הערה: לדיבר ראשון עיינו גיליון יתרו תשי"א.
לדיבר שני עיינו גיליון יתרו תשי"ג, וכן ל"פוקד עון אבות" – תש"ז.
לדיבר תשיעי עיינו גיליון יתרו תשט"ז.
לדיבר עשירי עיינו גיליון יתרו תש"ט.
| א. שאלות כלליות |
כבר נתפרש זה הכתוב בדברי רבותינו, שהוא איסור להישבע בשם הנכבד לריק, כגון הנשבע על הידוע לאדם לשנותו או לקיימו: על עמוד של שיש, שהוא של שיש, והוא עומד לפניהם ומכירין בו.
ועל דרך הפשט יאסור עוד, שלא ישא על שפתיו השם הנכבד על חינם, כלשון (שמות כ"ג) "לא תשא שמע שוא", (תהלים ט"ז) "ובל אשא את שמותם על שפתי", כי הדיבור ייקרא כך, בעבור שישא בו קול, וכן (זכריה ט') "משא דבר ה'", וכן (ישעיה ג') "ישא ביום ההוא לאמור: לא אהיה חובש", שישא קולו לומר כך, ובאמת שגם זה אסור ונקרא בלשון חכמים "מוציא שם שמים לבטלה"...
קאסוטו:
לא תשתמש בשם ה' לכל דבר שוא, לא רק לשבועת שוא, כפי הפירוש המקובל (אין זה אלא פרט, ואין כאן המקום לפרטים), אלא בכלל לכל מיני דברי שוא, שבני אומות העולם משתמשים בעדם בשם האלוהיהם, כגון השבעות, כישופים, ניחושים וכיוצא באלה.
לא תשתמש בשם ה' לכל דבר שוא, לא רק לשבועת שוא, כפי הפירוש המקובל (אין זה אלא פרט, ואין כאן המקום לפרטים), אלא בכלל לכל מיני דברי שוא, שבני אומות העולם משתמשים בעדם בשם האלוהיהם, כגון השבעות, כישופים, ניחושים וכיוצא באלה.
1. מהו נימוקו של קאסוטו לסטות מן הפירוש המקובל, ומה דעתך על נימוק זה?
2. התוכל למצוא עוד נימוקים נוספים לפירושו של קאסוטו?
**
"אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁי"?
**
He that hath clean hands, and a pure heart; Who hath not taken My name in vain, and hath not sworn deceitfully.
| ב. "נשא שם" |
כל המברך ברכה שאינה צריכה עובר משום "לא תשא".
This baraita is apparently self-contradictory. On the one hand, you said that one who recites havdala in the Amida prayer is more praiseworthy than one who recites havdala over the cup of wine, indicating that reciting havdala in the Amida prayer alone is sufficient. And then it is taught: If one recited havdala in this, the Amida prayer, and that, over the cup of wine, may blessings rest upon his head. And since he fulfilled his obligation to recite havdala with one, he is exempt, and the additional recitation of havdala over the cup of wine is an unnecessary blessing. And Rav, and some say Reish Lakish, and still others say Rabbi Yoḥanan and Reish Lakish both said: Anyone who recites an unnecessary blessing violates the biblical prohibition: “Do not take the name of the Lord your God in vain” (Exodus 20:7).
אמר רב זעירא: אם בשבועות שוא הכתוב מדבר, הרי אמר לו "לא תישבעו בשמי לשקר" (ויקרא י"ט) – מה תלמוד לומר: "לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא"? – שלא תקבל עליך שררה, ואין אתה ראוי לשררה.
...עוד ירמוז שלא יהיה נושא עליו שם ה' שהוא אלוהיו ואומר לכול שהוא איש יהודי ועובד ה' – והכתוב אמר שם ה'. שהוא אלוקיך – לומר, שהוא מעבדיו, ולא כן הוא – ובכלל אזהרה זו שלא יראה עצמו צדיק יותר ממה שהוא.
There is also an allusion here that a Jew should not bandy about the name of G'd giving the impression to all and sundry that he is a true servant of the Lord whereas in reality in his heart he does not serve the Lord. This is why the Torah chose the expression לשוא, i.e. creating a false impression. It is a warning not to pretend to be G'd-fearing. G'd will not allow such people to go unpunished.
1. כיצד מפרש כל אחד מהנ"ל את המילים "נשא שם"? (שים לב בייחוד לדברי הפסיקתא – כיצד מפרש הוא את לשון פסוקנו?)
2. איזה מן הפירושים הנ"ל נראה לך הקרוב ביותר לפשוטו של מקרא?
3. היש להביא ראיה לאחד הפירושים הנ"ל מאחד הפסוקים שהביא הרמב"ן בפירושו? (שאלה א)
| ג. השוואת מפרשים |
...והנה טעם לזכור השם פירושו: כאשר הוא, השם, אמת, כן יהיה דברו אמת. והנה אם לא יקיים דברו, כאילו מכחיש את השם. ומנהג אנשי מצרים עד היום, אם יישבע אדם בראש המלך ולא יקיים את דברו - הוא בן מות. ואילו נתן כופר משקלו זהב – לא יחיה, בעבור כי הוא בוזה את המלך בפרהסיא. אם כן למלך בשר ודם, כמה אלף אלפי פעמים חייב אדם להישמר שלא תכשילהו לשונו, לתת את פיו לחטיא את בשרו לזכרו לשוא.
והנה ראינו בעבור שנשבעו בני ישראל על דבר פילגש בגבעה... ומצאנו שנהרגו העוברים על השבועה וכן אנשי יבש גלעד אנשים נשים וטף... וגם ראינו שביקש שאול להרוג יהונתן בנו, והוא לא שמע את השבועה (שמואל א' י"ד כ"ז). וראינו שהביא השם רעב לארץ בעבור שאול וביתו שעברו על שבועת הנשיאים שנשבעו לגבעונים (יהושע ט'), וכאשר נהרגו בית הדמים אז "ויעתר ה' לארץ" (שמואל ב' כ"א י"ד)...
והכלל: לא מצאנו בעשרת הדברים שכתוב שם שכר טוב מפורש רק בכיבוד אב ואם, ולא עונש מפורש רק בעבודה זרה ובנשיאות השם לשוא. ורבים חושבים, כי הנושא השם לשוא לא עבר עברה גדולה – ואני אראה להם, כי היא קשה מכל הלאווין הבאים אחריו, כי הרוצח והנואף שהם עברות קשות לא יוכל כל עת לרצוח ולנאוף, כי יפחד, ואשר הרגיל עצמו להישבע לשוא יישבע ביום אחד שבועות אין מספר, וכל כך הוא רגיל בעבירה הזאת שלא ידע שנשבע. ואם אתה תוכיחנו – "למה נשבעת עתה"? אז יישבע שלא נשבע מרוב רגילותו בה, כי לפני כל דיבור שידברו יקדימו שבועה, והוא להם לשון צחות.
ואילו לא היה בישראל רק זאת העבירה לבדה תספיק להאריך הגלות ולהוסיף מכה על מכותינו. ואני אראה שגעונם: כי הרוצח אם רצח אויבו, מילא תאותו בנקמתו, גם הנואף כן לפי שעתו, והגונב מצא הנאות לצרכו, ועד שקר להתרצות או להתנקם והנה הנשבע לשקר בכל עת שאין עליו שבועה, הוא מחלל שם שמים בפרהסיא בלא הנאה שיש לו.
הנה הנשבע לשקר לא יירא מדיני אדם, כי יאמינו בדבריו, ועל המעט יקרה שתתגלה שקרותו; על כן אמר שאף אם ינוקה מדיני האדם, לא ינוקה מדיני שמים.
1. פרש את המקומות המסומנים בקו. ("דברו" של מי?)
2. בנימוקים שונים רוצה ראב"ע לנמק את חומרת העברה הזו על יתר העברות. מה הם נימוקיו?
3. מה ההבדל בין ראב"ע לבין שד"ל בתשובתם לשאלה: מדוע נאמר עונש בדיבר זה?
**
4. התוכל להביא ראיה מן התורה (בחומש אחר) לצדקת תפישתו של ראב"ע?
*
5. השווה את פסוקנו לשמות כ"ג ז' ורש"י ד"ה כי לא אצדיק רשע. במה יש בפסוק ההוא סיוע לדברי שד"ל?