פרשת אחרי מות - קדושים תשכ"ג - לא תשנא, הוכח תוכיח
עיין גם גיליון אחרי מות-קדושים תשי"ג, שעסק אף הוא כולו בפסוק זה!
א. שנאת הנפש ושנאת הלב
"לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ"
Thou shalt not hate thy brother in thy heart; thou shalt surely rebuke thy neighbour, and not bear sin because of him.
ד"ה לא תשנא: אם גמלך רעה, לא תתראה לפניו כאוהב, בפיו שלום את רעהו ידבר ובקרבו ישים ארבו (=המליצה לקוחה מירמיהו ט' ז'), לא טוב הדבר אשר אתה עושה (=המליצה לקוחה משמות י"ח י"ז), אל תשנאהו בלבך אלא הוכח תוכיחהו על מה שעשה ומתוך כך יהיה שלום.
לא תשנא את אחיך בלבבך, if he has done something evil to you, do not behave as if you continue to love him, all the time setting an ambush for him in your heart. (compare Jeremiah,7) Such an attitude is unhealthy, but הוכח תוכיח, rebuke him for what he has done and as a result you will restore harmonious relations.
ר' נפתלי הרץ ויזל, באור:
ד"ה לא תשנא את אחיך בלבבך: שנאה ואהבה הן שתי מידות הפוכות זו מזו בנפש, ואינן תלויות בשכל ובבחירה, אלא בתולדות הנפש עצמה, ולכן נפש זאת תאהב מקצת דברים ותשנא מקצתן, ונפש אחרת להיפך. על דרך המשל: זה אוהב עָרים וזה אוהב אדמה, זה אוהב מלאכה זו וזה אוהב מלאכה אחרת. וכן מתפשטות על כלל בעלי החיים, זה אוהב סוס וזה אוהב כלב, וכן על כלל בני אדם: זה אוהב בעל מידות אלה וזה - בעל מידות אחרות. ולכן השנאה והאהבה מיוחסים בכל המקרא לנפש, כמו (שמואל ב ה' ח'): "העורים והפסחים שנואי נפש דוד" (שיר השירים א' ז') "הגידה לי שאהבה נפשי", וכן כולם. ואינן מיוחסות ללב, שמילת "לב" בכל מקום נופל על מעשה הבחירה ומשפט השכל, ואין האדם מושל על מה שנטוע בנפשו, להפוך אהבתה לשנאה, או שנאתה לאהבה, ולא יצוונו ה' על מה שאין בידינו לעשות. אלא שמשנאת נפש לא תצא תקלה לאדם השנוא לה, ולא תשחית החמלה, כי אם יראנו (=זה ששונא את חברו "שנאת נפש") במיצר – יחמול עליו ויעזרהו, לכן לא הזהירה התורה על שנאת נפש אלא: "לא תשנא את אחיך בלבבך". כאן נאמר "בלבבך" ללמדנו, שאין האזהרה על שנאת הנפש, כדרך שנאת החכמים לכסילים, ושנאת הפקחים לשוטים, אלא האזהרה על שנאת הלב במשפט שֵׂכֶל הלב, אם בטבע נפשו אוהב אותו, אלא שעשה לו רעה ושפט בלבו לשנוא אותו, ומשנאה כזו יצאו תקלות גדולות, כמו אבשלום ואמנון שהיה ביניהם אהבת אחים, וכשהרע לו אמנון בדבר תמר, שנא אבשלום את אמנון בליבו, וראה התקלה שיצאה מזה. וכן נאמר פעם אחת אהבת הלב "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך" וגם זה ממשפט השכל, שלא תחלוק על מעשיו ועל מצוותיו, וכן חז"ל בספרי "בכל לבבך" – שלא יהא לבך חלוק על המקום ברוך הוא. וכן כתוב (זכריה ז' י') "ורעת איש אחיו אל תחשבו בלבבכם" (זכריה ח' י"ז) "ואיש את דעת רעהו אל תחשבו בלבבכם" – והדברים ברורים.
*
1. מה ההבדל בין שניהם בפירוש המושג שנאה שבלב?
2. מה בין "שנאת הנפש" לבין "שנאת הלב" לפי דעת בעל הבאור?
3. מהי ראייתו של בעל הבאור לדעתו מאמנון ואבשלום, והרי שם לא נאמר כלל ששנאו בלבו?
ב. חומרתה של שנאת הלב
"לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ"
Thou shalt not hate thy brother in thy heart; thou shalt surely rebuke thy neighbour, and not bear sin because of him.
כל השונא אחד מישראל בלבו עובר בלא תעשה, שנאמר "לא תשנא את אחיך בלבבך". ולא הזהירה תורה אלא על שנאה שבלב, אבל המכה את חברו והמחרפו, אף על פי שאינו רשאי, אינו עובר משום "לא תשנא". כשיחטא איש לאיש לא ישטמנו וישתוק, כמו שנאמר ברשעים "ולא דבר אבשלום את אמנון למרע ועד טוב, כי שנא אבשלום את אמנון", אלא מצווה עליו להודיעו ולומר לו: "למה עשית לי כך וכך ולמה חטאת לי בדבר פלוני?" שנאמר "הוכח תוכיח את עמיתך."
Whosoever hates any one of Israel within his heart, violates a prohibitive commandment, even as it is said: "Thou shalt not hate thy brother in thy heart" (Lev. 19.17.); but the punishment of flogging is not pronounced for violating this prohibitive commandment, as no act was committed, for, the Torah did not admonish save by hatred within the heart. Moreover, he who smites his fellow, or besmirches him with words, although forbidden to do so, there is no violation of the prohibitive commandment of "Thou shalt not hate" connected thereto.5Arakin, 16b. G. If one man commit a sin against another man, the one sinned against shall not remain in silent hate against the sinner, as it is said of the wicked: "And Absalom spoke unto Amnon neither good nor bad; for Absalom hated Amnon" (Second Samuel. 13.22); but, on the contrary, it is obligatory upon him to make known to him and say unto him: "Why have you done to me thus and such, and wherefore have you sinned against me in that particular matter?"; for, it is said: "And thou shalt indeed rebuke thy neighbor" (Lev. 19.17). And, if the sinner did repent and begged to be forgiven by him, he must forgive him; and in doing so he should not be cruel, for it is said: "And Abraham prayed unto God" (Gen. 20.17).6For Abimelech, who sinned against him. G.
הזהיר משנוא קצתנו את קצתנו. והוא אמרו: "לא תשנא את אחיך בלבבך" ולשון ספרי "לא אמרתי אלא שנאה שבלב". אמנם כשהראה לו השנאה והודיעו שהוא שונא אותו, אינו עובר על זה הלאו אבל על "לא תקום ולא תטור" ועובר על עשה, והוא אמרו "ואהבת לרעך כמוך", אבל שנאת הלב הוא חטא חזק יותר מן הכול.
1. האם מסכימים דברי הרמב"ם בשני הספרים אלה עם אלה?
2. המסכימים דברי הרמב"ם (באחד משני הספרים או בשניהם) עם פירוש הרשב"ם ל"שנאה שבלב" או עם פירוש בעל הבאור?
3. מה היא ראייתו של הרמב"ם מאמנון ואבשלום?
4. איזו תפישה היא הקרובה ביותר ללשון פסוקנו?
ג. מצוות תוכחה (1)
"הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ"
Thou shalt not hate thy brother in thy heart; thou shalt surely rebuke thy neighbour, and not bear sin because of him.
ספרא קדשים מ"ב:
אמר רבי טרפון: העבודה (תמהני) אם יש בדור זה יכול להוכיח. אמר רבי אליעזר בן עזריה: העבודה אם יש בדור זה יכול לקבל תוכחת. אמר לו: טול קיסם מבין שיניך. אמר לו: טול קורה מבין עיניך. אמר רבי עקיבא: תמהני אם יש בדור זה היודע איך מוכיחים.
1. הסבר מה בין ר' טרפון לבין ר' עקיבא?
2. מי משלושתם הוא הפסימי ביותר ביחס לדורו?
ד. מצוות תוכחה (2)
"וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא"
Thou shalt not hate thy brother in thy heart; thou shalt surely rebuke thy neighbour, and not bear sin because of him.
ספרא קדשים מ"ב (וכן ערכין ט"ז ע"א):
מניין לרואה בחברו דבר מגונה שחייב להוכיחו? שנאמר: "הוכח תוכיח". הוכיחו ולא קיבל – מניין שיחזור ויוכיחנו? תלמוד לומר: "תוכיח" – מכל מקום. יכול אפילו אתה מוכיחו ופניו משתנים? תלמוד לומר: "ולא תשא עליו חטא".
רמב"ם, ספר המצוות מצוות לא תעשה ש"ג:
הזהיר שלא לבייש קצתנו את קצתנו, וזהו הנקרא מלבין פני חברו. ואזהרה שבאה בזה הוא אמרו: "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא". ובספרא: מניין שאם הוכחתו ארבע או חמש פעמים שיחזור ויוכיח? תלמוד לומר: "הוכח תוכיח". יכול אפילו אתה מוכיחו ופניו משתנות, תלמוד לומר: "ולא תשא עליו חטא". אמנם הפשט הוא שהזהיר שלא תחשוב לו עון ותזכרהו.
ד"ה ולא תשא עליו חטא: בלבבך.
ולא תשא עליו חטא, in your heart.
ד"ה הוכיח תוכיח: שמא תחשדהו בדבר ולא היה כן. וזה טעם "ולא תשא עליו חטא", כי עונש יהיה לך בעבורו.
you should surely rebuke: lest you suspected him of something and it was not so, and this is the explanation of, and you shall not bear a sin for him - since [if so] there would be a punishment to you for his sake.
רנה"ו, באור:
ד"ה ולא תשא עליו חטא: בעבורו, כמו (תהלים ס"ט ח') "כי עליך נשאתי חרפה", כלומר: בעבורך נשאתי חרפה, וכאמרו (תהילים ס"ט י') "וחרפות חורפיך נפלו עלי", וכן "ולא תשא עליו חטא" – ולא תשא בעבורו עליך חטא, כי עשית את שלך, הוכחת אותו ולא קיבל. אבל כשלא תוכיחו אולי יהיה בך חטא. לפי שהיה בידך לתקן את אשר עוות. ויש לפרש עוד: "ולא תשא" – כמו "נושא עוון ופשע וחטאה" – שהוא עניין סליחה שאל תמחל לו חטאו, אלא הוכיחו והשיבהו למוטב, לולא מילת... ומליצה התורה יוצאת לכמה טעמים והכל אמת וכהלכה.
ד"ה ולא תשא עליו חטא: כי קרוב שיצדיק עצמו ויוכח שלא כמו שמדמה, או להיפך יבקש מחילה. ובבראשית רבה פרשת וירא כתוב: "והוכיח אברהם את אבימלך"...
"והוכיח אברהם את אבימלך על אודות באר המים..." (בראשית כ"א) – אמר ר' יוסי בר חנינא: התוכחה מביאה לידי אהבה. שנאמר (משלי ט') "הוכח לאדם ויאהבו..." כל אהבה שאין עמה תוכחה אינה אהבה.
1. כמה פירושים שונים ניתנים בזה ל"לא תשא עליו חטא"?
2. כיצד מתפרשת וי"ו של "ולא תשא" לפי דברי הספרא?
3. מה ראה הרמב"ם להחליט שהפשט אינו כפי דברי חז"ל שהביא בראשית דבריו?
4. עם מי מן המפרשים שהוזכרו לעיל מסכים תרגומו של אונקלוס: "אוכחא תוכח לחברך ולא תקבל על דליה חובא"?
*
5. מהי המילה (או צירוף המילים) המתנגדת לפירושו האחרון של בעל הבאור, שעליה אומר בעל הבאור עצמו "לולא מילת..."?
למי מכל המפרשים דלעיל יש להביא סעד מן הפסוקים הבאים:
"וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמַרְתִּי וְלֹא יִשְׂאוּ עָלָיו חֵטְא"
They shall therefore keep My charge, lest they bear sin for it, and die therein, if they profane it: I am the LORD who sanctify them.
"וְלֹא תִשְׂאוּ עָלָיו חֵטְא בַּהֲרִימְכֶם אֶת חֶלְבּוֹ מִמֶּנּוּ"
Therefore thou shalt say unto them: When ye set apart the best thereof from it, then it shall be counted unto the Levites as the increase of the threshing-floor, and as the increase of the wine-press.