פרשת בלק תשכ"ב - המפנה ביחסו של בלעם
לפסוקי המשל השלישי [כ"ד, ג'-ט'] עיין גיליונות בלק תש"ט, תשט"ז.
א. במדבר היה חטא העגל
"וַיַּרְא בִּלְעָם כִּי טוֹב בְּעֵינֵי ה' לְבָרֵךְ אֶת יִשְׂרָאֵל וְלֹא הָלַךְ כְּפַעַם בְּפַעַם לִקְרַאת נְחָשִׁים וַיָּשֶׁת אֶל הַמִּדְבָּר פָּנָיו"
And when Balaam saw that it pleased the LORD to bless Israel, he went not, as at the other times, to meet with enchantments, but he set his face toward the wilderness.
פסיקתא זוטרתא בלק:
"וירא בלעם כי... ולא הלך כפעם בפעם...", שכל הפעמים היה אומר בלעם: "אולי יקרה ה' לקראתי ודבר מה יראני", והניח זו הדרך והלך לקראת נחשים. אמר: "אלך אל המדבר, שעשו ישראל שם את העגל". לכך נאמר: "וישת אל המדבר פניו". והוא לא ידע, שבמדבר קיבלו ישראל את התורה ואמרו: "נעשה ונשמע". הוא שאמר ישעיה (מ"ט): "גם אלה תשכחנה ואנכי לא אשכחך".
1. הסבר מהו הרעיון הכללי המסומל בדברי המדרש?
**
2. כיצד מצא בעל המדרש חיזוק לרעיונו בדברי ישעיה?
(שים לב: השאלה האחרונה היא מעין חידה)
ב. שאלות בדברי תרגום אונקלוס
"וְלֹא הָלַךְ כְּפַעַם בְּפַעַם לִקְרַאת נְחָשִׁים"
And when Balaam saw that it pleased the LORD to bless Israel, he went not, as at the other times, to meet with enchantments, but he set his face toward the wilderness.
השווה לדברי הפסיקתא שהובאה בשאלה הקודמת את תרגום אונקלוס:
ולא הלך בזמן בזמן אלהן (=כי אם) לקדמות נחשיא.
המלים "אלהין לקדמות נחשיא" נגד משמעות הכתוב.
ר' יהודה בעהאק, בספרו "תוספת ומילואים למפרשי תרגום אונקלוס" (וילנא תרנ"ט):
מצאתי פירוש לדברי אונקלוס התמוהים האלה בפירוש יפה תאר לשמות רבה בשלח כ"א י"א: ...וכמו שתרגם אונקלוס את הכתוב "ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים" כאילו כתוב: ולא הלך כפעם בפעם אלא הלך לקראת נחשים. וכן בכתוב בקהלת (ד' י"ז) "כי אינם יודעים לעשות רע". וכן גם בקהלת (ב' כ"ד) "אין טוב באדם שיאכל וישתה".
1. הסבר מה הביא את תרגום אונקלוס להתרחק בתרגומו את פסוקנו כל כך ממשמעות הכתוב?
*
2. מה העזרה הניתנת להבנת התרגום התמוה ע"י שני הפסוקים הנ"ל שבספר קהלת?
ג. השינוי שהתחולל בבלעם
"וַיַּרְא בִּלְעָם כִּי טוֹב בְּעֵינֵי ה' לְבָרֵךְ אֶת יִשְׂרָאֵל וְלֹא הָלַךְ כְּפַעַם בְּפַעַם לִקְרַאת נְחָשִׁים וַיָּשֶׁת אֶל הַמִּדְבָּר פָּנָיו וַיִּשָּׂא בִלְעָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת יִשְׂרָאֵל שֹׁכֵן לִשְׁבָטָיו וַתְּהִי עָלָיו רוּחַ אֱ-לֹהִים"
And when Balaam saw that it pleased the LORD to bless Israel, he went not, as at the other times, to meet with enchantments, but he set his face toward the wilderness.
ד"ה וירא בלעם כי טוב בעיני ה' לברך את ישראל: אמר איני צריך לבדוק בהקב"ה, כי לא יחפץ לקללם.
וירא בלעם כי טוב וגו׳ AND BALAAM SAW THAT IT WAS GOOD, etc. He said: I do not need to put the Holy One, blessed be He, to a further test for it is evident that He does not wish to curse them.
ד"ה ולא הלך כפעם בפעם: כאשר עשה שתי פעמים.
ולא הלך כפעם בפעם HE WENT NOT, AS AT OTHER TIMES — as he had already done twice.
ד"ה לקראת נחשים: לנחש אולי יקרה ה' לקראתו כרצונו. אמר: רוצה ולא רוצה לקללם אזכיר עוונותיהם והקללה על הזכרת עוונותיהם תחול.
לקראת נחשים TO SEEK SEEK FOR ENCHANTMENTS — to practise enchantments whereby the Lord might perhaps come to meet him according to his (Balaam’s) wish. He said: Whether He wishes or does not wish to curse them, I will make mention of their sins, and the curse will fall upon them at the mention of their sins, therefore —
ד"ה וישת אל המדבר פניו: כתרגומו. (לפי גירסת התרגום שהיתה לפני רש"י: ושוי למדברא דעבדו ביה בני ישראל עגלא אנפוהי).
וישת אל המדבר פניו HE SET HIS FACE TOWARDS THE WILDERNESS — Understand this as the Targum has it (Rashi’s Targum read, as in some editions: He directed his face towards the calf that the children of Israel had made in the wilderness).
ד"ה שוכן לשבטיו: ראה כל שבט ושבט שוכן לעצמו ואינן מעורבין. ראה שאין פתחיהם מכוונים זה כנגד זה, שלא יציץ לתוך אהל חברו.
שכן לשבטיו DWELLING ACCORDING TO HIS TRIBES — He saw each tribe dwelling by itself not intermingled one with another; he saw that the entrances of their tents were not exactly facing each other so that one could not peer into the other's tent (Bava Batra 60a).
ד"ה ותהי עליו רוח אלוקים: עלה בלבו שלא יקללם.
ותהי עליו רוח אלהים AND THE SPIRIT OF GOD WAS UPON HIM — Then he made up his mind not to curse them (i.e. he decided to comply with the will of God, רוח אלהים).
ד"ה ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים: כי בפעמים הראשונים היה מנחש ורוצה לקלל אותם בנחש והיה השם בא אליו בדרך מקרה ולא בכוונתו לנבואה ולא ממעלתו שהגיע אליה, ועתה כאשר נאמר לו, "כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל", להרע או להטיב להם, הניח הנחשים ולא הלך כפעם בפעם לקראתם, אבל שם אל המדבר פניו אשר ישראל שם, שיראה אותם ויכין להם נפשו, שיחול עליו הדבור מאת השם כאשר עשה עמו פעמים, וכן היה לו, על כן אמר "ותהי עליו רוח אלוקים", כי עתה היתה עליו יד ה' כאשר היא לנביאים, כמו שאמור (במדבר י"א כ"ט): "ומי יתן כל עם ה' נביאים, כי יתן ה' את רוחו עליהם", ואומר (ישעיה ס"א) "רוח ה' עלי" ועל כן קרא עצמו "שומע אמרי א-ל", כי נביא הוא.
He did not approach, as at each time, towards sorcery. The Sages said that Bil'am's prophecy came to him through the exact words which he had anticipated. This was for the reason mentioned elsewhere by the Sages: in order that the nations of the world should have no possibility to make the claim, If only we had a prophet such as Moshe then we would have served Hashem. However, the level of Bil'am's prophecy was beneath that of all the other prophets; it was a vision through ש-די. This idea is also stated in Vayikro Rabbah (14:34): Hashem only reveals Himself to the prophets of the nations through a half word. How so? As it says (v. 23:4), Hashem chanced to appear (ויקר) to Bil'am. Whereas regarding the prophets of Israel, Hashem reveals Himself through a full word. As it says, And He called (ויקרא) to Moshe. The meaning of a half word can be understood as we have explained.
1. מה ההבדל בין דעות שני הפרשנים בשינוי שהתחולל בבלעם?
*
2. על מה מסתמך כל אחד מהם בהערכתו השונה את בלעם?
3. מה הקושי שמיישב רש"י בדבריו ד"ה ולא הלך כפעם בפעם?
4. היכן מצא רש"י (או המדרש שבעקבותיו הלך רש"י) רמז לכך שדווקא הצניעות והטוהר שבמחנה הם שפעלו עליו ביותר?
5. מה בין רש"י לבין רמב"ן בפירוש הביטוי "לשית פניו אלי"?
**
6. מה גרם לרש"י שפירש "ותהי עליו רוח אלוקים" שלא כפי פירושם הרגיל של מילים אלה (וכפי שפירשם גם הרמב"ן כאן)?
7. מה רצה הרמב"ן להוכיח בעזרת הפסוקים מבמדבר י"א ומישעיה ס"א?
ד. הדגלים היו גדולה לישראל
"וַיַּרְא אֶת יִשְׂרָאֵל שֹׁכֵן לִשְׁבָטָיו"
And Balaam lifted up his eyes, and he saw Israel dwelling tribe by tribe; and the spirit of God came upon him.
אף בלעם הביט בהם ויצאת עינו כנגדן, שלא היה יכול ליגע בהם, שנאמר "וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל" – אלו הם הדגלים. התחיל לומר: מי יכול ליגע בבני אדם אלה! מכירין את אבותיהם ואת משפחותיהם, שנאמר "שוכן לשבטיו". מכאן למדנו שהיו הדגלים גדולה לישראל.
*
1. הסבר, מהו הרעיון הכלול במדרש זה?
2. במה מסייעים דברי המדרש הזה להבנת "דבר בלעם" הנרמז בפרשת מטות (ל"א ט"ז)?
ה. עצת בלעם לבלק
"לְכָה אִיעָצְךָ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָעָם הַזֶּה לְעַמְּךָ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים"
And now, behold, I go unto my people; come, and I will announce to thee what this people shall do to thy people in the end of days.’
ד"ה איעצך: עצה להכשילם, לפי שידעתי אשר יעשה העם הזה לעמך יהיה באחרית הימים. אבל אתה בקרוב בחייך לא תירא מהם. וזו היא העצה (ל"א ט"ז) "הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם", וכאן סתם משה את העצה, לפי שבלחש אמרה בלעם לבלק, ולא נודעה העצה עד שפירשה משה בשעת הצורך.
איעצך, a counsel of how to entrap the Israelites in sin. Although I know what these people are going to do to yours in the distant future, at this time, during your life, you have no call to fear them. This was the advice that is described later on in Numbers 31,16. Here Moses does not spell out the details of this advice as Bileam himself did not have the courage to say this aloud, and he only whispered it to Balak. It was revealed in detail by Moses only when there was a need to do so.
ד"ה לך איעצך: על אותו דבר שהיית ירא וחרד מפני הקהל היושב ממולך ומפחדו שלחת אלי, "איעצך" – אתך לך עצה, שלא תתגרה עמהם, שאין לך לירא מהם כלום, כי לא יזיקוך ולא לעמך כל ימיך, כי "אשר יעשה העם הזה לעמך" באחרית הימים יהיה ולא עתה.
1. מה הקושי בפסוקנו, ומה ההבדל בין שני הפירושים ביישובו?
2. מהי "שעת הצורך" שאליה מכוון הרשב"ם?
**
3. איזו משתי התפישות הנ"ל מתאימה יותר להקשר פרשתנו?