומות האחרים, כי הם היו תרים הר האמורי מצד חברון, כי גם יהושע לא כבש את כולם. וזה טעם "ומה הארץ אשר הוא יושב בה" (פסוק יט), על העם היושב בנגב. וייתכן כי משה בעבור שידע כי היא שמנה וטובה כמו שנאמר לו (שמות ג ח) "אל ארץ טובה ורחבה" וגו', בעבור כן אמר להם שיתנו לב לדעת כן, כדי שיגידו לעם וישמחו ויחליפו כוח לעלות שם בשמחה, ולכך אמר להם "והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ" (פסוק כ), כדי שיראו בעיניהם בשבח הארץ. ומן הידוע כי אין מצרים רחוק מאוד מחברון רק כמהלך שבעת ימים, וארץ כנען מגעת בתחומה קרוב למצרים, ואי אפשר שלא ידעו הדרים במצרים עניין ארץ כנען הטובה היא אם רעה. אבל כוונתו של משה לדעת את הדרך אשר יעלה בה ואת הערים אשר יכבוש תחילה, כאשר פירשתי, ואמנם היו ישראל במצרים עבדים בעבודת פרך לא ידעו ולא יבינו, על כן רצה משה שיגידו להם כל ענייני הארץ לשמחם במעלותיה, כי יודע היה בהם. והנראה בעיני בלשון הכתוב, כי לא נמלך משה בשכינה, אבל טעם "שלח לך", כי הסכימו לשלוח מרגלים. והיה במנהג שישלחו שנים אנשים מרגלים חרש לאמר ושישלחו מקצתם, והשם היודע עתידות ציוהו שישלח איש אחד איש אחד מכל מטות ישראל, ושיהיו הנשיאים שבהם, כי חפץ השם שיהיו שוים בעניין כל הגדולים אולי יזכרו וישובו אל ה', ואם אין, שתהיה הגזירה שוה בכל העם. וזה טעם על פי ה' (פסוק ג), שיהיו במצות השם נשיאים וראשי בני ישראל. והנראה אלי לפי פשט הכתוב, כי לא הזכיר השם למשה שאלתם ששאלו לשלוח מרגלים ולא הסכמת משה עמהם, שאילו היה כן - היה הכתוב מספר בכאן "ויקרבו בני ישראל אל משה ויאמרו נשלחה אנשים לפנינו" וגו' וייטב הדבר בעיני משה, ואחר כך היה כותב וידבר ה' אל משה לאמר שלח לך אנשים כאשר דיברו אליך איש אחד וגו'. אבל היה העניין כך, ששאלו ישראל השליחות וייטב הדבר בעיני משה, ואחר כך בא הדיבור אל משה כשאר הדיברות ואמר לו סתם "שלח לך אנשים", וזה טעם "ויתורו את ארץ כנען אשר אני נותן לבני ישראל", כי הוא מדבר בעניין חדש, לא סופר בו כלל. והיה כל זה, כי ה' חפץ למען צדקו, שתהיה השליחות במצותו, ושתהיה בכל שבטיהם ובגדוליהם, למען יינצלו. וכן נראה עוד שהם שאלו ממשה "נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ" (דברים א כב), והוא חיפוש בדרכים ובעניין הכיבוש מלשון "חפר אוכל" (איוב לט כט). וזה טעם "לפנינו" שילכו הם אחריהם על דרכם, כלשון "וארון ברית ה' נוסע לפניהם" (לעיל י לג). אבל השם ציוה "ויתורו את ארץ כנען", והוא כטעם ברירה כבאים לקנות דבר, מלשון "לבד מאנשי התרים והסוחרים" (דברי הימים ב' ט יד), וכן "אל הארץ אשר תרתי להם" (יחזקאל כ ו), וכן "לתור להם מנוחה" (לעיל י ג), ועל כן ציוה אותן משה לפרוט הטובה היא אם רעה וגו', השמנה היא אם רזה וגו', והכל לשמחם כי צבי היא לכל הארצות, ויעלו בה בחפץ גדול. והנה נאמר כאן העניין בסתם כי כן היה, אבל במשנה תורה הזכיר להם משה כל הדברים מתחילתן, להגיד להם פשעם כי חטאו במה שביקשו ושאלו הם עצמם. ועל דעת רבותינו חטאו באומרם "נשלחה אנשים לפנינו", בעבור שהם רואים את ישועת ה' אשר יעשה להם תמיד, והיה להם ללכת אחרי הענן אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת. ומשה קיבל מהם, למלאות תאוותם. ויהיה טעם "וייטב בעיני הדבר" (דברים א כג), שסבלתי רעתכם והוריתי לעשותו: והשם ציוהו שישלח איש אחד איש אחד למטה אבותיו וגו' כעניין שנאמר בשמואל (שמואל א' ח ז) "שמע בקול העם לכל אשר יאמרו אליך כי לא אותך מאסו כי אותי מאסו ממלוך עליהם". והנה האנשים האלה לא ניקבו בשמות על פי השם, כאשר היה בפקודים (לעיל א ה-טו) ובחילוק הארץ (להלן לד יט-כח), כי מצות ה' לא תבוא בה תקלה לעושיה, ושומר מצוה לא ידע דבר רע, רק הוא יתברך ציוה למשה "איש אחד למטה אבותיו תשלחו" וגו' ושיהיו נשיאים, ומשה מדעתו בירר את אלה ושלחם, והם גמלו לנפשם רעה.
ועיין גיליון שלח תשי"ד.
בוויכוח שבין הרמב"ן לרש"י בעניין שליחת המרגלים ובחטא ישראל בזה מביא הרמב"ן את פסוקנו כהוכחה לדעתו נגד דעת רש"י. הסבר במה עשוי פסוקנו לעזור לתפיסתו ולהתקיף את דעת רש"י?
| ב. מדברי המדרש |
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אַל תִּירָא אֹתוֹ כִּי בְיָדְךָ נָתַתִּי אֹתוֹ"
And the LORD said unto Moses: ‘Fear him not; for I have delivered him into thy hand, and all his people, and his land; and thou shalt do to him as thou didst unto Sihon king of the Amorites, who dwelt at Heshbon.’
זה שאמר הכתוב (משלי כ"ח) "אשרי אדם מפחד תמיד", וכן הוא מידת צדיקים; אף על פי שהקדוש ברוך הוא מבטיחן, אין פורקים ביראה... ולמה נתיירא? אמר: שמא מעלו ישראל במלחמת סיחון או נתלכלכו בעבירה. אמר לו הקדוש ברוך הוא: "כולן השלימו בצדק".
1. הסבר את הביטוי "פורקים ביראה".
2. הבא עוד דוגמא נוספת מן התורה שמישהו שהיה צדיק והקדוש ברוך הוא הבטיחו "לא פרק ביראה".
**
3. היכן הרמז בלשון הכתוב שהיה משה רבנו מתיירא שמא מעלו ישראל או נתלכלכו בעברה. ומניין שלא היה ירא מפני גבורתו של עוג? ועיין גיליון חקת תש"ט!
ועין לכל השאלה הזו גיליון וישלח תש"ד שאלה ג.
| ג. "...אל תירא אותו" |
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אַל תִּירָא אֹתוֹ"
And the LORD said unto Moses: ‘Fear him not; for I have delivered him into thy hand, and all his people, and his land; and thou shalt do to him as thou didst unto Sihon king of the Amorites, who dwelt at Heshbon.’
"כי היה משה ירא שמא תעמוד לו (=לעוג מלך הבשן) זכותו של אברהם שנאמר בו (בראשית י"ד) "ויבוא הפליט ויגד לאברהם העברי" והוא עוג שפלט מן הרפאים שהיכו אמרפל וחבריו באשתרות קרנים". עד כאן לשון רש"י מדברי רבותינו.
נתעוררו גם בזה (כלומר רבותינו ראו לדרוש כך) מדעתם שלא ירא משה רבנו מזרוע בשר, כי עמו ה' אלוקינו "וכל הגויים כאין נגדו מאפס ותוהו נחשבו לו" (ישעיה מ') והוא (=משה) המזהיר את ישראל: (דברים כ') "אל תיראו... ואל תערצו מפניהם", והוא המאשים אותם ביראתם כעניין שנאמר במרגלים (דברים א' כ"ט) "ואמר אליהם: לא תערצון ולא תיראון מהם, ה' אלוקיכם... הוא יילחם לכם"; אבל נתיירא משה מפני הזכות שידע לו. ועל דרך הפשט, לא היה בדעתו של משה להוריש עתה לישראל ארץ סיחון ועוג כאשר פירשתי (ועיין ברמב"ן במדבר כ"א כ"א ד"ה וישלח ישראל מלאכים...). והנה סיחון יצא לקראת ישראל המדברה ויילחם בם על כורחם, אז הודיע ה' (דברים ב' ל"א): "ראה החילותי תת לפניך את סיחון ואת ארצו החל רש לרשת את ארצו", כי מכאן התחיל בכיבוש שבעה עמים; אבל עוג אסף כל חילו אדרעי, והוא עיר בקצה גבולו, והיו ישראל יכולים לנטות מעליו כאשר נטו מעל עשו, וה' אמר לו: "אל תירא אותו, ולך אצלו והתגר בו מלחמה כי בידך נתתי אותו".
**
1. מהו הנימוק הלשוני בפסוקנו שהביא את רבותינו לדרוש כך?
2. מהו הנימוק הפסיכולוגי שהביאם למדרש זה?
3. מה הן הראיות מפרשתנו לדעת הרמב"ן, שלא היה בדעת משה רבנו לכבוש, עתה את עבר הירדן המזרחי?
מהי הקושיה על דברים ב' כ"ה-כ"ט שמיישב הרמב"ן כאן?
ועיין גם דברי הרמב"ן, דברים ב' כד:
ד"ה ראה נתתי בידך: הדיבור הזה הוא האמור למטה (פסוק לא) "ראה החילותי תת לפניך", וקודם לכן שלח לו מלאכים ממדבר קדמות. כי אחרי שיצונו ה' "החל רש והתגר בו מלחמה", לא ישלח לו דברי שלום "אעברה בארצך", כי אם ישמע אליו - יהיה עובר על דברי ה', ואם ידע שלא ישמע - יהיה שליחותו לריק. ולא תחשוב לומר כי היא המצוה שנצטוינו (כ י) "כי תקרב אל עיר להילחם עליה וקראת אליה לשלום", כי שם כתוב (פסוק יא) "והיה כל העם הנמצא בה יהיו לך למס ועבדוך", וכאן אם שמע להם - לא היו נוגעים בו כלל. אבל פירוש "ואשלח מלאכים", כבר שלחתי מלאכים, אבל הקדים דברי השם, לבאר כי הקשה ה' אלהיך את רוחו (פסוק ל), לומר כי הכל סיבה מאת ה', כי כן אמר לי.
ד"ה ראה נתתי בידך: הדיבור הזה הוא האמור למטה (פסוק לא) "ראה החילותי תת לפניך", וקודם לכן שלח לו מלאכים ממדבר קדמות. כי אחרי שיצונו ה' "החל רש והתגר בו מלחמה", לא ישלח לו דברי שלום "אעברה בארצך", כי אם ישמע אליו - יהיה עובר על דברי ה', ואם ידע שלא ישמע - יהיה שליחותו לריק. ולא תחשוב לומר כי היא המצוה שנצטוינו (כ י) "כי תקרב אל עיר להילחם עליה וקראת אליה לשלום", כי שם כתוב (פסוק יא) "והיה כל העם הנמצא בה יהיו לך למס ועבדוך", וכאן אם שמע להם - לא היו נוגעים בו כלל. אבל פירוש "ואשלח מלאכים", כבר שלחתי מלאכים, אבל הקדים דברי השם, לבאר כי הקשה ה' אלהיך את רוחו (פסוק ל), לומר כי הכל סיבה מאת ה', כי כן אמר לי.
**
5. התוכל ליישב קושייה זו בדרך אחרת?
| ד. "...כי בידך נתתי אותו" |
"אַל תִּירָא אֹתוֹ כִּי בְיָדְךָ נָתַתִּי אֹתוֹ"
And the LORD said unto Moses: ‘Fear him not; for I have delivered him into thy hand, and all his people, and his land; and thou shalt do to him as thou didst unto Sihon king of the Amorites, who dwelt at Heshbon.’
בעל כלי יקר, מקשה:
למה אמר "כי בידך נתתי אותו", והיה לו לאמר כי בידך אתן אותו.
למה אמר "כי בידך נתתי אותו", והיה לו לאמר כי בידך אתן אותו.
ענה לקושיתו!