Mishkan & Golden Calf- Order and Relationship

Approach #1. Commandment and collection for Mishkan
took place before the Golden Calf.

Zohar II:224A

Likewise, "All the gold that was applied for the work" (Shemot 38:24). What is the meaning of 'applied'? It means that here the Holy One, blessed be He saw Yisrael giving gold for the calf, and He applied the gold as a remedy beforehand, by putting the gold for the Tabernacle before the gold for the calf. For all the gold they had with them, and about them, they donated to the Tabernacle. FOR could you possibly imagine, that they had gold when they made the calf, and that they would take the gold off their ears, as it is written, "And all the people broke off the golden earrings which were in their ears" (Shemot 32:3)? He therefore took first the gold of the donation to expiate for the making OF THE CALF.

Approach #2 Commandment and collection for Mishkan
took place after Golden Calf

וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם (שמות כה, כח). אֵימָתַי נֶאֶמְרָה לְמֹשֶׁה הַפָּרָשָׁה הַזּוֹ שֶׁל מִשְׁכָּן, בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים עַצְמוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁפָּרָשַׁת הַמִּשְׁכָּן קוֹדֶמֶת לְמַעֲשֵׂה הָעֵגֶל. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי שַׁלּוּם: אֵין מֻקְדָּם וּמְאֻחָר בַּתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: נָעוּ מַעְגְּלֹתֶיהָ לֹא תֵדָע (משלי ה, ו), מְטֻלְטָלוֹת הֵן שְׁבִילֶיהָ שֶׁל תּוֹרָה וּפָרָשִׁיּוֹתֶיהָ. הֱוֵי, בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים נֶאֱמַר לְמֹשֶׁה וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ.

And let them make Me a sanctuary, that I may dwell among them (Exod. 25:8). On which day did He relate to Moses the portion relating to the Temple? It was on the Day of Atonement. That was so despite the fact that the Torah portion describing the Sanctuary precedes the incident of the golden calf. R. Judah the son of R. Shalum said: There is actually no such thing as preceding or following in the Torah, as is said: Lest she should walk the even path of life, her ways wander, but she knoweth it not (Prov. 5:6). This verse refers to the arrangement of the Torah and its sections. Hence, it was on the Day of Atonement that He told Moses: Make Me a Sanctuary.

ויתן אל משה וגו'. אֵין מֻקְדָּם וּמְאֻחָר בַּתּוֹרָה – מַעֲשֵׂה הָעֵגֶל קֹדֶם לְצִוּוּי מְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן יָמִים רַבִּים הָיָה – שֶׁהֲרֵי בְי"ז בְּתַמּוּז נִשְׁתַּבְּרוּ הַלּוּחוֹת, וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים נִתְרַצָּה הַקָּבָּ"ה לְיִשְׂרָאֵל, וּלְמָחֳרָת הִתְחִילוּ בְנִדְבַת הַמִּשְׁכָּן וְהוּקַם בְּאֶחָד בְּנִיסָן (תנחומא):

ויתן אל משה וגו׳ AND HE GAVE UNTO MOSES etc. — There is no “earlier” or “later” (no chronological order) in the events related in the Torah: in fact the incident of the golden calf (related in ch. 31) happened a considerable time before the command regarding the work of the Tabernacle was given (ch. 25 and the following chapters). For on the seventeenth of Tammuz were the Tablets broken (when the people were worshipping the calf) and on the Day of Atonement God became reconciled with Israel (after Moses had prayed 80 days for forgivenness; so that it is very unlikely that the command for the building of the Tabernacle should have been given before that day) and on the next day, the eleventh of Tishri (cf. Rashi on Exodus 33:11, at end of comment on ושב אל המחנה), they began to bring their contributions for the Tabernacle which was set up on the first of Nisan. (From the seventeenth of Tammuz until the eleventh of Tishri are almost three months — ימים רבים) (Midrash Tanchuma, Ki Tisa 31).

Bahya Ibn Paquda: The Torah whose ways are pleasant deliberately presented the making of the Tabernacle representing atonement, to the narration of the iniquity itself. For such is the way of the Holy One Blessed be He to have the antidote ready before the disease. Our Sages referred to this when they expounded: The Holy One Blessed be He first creates for Israel the antidote and only then delivers the blow as it is stated (Hosea 7, I): "When I have healing for Israel, then is the iniquity of Ephraim revealed".

Midrashim that speak of the Mishkan connected to
the theme of atonement for sin of the Golden Calf

ויקחו לי תרומה, הה"ד (שיר ה): אני ישנה ולבי ער. אמרה כנסת ישראל: אני ישנתי לי מן הקץ, אלא הקב"ה ער ... אני ישנה ממעשה העגל, ולבי ער והקב"ה מרתיק עלי. פתחי לי אחותי רעיתי עד מתי אהיה מתהלך בלא בית...? אלא, עשו לי מקדש, שלא אהיה בחוץ:

"Take for me an offering" (Ex 25, 2). To this applies the verse (Song of Songs 5, 2): "I sleep but my heart wakes". Said the congregation of Israel, I despaired (slept) Of the End but the Holy One Blessed be He wakes, as it is stated: "But God is the rock of my heart and my portion forever (Psalms 73, 26) … I sleep (i.e. am lost in despair) on account of the deed of the Golden Calf, but my heart wakes; the Holy One Blessed be He knocks — "Take for Me an offering". As it is stated (Song of Songs 5, 2): "The voice of my beloved knocks, open up for Me my sister". How long shall I wander abroad homeless, but "make Me a sanctuary" that I should not remain outside.

Tanhuma, Pekudei 6

"These are the accounts of the Mishkan, the Mishkan of Testimony." The Mishkan of Testimony is testimony for all who come into the world that the Holy One, blessed be He, has been reconciled with Israel.

A parable: To what is the matter comparable? To a king who took a wife and loved her excessively. He became angry with her and left her.

Her woman neighbors said to her: He will not return to you. After some days the king was reconciled to her and entered his palace with her, where he ate and drank. Now her neighbors would not believe that he had been reconciled to her; but when there was an aroma in the heavens over her, they immediately knew that the king had been reconciled to her.

Similarly, the Holy One, blessed be He, loved Israel, gave them the Torah, and called them a priestly kingdom and holy nation. At the end of forty days they made the calf and said: "This is your god, O Israel." In that hour the nations of the world said: The Holy one, blessed be He, will never again be reconciled to them.

When Moshe arose and prayed for them, the Holy One, blessed be He, said to him: "I have pardoned them as you asked" (Numbers 14:20). Moshe said: Who will inform the nations? He said to him: Let them make Me a sanctuary. When the nations of the world saw the incense rising from the Mishkan, they understood that the Holy One, blessed be He, had become reconciled with them.

וַיַּרְא אַהֲרֹן וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ (שמות לב, ה). מִיָּד נָטַל שָׁם טַס נֶזֶם שֶׁל זָהָב וְהִשְׁלִיכוֹ לָאוּר, שֶׁנֶּאֱמַר: וָאַשְׁלִיכֵהוּ בָאֵשׁ וַיֵּצֵא הָעֵגֶל הַזֶּה (שמות לב, כד). וְהָיָה אַהֲרֹן מִתְיָרֵא שֶׁמָּא יֵשׁ בְּלִבּוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָלָיו כְּלוּם. לְפִיכָךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָהֶם לְקַדֵּשׁ אֹתָם לְכַהֵן לִי, לְרוֹמֵם וּלְגַדֵּל לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו בִּכְהֻנָּה גְּדוֹלָה, לְפִי שֶׁגָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנָיו שֶׁלֹּא עָשָׂה אַהֲרֹן אֶלָּא מִיִּרְאָה, וּלְפִיכָךְ הוֹדִיעָם שֶׁאֵין בְּלִבּוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָלָיו כְּלוּם.
When Aaron saw what had happened he built the altar. He took the gold nose rings and cast them into the fire, as it is said: I cast it into the fire, and there came out this calf (ibid., v. 24). Aaron was afraid that the Holy One, blessed be He, was angry with him, and so the Holy One, blessed be He, told Moses: And this is the thing that thou shalt do unto them to hallow them (Exod. 29:1); that is, elevate Aaron and his sons to the high priesthood, to make it known that Aaron had acted only out of fear. In that way he made them realize that the Holy One, blessed be He, did not hold the deed of the golden calf against them.

Shemot Rabba 51, 8

It can be compared to a young man who came to a city and found the people thereof collecting money for charity, and when they asked him also to subscribe, he went on giving until they had to tell him that he had already given enough. Further on his travels, he lighted on a place where they were collecting for a theater, and when asked to contribute towards it, he was also so generous the he had to be told, "Enough."

Israel, likewise, contributed so much towards the golden calf that they had to be told "Enough," and they also contributed gold so generously towards the construction of the Mishkan that they again had to be told "Enough," as it is said: "For the stuff they had was sufficient for all the work to make it, and too much" (Shmemot 26:7).

The Holy one, blessed be He, thereupon said: "Let the gold of the Mishkan atone for the gold they brought towards the making of the golden calf." Further did God say to Israel: "When you made the calf, you provoked Me to anger by exclaiming: "This (eleh) is your god," but now that you have built the Mishkan with the word "eleh," I have become reconciled to you." Hence, "These (eleh) are the accounts of the Mishkan." God said unto Israel: "Just as in this world I have become reconciled unto you by means of the word "eleh," so in the World-to-Come," because it says: "Behold these (eleh) shall come from far; and, lo, these (eleh) from the north and from the west, and these (eleh) from the land of Sinim (Yeshaya 49:12); and also: "Who are these (eleh) that fly as a cloud, and as the doves to their cotes?" (ibid. 58:8).

לָקַח פַּר אֶחָד. פַּר, לְכַפֵּר עַל הָעֵגֶל, שֶׁהוּא פַּר. אֵילִם שְׁנַיִם, כְּנֶגֶד שְׁנֵי בָּנָיו שֶׁעֲתִידִין לָמוּת. שֶׁכָּל בָּנָיו רְאוּיִין לָמוּת, שֶׁנֶּאֱמַר: וּבְאַהֲרֹן הִתְאַנַּף ה' מְאֹד לְהַשְׁמִידוֹ (דברים ט, כ). אֵין לְהַשְׁמִידוֹ אֶלָּא לְשׁוֹן כִּלּוּי בָּנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וָאַשְׁמִיד פִּרְיוֹ מִמַּעַל וְשָׁרָשָׁיו מִתָּחַת (עמוס ב, ט). כֵּיוָן שֶׁנִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה עָלָיו, דִּכְתִיב וָאֶתְפַּלֵּל גַּם בְּעַד אַהֲרֹן (דברים ט, כ), מֵתוּ שְׁנַיִם וְנִשְׁתַּיְּרוּ שְׁנַיִם.
He took a bullock as an offering to atone for the golden calf, which was a bullock, and two rams to correspond to his two sons who were destined to die. Indeed, all his sons deserved to die, as it is said: Moreover, the Lord was very angry with Aaron to have destroyed him (Deut. 9:20). Have destroyed is an expression used to indicate the complete elimination of offspring, as it is said: Yet I have destroyed his fruit from above, and his roots from beneath (Amos 2:9). Because Moses prayed for him, as it is written: And I prayed for Aaron also the same time (Deut. 9:29), only two of his sons perished, while the other two survived.

Approach #3 Commandment of Mishkan before the Golden Calf,
collection after the Golden Calf.

Zohar II:195A

Come and see what is written above: "of every man whose heart prompts him" (Shemot 25:2), which includes everyone, EVEN THE MIXED MULTITUDE. This is because the Holy One, blessed be He, wanted to build the tabernacle from all sides, the inner part and the shell. And since there were a mixed multitude among them, it was said, "of every man whose heart prompts him," in order to include them in Yisrael who are the inner part. Thus, everyone was commanded TO TAKE A PART IN THE TABERNACLE.

Afterwards, people came together according to their ilk, and the mixed multitude came and created the calf and those from among Yisrael were drawn towards them who eventually died. The mixed multitude brought upon Yisrael death and killings. The Holy One blessed be He, said: from now on the building of the tabernacle would be performed only on the part of Yisrael. At once, "Moses gathered all the Congregation of the children of Yisrael together..." (Shemot 35:1). Afterwards it is written: "Take from among you an offering to Hashem" (Ibid. 5). "From among you" surely, instead of as written before, "of every man whose heart prompts him" (Shemot 25:2). "And Moses gathered..." Where did he gather them from? Because the mixed multitude was among them, Moses had to gather and separate Yisrael from among them.

(א) (ב) קח את אהרן פרשה זו נאמרה שבעת ימים קודם הקמת המשכן שאין מוקדם ומאוחר בתורה לשון רש"י ולמה נהפוך דברי אלהים חיים ועוד כי צוה בפרשת ביום החדש הראשון (שמות מ) בכל הקמת המשכן ובלבישת אהרן ובניו ובמשיחת כולם וספר שם מעשה משה בענין ההקמה ולא הזכיר באהרן ובניו דבר עד המקום הזה ואיך הפריש ענין אחד בשתי פרשיות ואיחר המוקדם אבל הנכון שנאמר כי נצטוה בהקמת המשכן בכ"ג באדר והקים אותו וכאשר עמד המשכן על מעמדו מיד קרא לו הש"י שהוא יושב הכרובים וצוה אותו על מעשה הקרבנות כל הפרשיות האלה שמתחילת ויקרא עד כאן כי רצה ללמדו מעשה כל הקרבנות ומשפטיהם קודם שיקריב מהם כלל כי יש בקרבנות המלואים חטאת ועולה ושלמים ולא יודעו כל דיניהם רק מן הפרשיות האלה שהקדים לו ואחר כן אמר לו קח את אהרן ואת בניו אתו לזרז אותו בשעת מעשה במה שאמר לו מתחלה (שמות כט א) וזה הדבר אשר תעשה להם לקדש אותם לכהן לי וגו' והוסיף לו בכאן (בפסוק הבא) (ואת כל העדה הקהל אל פתח אהל מועד שיעשה במעמד כלם שידעו שהש"י בחר באהרן ובזרעו ועל דרך הישר נצטוה משה במלאכת המשכן קודם למעשה העגל וכשנתרצה לו הקב"ה והבטיחו שישרה שכינתו בתוכם ידע מעצמו שמצות המשכן במקומה עומדת וצוה לישראל עליה כמו שפירשתי בפרשת ויקהל (שם לה א) ואחרי שהשלימו המלאכה נאמר לו פרשת ביום החדש הראשון באחד לחדש תקים את משכן אהל מועד (שם מ ב) ושם נאמר לו והקרבת את אהרן ואת בניו וגו' (שם פסוק יב) והנה ידע שגם אהרן ובניו במעלתם ובחיבתם לפני המקום ועכשיו חזר וזרזו ביום ראשון של מלואים ובשעת מעשה והנה כל הפרשיות כסדרן אלא שהקדים ויכס הענן את אהל מועד (שם פסוק לד) שהוא ביום שמיני למלואים כדעת רבותינו (בת"כ ריש שמיני) לסדר כל ענין הקמת המשכן כי כן דרך הכתובים בכל מקום להשלים ענין אשר התחיל בו (ג) (ד) (ה) (ו) וירחץ אותם במים הקרוב אלי שספר הכתוב כי לכולם רחץ אבל לא היתה רחיצתם כאחת אבל רחץ אהרן והלבישו בגדיו ומשחו ואחרי כן רחץ בניו וילבישם (ז) ויתן עליו את הכתנת ויחגור אותו באבנט זה היה הסדר שעשה בו משה אבל בצואה אמר (שמות כט ה) והלבשת את אהרן את הכתנת ואת מעיל האפוד כי רצה לכלול את האבנט בכלם בצוואה אחת ואמר (שם פסוק ט) וחגרת אותם אבנט אהרן ובניו והנה הלבישו הכתונת עם האבנט ואחר כן המעיל והאפוד כסדר האמור שם והקדים בכאן "ויחגור אותו בחשב האפוד" קודם שישים עליו החשן כי משה ידע בדרך הלבישה כי לעולם תכף ללבישת הבגד יחגור אותו בחגורה העשויה לו באבנט תכף לכתונת ובחשב תכף לאפוד ואין ראוי שתהיה לבישת האפוד בהפסקות אבל שם נאמר ואת האפוד ואת החשן ואפדת לו בחשב האפוד לפי שקצר שם בענין החשן ולא אמר שיתן אותו באפוד ולא שישים שם האורים והתומים שכבר צוה כל זה במעשה האפוד והחשן (שם כח) (ח) (ט) (י) ויקח משה את שמן המשחה וימשח את המשכן ויצוק משמן המשחה על ראש אהרן גם זה עשה משה בסדר נכון כי כן נצטוה במעשה השמן (שמות ל כו ל) ומשחת בו את אהל וגו' ואת אהרן ואת בניו תמשח על כן לא רצה למשוח המשכן עד שהלביש אהרן ומשח אותם כאחד כדי שיהיה המקריב כמזומן לבא אל המקדש לעבוד והיה די באהרן שהוא קדוש ה' אף על פי שכתוב במצות הקמת המשכן (שם מ ט) ומשחת את המשכן ואת כל אשר בו ואח"כ והקרבת את אהרן ואת בניו וגו' ורחצת אותם והלבשת את אהרן (שם פסוקים יב יג) כי שם הסדיר כל הנעשה לאהרן ולבניו כאחת (יא) ויז ממנו על המזבח כתב רש"י ולא ידעתי היכן נצטווה בהזאות הללו ואפשר כי מה שאמר במזבח (שם פסוק י) וקדשת את המזבח והיה המזבח קדש קדשים שיוסיף עליו הקדוש הזה בהזאות ואינו במשיחה בלבד כי "והיה המזבח קדש קדשים" שיוסיף אליו קדוש יותר משאר הנמשחים במשכן וכל כליו ועשה לו קידוש כקידוש אשר נצטוה לעשות במקריבים שאמר (שם כט כא) והזית על אהרן ועל בגדיו כי אין המזבח שהוא כלי לקרבנות פחות מכלי המקריבים וקל וחומר הדבר וכן נאמר ביום הכפורים (להלן טז יט) והזה עליו מן הדם באצבעו שבע פעמים וטהרו וקדשו מטומאות בני ישראל שכל קדוש המזבח בהזאות וכל שכן בתחילה שצריך קדוש מטומאה וזרות ולא הזכיר בכאן משיחת בניו כי בידוע שעשה להם כאשר עשה לאביהם כאשר נצטווה (שמות מ טו) ומשחת אותם כאשר משחת את אביהם וכלל זה במה שאמר בבנים (להלן פסוק יג) כאשר צוה ה' את משה והנראה בעיני כי לא היתה משיחת הבנים ביציקת שמן על ראשם כי לא נאמר זה אלא באהרן ויצקת על ראשו ומשחת אותו (שמות כט ז) ולא הזכיר שם משיחת הבנים כלל שלא היתה ביציקה כמוהו ויתכן שלא היתה בבנים משיחה זולתי ההזאות שהזה משמן המשחה על בניו ועל בגדיהם וכן תראה בפרשת וזה הדבר אשר תעשה להם לקדש אותם (שם פסוק א) שצוה למשוח האב ולקחת את שמן המשחה ויצקת על ראשו ולא צוה למשוח הבנים כלל לא ביציקה ולא במשיחה אבל בפרשת הקמת המשכן (שם מ טו) אומר ומשחת אותם כאשר משחת את אביהם שלא הזכיר שם הזאות כלל וכן בפרשת השמן (שם ל ל) ולא הוזכרו משיחה והזאות בבנים במקום אחד לכך אני אומר שלא עשה בהם אלא אחת מהן והן ההזאות (יב) (יג) (יד) (טו) ויחטא את המזבח חטאו וטהרו מזרות ליכנס בקדושה "ויקדשהו" בעבודה זו "לכפר עליו" מעתה כל הכפרות לשון רש"י ואם כן הכתוב יספר כי בזה נתקדש וראוי לכפר עליו מכאן ואילך וזה כענין שנאמר ביחזקאל (מג כו כז) שבעת ימים יכפרו את המזבח וטהרו אתו ומלאו את ידיו ויכלו את הימים והיה ביום השמיני והלאה יעשו הכהנים על המזבח את עולותיכם ואת שלמיכם ורציתי אתכם נאם ה' וילמד בכאן כי בדם נעשה זה ואין הקטרת האמורים מעכבת בחנוך המזבח שכן לדורות אינה מעכבת בכפרה אבל בתוספתא של פרשת מלואים (תורת כהנים צו מלואים טו) ראיתי כפרה זו איני יודע מה היא מנין אתה אומר שלא היתה כפרה זו אלא שאמר משה בשעה שיצא הכרוז להתנדב במקדש דחקו ישראל איש ואשה והביאו שלא בטובתן תהא כפרה זו שלא יתנדבו דבר גזול למקדש וכן הוא אומר (ישעיהו סא ח) כי אני ה' אוהב משפט שונא גזל בעולה וכבר הזכיר רש"י גם זה בפרשת ואתה תצוה (שמות כט לו) (טז) (יז) ואת הפר ואת עורו ואת בשרו ואת פרשו יכלול בפר הקרב שאינו בכלל בשרו עצמות וגידים וקרנים וטלפים שהם מלבד עורו ובשרו ופרשו או יהיה הוא"ו מן המשמשין ביתר והוא כמו ושרף את הפרה לעיניו את עורה ואת בשרה ואת דמה על פרשה ישרוף (במדבר יט ה) (יח) (יט) (כ) ואת האיל נתח לנתחיו אין נתוח אלא לאחר הפשט אבל קצר בהפשטה בכאן שכבר צוה בזה בפרשת העולה (לעיל א ו) ואמר ויקטר משה את הראש ואת הנתחים בזמן ההקטרה והוא אחר "ואת הקרב ואת הכרעים רחץ במים" וזהו שאמר "ויקטר משה את כל האיל" כי הכל הקטיר כאחת אחר הרחיצה אלא שהפרידם ללמד שאין הנתחים טעונין רחיצה (כא) (כב) ויקרב את האיל השני איל המלואים כבר פירשתי (שמות כח מא) כי ענין המלואים שתהיה להם יד שלמה לעבוד את עבודת ה' ויאמר כן במזבח עצמו והעובדים והנה כל הקרבנות האלו באים למלא את ידם כדכתיב (שם כט א) וזה הדבר אשר תעשה להם לקדש אותם לכהן לי לקח פר אחד בן בקר ואילים שנים תמימים אבל נקרא האיל השני איל המלואים בעבור שהוא סוף הקרבנות הללו ובו תמלא ידם וכהנו לפניו ית' לפרש כי כלם מעכבין בענין ויתכן כי החטאת לכפר על המזבח ולקדשו כי כן כתיב (לעיל פסוק טו) והעולה להרצאה על הכהנים ככפרת כל עולת נדבה והשלמים תודה לשם שנתן להם בביתו ובחומותיו יד ושם והנה השלמים לבדם באים על מלוי הידים ולכך יקראו מלואים ויאמר "מלואים" ולא מלוי בעבור כי החלבים והשוק גם תרומת הלחם הכל קרב (כג) (כד) (כה) (כו) (כז) (כח) (כט) (ל) ויקח משה משמן המשחה ומן הדם אשר על המזבח לא ידעתי אם מערבן להזאות הללו כמו ולקח מדם הפר ומדם השעיר ונתן על קרנות המזבח (להלן טז יח) וכן לא נתברר לי מה טעם איחר הזאות הללו לאחר הקטרה של מלואים כי בצואה (שמות כט כא) הקדים ההזאות ואח"כ אמר ולקחת מן האיל החלב והאליה (שם פסוק כב) ואולי בעבור שאמר שם (פסוק כא) וקדש הוא ובגדיו ובניו ובגדי בניו אתו למד משה כי הוא הדבר המאוחר הנעשה בהם שבו יהיו קדושים לגמרי כי לא הזכיר שם במשיחה (שם ז) קדוש ולא במתן בהונות (שם כ) וכאן אמר וימשח אותו לקדשו (פסוק יב) לא שיקדש לגמרי עד שעשה ההזאות ואמר בהן (כאן) ויקדש את אהרן ואת בניו והנה השלים קדושת האב והבנים כאחת בהזאות הללו וכך אמרו בת"כ (צו מלואים לד) ויקדש את אהרן הא למדת שלא שלם קדוש אהרן והבנים אלא בהזאת דם (לא) (לב) והנותר בבשר ובלחם הבי"ת בשתי המלות תשמש כמו מ"ם והנותר מן הבשר ומן הלחם וכן ביום השמיני והלאה (יחזקאל מג כז) בשנה ההיא שמונה עשרה שנה (שופטים י ח) ולא פירש הכתוב "והנותר עד הבקר" כי כבר למדו משפט הקרבנות וידעו ששלמים הללו נדונין כחמורין שבהן שנאכלין ליום ולילה או שקצר הכתוב כאן בעבור שהוא מפורש בצואה (שמות כט לד) ואם יותר מבשר המלואים ומן הלחם עד הבקר (לג) (לד) (לה) ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים ושמרתם את משמרת ה' ולא תמותו על דעת הברייתא של תורת כהנים (שמיני מלואים מב) ענין הפסוק הזה שלא יצאו מפתח אהל מועד יומם ולילה בשעת עבודה כלומר עד שישלימו כל העבודה המוטלת עליהם באותו העת והיא מצוה נוהגת לדורות שלא יניח כהן עבודה ויצא וחייבין עליה מיתה והוא שאמר בכהן גדול (להלן כא יב) ומן המקדש לא יצא ולא יחלל אמרו (בת"כ כאן) אימתי אינו יוצא ואינו מחלל הוי אומר בשעת עבודה ודרשו (שם) פן תמותו (להלן י ז) ממשמע לאו אתה שומע הן אין לי אלא אהרן ובניו שנמשחו בשמן המשחה שאם יצאו בשעת עבודה חייבין מיתה מנין לכל הכהנים שבכל הדורות תלמוד לומר כי שמן משחת ה' עליכם (שם) פירוש שלא אמר כי בשמן משחת ה' אתם משוחים ואמר עליכם כמו והיתה להיות להם משחתם לכהונת עולם לדורותם (שמות מ טו) (לו) ויעש אהרן ובניו את כל הדברים אשר צוה ה' ביד משה יאמר בכל מקום "כאשר צוה ה' ביד משה" אבל בכאן מפני שהוסיפו על המצוה לא אמר כן כי לא עשו כאשר צוה ה' את משה אבל עשו כל הדברים אשר צוה ה' ועוד נוסף עליהם מה שאמר באש זרה אשר לא צוה אותם (להלן י א)

By way of proper interpretation of Scripture, Moshe was commanded about the building of the Mishkan prior to the incident of the golden calf, and when the Holy One, blessed be He, became reconciled to him and promised him that He would cause His Divine Glory to dwell among them, Moshe understood of his own accord that the command concerning the Mishkan remained valid as before, and he then commanded Israel regarding it, as I have explained in the section of Vayakhel. (Vayikra 8:2)

(א) ויקהל משה את כל עדת בני ישראל יכלול ''כל עדת בני ישראל'' האנשים והנשים, כי כלם התנדבו במלאכת המשכן. והנה משה אחר שצוה לאהרן והנשיאים וכל בני ישראל האנשים כל אשר דבר ה' אתו בהר סיני אחרי שבור הלוחות (לעיל לד לב), ונתן על פניו המסוה (שם פסוק לג), חזר וצוה והקהילו אליו כל העדה אנשים ונשים. ויתכן שהיה זה ביום מחרת רדתו. ואמר לכולם ענין המשכן אשר נצטוה בו מתחלה קודם שבור הלוחות, כי כיון שנתרצה להם הקב''ה ונתן לו הלוחות שניות וכרת עמו ברית חדשה שילך השם בקרבם, הנה חזרו לקדמותם ולאהבת כלולותם, ובידוע שתהיה שכינתו בתוכם כענין שצוהו תחלה, כמו שאמר (לעיל כה ח) ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, ולכן צוה אותם משה עתה בכל מה שנצטוה מתחלה:
(1) And Moshe gathered...: ... And behold, Moses - after he commanded all that God said to him at Mount Sinai after the breaking of the tablets to Aaron and the princes and all of the Children of Israel, and he placed a veil on his face - proceeded to command and gather them together to him, all of the congregation, the men, the women and the infants. And it is likely that this was on the day after he came down. And he told all of them the matter of the tabernacle that he was commanded at first before he broke the tablets. Once the Holy One, blessed be He, had been appeased to them and gave them the second tablets and made a new covenant with them that God would go among them, they surely went back to their previous state and their nuptial love, and it was [hence] known that the Divine Presence would be among them, like the matter that He commanded at first - as He had stated (Exodus 25:8), "And make Me a sanctuary, so I will dwell among you." And so Moses commanded them now, according to everything he was commanded at first.
(א) כאשר דבר השם עם ישראל פנים בפנים עשרת הדברות, וצוה אותם על ידי משה קצת מצות שהם כמו אבות למצותיה של תורה, כאשר הנהיגו רבותינו עם הגרים שבאים להתיהד (יבמות מז:), וישראל קבלו עליהם לעשות כל מה שיצום על ידו של משה, וכרת עמהם ברית על כל זה, מעתה הנה הם לו לעם והוא להם לאלהים כאשר התנה עמהם מתחלה ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה (לעיל יט ה), ואמר ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש (שם יט ו), והנה הם קדושים ראוים שיהיה בהם מקדש להשרות שכינתו ביניהם ולכן צוה תחלה על דבר המשכן שיהיה לו בית בתוכם מקודש לשמו, ושם ידבר עם משה ויצוה את בני ישראל:
והנה עקר החפץ במשכן הוא מקום מנוחת השכינה שהוא הארון, כמו שאמר (להלן כה כב) ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת, על כן הקדים הארון והכפרת בכאן כי הוא מוקדם במעלה, וסמך לארון השלחן והמנורה שהם כלים כמוהו, ויורו על ענין המשכן שבעבורם נעשה אבל משה הקדים בפרשת ויקהל את המשכן את אהלו ואת מכסהו (להלן לה יא), וכן עשה בצלאל (להלן לו ח), לפי שהוא הראוי לקדם במעשה: וסוד המשכן הוא, שיהיה הכבוד אשר שכן על הר סיני שוכן עליו בנסתר וכמו שנאמר שם (לעיל כד טז) וישכן כבוד ה' על הר סיני, וכתיב (דברים ה כא) הן הראנו ה' אלהינו את כבודו ואת גדלו, כן כתוב במשכן וכבוד ה, מלא את המשכן (להלן מ לד). והזכיר במשכן שני פעמים וכבוד ה' מלא את המשכן, כנגד ''את כבודו ואת גדלו,; והיה במשכן תמיד עם ישראל הכבוד שנראה להם בהר סיני. ובבא משה (להלן לד לד) היה אליו הדבור אשר נדבר לו בהר סיני. וכמו שאמר במתן תורה (דברים ד לו) מן השמים השמיעך את קולו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה, כך במשכן כתיב (במדבר ז פט) וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפרת מבין שני הכרובים וידבר אליו:
ונכפל ''וידבר אליו'' להגיד מה שאמרו בקבלה שהיה הקול בא מן השמים אל משה מעל הכפרת ומשם מדבר עמו' כי כל דבור עם משה היה מן השמים ביום ונשמע מבין שני הכרובים, כדרך ודבריו שמעת מתוך האש (דברים ד לו), ועל כן היו שניהם זהב וכן אמר הכתוב (להלן כט מב מג) אשר אועד לכם שמה לדבר אליך שם ונקדש בכבודי, כי שם יהיה בית מועד לדבור ונקדש בכבודי: והמסתכל יפה בכתובים הנאמרים במתן תורה ומבין מה שכתבנו בהם (עי' להלן פסוק כא) יבין סוד המשכן ובית המקדש, ויוכל להתבונן בו ממה שאמר שלמה בחכמתו בתפלתו בבית המקדש, ה', אלהי ישראל (מ''א ח כג) ' כמו שאמר בהר סיני ויראו את אלהי ישראל (לעיל כד י), והוסיף שם לפרש ''ה'''לענין שרמזנו שם למעלה כי אלהי ישראל יושב הכרובים (מלכים א ח כג), כמו שאמר וכבוד אלהי ישראל עליהם מלמעלה היא החיה אשר ראיתי תחת אלהי ישראל בנהר כבר ואדע כי כרובים המה (יחזקאל י יט כ) ואמר דוד ולתבנית המרכבה הכרובים זהב לפורשים וסוככים על ארון ברית ה' (דהי''א כח יח), וכן יזכיר תמיד בבית המקדש לשם ה, (מ''א ה יט), לשמך (שם ח מד), ויאמר בכל פעם ופעם ואתה תשמע השמים (שם ח לב), במדת רחמים, וכתיב (שם ח מד מה) והתפללו אל ה' דרך העיר אשר בחרת בה והבית אשר בניתי לשמך ושמעת השמים, ובביאור אמר כי האמנם ישב אלהים את האדם על הארץ הנה שמים ושמי השמים לא יכלכלוך (דהי''ב ו יח). וכתיב על הארון להעלות משם את ארון האלהים אשר נקרא שם שם ה' צבאות יושב הכרובים עליו (ש''ב ו ב). ובדברי הימים (א יג ו) להעלות משם את ארון האלהים ה' יושב הכרובים אשר נקרא שם, כי השם יושב הכרובים:

(1) When God spoke the Ten Commandemnts to Israel face to face, and He commanded them through Moshe a few of the commandments, which are like the principles of the Torah's commandments - as the rabbis practice with the converts that come to be Jewish (Yevamot 47b) - and Israel accepted to do all that He would command them through the hand of Moshe, and He made a covenant with them about all of this; behold, from then they are His as a people, and He is for them a God, as He made a condition with them from the beginning - "And now if you will listen to My voice and and keep My covenant and you will be a treasure to Me" (Exodus 19:5). And He [also] said (Exodus 19:6), "And you will be a kingdom of priests and a holy nation."

And behold, they are holy and it is fitting that there should be a temple among them for His presence to dwell among them. And hence He first commanded about the matter of the tabernacle that He should have a house among them that would be dedicated to His name - and there would He speak with Moshe and [continue to] command the Children of Israel.

And behold the main object in the tabernacle is the place that the Divine presence would rest, which is the ark, as He said (Exodus 25:22), "And I will meet with you there and I will speak with you from above the ark-cover." Therefore, He had the ark and the ark-cover precede here, as it has precedence in [its] level. And He placed next to the ark, the table and candelabra (menorah), since they are also vessels like it. And [then] they were instructed about the matter of the [actual] tabernacle, for which it was made. But in Parshat Vayakhel, Moshe had the tabernacle and the tent and the cover precede (Exodus 35:11) - and so did Betsalel (Exodus 36:8) - as it was appropriate to have it precede in the [actual] act.

And the secret of the tabernacle is that the glory of God that dwelt on Mount Sinai, [also] hiddenly dwells upon it. And it is like it is written there (Exodus 24:16), "And the glory of the Lord dwells upon Mount Sinai," and it is written (Deuteronomy 5:21), "Behold, the Lord, our God, has shown us His glory and His greatness." And so [too] was it written about the tabernacle, "and the glory of the Lord, filled the tabernacle" (Exodus 40: 34)." And with the tabernacle, it twice mentioned, "and the glory of the Lord, filled the tabernacle" - corresponding to "His glory and His greatness." And the glory that was shown to them on Mount Sinai was always with Israel in the tabernacle. And when Moshe came [to it] (Exodus 34:34), the [Divine] speech that spoke to him at Mount Sinai [came] to him. And as [Moshe] said at the giving of the Torah (Deuteronomy 4:36), "From the skies, He made you hear His voice, to discipline you, and upon the earth, did He show you His great fire"; so too, about the tabernacle, it is written (Numbers 7:89), "and he would hear the voice speaking to him from above the ark-cover, between the two cherubs and He would speak to him."

And "and he would speak to him" is repeated, to say that which they said according to the received tradition - that the [Divine] voice would come from the Heavens to Moshe from upon the ark-cover, and from there, it would speak to him, since every word with Moshe was from the Heavens during the day and was heard between the two cherubs, in the way of "and His words you heard from amidst the fire" (Deuteronomy 4:36), and therefore they were both gold. And so did the verse (Exodus 29:42-43) state, "that I will meet them there to speak to you there [...] and it will be sanctified by My glory," as there will be the house of meeting for [Divine] speech and "it will be sanctified by My glory."

And one who looks carefully at the verses that are stated at the giving of the Torah and understands what we wrote about them (Ramban on Exodus 25:21) will understand the secret of the tabernacle and the Temple. And he will be able to examine it, from that which Shlomo said in his wisdom in his prayer at the Temple (I Kings 8:23), "Lord, God of Israel," as it said at Mount Sinai (Exodus 24:10), "And they saw the God of Israel." And he added there to explain, "the Lord," according to the issue that we hinted to there above, that the "God of Israel sits on the cherubs" (I Kings 8:23), like [the prophet] said (Ezekiel 10:19-20), "and the glory of the God of Israel was upon them from above. It was the creature that I saw under the God of Israel at the Kevar River, and I knew that they were cherubs." And David said (I Chronicles 28:18), "and for the pattern of the chariot, the cherubs of gold, for their spreading out and covering the ark of the covenant of the Lord." And so [too, Shlomo] would always mention, "for the name of God" (I Kings 5:19), "for Your name" (I Kings 8:44), and each and every time he would say, "and You will hear in the Heavens" (I Kings 8:32), in the trait of mercy. And it is written (I Kings 8:44-45), "and they shall pray to the Lord, through the city that You have chosen and the house that I have built for Your name. And You will hear in the Heavens." And in elucidation [of this], he said (II Chronicles 6:18), "And however, will God dwell with man upon the earth; behold the Heavens and the Heavens of the Heavens cannot contain You." And it is written about the ark (II Samuel 6:2), "to bring up from there the ark of God - which is called the name, the name of the Lord of hosts - that the cherubs sit upon"; and in I Chronicles 13:6, "to bring up from there the ark of God, the Lord, who sits on the cherubs, that is called the name," as the name [of God] sits upon the cherubs.

These and these (and these) are the words of the Living G-d

The Rebbe: Likutei Sichot, vol. 6, pp. 153-156.

They shall make Me a sanctuary: According to Rashi, God commanded the Jewish people to build the Tabernacle at the end of Moses' third stay on Mt. Sinai, i.e., on the 10thof Tishrei, Yom Kippur. Moses communicated this instruction to the people the day after he descended the mountain.

In fact, however, there are three opinions about when the instruction to build the Tabernacle was given and when it was actually built:

  • According to one opinion in the Zohar, both the instruction and the construction took place immediately after the giving of the Torah, i.e., before the sin of the Golden Calf. (Hence, the Jews donated only their gold earrings for the Golden Calf, for that is all they had left after having given away the rest of their gold for the construction of the Tabernacle.)
  • According to the Midrash—and this is the opinion Rashi adopts—the instruction was given after the sin of the Golden Calf, on Yom Kippur. By commanding the Jews to build Him a dwelling, God demonstrated that He had forgiven the sin of the Golden Calf.
  • According to a second opinion in the Zohar, Moses heard God's instruction before the sin, but transmitted it to the Jewish people only after Yom Kippur.

On the physical plane, only one of these opinions can be correct.

But on a deeper level, these three opinions can coexist, addressing the three types of people God wants to build His Tabernacle—to make the world a Godly place—and who each imagine themselves to be exempt.

The holy mystic: According to the first opinion, God addresses Jews who are righteous and pure, having just experienced their rebirth at Sinai. Such a Jew may be unwilling to dirty his hands with gold and silver. He is addressed by the first opinion: "Despite your holiness, you are still human and physical. You are not exempt from fulfilling God's purpose in putting your soul into its body: to sanctify physicality and transform the physical world into God's dwelling place. Moreover, holy as you are, you still maintain at least a minimal relationship with physicality: you must eat, sleep, and so on. If you refuse to tangle with the world for the purpose of converting it to holiness, that minor but unrefined connection that you do have to the world will ultimately ensnare you."

The returnee: According to the second opinion, God addresses Jews who have sinned and repented, who have worshipped the Calf and have now returned. Such a Jew agrees that a holy person needs to engage in sanctifying his physical involvement in the world, lest it ensnare him in its material orientation. He, the penitent, however, is immune to this danger. He has "been there, done that," and knows better; he is untouchable. The second opinion is addressed to him: "The instruction to build the Tabernacle was given on Yom Kippur, the day of Atonement, after the Jews had returned to the right path and been forgiven. Know that your return is not complete until you have built Me a Tabernacle. It is not enough to renounce the enticements of materialism; you, especially, must transform the material world into God's dwelling place."

The sinner: According to the third opinion, God's command applies even to sinners, to worshippers of a graven image. There is no mention of God rescinding the commandment to build the Tabernacle after the Jews had sinned, nor of re-instructing them to build it after they had been forgiven. Such a Jew, feeling tainted by his misdeeds, is convinced that the commandment to build the Tabernacle does not apply to him. He is addressed by the third opinion: although the instruction was given before the sin, it was not voided by it. God's Tabernacle is to be built by every Jew, even those that are idol-worshippers.