מתני׳ רבן גמליאל אומר בכל יום ויום מתפלל אדם שמנה עשרה רבי יהושע אומר מעין שמונה עשרה רבי עקיבא אומר אם שגורה תפלתו בפיו מתפלל שמונה עשרה ואם לאו מעין שמונה עשרה רבי אליעזר אומר העושה תפלתו קבע אין תפלתו תחנונים רבי יהושע אומר ההולך במקום סכנה מתפלל תפלה קצרה ואומר הושע ה׳ את עמך את שארית ישראל בכל פרשת העבור יהיו צרכיהם לפניך ברוך אתה ה׳ שומע תפלה היה רוכב על החמור ירד ויתפלל ואם אינו יכול לירד יחזיר את פניו ואם אינו יכול להחזיר את פניו יכוין את לבו כנגד בית קדשי הקדשים היה מהלך בספינה או באסדא יכוין את לבו כנגד בית קדשי הקדשים:
MISHNA: The mishna cites a dispute with regard to the obligation to recite the Amida prayer, also known as Shemoneh Esreh, the prayer of eighteen blessings, or simply as tefilla, prayer. Rabban Gamliel says: Each and every day a person recites the prayer of eighteen blessings. Rabbi Yehoshua says: A short prayer is sufficient, and one only recites an abridged version of the prayer of eighteen blessings. Rabbi Akiva says an intermediate opinion: If he is fluent in his prayer, he recites the prayer of eighteen blessings, and if not, he need only recite an abridged version of the prayer of eighteen blessings. Rabbi Eliezer says: One whose prayer is fixed, his prayer is not supplication and is flawed. The Gemara will clarify the halakhic implications of this flaw. Rabbi Yehoshua says: One who cannot recite a complete prayer because he is walking in a place of danger, recites a brief prayer and says: Redeem, Lord, Your people, the remnant of Israel, at every transition [parashat ha’ibur], the meaning of which will be discussed in the Gemara. May their needs be before You. Blessed are You, Lord, Who listens to prayer. While praying, one must face toward the direction of the Holy Temple. One who was riding on a donkey should dismount and pray calmly. If he is unable to dismount, he should turn his face toward the direction of the Temple. If he is unable to turn his face, it is sufficient that he focus his heart opposite the Holy of Holies. Similarly, one who was traveling in a ship or on a raft [asda] and is unable to turn and face in the direction of Jerusalem, should focus his heart opposite the Holy of Holies.
(א) רבן גמליאל אומר בכל יום ויום מתפלל אדם י"ח כו': פירוש מעין שמנה עשרה ובארו ענין זה ואמרו [כ"ה לשון הירושלמי אליבא דרב] סוף כל ברכה וברכה על דמיון שאומר לך אתה חונן לאדם דעת ברוך אתה ה' חונן הדעת סלח לנו אבינו בא"י חנון המרבה לסלוח וכן עד סופם לבד משלש ראשונות ושלש אחרונות לא יוסיף בהם ולא יגרע מהם ופירוש שגורה שלא נתבלבל לשונו אבל אומר אותה במהירות ורגילות והלכה כרבי עקיבא:
(א) רבי אליעזר אומר העושה תפלתו קבע אין תפלתו תחנונים כו': ר"ל בענין קבע שישים תפלתו כמי שיש לו עסק שהוא מצווה לעשותו וישלימהו כדי שינוח מעבודתו ויסיר מעליו טרחו ומשאו ומה שאמר ואומר הושע ה' את עמך וכו' אין הדבר הזה ענין נוסף על תפלה קצרה אבל הוא באור ענין תפלה קצרה מה היא ומה שאמר פרשת העבור בארו בגמרא [דף כ"ט ע"ב לחד לישנא] שהוא גזור מעברה ענינו אפילו בשעת העברה הושע ה' את עמך ותרצה אותם ותשלים שאלותיהם ואין הלכה כרבי יהושע אבל דברי התפלה שיתפלל אדם בשעת טרדת הלב והמרוצה כך היא [שם] צרכי עמך ישראל מרובים ודעתם קצרה יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתתן לכל אחד ואחד כדי פרנסתו ולכל גויה וגויה די מחסורה והטוב בעיניך עשה בא"י שומע תפלה ויכול להתפלל אותה הולך או רוכב או כמו שיזדמן לו ואין בה השתחויה וכשיגיע לישוב ונשאר זמן שאפשר בו למלאת חסרון התפלה יתפלל אותה כראוי:
(א) היה רוכב על החמור ירד ויתפלל כו': מה שאמר ירד אינה הלכה (דף ל) ואע"פ שיוכל לירד ויהיה לו מי שישמור בהמתו אינו חייב לרדת מבהמתו אבל יתפלל והוא רוכב שמא יהיה לו טרדת לב ופי' יכוון לבו יפנה לבו ורעיוניו ויחשוב בלבו שפניו כנגד קדשי הקדשים:
(א) היה יושב בספינה או בקרון או באסדא כו': קרון מין ממיני העגלות ואסדא ספינה קטנה מאד יעברו בה בנחלים הגדולים ושמה המפורסם בלשון ערב אצל בני אדם מעד"ה:
רבן גמליאל אומר בכל יום אדם מתפלל י"ח. בתלמוד ארץ ישראל הזכירו עוד טעמים אחרים (כעין) [אולי צ"ל על שתקנו] י"ח תוספת על מה שיש בתלמודינו דאמרינן ר' חנניה בשם ר' פינחס כנגד י"ח פעמים שאבות כתובין בתורה אברהם יצחק ויעקב אם יאמר לך אדם י"ט הן אמור לו והנה ה' נצב עליו לית הוא מינהון אם יאמר לך אדם י"ז הן אמור לו ויקרא בהן שמי ושם אבותי מינהון הוא ר' שמואל בר נחמני בשם ר' יונתן כנגד י"ח ציוויים שכתב בפרשת משכן שני אמר ר' חייא בר אדא ובלבד מן ואתו אהליאב בן אחיסמך עד סופיה דסיפרא: היה יושב בספינה או באסדא. בגמ' דבני מערבא גרסי היא אסדא היא רפסודות דכתיב (דברי הימים ב ב) ונביאם לך רפסודות על ים יפו:
גמ׳ הני שמונה עשרה כנגד מי אמר רבי הלל בריה דרבי שמואל בר נחמני כנגד שמונה עשרה אזכרות שאמר דוד בהבו לה׳ בני אלים רב יוסף אמר כנגד שמונה עשרה אזכרות שבקריאת שמע אמר רבי תנחום אמר רבי יהושע בן לוי כנגד שמונה עשרה חוליות שבשדרה ואמר רבי תנחום אמר רבי יהושע בן לוי המתפלל צריך שיכרע עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה עולא אמר עד כדי שיראה איסר כנגד לבו רבי חנינא אמר כיון שנענע ראשו שוב אינו צריך אמר רבא והוא דמצער נפשיה ומחזי כמאן דכרע הני תמני סרי תשסרי הווין אמר רבי לוי ברכת המינים ביבנה תקנוה כנגד מי תקנוה אמר רבי לוי לרבי הלל בריה דרבי שמואל בר נחמני כנגד אל הכבוד הרעים לרב יוסף כנגד אחד שבקריאת שמע לרבי תנחום אמר רבי יהושע בן לוי כנגד חוליא קטנה שבשדרה: תנו רבנן שמעון הפקולי הסדיר שמונה עשרה ברכות לפני רבן גמליאל על הסדר ביבנה אמר להם רבן גמליאל לחכמים כלום יש אדם שיודע לתקן ברכת המינים עמד שמואל הקטן ותקנה לשנה אחרת שכחה
GEMARA: Since the mishna deals with the fundamental obligation to recite the Amida prayer, the Gemara seeks to resolve fundamental problems pertaining to this prayer. Corresponding to what were these eighteen blessings instituted? When the Shemoneh Esreh was instituted by the Sages, on what did they base the number of blessings? Rabbi Hillel, son of Rabbi Shmuel bar Naḥmani, said: Corresponding to the eighteen mentions of God’s name that King David said in the psalm: “Give unto the Lord, O you sons of might” (Psalms 29). Rav Yosef said: Corresponding to the eighteen mentions of God’s name in Shema. Rabbi Tanḥum said that Rabbi Yehoshua ben Levi said: Corresponding to the eighteen vertebrae in the spine beneath the ribs. Since Rabbi Yehoshua ben Levi’s opinion based the Amida prayer on the spinal vertebrae, the Gemara cites another statement of his that connects the two: Rabbi Tanḥum said that Rabbi Yehoshua ben Levi said: In those blessings where one is required to bow, one who prays must bow until all the vertebrae in the spine protrude. Establishing a different indicator to determine when he has bowed sufficiently, Ulla said: Until he can see a small coin [issar], on the ground before him opposite his heart (Rav Hai Gaon). Rabbi Ḥanina said: There is room for leniency; once he moves his head forward, he need not bow any further. Rava said: But that applies only if he is exerting himself when doing so, and he appears like one who is bowing. However, if he is able, he should bow further. Until now, the prayer of eighteen blessings has been discussed as if it was axiomatic. The Gemara wonders: Are these eighteen blessings? They are nineteen. Rabbi Levi said: The blessing of the heretics, which curses informers, was instituted in Yavne and is not included in the original tally of blessings. Nevertheless, since the number of blessings corresponds to various allusions, the Gemara attempts to clarify: Corresponding to what was this nineteenth blessing instituted? Rabbi Levi said: According to Rabbi Hillel, son of Rabbi Shmuel bar Naḥmani, who said that the eighteen blessings correspond to the eighteen mentions of God’s name that King David said in the psalm, the nineteenth blessing corresponds to a reference to God in that psalm, where a name other than the tetragrammaton was used: “The God of glory thunders” (Psalms 29:3). According to Rav Yosef, who said that the eighteen blessings correspond to the eighteen mentions of God’s name in Shema, the additional blessing corresponds to the word one that is in Shema. Although it is not the tetragrammaton, it expresses the essence of faith in God. According to what Rabbi Tanḥum said that Rabbi Yehoshua ben Levi said, that the eighteen blessings correspond to the eighteen vertebrae in the spine, the additional blessing corresponds to the small vertebra that is at the bottom of the spine. In light of the previous mention of the blessing of the heretics, the Gemara explains how this blessing was instituted: The Sages taught: Shimon HaPakuli arranged the eighteen blessings, already extant during the period of the Great Assembly, before Rabban Gamliel, the Nasi of the Sanhedrin, in order in Yavne. Due to prevailing circumstances, there was a need to institute a new blessing directed against the heretics. Rabban Gamliel said to the Sages: Is there any person who knows to institute the blessing of the heretics, a blessing directed against the Sadducees? Shmuel HaKatan, who was one of the most pious men of that generation, stood and instituted it. The Gemara relates: The next year, when Shmuel HaKatan served as the prayer leader, he forgot that blessing,
והשקיף בה שתים ושלש שעות ולא העלוהו אמאי לא העלוהו והאמר רב יהודה אמר רב טעה בכל הברכות כלן אין מעלין אותו בברכת המינים מעלין אותו חיישינן שמא מין הוא שאני שמואל הקטן דאיהו תקנה וניחוש דלמא הדר ביה אמר אביי גמירי טבא לא הוי בישא ולא והכתיב ובשוב צדיק מצדקתו ועשה עול ההוא רשע מעיקרו אבל צדיק מעיקרו לא ולא והא תנן אל תאמין בעצמך עד יום מותך שהרי יוחנן כהן גדול שמש בכהונה גדולה שמנים שנה ולבסוף נעשה צדוקי אמר אביי הוא ינאי הוא יוחנן רבא אמר ינאי לחוד ויוחנן לחוד ינאי רשע מעיקרו ויוחנן צדיק מעיקרו הניחא לאביי אלא לרבא קשיא אמר לך רבא צדיק מעיקרו נמי דלמא הדר ביה אי הכי אמאי לא אסקוהו שאני שמואל הקטן דאתחיל בה דאמר רב יהודה אמר רב ואיתימא רבי יהושע בן לוי לא שנו אלא שלא התחיל בה אבל התחיל בה גומרה: הני שבע דשבתא כנגד מי אמר רבי חלפתא בן שאול כנגד שבעה קולות שאמר דוד על המים
and scrutinized it, in an attempt to remember the blessing for two or three hours, and they did not remove him from serving as prayer leader. The Gemara asks: Why did they not remove him? Didn’t Rav Yehuda say that Rav said: One who was serving as the prayer leader before the congregation and erred in reciting any of the blessings, they do not remove him from serving as the prayer leader. However, one who erred while reciting the blessing of the heretics they remove him, as we suspect that perhaps he is a heretic and intentionally omitted the blessing to avoid cursing himself. Why, then, did they not remove Shmuel HaKatan? The Gemara answers: Shmuel HaKatan is different because he instituted this blessing and there is no suspicion of him. The Gemara continues: Let us suspect that perhaps he reconsidered and, although he had been righteous, he had a change of heart? Abaye said: We learned through tradition that a good person does not become wicked. The Gemara challenges this: And does he not become wicked? Isn’t it explicitly written: “And when the righteous one returns from his righteousness and does wicked like all of the abominations that the wicked one has done, will he live? All of the righteous deeds that he has done will not be remembered given the treachery that he has carried out, and in his sin that he has transgressed, for these he shall die” (Ezekiel 18:24)? Abaye responds: That verse refers to a righteous individual who was initially wicked and repented, but ultimately returned to his evil ways. However, one who is initially righteous does not become wicked. The Gemara asks: And does he not become wicked? Didn’t we learn in a mishna: Do not be sure of yourself until the day you die, as Yoḥanan the High Priest served in the High Priesthood for eighty years and ultimately became a Sadducee. Even one who is outstanding in his righteousness can become a heretic. Abaye responded: He is Yannai he is Yoḥanan. In other words, from its inception, the entire Hasmonean dynasty had the same positive attitude toward the Sadducees, and there was no distinction between Yoḥanan Hyrcanus and Alexander Yannai. Yoḥanan the High Priest had Sadducee leanings from the outset. Rava said: Yannai is distinct and Yoḥanan is distinct. They did not share the same position in this regard. Yannai was wicked from the outset and Yoḥanan was righteous from the outset. If so, it works out well according to Abaye’s opinion; however, according to Rava’s opinion, it is difficult. How could Yoḥanan, a righteous individual, have changed and turned wicked? The Gemara responds: Rava could have said to you: There is also room for concern that one who is righteous from the outset will perhaps reconsider and turn wicked, as was the case with Yoḥanan the High Priest. If so, the original question is difficult: Why did they not remove Shmuel HaKatan from serving as the prayer leader? The Gemara answers: The case of Shmuel HaKatan is different, as he began reciting the blessing of the heretics and while reciting it he became confused and forgot the end of the blessing. Consequently, he was not suspected of heretical leanings. Indeed, Rav Yehuda said that Rav, and some say that Rabbi Yehoshua ben Levi, said: They only taught that one who errs while reciting the blessing of the heretics is removed in a case where he did not begin reciting it. But if he began reciting it, then we allow him to collect his thoughts and finish reciting it. To this point, the Gemara discussed allusions to the nineteen blessings that constitute the weekday Amida prayer. The Gemara asks: Corresponding to what were these seven blessings of the Shabbat Amida prayer instituted? The Gemara answers: Rabbi Ḥalafta ben Shaul said: Corresponding to the seven “voices” which David mentioned on the waters; in other words, the seven times that “the voice of God” is mentioned in Psalms 29, which served as the source for the weekday prayer.
(יט) שְׁמוּאֵל הַקָּטָן אוֹמֵר, (משלי כד) בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח וּבִכָּשְׁלוֹ אַל יָגֵל לִבֶּךָ, פֶּן יִרְאֶה ה' וְרַע בְּעֵינָיו וְהֵשִׁיב מֵעָלָיו אַפּוֹ:
(19) Shmuel the Younger says: (Proverbs 24:17-18) "When your enemy falls, do not be happy, and when he stumbles, let your heart not rejoice. Lest God see and it be bad in His eyes and He turn from him [the enemy] His anger."
(ד) כֵּיוָן שֶׁגָּלוּ יִשְׂרָאֵל בִּימֵי נְבוּכַדְנֶצַּר הָרָשָׁע נִתְעָרְבוּ בְּפָרַס וְיָוָן וּשְׁאָר הָאֻמּוֹת וְנוֹלְדוּ לָהֶם בָּנִים בְּאַרְצוֹת הַגּוֹיִם וְאוֹתָן הַבָּנִים נִתְבַּלְבְּלוּ שְׂפָתָם וְהָיְתָה שְׂפַת כָּל אֶחָד וְאֶחָד מְעֹרֶבֶת מִלְּשׁוֹנוֹת הַרְבֵּה וְכֵיוָן שֶׁהָיָה מְדַבֵּר אֵינוֹ יָכוֹל לְדַבֵּר כָּל צָרְכּוֹ בְּלָשׁוֹן אַחַת אֶלָּא בְּשִׁבּוּשׁ שֶׁנֶּאֱמַר (נחמיה יג כד) ״וּבְנֵיהֶם חֲצִי מְדַבֵּר אַשְׁדּוֹדִית״ וְגוֹ׳ (נחמיה יג כד) ״וְאֵינָם מַכִּירִים לְדַבֵּר יְהוּדִית וְכִלְשׁוֹן עַם וְעַם״. וּמִפְּנֵי זֶה כְּשֶׁהָיָה אֶחָד מֵהֶן מִתְפַּלֵּל תִּקְצַר לְשׁוֹנוֹ לִשְׁאל חֲפָצָיו אוֹ לְהַגִּיד שֶׁבַח הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ עַד שֶׁיֵּעָרְבוּ עִמָּהּ לְשׁוֹנוֹת אֲחֵרוֹת. וְכֵיוָן שֶׁרָאָה עֶזְרָא וּבֵית דִּינוֹ כָּךְ עָמְדוּ וְתִקְּנוּ לָהֶם שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה בְּרָכוֹת עַל הַסֵּדֶר. שָׁלֹשׁ רִאשׁוֹנוֹת שֶׁבַח לַה׳ וְשָׁלֹשׁ אַחֲרוֹנוֹת הוֹדָיָה. וְאֶמְצָעִיּוֹת יֵשׁ בָּהֶן שְׁאֵלַת כָּל הַדְּבָרִים שֶׁהֵן כְּמוֹ אָבוֹת לְכָל חֶפְצֵי אִישׁ וָאִישׁ וּלְצָרְכֵי הַצִּבּוּר כֻּלָּן, כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ עֲרוּכוֹת בְּפִי הַכּל וְיִלְמְדוּ אוֹתָן וְתִהְיֶה תְּפִלַּת אֵלּוּ הָעִלְּגִים תְּפִלָּה שְׁלֵמָה כִּתְפִלַּת בַּעֲלֵי הַלָּשׁוֹן הַצֶּחָה. וּמִפְּנֵי עִנְיָן זֶה תִּקְּנוּ כָּל הַבְּרָכוֹת וְהַתְּפִלּוֹת מְסֻדָּרוֹת בְּפִי כָּל יִשְׂרָאֵל כְּדֵי שֶׁיְּהֵא עִנְיַן כָּל בְּרָכָה עָרוּךְ בְּפִי הָעִלֵּג:
(ה) וְכֵן תִּקְּנוּ שֶׁיְּהֵא מִנְיַן הַתְּפִלּוֹת כְּמִנְיַן הַקָּרְבָּנוֹת. שְׁתֵּי תְּפִלּוֹת בְּכָל יוֹם כְּנֶגֶד שְׁנֵי תְּמִידִין. וְכָל יוֹם שֶׁיֵּשׁ קָרְבַּן מוּסָף תִּקְּנוּ בּוֹ תְּפִלָּה שְׁלִישִׁית כְּנֶגֶד קָרְבַּן מוּסָף. וּתְפִלָּה שֶׁהִיא כְּנֶגֶד תָּמִיד שֶׁל בֹּקֶר הִיא הַנִּקְרֵאת תְּפִלַּת הַשַּׁחַר. וּתְפִלָּה שֶׁכְּנֶגֶד תָּמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם הִיא הַנִּקְרֵאת תְּפִלַּת מִנְחָה וּתְפִלָּה שֶׁכְּנֶגֶד הַמּוּסָפִין הִיא נִקְרֵאת תְּפִלַּת הַמּוּסָפִין:
(4) When the people of Israel went into exile in the days of the wicked Nebucednezzar, they mingled with the Persians, Greeks and other nations. In those foreign countries, children were born to them, whose language was confused. Everyone's speech was a mixture of many tongues. No one was able, when he spoke, to express his thoughts adequately in any one language, otherwise than incoherently, as it is said, "And their children spoke half in the speech of Ashdod and they could not speak in the Jews' language, but according to the language of each people" (Nehemiah 13:24). Consequently, when anyone of them prayed in Hebrew, he was unable adequately to express his needs or recount the praises of God, without mixing Hebrew with other languages. When Ezra and his Council realized this condition, they ordained the Eighteen Benedictions in their present order. The first three blessings consist of praises of God and the last three, of thanksgiving to Him. The intermediate benedictions are petitions for the things which may stand as categories of all the desires of the individual and the needs of the community. The object aimed at was that these prayers should be in an orderly form in everyone's mouth, that all should learn them, and thus the prayer of those who were not expert in speech would be as perfect as that of those who had command of a chaste style. For the same reason, they arranged [in a fixed form] all the blessings and prayers for all Jews so that the substance of every blessing should be familiar and current in the mouth of one who is not expert in speech.
(5) Thus, too, they ordained that the Services of Prayer should be equal in number to the Sacrifices—two services of prayer daily, corresponding to the two daily offerings. And for the day on which an additional offering was ordained, they instituted a third prayer, corresponding to the additional offering. The Service which corresponds to the daily morning sacrifice is called the Morning Prayer. The Service which corresponds to the Afternoon Sacrifice is called the Afternoon Prayer, and the Service corresponding to the Additional offering is called the Additional Prayer.
תפלה מנא לן דתניא שמעון הפקולי הסדיר שמונה עשרה ברכות לפני רבן גמליאל על הסדר ביבנה אמר רבי יוחנן ואמרי לה במתניתא תנא מאה ועשרים זקנים ובהם כמה נביאים תיקנו שמונה עשרה ברכות על הסדר ת"ר מנין שאומרים אבות שנאמר (תהלים כט, א) הבו לה' בני אלים ומנין שאומרים גבורות שנאמר (תהלים כט, א) הבו לה' כבוד ועוז ומנין שאומרים קדושות שנאמר (תהלים כט, ב) הבו לה' כבוד שמו השתחוו לה' בהדרת קדש ומה ראו לומר בינה אחר קדושה שנאמר (ישעיהו כט, כג) והקדישו את קדוש יעקב ואת אלהי ישראל יעריצו וסמיך ליה וידעו תועי רוח בינה ומה ראו לומר תשובה אחר בינה דכתיב (ישעיהו ו, י) ולבבו יבין ושב ורפא לו אי הכי לימא רפואה בתרה דתשובה לא ס"ד דכתיב (ישעיהו נה, ז) וישוב אל ה' וירחמהו ואל אלהינו כי ירבה לסלוח ומאי חזית דסמכת אהא סמוך אהא כתב קרא אחרינא (תהלים קג, ג) הסולח לכל עוניכי הרופא לכל תחלואיכי הגואל משחת חייכי למימרא דגאולה ורפואה בתר סליחה היא והכתיב ושב ורפא לו ההוא לאו רפואה דתחלואים היא אלא רפואה דסליחה היא ומה ראו לומר גאולה בשביעית אמר רבא מתוך שעתידין ליגאל בשביעית לפיכך קבעוה בשביעית והאמר מר בששית קולות בשביעית מלחמות במוצאי שביעית בן דוד בא מלחמה נמי אתחלתא דגאולה היא ומה ראו לומר רפואה בשמינית אמר רבי אחא מתוך שנתנה מילה בשמינית שצריכה רפואה לפיכך קבעוה בשמינית ומה ראו לומר ברכת השנים בתשיעית אמר רבי אלכסנדרי כנגד מפקיעי שערים דכתיב (תהלים י, טו) שבור זרוע רשע ודוד כי אמרה בתשיעית אמרה ומה ראו לומר קיבוץ גליות לאחר ברכת השנים דכתיב (יחזקאל לו, ח) ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא וכיון שנתקבצו גליות נעשה דין ברשעים שנאמר (ישעיהו א, כה) ואשיבה ידי עליך ואצרוף כבור סיגיך וכתיב (ישעיהו א, כו) ואשיבה שופטיך כבראשונה וכיון שנעשה דין מן הרשעים כלו הפושעים וכולל זדים עמהם שנאמר (ישעיהו א, כח) ושבר פושעים וחטאים יחדיו (יכלו) וכיון שכלו הפושעים מתרוממת קרן צדיקים דכתיב (תהלים עה, יא) וכל קרני רשעים אגדע תרוממנה קרנות צדיק וכולל גירי הצדק עם הצדיקים שנאמר (ויקרא יט, לב) מפני שיבה תקום והדרת פני זקן וסמיך ליה וכי יגור אתכם גר והיכן מתרוממת קרנם בירושלים שנאמר (תהלים קכב, ו) שאלו שלום ירושלם ישליו אוהביך וכיון שנבנית ירושלים בא דוד שנאמר
§ The baraita cited previously taught that the halakha against reciting a text out of order applies to the Amida prayer as well. The Gemara asks: From where do we derive this? As it is taught in a baraita: Shimon HaPakuli arranged the eighteen blessings of the Amida prayer before Rabban Gamliel in their fixed order in Yavne, which indicates that there is a specific order to these blessings that must not be changed. Rabbi Yoḥanan said, and some say that it was taught in a baraita: A hundred and twenty Elders, i.e., the Men of the Great Assembly, and among them several prophets, established the eighteen blessings of the Amida in their fixed order, which also shows that the order of these blessings may not be changed. The Gemara proceeds to explain this order: The Sages taught in a baraita: From where is it derived that one says the blessing of the Patriarchs, the first blessing of the Amida? As it is stated: “Ascribe to the Lord, mighty ones” (Psalms 29:1), which means that one should mention before the Lord the mighty ones of the world, i.e., the Patriarchs. And from where is it derived that one then says the blessing of mighty deeds? As it is stated in the continuation of that verse: “Ascribe to the Lord glory and strength” (Psalms 29:1). And from where is it derived that one then says the blessing of holiness? As it is stated in the next verse: “Give to the Lord the glory due to His name; worship the Lord in the beauty of holiness” (Psalms 29:2). The Gemara continues: And why did they see fit to institute to say the blessing of understanding after the blessing of holiness? As it is stated: “They shall sanctify the Holy One of Jacob, and shall revere the God of Israel” (Isaiah 29:23), and adjacent to that verse it is written: “They also that erred in spirit shall come to understanding” (Isaiah 29:24). This shows that it is proper for the theme of understanding to follow the theme of God’s holiness. And why did they see fit to institute to say the blessing of repentance after the blessing of understanding? As it is written: “And they will understand with their heart, repent, and be healed” (Isaiah 6:10), showing that the theme of repentance properly follows the theme of understanding. The Gemara asks: If so, that the sequence of blessings is based on this verse, let us say that the blessing of healing should be said after the blessing of repentance. Why, then, is the next blessing in the Amida the blessing of forgiveness and not the blessing of healing? The Gemara explains: This cannot enter your mind, as it is written: “And let him return to the Lord, and He will have compassion upon him; and to our God, for He will abundantly pardon” (Isaiah 55:7), which shows that the theme of repentance should be followed by that of forgiveness. The Gemara poses a question: But what did you see to rely on this verse? Rely on the other verse, which juxtaposes repentance to healing. The Gemara answers: Another verse, in which it is written: “Who forgives all your iniquities, Who heals all your diseases, Who redeems your life from the pit” (Psalms 103:3–4), proves that the theme of healing should follow that of forgiveness. The Gemara asks: Is that verse coming to say that the blessings of redemption and healing should be placed following the blessing of forgiveness? But isn’t it written: “Repent, and be healed” (Isaiah 6:10), which suggests that repentance should be followed by healing? The Gemara answers: That verse is referring not to the literal healing from illness, but rather to the figurative healing of forgiveness, and therefore this verse too supports the sequence of forgiveness following repentance. The Gemara continues: And why did they see fit to institute to say the blessing of redemption as the seventh blessing? Rava said: Since there is a tradition that the Jewish people are destined to be redeemed in the seventh year of the Sabbatical cycle, consequently, they fixed redemption as the seventh blessing. But didn’t the Master say in a baraita: In the sixth year of the Sabbatical cycle in the days of the arrival of the Messiah, heavenly sounds will be heard; in the seventh year there will be wars; and upon the conclusion of the seventh year, in the eighth year, the son of David, the Messiah, will come? The redemption will take place not during the seventh year but after it. The Gemara answers: Nevertheless, the war that takes place during the seventh year is also the beginning of the redemption process, and it is therefore correct to say that Israel will be redeemed in the seventh year. The Gemara continues: And why did they see fit to institute that one says the blessing of healing as the eighth blessing? Rabbi Aḥa said: Since circumcision was assigned to the eighth day of life, and circumcision requires healing, consequently, they established healing as the eighth blessing. And why did they see fit to institute that one says the blessing of bountiful years as the ninth blessing? Rabbi Alexandri said: This blessing was instituted in reference to those who raise the prices of food. We pray for rain so that the price of produce will not rise as a result of shortages, as it is written: “Break the arm of the wicked” (Psalms 10:15), referring to the wicked, who practice deception and extort the poor. And when David expressed this request, he expressed it in the ninth psalm. Although today it is considered the tenth psalm, the first and second psalms are actually counted as one, and therefore this is the ninth psalm. Therefore, the blessing of the years was fixed as the ninth blessing. The Gemara asks: And why did they see fit to institute that one says the blessing of the ingathering of the exiles after the blessing of the years? As it is written: “And you, O mountains of Israel, you shall shoot forth your branches, and yield your fruit to My people Israel; for they will soon be coming” (Ezekiel 36:8), which indicates that the ingathering of the exiles will follow after Eretz Yisrael is blessed with bountiful produce. And once the exiles have been gathered, judgment will be meted out to the wicked, as it is stated: “And I will turn my hand against you and purge away your dross as with lye” (Isaiah 1:25), and immediately after it is written: “And I will restore your judges as at first” (Isaiah 1:26). For this reason the blessing of the restoration of judges comes after the blessing of the ingathering of the exiles. And once judgment is meted out to the wicked, the transgressors, i.e., the heretics and sectarians, will cease to be. Consequently, the next blessing is that of the heretics, and one includes evildoers with them, as it is stated: “And the destruction of the transgressors and of the sinners shall be together, and they that forsake the Lord shall cease to be” (Isaiah 1:28). The “transgressors and sinners” are the evildoers, and “they that forsake the Lord” are the heretics. And once the heretics cease to be, the horn, i.e., the glory, of the righteous will be exalted, as it is written: “All the horns of the wicked will I cut off; but the horns of the righteous shall be exalted” (Psalms 75:11). Therefore, after the blessing of the heretics, one says the blessing about the righteous. And he includes the righteous converts along with the righteous, as it is stated: “You shall rise up before the hoary head, and honor the face of the elder” (Leviticus 19:32), and adjacent to this it is stated: “And if a stranger sojourns with you” (Leviticus 19:33). An “elder” is one with Torah wisdom and a “stranger” is one who has converted to Judaism. And where will the horns of the righteous be exalted? In Jerusalem, as it is stated: “Pray for the peace of Jerusalem; they who love you shall prosper” (Psalms 122:6). “They who love you” are the righteous. Therefore, the blessing of the rebuilding of Jerusalem is placed after the blessing of the righteous. And once Jerusalem is rebuilt, the Messiah, scion of the house of David, will come, as it is stated:
(הושע ג, ה) אחר ישובו בני ישראל ובקשו את ה' אלהיהם ואת דוד מלכם וכיון שבא דוד באתה תפלה שנאמר (ישעיהו נו, ז) והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפלתי וכיון שבאת תפלה באת עבודה שנאמר עולותיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי וכיון שבאת עבודה באתה תודה שנאמר (תהלים נ, כג) זובח תודה יכבדנני ומה ראו לומר ברכת כהנים אחר הודאה דכתיב (ויקרא ט, כב) וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים אימא קודם עבודה לא ס"ד דכתיב וירד מעשות החטאת וגו' מי כתיב לעשות מעשות כתיב ולימרה אחר העבודה לא ס"ד דכתיב זובח תודה מאי חזית דסמכת אהאי סמוך אהאי מסתברא עבודה והודאה חדא מילתא היא ומה ראו לומר שים שלום אחר ברכת כהנים דכתיב (במדבר ו, כז) ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם ברכה דהקב"ה שלום שנאמר (תהלים כט, יא) ה' יברך את עמו בשלום וכי מאחר דמאה ועשרים זקנים ומהם כמה נביאים תקנו תפלה על הסדר שמעון הפקולי מאי הסדיר שכחום וחזר וסדרום מכאן ואילך אסור לספר בשבחו של הקב"ה דא"ר אלעזר מאי דכתיב (תהלים קו, ב) מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהלתו למי נאה למלל גבורות ה' למי שיכול להשמיע כל תהלתו אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן המספר בשבחו של הקב"ה יותר מדאי נעקר מן העולם שנאמר (איוב לז, כ) היסופר לו כי אדבר אם אמר איש כי יבלע דרש ר' יהודה איש כפר גבוריא ואמרי לה איש כפר גבור חיל מאי דכתיב (תהלים סה, ב) לך דומיה תהלה סמא דכולה משתוקא כי אתא רב דימי אמר אמרי במערבא מלה בסלע משתוקא בתרין: קראה על פה לא יצא וכו': מנלן אמר רבא אתיא זכירה זכירה כתיב הכא והימים האלה נזכרים וכתיב התם (שמות יז, יד) כתב זאת זכרון בספר מה להלן בספר אף כאן בספר
“Afterward the children of Israel shall return, and seek the Lord their God and David their king” (Hosea 3:5), and consequently, the blessing of the kingdom of David follows the blessing of the building of Jerusalem. And once the scion of David comes, the time for prayer will come, as it is stated: “I will bring them to My sacred mountain and make them joyful in My house of prayer” (Isaiah 56:7). Therefore, the blessing of hearing prayer is recited after the blessing of the kingdom of David. And after prayer comes, the Temple service will arrive, as it is stated in the continuation of that verse: “Their burnt-offerings and their sacrifices shall be accepted on My altar” (Isaiah 56:7). The blessing of restoration of the Temple service follows the blessing of hearing prayer. And when the Temple service comes, with it will also come thanksgiving, as it is stated: “Whoever sacrifices a thanks-offering honors Me” (Psalms 50:23), which teaches that thanksgiving follows sacrifice. Therefore, the blessing of thanksgiving follows the blessing of restoration of the Temple service. And why did they see fit to institute that one says the Priestly Benediction after the blessing of thanksgiving? As it is written: “And Aaron lifted up his hand toward the people and blessed them, and he came down from sacrificing the sin-offering, and the burnt-offering, and the peace-offerings” (Leviticus 9:22), teaching that the Priestly Benediction follows the sacrificial service, which includes the thanks-offering. The Gemara asks: But the cited verse indicates that Aaron blessed the people and then sacrificed the offerings. Should we not then say the Priestly Benediction before the blessing of the Temple service? The Gemara answers: It should not enter your mind to say this, as it is written: “And he came down from sacrificing the sin-offering.” Is it written that he came down to sacrifice the offerings, implying that after blessing the people Aaron came down and sacrificed the offerings? No, it is written, “from sacrificing,” indicating that the offerings had already been sacrificed. The Gemara asks: If, as derived from this verse, the Priestly Benediction follows the sacrificial service, the Priestly Benediction should be said immediately after the blessing of restoration of the Temple service, without the interruption of the blessing of thanksgiving. The Gemara rejects this argument: It should not enter your mind to say this, as it is written: “Whoever sacrifices a thanks-offering honors Me,” from which we learn that thanksgiving follows sacrifice, as already explained. The Gemara asks: What did you see to rely on this verse and juxtapose thanksgiving with sacrifice? Rely rather on the other verse, which indicates that it is the Priestly Benediction that should be juxtaposed with the sacrificial service. The Gemara answers: It stands to reason to have the blessing of thanksgiving immediately following the blessing of the sacrificial service, since the sacrificial service and thanksgiving, which are closely related conceptually, are one matter. And why did they see fit to institute that one says the blessing beginning with the words: Grant peace, after the Priestly Benediction? As it is written immediately following the Priestly Benediction: “And they shall put My name upon the children of Israel, and I will bless them” (Numbers 6:27). The Priestly Benediction is followed by God’s blessing, and the blessing of the Holy One, Blessed be He, is peace, as it is stated: “The Lord blesses His people with peace” (Psalms 29:11). The Gemara returns to the baraita cited at the beginning of the discussion: Now, since the baraita teaches that a hundred and twenty Elders, including many prophets, established the Amida prayer in its fixed order, what is it that Shimon HaPakuli arranged in a much later period of time, as related by Rabbi Yoḥanan? The Gemara answers: Indeed, the blessings of the Amida prayer were originally arranged by the hundred and twenty members of the Great Assembly, but over the course of time the people forgot them, and Shimon HaPakuli then arranged them again. The Gemara comments: These nineteen blessings are a fixed number, and beyond this it is prohibited for one to declare the praises of the Holy One, Blessed be He, by adding additional blessings to the Amida. As Rabbi Elazar said: What is the meaning of that which is written: “Who can utter the mighty acts of the Lord? Who can declare all His praise?” (Psalms 106:2)? It means: For whom is it fitting to utter the mighty acts of the Lord? Only for one who can declare all His praise. And since no one is capable of declaring all of God’s praises, we must suffice with the set formula established by the Sages. Rabba bar bar Ḥana said that Rabbi Yoḥanan said: With regard to one who excessively declares the praises of the Holy One, Blessed be He, his fate is to be uprooted from the world, as it appears as if he had exhausted all of God’s praises. As it is stated: “Shall it be told to Him when I speak? If a man says it, he would be swallowed up” (Job 37:20). The Gemara interprets the verse as saying: Can all of God’s praises be expressed when I speak? If a man would say such a thing, he would be “swallowed up” as punishment. The Gemara relates: Rabbi Yehuda, a man of Kefar Gibboraya, and some say he was a man of Kefar Gibboraya, taught: What is the meaning of that which is written: “For You silence is praise” (Psalms 65:2)? The best remedy of all is silence, i.e., the optimum form of praising God is silence. The Gemara relates: When Rav Dimi came from Eretz Israel to Babylonia, he said: In the West, Eretz Yisrael, they say an adage: If a word is worth one sela, silence is worth two. § It is taught in the mishna: If one read the Megilla by heart he has not fulfilled his obligation. The Gemara asks: From where do we derive this? Rava said: This is derived by means of a verbal analogy between one instance of the term remembrance and another instance of the term remembrance. It is written here, with regard to the Megilla: “That these days should be remembered” (Esther 9:28), and it is written elsewhere: “And the Lord said to Moses: Write this for a memorial in the book, and rehearse it in the ears of Joshua: That I will utterly blot out the remembrance of Amalek from under the heavens” (Exodus 17:14). Just as there, with regard to Amalek, remembrance is referring specifically to something written in a book, as it is stated, “in the book,” so too here, the Megilla remembrance is through being written in a book.