פרשת בשלח תשכ"ט - המן
עיין גם בגליונות בשלח תש"ה, תשי"ט.
א. בפירוש המילה "מן"
"מָן הוּא כִּי לֹא יָדְעוּ מַה הוּא"
And when the children of Israel saw it, they said one to another: a‘What is it?’—for they knew not what it was. And Moses said unto them: ‘It is the bread which the LORD hath given you to eat.
רד"ק, ספר השרשים ערך "מנה"
...(והפיעל) וענין אחר (דניאל א' י') "אחר אשר מנה את מאכלכם" (איוב ז' ג') "ולילות עמל מנו לי". (יונה ב' א') "וימן ה' דג גדול"... כולם ענין הזמנה ומתנה. והשם (ויקרא ח' כ"ט) "למשה היה למנה" – פירוש מתנה וחלק... (אסתר ב' ט') "את תמרוקיה ואת מנותיה" - ענין מתנות וחלקים... ובא השם מבלי ה"א (שמות ט"ז ל"א) "ויקראו בית ישראל את שמו מן", (נחמיה ט' כ') "ומנך לא מנעת מפיהם" והוא בשקל "צו", "קו"; לפי שלא ידעו לו שם, קראו לו "מן", כלומר מתנה וחלק מאת ה' יתברך.
ד"ה ויאמרו איש אל אחיו מן הוא: לפי שלא היו יודעים מה הוא. וגם דונש פתר כן. כי סוף המקרא מוכיח "כי לא ידעו מה הוא". ואני אומר "מן" הוא תרגומו של "מי", ולפי שהוא לשון מצרי ובאותה לשון היו רגילין שהוא כמו "מה", וכתבו משה באותה לשון שאמרו. להודיעך שלפיכך "ויקראו בית ישראל את שמו מן", על שהיו תמהים ואומרים "מן הוא" – כמו: מה הוא? וכן (בראשית ל"א מ"ז) "יגר שהדותא" וכמוהו (אסתר ג' ז') "הפיל פור הוא הגורל": הואיל ובלשון הקודש נכתבה המגילה, אלא להודיענו (אסתר ט' כ"ו) "על כן קראו לימים האלה פורים על שם הפור". ואילו לא נכתבה מתחילה בלשון שהיו אומרים באותה המלכות, לא היינו יודעים למה נקרא "פורים".
ויאמרו איש אל אחיו מן הוא, seeing that they did not know what it was; this is also the interpretation offered by Dunash in a book called “answers of Dunash,’ aimed at the commentary of Menachem, arguing that the end of the verse proves that this must be the meaning. I say that the meaning of the words מן הוא is simply: “whose is it?” Seeing that this is an Egyptian expression, and in that tongue the meaning of מן is the same as the meaning of מה “what,” in Hebrew, the reason why Moses used the Egyptian term is simply because there was no comparable Hebrew word for that phenomenon. It is not so out of character for the Torah when quoting people, to describe what they said in the language in which it was said. Examples are: Genesis 31,47 where the words יגר שהדותא for the monument erected by Lavan and called Galed by Yaakov, is repeated verbatim in the local language Lavan spoke. When, in the Book of Esther 3,7 we read about a פור, which means “lots” in English, but is the Persian equivalent, this reflects what was familiar to people in that region and at that time. Esther and Mordechai did not have to use this Persian term at all. All they had to write was what they did write in explaining the meaning of the word, i.e. הוא הגורל, “that is the lot.” After all, the entire Book of Esther with the exception of a couple of words is written in Hebrew. However, if the Book of Esther had not first mentioned the word פור we would not have understood why the festival was called פורים. The word מן therefore is quite understandable in light of the circumstances.
ואז כשראו אותו בני ישראל אמרו איש אל אחיו "מן הוא" כי לא ידעו מה הוא. וכבר פירש הראב"ע שיש מפרשים "מן" הוא מענין "מה", שאומרים הישמעאלים מלשון ערב "מן הוא?" שהוא לשון שאלה. כאומר: מה זה ומי זה הדבר? ואינו אומר שלהיותו לשון ערב היו משתמשים בו, אלא הוא שימוש אמיתי בלשון הקודש, כי הנה מצינו (תהילים ס"א ח') "חסד ואמת מן ינצרוהו" ר"ל: מי ומה ישמרהו? וכן היו בני ישראל שואלים: מה הדבר הזה ומי הוא?... ויש מפרשים שבני ישראל בראותם את המן חשבו שהיה מהמן הרפואי שנופל בקצת ארצות על פני השדה, להיותו דומה אליו במראהו ותבניתו, ושלכן גזרו אומר לומר: "מן הוא", בטעות הזה, לפי שלא ידעו מה הוא. ולזה הוצרך משה רבנו להודיעם אמתת הדבר באמרו (פסוק ט"ו) "הוא הלחם אשר נתן ה' לכם לאכלה", ר"ל: אין זה המן הרפואי, אבל הוא דבר אחר מזוני, שנתן ה' לכם... והפירוש הזה לא יכון בעיני, כי המן הרפואי נקרא על צד ההשאלה להדמותו למן האלוקי אשר ירד לישראל במדבר, וקודם זה לא היה אצל בני אדם נקרא בזה השם. הלא תראה שלא נקרא "מן" אלא בלשון ערב, שהוא לשון קודש נשתבש, או בלשון רומי שלקחוהו מן התורה, ומי נתן לערב יעקב וישראל לשון רומי – שעדיין לא היו אותם לשונות בעולם, והוא המורה ששם "מן" הנחתו הראשונה היא ללחם שנתן ה' לישראל במדבר. ולכן היותר נכון בעיני, כי מילת "מן" שנזכרה בפסוק הזה היא לשון מנה, מלשון (דניאל א' ה') "וימן להם המלך", (איוב ז') "ולילות עמל מנו לי"; (שמואל א' א' ד') "ולכל בניה ולכל בנותיה מנות". ועניינו, כי בני ישראל תיכף שראו זה שמוהו לפיהם ומצאוהו ערב וגזרו שהוא טוב למאכל, ולכן אמרו "מן הוא" ר"ל – מתנת ה' יתברך היא שנתן לנו, אבל לא ידעו אם היה זה הלחם אשר יעד בו משה אם לא, "כי לא ידעו מה הוא". ולכן אמר להם משה "הוא הלחם..." ר"ל: הטיבותם אשר אמרתם שהיה זה מתנה אלוקית, כי באמת זהו הלחם אשר נתן ה' לנו לאכלה.
אבן כספי:
ד"ה ויאמרו איש אל אחיו מן הוא: שם על משקל (ישעיה כ"ח י') "צו לצו קו לקו", ופירושו מנוי או מנה, כלומר מנת ה' ומתנתו, כי באמת תיכף שראוהו בשדה שמוהו לפיהם ומצאוהו ערב, ואמרו איש אל אחיו: זה טוב לאכול. וה"מנה" הוא סוג כולל כל דבר מאכל, אבל לא ידעו אם הוא הלחם שיעד להם משה או ירד אחר כן, וזהו "כי לא ידעו מה הוא", כלומר: הבדלו המיוחד לו לפי התכונה בעת ההיא, עד שאמר להם משה (פסוק ט"ו) "הוא הלחם אשר נתן ה' לכם", ואם כן- אין בזה קדימה ואחור כמו שאמרו שאר המפרשים.
ד"ה מה הוא: מה הוא. בקמ"ץ בלשון סורי – מה? ו"מן" בפתח – מי?
1. מה הן הדעות השונות בפירוש המילה "מן"?
2. מהו ההבדל בין פירושו של הרשב"ם ובין פירושו הראשון של אברבנאל (עד "ויש מפרשים")?
3. אבן כספי מסיים פירושו בכך שאין צורך לפרש פסוקנו על דרך מוקדם ומאוחר כדעת "שאר מפרשים". הסבר מהי סברתם של אלה המפרשים את פסוקנו על דרך קדימה ואחור?
**
4. איך מפרש אברבנאל את תהילים ס"א ח' (בתוך הקשרו שם) ואיך יש לפרשו אם מקבלים את פירושו השלישי של האברבנאל למילת "מן"?
ב. "שבת לא יהיה בו..." - קושי תחבירי
"שֵׁשֶׁת יָמִים תִּלְקְטֻהוּ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לֹא יִהְיֶה בּוֹ"
Six days ye shall gather it; but on the seventh day is the sabbath, in it there shall be none.’
ד"ה וביום השביעי שבת: שבת הוא, המן לא יהיה בו. ולא בא הכתוב אלא לרבות יום הכיפורים וימים טובים.
וביום השביעי שבת means but on the seventh day is a day of rest (supply the word הוא); and לא יהיה בו means the Manna shall not be on it; and this verse comes (is written) only to include the Day of Atonement and the Festivals [as being also days when no Manna would fall] (Mekhilta d'Rabbi Yishmael 16:26).
ד"ה וביום השביעי... לא יהיה: מן יורד, והוסיף "בו" תוספת ביאור כמו (בראשית ב' י"ז) "ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו".
**
1. מה הקושי (או הקשיים) שבפסוקנו שתירצו בדבריהם?
**
2. מה ההבדל ביניהם בתפישתם התחבירית את פסוקנו?
3. מה הדימיון בין פסוקנו לבין בראשית ב' י"ז?
*
4. האם דימיון זה בין שני הפסוקים (פסוקנו ובראשית ב' י"ז) קיים גם לפי תפישתו של רש"י את פסוקנו, או רק לפי תפישת הראב"ע?
ג. "ראו" - ראייה או תפישה
"רְאוּ כִּי ה' נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת..."
See that the LORD hath given you the sabbath; therefore He giveth you on the sixth day the bread of two days; abide ye every man in his place, let no man go out of his place on the seventh day.’
ד"ה ראו: בעיניכם, כי ה' בכבודו מזהיר אתכם על השבת, שהרי נס נעשה בכל ערב שבת לתת לכם לחם יומיים.
ראו SEE with your very eyes (i. e. the word is used literally and not figuratively in the sense of “consider”) that the Lord in His glory (i. e. the Lord Himself) admonishes you regarding the Sabbath, for, behold, a miracle is performed for you on the eve of every Sabbath in that He gives you then bread for two days.
ד"ה ראו: התבוננו, כי ה' נתן לכם את השבת ואין זו מצוה בלבד, אבל היא מתנה שלא ניתנה לזולתם, כאמרם ז"ל (שבת י' ע"ב) "מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה ואני חפץ ליתנה לישראל". וכן סידרו בתפילה "ולא נתתו לגויי הארצות..."
ראו!, “try and understand!” כי ה' נתן לכם השבת, the Sabbath regulations are not merely prohibitions, etc, but first and foremost the Sabbath is a gift from G’d to you, a gift for you exclusively, something G’d did not give to any other nation. The Talmud Shabbat 10 phrases it thus: “I have a precious gift in my treasure chamber, its name is “Sabbath.” I want to give it to the people of Israel.” Based on this concept of what the Sabbath is all about, the sages who formulated the Sabbath morning prayer, עמידה, emphasised that “You did not give it to the nations of the world, in fact they are not even allowed, being uncircumcised, to partake in the מנוחה, “the constructive rest, which is so characteristic of the Sabbath.” This is also echoed in Exodus 31,16 ושמרו בני ישרל את השבת לעשות את השבת לדוררותם. “The Children of Israel are to observe the Sabbath to constructively make of it the Sabbath throughout their generations.” The implication is that proper observance of the Sabbath, its concept, will ensure that we will be around throughout the generations, will partake in the redemption.
1. מה ההבדל בין שני הפרשנים בפרוש מילת "ראו"?
2. לפי מי משניהם הוראת המילה במקומנו כהוראתה בשמות ל"א ב' "ראה קראתי בשם בצלאל בן אורי בן חור" ולפי מי משני הפרשנים הוראת המילה במקומנו כהוראתה בשמות ל"ג י"ב "ראה אתה אומר אלי העל את העם".
**
לא ידעתי מה ראיה היא זו על קדושת השבת? אם מפני שהיום הששי מכין לשבת, מי הגיד לנו שהלחם משנה שנתן להם ביום הששי היה כדי שיאכלו ביום השבת? דילמא ברכת הששי היא מרובה ונתן להם בו לחם משנה? ואם בעבור שביום השביעי שובת בו המן ואינו יורד, היה לו לכתוב "על כן לא ירד המן ביום השבת", כי שביתתו (=של המן) היא הראיה על יום השבת, לא הלחם משנה שביום הששי... שהרי בבראשית רבה אמרו בהדיא: אם יאמרו אומות העולם: "למה אתם עושים את השבת ביום השביעי?" אמרו להם: "ראו, שאין המן יורד ביום השבת", ולא אמרו: ראו שהמן יורד משנה ביום הששי, בעד יומו ויום השבת.
התוכל לישב את קושיתו?
ד. מצוות "מלא העומר ממנו"
"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' מְלֹא הָעֹמֶר מִמֶּנּוּ לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹתֵיכֶם"
And Moses said: ‘This is the thing which the LORD hath commanded: Let an omerful of it be kept throughout your generations; that they may see the bread wherewith I fed you in the wilderness, when I brought you forth from the land of Egypt.’
הרמב"ן, מביא פסוק זה בפירושו לשמות ל"ב כ"ז:
ד"ה וטעם כה אמר ה' אלוקי ישראל: איננו ממצות (כ"ב י"ט) "זובח לאלוהים יחרם", כי אין אלה חייבים מיתה מן הדין, אבל היא מצוה שנאמרה למשה מפי הגבורה ולא כתבה, כי כאשר ניחם ה' הנכבד על הרעה ציוה אותו: כיון שאין אתה רוצה שאכלה אותם, תהרוג אתה את עובדיו בסייף, כדרך (במדבר כ"ה ד') "קח את כל ראשי העם והוקע אותם לה' נגד השמש וישוב חרון אף ה' מישראל". והנה זאת המצוה כמצות כה אמר ה' מלוא עומר ממנו. וכבר הזכרתי כיוצא בהם.
1. לשם מה מביא הרמב"ן את פסוקנו שם - במה הוא עשוי לעזור להבנת העניין ההוא?
2. למה אין הרמב"ן מבאר את פסוקנו במקומו, אלא מביאו אגב פירושו לפסוק ההוא?
*
3. בסוף דבריו מזכיר הרמב"ן שכבר הראנו "כיוצא בהם".
הידועים לך מקומות בספר בראשית או שמות "כיוצא בהם"?