"הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ..."
Then said the LORD unto Moses: ‘Behold, I will cause to rain bread from heaven for you; and the people shall go out and gather a day’s portion every day, that I may prove them, whether they will walk in My law, or not.
אברבנאל, מקשה:
מה הניסיון שינסה אותו בתת להם לחם לאכול דבר יום ביומו, והיה ביום הששי והכינו את אשר הביאו והיה משנה – וזה היה חסד גדול, ולא ניסיון?
מה הניסיון שינסה אותו בתת להם לחם לאכול דבר יום ביומו, והיה ביום הששי והכינו את אשר הביאו והיה משנה – וזה היה חסד גדול, ולא ניסיון?
"דבר יום ביומו": מי שברא יום – ברא פרנסתו. מכאן היה ר' אלעזר המודעי אומר: כל מי שיש לו מה יאכל היום ואומר: מה אוכל למחר? הרי זה מחוסר אמונה, שנאמר "למען אנסנו הילך בתורתי אם לא".
"each day's ration in its day": for the day and the morrow, e.g., on Friday, for Friday and Sabbath. R. Eliezer Hamodai says: So that one not gather for the day and the morrow, e.g., on Friday for Sabbath. "each day's ration in its day": He who created the day created its sustenance — whence R. Eliezer Hamodai was wont to say: Whoever has what to eat today and says "What will I eat tomorrow?" is lacking in faith. (Ibid. 4) "so that I may try them, whether or not they will walk in My law": From here R. Shimon b. Yochai was wont to say: Torah was given to be expounded only by the eaters of manna, as with one who sits and expounds without knowing whence he will eat and drink and whence he will clothe and cover himself. Torah was given to be expounded only by the eaters of manna, and, second to them, the eaters of terumah (i.e., Cohanim).
ד"ה למען אנסנו: אם ישמרו מצוות התלויות בו, שלא יותירו ממנו ולא יצאו בשבת ללקוט.
למען אנסנו הילך בתורתי THAT I MAY TRY THEM WHETHER THEY WILL WALK IN MY LAW — whether they will observe the commands associated with it: viz., that they should not leave any overnight, and that they should not go out on the Sabbath to collect it.
ד"ה למען אנסנו: אם ישמרו מצוות התלויות בו, שלא יותירו ממנו ולא יצאו בשבת ללקוט. לשון רש"י. ואיננו נכון, אבל הוא כמו שאמר (שם ט"ז) "המאכילך מן במדבר אשר לא ידעון אבותיך למען ענותך ולמען נסותך להטיבך באחריתך", כי ניסיון הוא להם שלא היה בידם מזון, ולא יראו להם עצה במדבר רק המן, שלא ידעו מתחילה, ולא שמעו מאבותם, ויורד להם דבר יום ביומו וירעיבו אליו, ועם כל זה שמעו ללכת אחרי ה' לא מקום לחם. וככה אמר להם עוד (שם ב') "וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה' אלהיך זה ארבעים שנה במדבר למען ענותך ולמען נסותך לדעת את אשר בלבבך התשמור מצותיו אם לא", כי היה יכול להוליכם בדרך הערים אשר סביבותיהם והוליכם במדבר נחש שרף ועקרב (שם ט"ו), ושלא יהיה להם לחם רק מן השמים דבר יום ביומו, לנסותם ולהיטיב להם באחרונה, שיאמינו בו לעולם. וכבר פירשתי עניין הניסיון בפסוק "והאלהים ניסה את אברהם" (בראשית כ"ב א')...
ד"ה וזכרת את כל הדרך: ...וכבר פירשתיו בפרשת המן (שמות ט"ז ד') טעם "למען ענותך לנסותך לדעת את אשר בלבבך התשמור מצוותיו אם לא" - כי היה ניסיון גדול להם, שלא ידעו עצה לנפשם, וייכנסו במדבר הגדול לא מקום לחם, ואין בידם כלום מן המן, אבל ירד דבר יום ביומו, וחם השמש ונמס, וירעבו אליו מאוד. וכל זה עשו לשמור מצות השם ללכת כאשר יצוה. וה' היה יכול להוליכם בדרך הערים אשר סביבותיהם, אבל הביאם בניסיון הזה, כי ממנו ייוודע שישמרו מצוותיו לעולם.
ד"ה נפשנו יבשה: ... ואמרו "בלתי אל המן עינינו" - שאפילו המזון אשר אנו חיים בו איננו בידינו שתהיה נפשנו דשנה ושבעה בו, אבל נתאוה לו, ונישא עינינו אליו בכל עת כי באולי יבוא לנו, והנה אין כל בלתי תוחלת המן. אמרו המשל הידוע (יומא ע"ד ב'): אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו.
ד"ה וטעם אנסנו: שיצטרך אלי בכל יום.
That I may test them. The test was that they would need His assistance every day (Ibn Ezra).
ד"ה למען אנסנו: כשיהיה מתפרנס שלא בצער כאומרם ז"ל לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן.
למען אנסנו הילך בתורתי, if when receiving their food without effort they will take care to keep My commandments, seeing they will then not have any excuses not to. This idea has been formulated in the classic statement by our sages in the Mechilta, section ויסע chapter 2 “the Torah, as an instrument of profound study, has been given only to the generation who ate the manna.” [no other generation had so little to distract it from devoting time to Torah study. Ed.]
ד"ה ולמען אנסנו: מתוך שבכל יום ויום עיניהם תלויות למזונותיהם, אולי מתוך כך יאמינו בי וילכו בתורתי. כמו שמפורש בפרשת והיה עקב ויענך וירעיבך.
למען אנסנו, the trial consisted in the fact that the people had to look to G’d on a daily basis for their immediate food supplies. This experience would bring home to them that on the one hand they could rely on G’d, and on the other hand, as stated in Deuteronomy 8,3 such a lesson was only learned when, even briefly, for a day, they had been “starved” by G’d.
אין טעם "אנסנו" כדי לאמת המנסה דבר מסופק חלילה, כי בעצם המנסה יתברך אין צורך בניסיון, להודע בירור ספק בדבר, כי הוא יודע העתידות, אבל "אנסנו" – הוא לתת שלמות הבירור (= ידיעה ברורה, ודאות) למנוסה, שיתברר לו יכולתו, אם יוכל לעמוד בניסיונו, שבכל יום ויום יהיו עיניהם תלויות למזונותיהם, אם יהיה להם ביטחון גמור בה' יתברך; וזהו "אנסנו", אביא אתכם לידי ניסיון עצמכם ויבורר לכם אם כבר הגעתם לידי מידת הביטחון מן הכוח אל הפועל ולחזק בו תכונה נפשית הגדולה מאוד בערכה.
ד"ה כי לבעבור נסות: ...אבל ייתכן שיאמר, כי לבעבור הרגילכם באמונתו בא האלוהים, שכיוון שהראה לכם גילוי השכינה נכנסה אמונתו בלבבכם לדבקה בו, ולא תיפרד נפשכם ממנה לעולם, ולמען תהיה יראתו על פניכם בראותכם כי הוא לבדו האלוהים בשמים ובארץ ותיראון ממנו יראה גדולה. או יאמר, שתהיה על פניכם יראת האש הגדולה הזאת, ולא תחטאו מיראתכם ממנה. ויהיה הלשון מן "ויואל ללכת כי לא ניסה, ויאמר דוד אל שאול לא אוכל ללכת באלה כי לא ניסיתי" (שמואל א' י"ז ל"ט), כענין רגילות...?
ד"ה כי לבעבור נסות אתכם: ...וייתכן שיהיה הנסיון הזה בטובה, כי האדון פעם ינסה עבדו בעבודה קשה לדעת אם יסבלנה לאהבתו, ופעם ייטיב עמו לדעת אם יגמול אותו בטובה אשר עשה עמו להוסיף לאדוניו עבודה וכבוד, כעניין שאמרו חכמים (שמות רבה ל"א כ'): אשרי אדם שעומד בניסיוניו, שאין לך בריה שאין הקדוש ברוך הוא מנסה אותה: העשיר, מנסה אותו אם תהיה ידו פתוחה לעניים, העני, מנסה אותו אם יוכל לקבל יסורין וכו'. ולכך אמר הכתוב, היטיב לכם האלוהים להראותכם את כבודו, אשר לא עשה כן לכל גוי, לנסותכם אם תגמלו לפניו כטובה אשר עשה עמכם להיות לו לעם נחלה, כעניין שאמר "הלה' תגמלו זאת" (דברים ל"ב ו'), ואמר "רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקוד עליכם את כל עונותיכם" (עמוס ג' ב'), כי העמים אינם חייבים לי ככם, אשר ידעתי אתכם פנים בפנים.
"וילינו כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"
And the whole congregation of the children of Israel murmured against Moses and against Aaron in the wilderness;
לפי שכלה הלחם
וילנו AND THEY MURMURED, because the bread had come to an end.
ועיין גם רש"י לפסוק א'
בחמשה עשר יום: נתפרש היום של חנייה זו, לפי שבו ביום כלתה החררה שהוציאו ממצרים והוצרכו למן. למדנו שאכלו משיירי הבצק [משיירי המצה] ששים ואחת סעודות. וירד להם מן בששה עשר באייר, ויום ראשון בשבת היה, כדאיתא במסכת שבת (דף פ"ז ב').
בחמשה עשר יום: נתפרש היום של חנייה זו, לפי שבו ביום כלתה החררה שהוציאו ממצרים והוצרכו למן. למדנו שאכלו משיירי הבצק [משיירי המצה] ששים ואחת סעודות. וירד להם מן בששה עשר באייר, ויום ראשון בשבת היה, כדאיתא במסכת שבת (דף פ"ז ב').
בחמשה עשר יום ON THE FIFTEENTH DAY — The day of this encampment is specially mentioned because on that day there came to an end the cake (provisions) they had brought with them from Egypt and they now needed the Manna, thus informing us that of the remains of the dough they had prepared in Egypt (cf. Rashi on Exodus 12:33) they ate sixty-one meals. For the Manna fell for them on the sixteenth day of Iyar, which was the first day of the week, just as is stated in the Treatise Shabbat 87b.
היה ראוי שיספר הכתוב תחלית טענת התלונה, כאשר אמר במרה (לעיל ט"ו כ"ד) וברפידים (להלן י"ז ב') ובכל התלונות, ויאמר כאן ואין בשר לאכול ואין לחם לשבוע וירעב העם ללחם. ורש"י כתב שאמר הכתוב בחמשה עשר יום לחודש השני להפריש חנייה זו, לפי שבו ביום נשלמה החררה שהוציאו ממצרים והוצרכו למן, ללמדך שאכלו משיירי הבצק ס"א סעודות. וקבלת רבותינו היא (מכילתא כאן). ולזה לא פירש תלונותם מפני שלא האריך בנס הזה הנעשה להם בסתר, וכבר כתבתי הטעם בסדר ויגש אליו (בראשית מ"ו ט"ו). ורבי אברהם אמר, כי הזכיר הכתוב בחמשה עשר יום לחודש השני לאמר שכבר יש להם חודש ימים שיצאו ממצרים ואכלו הלחם אשר הוציאו ממצרים, ומקניהם כי קהל רב היו, וזה טעם התלונה: ועל דעתי, הזכיר הכתוב "ויבואו אל מדבר סין" להודיע תלונתם, כי בבואם אל מדבר סין וכבר רחקו ממצרים אמרו: מה נאכל ומה יספיק לנו במדבר הגדול אשר אנחנו באים בו. או כי מתחילה היו סבורים שיבואו אל הערים אשר סביבותיהם אחרי ימים מעטים, ועתה יש להם חודש ועיר מושב לא מצאו, ואמרו כולנו מתים במדבר הגדול שבאנו בו. וזה טעם "וילונו על משה ועל אהרן במדבר", כי תלונתם מפני המדבר. וכן אמרו (בפסוק הבא) "כי הוצאתם אותנו אל המדבר הזה להמית את כל הקהל הזה ברעב", הזכירו המדבר והקהל, לאמר כי קהל גדול כזה ימות בלי ספק ברעב במדבר הגדול הזה, והקדוש ברוך הוא שמע אליהם, והחל עתה לערוך להם שולחן במדבר עד בואם אל ארץ נושבת.
**
ד"ה שלושים ושלוש: אבל אומר לך דבר שהוא אמת וברור בתורה, כי הנסים הנעשים על ידי נביא שיתנבא כן מתחילה או מלאך נגלה במלאכות השם יזכירם הכתוב, והנעשים מאליהן לעזור צדיק או להכרית רשע לא יזכירו בתורה או בנביאים, וזהו זהב רותח יוצק בפי החכם הזה ממה שהשיב על רבותינו בעניין פינחס (במדבר כ"ה י"ב) וזולתו במקומות הרבה, ולמה יזכירם הכתוב, כל יסודות התורה בנסים נסתרים הם. ועם התורה אין בכל עניינו רק נסים לא טבע ומנהג, שהרי ייעודי התורה כולם אותות ומופתים, כי לא ייכרת וימות בטבע הבא על אחת מן העריות או האוכל חלב, ולא יהיו השמים כברזל בטבעם מפני זרענו בשנה השביעית, וכן כל ייעודי התורה בטובות ההן וכל הצלחת הצדיקים בצדקתם, וכל תפילות דוד מלכנו וכל תפילותינו נסים ונפלאות, אלא שאין בהם שינוי מפורסם בטבעו של עולם, כאשר הזכרתי זה כבר (לעיל י"ז א'), ועוד אפרשנו בעזרת השם (שמות ו' ב', ויקרא כ"ו י"א).
**
ד"ה והיה משנה: ... ואומר אני אשר יביאו והיה משנה, לאחר שיביאו ימצאו משנה במדידה על אשר ילקטו וימודו יום יום וזהו (להלן פסוק כ"ב) "לקטו לחם משנה", בלקיטתו היה נמצא לחם משנה. וזהו (להלן פסוק כ"ט) "על כן הוא נותן לכם ביום הששי לחם יומיים", נותן לכם ברכה פוישו"ן [שפע] בבית למלאות העומר פעמיים ללחם יומיים.
**
משנה DOUBLE of what they were accustomed to collect on each day of the other days of the week. I say that the words, אשר יביאו והיה משנה “what they bring shall be double”, imply that after they have brought it home they will find it double in measure of what they had been gathering and measuring each day. This is the force of: “they collected double bread” (v. 22) — when it was collected it was found by them to be double food, and this is the meaning of (v. 29), “therefore he giveth you on the sixth day the bread of two days”: He gives you a blessing — old French foison, — abundance in the house that you may fill the Omer twice, as bread for two days.
ד"ה וידעתם כי ה' הוציא אתכם: לפי שאמרתם לנו "כי הוצאתם אותנו", תדעו כי לא אנחנו המוציאים, אלא ה' הוציא אתכם, שיגיז לכם את השליו.
וידעתם כי ה׳ הוציא אתכם מארץ מצרים YE SHALL KNOW THAT THE LORD HATH BROUGHT YOU OUT OF THE LAND OF EGYPT — Since you said to us, (v. 3) “for ye have brought us forth” you shall know that it was not we who brought you forth, but it was God who brought you forth for He will bring quails for you.