| א. לשון הכחשה |
"לֹא תִּגְנֹבוּ וְלֹא תְכַחֲשׁוּ וְלֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ"
לא תגנבו YE SHALL NOT STEAL — This is a warning addressed to him who steals money (the property of his fellow-man), but the law “Thou shalt not steal" which is contained in the Ten Commandments is a warning addressed to him who steals a human being. For this it what is learnt from the context, because it must be a matter for which one becomes liable to death by sentence of the court, (since the preceding laws in the Ten Commandments are of this character, which is the case with kidnapping and not with theft of money; cf. Rashi on Exodus 19:14) (Mekhilta 20:13:3; Sanhedrin 86a).
ר' נפתלי הירץ ויזל, באור, ויקרא ה' כ"א:
לשון הכחשה, שאומר להיפך מדברי חברו: זה טוען: "יש לי בידך פקדון" וזה אומר: "אין לך בידי כלום". ואין כן שקר, שאינו מכחישו אלא מבטיח דבר לחברו ואינו מקיימו נקרא משקר, או מגיד דבר היפך האמת. ויש הבדל בין הכחשה להכחשה: פעמים עושה את חברו בדאי, כמו שאמרנו, ופעמים מכחש ואומר: אמת דברת ואף על פי כן הדין עמי... וכל שהן ממין הראשון אחריו בי"ת (כחש ב...) וממין השני אחריו למ"ד (כחש ל...).
לשון הכחשה, שאומר להיפך מדברי חברו: זה טוען: "יש לי בידך פקדון" וזה אומר: "אין לך בידי כלום". ואין כן שקר, שאינו מכחישו אלא מבטיח דבר לחברו ואינו מקיימו נקרא משקר, או מגיד דבר היפך האמת. ויש הבדל בין הכחשה להכחשה: פעמים עושה את חברו בדאי, כמו שאמרנו, ופעמים מכחש ואומר: אמת דברת ואף על פי כן הדין עמי... וכל שהן ממין הראשון אחריו בי"ת (כחש ב...) וממין השני אחריו למ"ד (כחש ל...).
**
הבא הוכחות מפסוקי תורה, נביאים וכתובים לצדקת הבחנתו!
| ב. "לא תגנבו" - מדברי המדרש |
"לֹא תִּגְנֹבוּ וְלֹא תְכַחֲשׁוּ..."
Ye shall not steal; neither shall ye deal falsely, nor lie one to another.
ספרא:
לא תגנבו על מנת דמיקט (= לצער), לא תגנבו על מנת לשלם תשלומי כפל, ולא על מנת לשלם תשלומי ד' וה'. בן בג בג אומר: לא תגנב את שלך מאחרי הגנב, שלא תראה גונב. (נוסח אחר): "לא תטול את שלך מבית אחרים, שמא תראה גנב".
לא תגנבו על מנת דמיקט (= לצער), לא תגנבו על מנת לשלם תשלומי כפל, ולא על מנת לשלם תשלומי ד' וה'. בן בג בג אומר: לא תגנב את שלך מאחרי הגנב, שלא תראה גונב. (נוסח אחר): "לא תטול את שלך מבית אחרים, שמא תראה גנב".
ר' שמשון משאנץ:
ד"ה למיקט: להקניטו ולצערו שלא יהיה רגיל להניח חפצים במקום שאינו משתמר.
ד"ה למיקט: להקניטו ולצערו שלא יהיה רגיל להניח חפצים במקום שאינו משתמר.
*
1. הסבר, מה פירש שלא יגנב על מנת לצער, הרי כל גנב מצער את מי שגנב ממנו, ומה רבותא משמיענו?
2. הסבר – מה כוונת "הגונב על מנת לשלם תשלומי כפל"?
**
3. מהו הרמז הלשוני שעליו בנויים דברי בן בג בג?
| ג. לשון הלנה |
"לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר"
Thou shalt not oppress thy neighbour, nor rob him; the wages of a hired servant shall not abide with thee all night until the morning.
ד"ה לא תלין: לשון נקיבה מוסב על הפעולה.
לא תלין The word תלין is feminine gender and refers to the wages.
לא מצאנו המילה הזאת בשום מקום יוצאת; (בראשית כ"ח) "וילן שם"; (יהושע ג') "וילינו שם"; (בראשית י"ט) "כי ברחוב נלין", אלא בפסוק (איוב כ"ד) "ערום ילין מבלי לבוש".
1. מה קשי לרש"י בפסוקנו?
*
2. מה הצריכו לרש"י לפרש כפי שפירש (מלבד טעמו של הרא"ם)?
3. יש אומרים כי אין איוב כ"ד יוצא מן הכלל שקבע הרא"ם. כיצד?
האין שני הפסוקים הבאים יוצאים מן הכלל שקבעו הרא"ם?
"לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ"
his body shall not remain all night upon the tree, but thou shalt surely bury him the same day; for he that is hanged is a reproach unto God; that thou defile not thy land which the LORD thy God giveth thee for an inheritance.
"וְאָבִיךָ אִישׁ מִלְחָמָה וְלֹא יָלִין אֶת הָעָם"
For, said Ĥushay, thou knowst thy father and his men, that they are warriors, and they are embittered, like a bear robbed of its cubs in the field: and thy father is a man of war, and will not spend the night with the people.
| ד. מצוות תוכחה |
"הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא"
Thou shalt not hate thy brother in thy heart; thou shalt surely rebuke thy neighbour, and not bear sin because of him.
ר' שלמה פפנהיים, יריעות שלמה חו"ב ב' יריעה י"א ערך נכח:
ומגזרת "נכח" הושאל גם כן להוראת "התוכחה" והוא מורה על ענינים הרבה, לפעמים יורה על הנכחיות כפשוטו, שיועמד דבר נוכח דבר ושיהיה להם עסק זה עם זה... ויש "תוכחה" המורה על תוכחת דברים הנקרא ויכוח, דהיינו שסותר האדם דברי חברו ומעכב אותו להתפשט בדעתו ע"י מה שמעמיד נכחו הענין הסותר (ווידר-שפרון), כמו (בראשית ל"א) "ויוכיחו בין שנינו", כלומר: כאשר נסדר כל אחד טענותיו לפניהם, יעמידו הם נכחו האופן הסותר לטענותיו ועל ידי זה יתברר הדין עם מי, כי אותו שלא ימצא לטענתו סותר – הוא הצדיק. ויורה שם "תוכחה" על תוכחת מוסר שהוא גם כן העמדת גנות הפעולה נוכח הפועל, והתברר לו בדברים שהוא על דרך לא טוב. וכן "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא", ר"ל שתגיד לו מומו "ולא תשא עליו חטא" – שלא תסבול שיהיה עליו חטא ומכשול עון. ומאמר "ולא תשא" הוא אם כן סיום המאמר הקודם ופירושו. או יהיה ענין "ולא תשא" – אזהרה מן התולדה הנמשכת מן העדר התוכחה, כלומר שלא תהיה בעצמך נושא חטא, כשתמנע מלהוכיחו כמו (שמות ל' כ"א) "ורחצו ידיהם... ולא ימותו" – הא אם לא ירחצו – ימותו... ומה נעים סגנון זה המאמר ומה נכבד הענין שהעירתנו התורה עליו ברמז, בשנותה את טעמה לומר "הוכח תוכיח את עמיתך", שמילת "את" מורה על עצם המתווכח, שהמובן מזה הוא שיהיה המתווכח מוצג לנוכח דברי המוכיח, ולא אמר "הוכח תוכיח לעמיתך", שהיה הנרצה, שיהיו דברי המוכיח מוצגים לנוכח המתווכח, אע"פ שהיה ראוי יותר לומר בזה הסגנון, כפי המתחייב וענין שם תוכחה, שכוונתו – העמדת המוכיח את דבריו נוכח המקבל, לא העמדת המקבל נוכח דבריו. וכמו שאמר (משלי ט') "ומוכיח לרשע מומו", (שם): "הוכח לחכם ויאהבך"... והדומה לאלה, שכולם עם למ"ד, כמשפט. והיה כאן גם כן יותר צודק לומר "תוכיח לעמיתך"; אבל תורתנו הקדושה שהיא אוצר המוסר העמידתנו על ענין מוסריי נעלם: מלבד אותו המכוון במאמר ע"פ כוונה ראשונה והנגלה במאמר, שהוא שנוכיח את זולתנו ונשתדל שינטה על ידנו מן הדרך המגונה – הוא הנגלה במאמר – והנעלם בו הוא הנרמז במילה "את" והוא: אף בזמן שמוכיח את זולתנו הזהירתנו התורה שלא יבוא עליו בדרך החלטי, כאלו כבר ברי לו שחטא חברו, עד שיאמר: "מדוע ככה עשית, הלא הוא פעל רע ומגונה?!" כי בזה האופן הוא מבייש את חברו, במה שהוא רואה שחברו המוכיח יודע בגנותו. והנה יוצא שכר המוכיח בהפסדו שמלבין פני המתוכח. ולא עוד אלא שאפילו את המבוקש לא ישיג המוכיח, כי ע"י שמתבייש המתווכח הוא נכנס בתכונת הרוגז וגורם לו להתעורר גם הוא בזעף נגד מוכיחו לנקום נקמת בושתו ולומר לו: "טול קורה מבין עיניך!" ולא זו הדרך מוציאה אותו מידי עברה. ולפיכך לימדתנו התורה תחבולה בתוכחה, שלא יתבייש המתווכח, והמוכיח ישיג מבוקשו, והוא: יבוא עליו מתון מתון כמסופק בדבר וישאל אותו תחילה, אם אמת שנכנס בפועל פלוני, בזולת החלטה אם הוא פעל מגונה אם לאו. וישאל אותו איך ומה ועל איזה אופן נכנס בענין פלוני ויעתק עמו מענין לענין בויכוח שכלי עד שיתברר למתווכח גנות הענין מאליו בזולת הגדת המוכיח, והתוודה אשר חטא בהודאת עצמו; ואם יעשה כן הנה הוא משיג מבוקשו בלי ספק, כי ע"י שבא אליו במתינות וכמסופק, הנה הוא משאיר לחברו הרחבת זמן כדי להתיישב בדבר, ואין הבושה נכנסת אליו בפתע עד יהיה נח להתקצף ולהתנקם לכשנגדו. וזה הנרמז במילת "את" שיאמר "תוכיח את" (צו רעדע שטעלן), דהיינו שיהיה הוא מועמד לתוכחתך ולא שתהיה תוכחתך מועמדת לו, כי המתוכח הוא יהיה המדבר והמספר ואתה תהיה המקבל. "ולא תשא עליו חטא" – שאם תוכיחנו באופן כאשר צויתיך, שוב לא תשא בשביל תוכחתך חטא מי שמלבין פני חברו, אחר שהיית מתון בדבריך ולא גרמת בושה. ומילת "עליו" שב אל פועל התוכחה. וכן ירמוז עוד בזה עצה טובה למוכיח, שאם תוכיח את חברך בזה האופן, שוב לא תצטרך לפחוד, שיהיה גם הוא פוסל אותך במומך, ויאמר שגם אתה בעל חטא... או יהיה ענין "לא תשא" קרי ביה: "ולא תשיא" דהיינו שתוכיחנו ולא תשיא עליו חטא ע"י תוכחתך, שתאמר לו במבורר שחטא, אבל תוכיחנו על אופן שאמרתי לך, שתתגלה כמסופק אם הוא בעל חטא אם לאו.
ומגזרת "נכח" הושאל גם כן להוראת "התוכחה" והוא מורה על ענינים הרבה, לפעמים יורה על הנכחיות כפשוטו, שיועמד דבר נוכח דבר ושיהיה להם עסק זה עם זה... ויש "תוכחה" המורה על תוכחת דברים הנקרא ויכוח, דהיינו שסותר האדם דברי חברו ומעכב אותו להתפשט בדעתו ע"י מה שמעמיד נכחו הענין הסותר (ווידר-שפרון), כמו (בראשית ל"א) "ויוכיחו בין שנינו", כלומר: כאשר נסדר כל אחד טענותיו לפניהם, יעמידו הם נכחו האופן הסותר לטענותיו ועל ידי זה יתברר הדין עם מי, כי אותו שלא ימצא לטענתו סותר – הוא הצדיק. ויורה שם "תוכחה" על תוכחת מוסר שהוא גם כן העמדת גנות הפעולה נוכח הפועל, והתברר לו בדברים שהוא על דרך לא טוב. וכן "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא", ר"ל שתגיד לו מומו "ולא תשא עליו חטא" – שלא תסבול שיהיה עליו חטא ומכשול עון. ומאמר "ולא תשא" הוא אם כן סיום המאמר הקודם ופירושו. או יהיה ענין "ולא תשא" – אזהרה מן התולדה הנמשכת מן העדר התוכחה, כלומר שלא תהיה בעצמך נושא חטא, כשתמנע מלהוכיחו כמו (שמות ל' כ"א) "ורחצו ידיהם... ולא ימותו" – הא אם לא ירחצו – ימותו... ומה נעים סגנון זה המאמר ומה נכבד הענין שהעירתנו התורה עליו ברמז, בשנותה את טעמה לומר "הוכח תוכיח את עמיתך", שמילת "את" מורה על עצם המתווכח, שהמובן מזה הוא שיהיה המתווכח מוצג לנוכח דברי המוכיח, ולא אמר "הוכח תוכיח לעמיתך", שהיה הנרצה, שיהיו דברי המוכיח מוצגים לנוכח המתווכח, אע"פ שהיה ראוי יותר לומר בזה הסגנון, כפי המתחייב וענין שם תוכחה, שכוונתו – העמדת המוכיח את דבריו נוכח המקבל, לא העמדת המקבל נוכח דבריו. וכמו שאמר (משלי ט') "ומוכיח לרשע מומו", (שם): "הוכח לחכם ויאהבך"... והדומה לאלה, שכולם עם למ"ד, כמשפט. והיה כאן גם כן יותר צודק לומר "תוכיח לעמיתך"; אבל תורתנו הקדושה שהיא אוצר המוסר העמידתנו על ענין מוסריי נעלם: מלבד אותו המכוון במאמר ע"פ כוונה ראשונה והנגלה במאמר, שהוא שנוכיח את זולתנו ונשתדל שינטה על ידנו מן הדרך המגונה – הוא הנגלה במאמר – והנעלם בו הוא הנרמז במילה "את" והוא: אף בזמן שמוכיח את זולתנו הזהירתנו התורה שלא יבוא עליו בדרך החלטי, כאלו כבר ברי לו שחטא חברו, עד שיאמר: "מדוע ככה עשית, הלא הוא פעל רע ומגונה?!" כי בזה האופן הוא מבייש את חברו, במה שהוא רואה שחברו המוכיח יודע בגנותו. והנה יוצא שכר המוכיח בהפסדו שמלבין פני המתוכח. ולא עוד אלא שאפילו את המבוקש לא ישיג המוכיח, כי ע"י שמתבייש המתווכח הוא נכנס בתכונת הרוגז וגורם לו להתעורר גם הוא בזעף נגד מוכיחו לנקום נקמת בושתו ולומר לו: "טול קורה מבין עיניך!" ולא זו הדרך מוציאה אותו מידי עברה. ולפיכך לימדתנו התורה תחבולה בתוכחה, שלא יתבייש המתווכח, והמוכיח ישיג מבוקשו, והוא: יבוא עליו מתון מתון כמסופק בדבר וישאל אותו תחילה, אם אמת שנכנס בפועל פלוני, בזולת החלטה אם הוא פעל מגונה אם לאו. וישאל אותו איך ומה ועל איזה אופן נכנס בענין פלוני ויעתק עמו מענין לענין בויכוח שכלי עד שיתברר למתווכח גנות הענין מאליו בזולת הגדת המוכיח, והתוודה אשר חטא בהודאת עצמו; ואם יעשה כן הנה הוא משיג מבוקשו בלי ספק, כי ע"י שבא אליו במתינות וכמסופק, הנה הוא משאיר לחברו הרחבת זמן כדי להתיישב בדבר, ואין הבושה נכנסת אליו בפתע עד יהיה נח להתקצף ולהתנקם לכשנגדו. וזה הנרמז במילת "את" שיאמר "תוכיח את" (צו רעדע שטעלן), דהיינו שיהיה הוא מועמד לתוכחתך ולא שתהיה תוכחתך מועמדת לו, כי המתוכח הוא יהיה המדבר והמספר ואתה תהיה המקבל. "ולא תשא עליו חטא" – שאם תוכיחנו באופן כאשר צויתיך, שוב לא תשא בשביל תוכחתך חטא מי שמלבין פני חברו, אחר שהיית מתון בדבריך ולא גרמת בושה. ומילת "עליו" שב אל פועל התוכחה. וכן ירמוז עוד בזה עצה טובה למוכיח, שאם תוכיח את חברך בזה האופן, שוב לא תצטרך לפחוד, שיהיה גם הוא פוסל אותך במומך, ויאמר שגם אתה בעל חטא... או יהיה ענין "לא תשא" קרי ביה: "ולא תשיא" דהיינו שתוכיחנו ולא תשיא עליו חטא ע"י תוכחתך, שתאמר לו במבורר שחטא, אבל תוכיחנו על אופן שאמרתי לך, שתתגלה כמסופק אם הוא בעל חטא אם לאו.
1. הסבר את שלושת המקומות המסומנים בקו.
2. מה ההבדל בין "הוכח ל" ובין "הוכח את"?
*
3. שלוש הוראות שונות נזכרות בדבריו לפועל "הוכח", הדגם כל אחת מהן ע"י פסוק מן המקרא.
4. ארבעה פירושים שונים ניתנים בדבריו לסוף פסוקנו "ולא תשא עליו חטא". מה ההבדל ביניהם?
5. השווה לפירושיו את הפירושים שהובאו בגיליון אחרי-מות - קדושים תשכ"ג (מקטע ד'). המסכימים פירושיו עם אחד הפירושים שם? ועיין בעלון ההדרכה!
**
6. כיצד מתפרש הפועל "נשא" בפירוש הראשון המובא בדבריו? המתאים פירושו זה לפסוק (בראשית ד') "גדול עוני מנשוא"?
**
7. איזה מן הפירושים הנ"ל יכול להסתמך על תהלים ט"ו "וחרפה לא נשא על קרוביו"?
| ה. שאלות בטעמי המקרא |
"לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט בַּמִּדָּה בַּמִּשְׁקָל וּבַמְּשׂוּרָה"
לא תעשו עול במשפט YE SHALL NOT DO UNRIGHTEOUSNESS IN משפט — If this has a reference to the execution of justice it would be redundant, for it has already been stated (v. 15) “Ye shall do no unrighteousness in judgment”. What, then is the meaning of משפט mentioned here? It refers to what is right in respect to measure of length, to weight and to measure of capacity. The use of the word משפט here teaches us, therefore, that one who has to do with measuring (in trade or commerce) is termed (is regarded as) “a judge” so that if he gives false measure he is like the judge who perverts justice and he is therefore called "an unjust person” (עַוָּל), hateful, detested, doomed to destruction, and an abomination (cf. Rashi v. 15). He brings about those five things which are mentioned in connection with the judge who perverts justice: he defiles the land, profanes the Name of the Lord, causes the Shechinah to depart from Israel's midst, Israel to fall by the sword and to be exiled from their land (Sifra, Kedoshim, Chapter 8 5).
ד"ה לא-תעשו עול המשפט: אם לדין הרי כבר נאמר לא תעשו עול במשפט ומהו משפט השנוי כאן? היא המדה המשקל והמשורה. מלמד שהמודד נקרא דיין, שאם שקר במדה, הרי הוא כמקלקל את הדין וקרוי עול שנוי ומשוקץ חרם ותועבה וגורם לחמשה דברים האמורים בדיין המטמא את הארץ ומחלל את השם ומסלק את השכינה ומפיל את ישראל בחרב ומגלה אותם מארצם.
לא תעשו עול במשפט YE SHALL NOT DO UNRIGHTEOUSNESS IN משפט — If this has a reference to the execution of justice it would be redundant, for it has already been stated (v. 15) “Ye shall do no unrighteousness in judgment”. What, then is the meaning of משפט mentioned here? It refers to what is right in respect to measure of length, to weight and to measure of capacity. The use of the word משפט here teaches us, therefore, that one who has to do with measuring (in trade or commerce) is termed (is regarded as) “a judge” so that if he gives false measure he is like the judge who perverts justice and he is therefore called "an unjust person” (עַוָּל), hateful, detested, doomed to destruction, and an abomination (cf. Rashi v. 15). He brings about those five things which are mentioned in connection with the judge who perverts justice: he defiles the land, profanes the Name of the Lord, causes the Shechinah to depart from Israel's midst, Israel to fall by the sword and to be exiled from their land (Sifra, Kedoshim, Chapter 8 5).
רש"י:
ד"ה במדה: זו מדת הארץ.
ד"ה במדה: זו מדת הארץ.
ד"ה במשקל: כמשמעו ד"ה ובמשורה: היא מדת הלח
במשקל is what the word literally implies (“in weight", from שקל, to weigh); ובמשורה — This denotes liquid and dry measure (Sifra, Kedoshim, Chapter 8 6; Bava Metzia 61b).
ד"ה במדה: במדת קרקע ד"ה ובמשורה: מדת הלח, כמו שאמרו ומים במשורה תשתה.
במדה, measures of length used to measure fields. משורה, a measure used to measure liquids. Our sages use this expression when speaking of measures of water in Avot 6,4.
1. בצלע ב' באה רשימה של שלושה דברים, אשר אינה מתחלקת – כמקובל – בסדר 1:2 אלא 2:1. הסבר את החלוקה הזאת בעקבות הפרשנים הנ"ל.
2. מה יש ללמוד מדברי רש"י הראשונים על הערכתו (שהיא כמובן מבוססת על דעת חז"ל) את קיום המצוות בין אדם לחברו?
3. רשב"ם – איזה מקור הוא בא לצטט?
| ו. שאלות בטעמי המקרא |
"מֹאזְנֵי צֶדֶק אַבְנֵי צֶדֶק אֵיפַת צֶדֶק וְהִין צֶדֶק יִהְיֶה לָכֶם
אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם"
Just balances, just weights, a just ephah, and a just hin, shall ye have: I am the LORD your God, who brought you out of the land of Egypt.
ד"ה אשר הוצאתי אתכם: על מנת כן.
'וכי תזבחו וגו AND IF YE SACRIFICE [A SACRIFICE OF PEACE OFFERINGS UNTO THE LORD, YE SHALL SACRIFICE IT TO BE ACCEPTABLE TO YOU] — This section is said only for the purpose of teaching us that their (the peace offerings’) slaughtering must not take place except with the intention that they should be eaten within this time (the time prescribed v. 6); for if its purpose were to fix the time for eating them it would be redundant, since it is already said (Leviticus 7:16) “But if the sacrifice of his offering be a vow, or a free-will offering [it shall be eaten the same day… and on the morrow” (Sifra, Kedoshim, Chapter 1 1).
1. בפסוק באות ארבע לשונות "צדק", איך הם מתחלקים על פי הטעמים?
2. בביטויים "אבני צדק, איפת צדק, הין צדק" מסומנת התיבה "צדק" בטעם מפסיק. מה יש להסיק מכאן על צירוף הטעמים: דרגא מונח רביע בתחילת הפסוק? (ראה "דפים ללימוד טעמי המקרא", כרך ג' עמוד 208).
3. לאילו ביטויים מתייחס "יהיה לכם"?
4. מדוע הוטעמו המלים "מאזני" ו"איפת" מלעיל?
5. ראה שאלה 2 בקטע הקודם וצרף לכאן.