ת"ר איזוהי מצות עשה שהזמן גרמא? - סוכה ולולב, שופר וציצית ותפילין; ואיזוהי מצות עשה שלא הזמן גרמא? - מזוזה, מעקה, אבידה ושילוח הקן.
וכללא הוא? הרי מצה שמחה הקהל דמצות עשה שהזמן גרמא ונשים חייבות!
ותו: והרי תלמוד תורה פריה ורביה ופדיון הבן דלאו מצות עשה שהזמן גרמא הוא ונשים פטורות!
ולרבי יוחנן בן ברוקא דאמר על שניהם הוא אומר 'ויברך אותם אלהים פרו ורבו' מאי איכא למימר? משום דהוה ת"ת ופדיון הבן שני כתובים הבאים כאחד, וכל שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין.
ולרבי יוחנן בן ברוקא נמי ניהוו פריה ורביה ומורא שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין! צריכי, דאי כתב רחמנא מורא ולא כתב פריה ורביה - הוה אמינא 'וכבשוה' אמר רחמנא, איש דדרכו לכבש - אין, אשה דאין דרכה לכבש - לא; ואי כתב פריה ורביה ולא כתב מורא - ה"א איש דסיפק בידו לעשות - אין, אשה דאין סיפק בידה לעשות - לא, וכיון דאין סיפק בידה לעשות לא תתחייב כלל - צריכא.
וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת־הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם׃
וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת־הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל־חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל־הָאָרֶץ׃
וַיְבָ֣רֶךְ אֱלֹהִ֔ים אֶת־נֹ֖חַ וְאֶת־בָּנָ֑יו וַיֹּ֧אמֶר לָהֶ֛ם פְּר֥וּ וּרְב֖וּ וּמִלְא֥וּ אֶת־הָאָֽרֶץ׃
וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל־חַיַּת הָאָרֶץ וְעַל כָּל־עוֹף הַשָּׁמָיִם בְּכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה וּבְכָל־דְּגֵי הַיָּם בְּיֶדְכֶם נִתָּנוּ׃
מתני׳ האיש מצווה על פריה ורביה אבל לא האשה רבי יוחנן בן ברוקה אומר על שניהם הוא אומר ויברך אותם אלהים ויאמר להם [אלהים] פרו ורבו:
גמ׳ מנא הני מילי?
אמר ר' אילעא משום ר' אלעזר בר' שמעון: אמר קרא ומלאו את הארץ וכבשוה - איש דרכו לכבש ואין אשה דרכה לכבש. אדרבה, 'וכבשוה' תרתי משמע! אמר רב נחמן בר יצחק: וכבשה כתיב. רב יוסף אמר מהכא: אני אל שדי פרה ורבה ולא קאמר פרו ורבו.
ואמר רבי אילעא משום ר' אלעזר בר' שמעון: כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע, כך מצוה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע; רבי אבא אומר חובה, שנאמר אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך
וא"ר אילעא משום רבי אלעזר בר' שמעון: מותר לו לאדם לשנות בדבר השלום שנאמר אביך צוה וגו'... כה תאמרו ליוסף אנא שא נא וגו' ר' נתן אומר: מצוה, שנאמר ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני וגו'. דבי רבי ישמעאל תנא: גדול השלום שאף הקדוש ברוך הוא שינה בו דמעיקרא כתיב ואדוני זקן ולבסוף כתיב ואני זקנתי:
רבי יוחנן בן ברוקה אומר: אתמר רבי יוחנן ור' יהושע בן לוי: חד אמר הלכה כרבי יוחנן בן ברוקה וחד אמר אין הלכה כרבי יוחנן בן ברוקה. תסתיים דרבי יוחנן הוא דאמר אין הלכה, דיתיב ר' אבהו וקאמר משמיה דרבי יוחנן הלכה ואהדרינהו רבי אמי ורבי אסי לאפייהו, ואיכא דאמרי רבי חייא בר אבא אמר ואהדרינהו רבי אמי ורבי אסי לאפייהו; אמר רב פפא: בשלמא למאן דאמר רבי אבהו אמרה, משום כבוד בי קיסר לא אמרו ליה ולא מידי; אלא למאן דאמר רבי חייא בר אבא אמרה - לימרו ליה לא אמר רבי יוחנן הכי!
מאי הוה עלה? ת"ש דאמר ר' אחא בר חנינא אמר ר' אבהו אמר ר' אסי: עובדא הוה קמיה דרבי יוחנן בכנישתא דקיסרי ואמר יוציא ויתן כתובה ואי ס"ד לא מפקדה כתובה מאי עבידתה? דלמא בבאה מחמת טענה
כי ההיא דאתאי לקמיה דר' אמי אמרה ליה הב לי כתובה אמר לה זיל לא מיפקדת אמרה ליה מסיבו דילה מאי תיהוי עלה דהך אתתא אמר כי הא ודאי כפינן
ההיא דאתאי לקמיה דרב נחמן אמר לה לא מיפקדת אמרה ליה לא בעיא הך אתתא חוטרא לידה ומרה לקבורה אמר כי הא ודאי כפינן
יהודה וחזקיה תאומים היו אחד נגמרה צורתו לסוף תשעה ואחד נגמרה צורתו לתחלת שבעה יהודית דביתהו דר' חייא הוה לה צער לידה שנאי מנא ואתיא לקמיה דר' חייא ואמרה אתתא מפקדא אפריה ורביה אמר לה לא אזלא אשתיא סמא דעקרתא לסוף איגלאי מילתא אמר לה איכו ילדת לי חדא כרסא אחריתא דאמר מר יהודה וחזקיה אחי פזי וטוי אחוותא
ולא מיפקדי והאמר רב אחא בר רב קטינא א"ר יצחק מעשה באשה אחת שחציה שפחה וחציה בת חורין וכפו את רבה ועשאה בת חורין אמר רב נחמן בר יצחק מנהג הפקר נהגו בה:
האיש מצווה על פריה ורביה ולא האשה. דכתיב (בראשית א׳) פרו ורבו וגו׳ וכבשוה, וכבשה כתיב חסר וי״ו, האיש שדרכו לכבוש את האשה הוא מצווה על פריה ורביה:
וַיִּהְיוּ בְנֵי נֹחַ הַיֹּצְאִים. יְלַמְּדֵנוּ רַבֵּנוּ, מִי הוּא הַמְצֻוֶּה עַל פְּרִיָּה וּרְבִיָּה הָאִישׁ אוֹ הָאִשָּׁה. כָּךְ שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ, הָאִישׁ מְצֻוֶּה וְלֹא הָאִשָּׁה. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, עַל שְׁנֵיהֶם נֶאֱמַר, וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ (בראשית א, כח). וּכְבָשָׁהּ כְּתִיב, הָאִישׁ כּוֹבֵשׁ אֶת הָאָרֶץ וְאֵין הָאִשָּׁה כּוֹבֶשֶׁת וְהָאִישׁ מְצֻוֶּה עַל פִּרְיָהּ וּרְבִיָּה יוֹתֵר מִן הָאִשָּׁה,
תֵּדַע, שֶׁהֲרֵי דָּחַק אַבְרָהָם לְהַשִּׂיא אִשָּׁה לְיִצְחָק בְּנוֹ, וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל עַבְדּוֹ זְקַן בֵּיתוֹ וְגוֹ' (בראשית כד, ב). וּכְתִיב: וְאַשְׁבִּיעֲךָ בַּה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וְגוֹ' (בראשית כד, ג). וּכְתִיב: כִּי אִם אֶל אַרְצִי וְגוֹ' (בראשית כד, ד). הֲרֵי אַבְרָהָם דָּחַק עַל פְּרִיָּה וּרְבִיָּה. וְכֵן יִצְחָק אָמַר לְיַעֲקֹב, קוּם לֵךְ פַּדֶּנָה אֲרָם וְגוֹ' (בראשית כח, ב), לִשָּׂא אִשָּׁה הַהוֹגֶנֶת לוֹ. וְלֹא כְּדוֹר הַמַּבּוּל שֶׁהָיוּ שְׁטוּפִין בַּזְּנוּת וְהוֹלְכִין וְנִזְקָקִין לְשֶׁאֵינָן מִינָן. רְאֵה מַה כְּתִיב בָּהֶן, וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים וְגוֹ', וּלְכָךְ אָבְדוּ מִן הָעוֹלָם.
(ב) הָאִישׁ מְצֻוֶּה עַל פְּרִיָּה וּרְבִיָּה אֲבָל לֹא הָאִשָּׁה. וְאֵימָתַי הָאִישׁ נִתְחַיֵּב בְּמִצְוָה זוֹ מִבֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה. וְכֵיוָן שֶׁעָבְרוּ עֶשְׂרִים שָׁנָה וְלֹא נָשָׂא אִשָּׁה הֲרֵי זֶה עוֹבֵר וּמְבַטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה. וְאִם הָיָה עוֹסֵק בַּתּוֹרָה וְטָרוּד בָּהּ וְהָיָה מִתְיָרֵא מִלִּשָּׂא אִשָּׁה כְּדֵי שֶׁלֹּא יִטְרַח בִּמְזוֹנוֹת בַּעֲבוּר אִשְׁתּוֹ וְיִבָּטֵל מִן הַתּוֹרָה הֲרֵי זֶה מֻתָּר לְהִתְאַחֵר. שֶׁהָעוֹסֵק בְּמִצְוָה פָּטוּר מִן הַמִּצְוָה וְכָל שֶׁכֵּן בְּתַלְמוּד תּוֹרָה:
(2) Men are obligated in procreation (periyya u-reviyya), but not women. When is a man obligated in this mitzva? From the age of seventeen. Once he reaches [the age of] twenty years and has not married, he has transgressed and neglected a positive commandment. However, if he is involved in Torah and engrossed in it, and he fears that if he marries, he will have to busy himself with supporting a wife and thereby come to neglect Torah study, then it is permissible for him to delay [marriage]; for one who is involved in a mitzva is exempt from another mitzva – all the more so regarding Torah study.
פרו ורבו וכו' לא רחוק הוא לאמר הא שפטרה התורה נשים מפו"ר וחייבה רק אנשים כי משפטי ד' ודרכיו דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, ולא עמסה על הישראלי מה שאין ביכולת הגוף לקבל, ומכל דבר האסור לא מנעה התורה בסוגה ההיתר כמו שאמרו פרק כל הבשר ומשום זה לא מצאנו מצוה להתענות רק יום אחד בשנה, וקודם הזהירה וחייבה לאכול, וכן לא מנעה המשגל מכל בריה לבד ממשה רבינו לפי שלא היה צריך לגודל מעלתו ולזהירות גופו, ויותר מזה במלחמה בעת הנצחון לגודל החום והרחבת הלב ידע אל דעות כי אז לא יתכן לעצור בעד הרוח בעת חשקו באשה יפ"ת והתירה התורה יפ"ת א"א וכמאמרם לא דברה תורה אלא כנגד יצה"ר וכבר האריך בזה מחבר אחד ומצאנו איך היה זאת לאבן פינה לאבות הקבלה שפטרו מיבום מי שמתו בניו אח"כ משום דרכיה דרכי נועם
וא"כ נשים שמסתכנות בעיבור ולידה ומשום זה אמרו מיתה שכיחא עיין תוס' כתובות פ"ג ע"ב ד"ה מיתה שכיחא לא גזרה התורה לצוות לפרות ולרבות על אשה. וכן מותרת לשתות כוס עיקרין וכעובדא דיהודית דביתהו דר"ח סוף הבא ע"י רק לקיום המין עשה בטבעה שתשוקתה להוליד עזה משל איש. ומצאנו לרחל שאמרה הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי. ובזה ניחא הך דאמר רב יוסף סוף פרק הבא ע"י דאין נשים מצוות בפו"ר מהכא אני אל שדי פרה ורבה ולא קאמר פרו ורבו, היינו דבאדם וחוה שבירך אותן קודם החטא שלא היה לה צער לידה היה מצוות שניהם בפו"ר ואמר להם פרו ורבו, אבל לאחר החטא שהיה לה צער לידה והיא רוב פעמים מסתכנת מזה עד כי אמרו אשה נשבעת שלא תזדקק כו' - לכן בנח אף דכתיב ויאמר להם פרו ורבו הלא כתיב קודם ויברך את נח ואת בניו אבל נשיהם לא הזכיר שאינם בכלל מצוה דפו"ר. וביעקב קאמר פרה ורבה וזה נכון ובמהרש"א סנהדרין נ"ח הניח זה בויש ליישב וכוון לזה ודו"ק.
