פרשת ויקרא תשי"ז - אשם תלוי
א. שאלה כללית
רמב"ן, פרק ד' פסוק ג' (ודבריו מעין הקדמה לפרקים ד'-ה'):
וטעם הקרבנות על הנפש השוגגת, מפני שכל העוונות יולידו גנאי בנפש, והם מום בה, ולא תזכה להקביל פני יוצרה, רק בהיותה טהורה מכל חטא, ולולא זה היו טפשי העולם זוכים לבוא לפניו. ולכן הנפש השוגגת תקריב קרבן, שתזכה לקרבה אל האלוהים אשר נתנהּ, ובעבור זה גם כן הזכיר "נפש".
ר' דוד הופמן,ויקרא (חלק א: קכ"ד):
אף חטא שנעשה בשגגה הרי הוא חטא. ובזה שונה הביטוי "חטא" משאר הביטויים לציון מעשי עבירה ("פשע", "עוון"), שבאחרונים משתמשים רק לציון עבירות שבמזיד, ואילו הראשון חל גם על עבירות שבשגגה. לפי קבלת חכמינו יש שני סוגים של שוגג: (א) שוגג ביחס אל החוק או תוכן החוק, "שוגג בלאו או בכרת", כלומר: לא ידע שמעשה זה אסור או שאסור בכרת; (ב) שוגג ביחס אל המעשה, כלומר הוא ידע על האיסור, אך נעלם ממנו כי במעשהו זה עבר על החוק. (למשל: הוא עושה מלאכה בשבת, ושכח שאותו יום שבת, או שהוא אוכל חלב, וחושב שהוא שומן.) אף השוגג זקוק לכפרה, משום שלא היה נזהר ונשמר כראוי. עם ישראל נצטוה (ויקרא י"ח ל') "ושמרתם את משמרתי" (בראשית י"ח) "ושמרו דרך ה'", להישמר ולהיזהר שלא להחטיא את דרך ה'. על כל אחד לפלס את מעגלותיו ולכוננם כך, שיימצא תמיד בדרך ה', ולכן כלל הוא בתורה, שגם השוגג זקוק לכפרה. (לא כן מי שעבר עבירה שלא ברצונו מתוך אונס, הוא פטור מכל קרבן. "אונס רחמנא פטריה").
1. מהי השאלה הגדולה שאותה רצו שניהם ליישב?
2. מהו ההבדל העקרוני שבין שתי הדעות הנ"ל?
**
3. האין דעת הרמב"ן הנ"ל עומדת בסתירה לדברים י"ז ח'-י"ב? ועיין גיליון שופטים תשי"א שאלה ב' ודברי הר"ן שם!
ב. השוואה בין חטאת לאשם
**
השווה:
חטאת
אשם
פרק ד' פסוק כ"ז "וְאִם נֶפֶשׁ אַחַת תֶּחֱטָא בִשְׁגָגָה...
בַּעֲשֹׂתָהּ אַחַת מִמִּצְו‍ֹת ה'
אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה
וְאָשֵׁם" פסוק כ"ח "אוֹ הוֹדַע אֵלָיו חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא וְהֵבִיא..."
פרק ה' פסוק י"ז "וְאִם נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא
וְעָשְׂתָה אַחַת מִכָּל מִצְו‍ֹת ה'
אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה
וְלֹא יָדַע וְאָשֵׁם וְנָשָׂא עֲו‍ֹנוֹ
וְהֵבִיא..."
רש"י, פרק ד' פסוק כ"ג:
ד"ה או הודע: כמו אם הודע הדבר, הרבה "או" יש משמשין לשון "אם", ו"אם" במקום "או" כמו (שמות כ"א) "או נודע כי שור נגח הוא".
רש"י, פרק ד' פסוק כ"ג:
ד"ה הודע אליו: כשחטא היה סבור שהוא היתר, ולאחר מכאן נודע לו שאסור היה.
ד"ה ולא ידע ואשם: העניין הזה מדבר במי שבא ספק כרת לידו, ולא ידע אם עבר עליו אם לאו, כגון: חלב ושומן לפניו, וסבור שתיהן היתר, ואכל את האחת. אמרו לו: אחת של חלב היתה. ולא ידע אם זו של חלב אכל – הרי זה מביא אשם תלוי ומגן עליו כל זמן שלא נודע לו שודאי חטא, ואם ייוודע לו לאחר זמן – יביא חטאת.
ולא ידע ואשם … והביא [AND IF A SOUL SIN, AND DO ANY OF THESE THINGS WHICH SHOULD NOT BE DONE …] AND HE DOES NOT DISCOVER THAT HE IS GUILTY … HE SHALL BRING [A RAM … FOR A GUILT OFFERING] — This paragraph (vv. 17—19) is speaking of a person to whom there has occurred a כרת ‎ספק (i. e. it is speaking of a person who is doubtful whether he has inadvertently committed an act of such a character as to be punishable with כרת if done willfully), and he does not know whether he has actually committed a sinful act or not. For instance: חלב (fat forbidden to be eaten under the penalty of כרת) and permitted fat (שומן) lay before him, and he believed that both were permissible food (i. e. that both were שומן), and he ate one of them. Afterwards, however, people told him that one of these was חלב, but he does not know whether he had eaten that which was חלב. Then such a one has to bring an אשם תלוי (the guilt-offering for a doubtful sin, lit., the guilt-offering in suspense, from תלה to “be in suspense”); and this protects him against punishment so long as he does not become cognisant that he has undoubtedly sinned, and if he becomes cognisant of this after a time he has to bring a sin-offering (cf. Keritot 22b, 23a).
*
1. הסבר מהו אפוא ההבדל בין מקרה שבו חייב חטאת ובין מקרה שבו חייב אשם.
**
2. הסבר למה נאמר לגבי חטאת "ואם נפש..." ובאשם נאמר "ואם נפש כי...".
3. הסבר למה נאמר בחטאת "ואם נפש אחת תחטא", ולא נאמר כן באשם.
**
4. הסבר למה בוודאין לא נאמר "ונשא חטאו", ובספק החמיר לומר "ונשא עונו".
ג. "...בערכך לאשם..." - שאלות ברש"י
"וְהֵבִיא אַיִל תָּמִים מִן הַצֹּאן בְּעֶרְכְּךָ לְאָשָׁם..."
And he shall bring a ram without blemish out of the flock, according to thy valuation, for a guilt-offering, unto the priest; and the priest shall make atonement for him concerning the error which he committed, though he knew it not, and he shall be forgiven.
ד"ה בערכך לאשם: בערך האמור למעלה (הכוונה לפסוק ט"ו של פרקנו).
‎ לאשם בערכך [HE SHALL BRING A RAM …] ACCORDING TO THE VALUATION FOR A GUILT OFFERING — i. e. according to the value stated above (v. 15, viz., at least 2 shekels).
1. מה קשה לרש"י בפסוקנו?
ד"ה והביא את אשמו: וטעם אשם תלוי מפני שבעליו סבור שאין עליו עונש, כי לא נודע שחטא, מפני זה החמיר עליו הכתוב בספקו יותר מודאי.
א. הוכח מן הכתובים (פרקים ד'-ה') שעונש המסופק אם שגג אם לא, גדול מעונשו של השוגג ודאי.
ב. מה יכול להיות הנימוק לדין שעונשו של מי שספק שגג גדול מעונשו של שגג ודאי (נוסף על הטעם הנאמר לעיל ברמב"ן)?