חלק א - ספרות הגאונים
רס"ג, ספר האמונות והדעות מאמר י
אבל מהתקבצות מה שזכרנו בכל שער על רוב מדבר אחד ומעט מאחר, ישלם כל הנזכר, כן מהתקבצות מהות האדם באהבה ובשנאה על רב ומעט, ישלם לו תקון עניניו, ויהיה כאלו הביאם לפני הדיין ודן עליהם, כמ"ש (תהלים קי"ב ה') טוב איש חונן ומלוה יכלכל וגו', או כאלו שקלם במשקלו וחלק אותם חלקים, וכמו שאמר (משלי ד' כ"ו) פלס מעגל רגלך. וכאשר יעשה כן יהיו כל עניניו שוים ומתוקנים. ואשר חייב שאשים השער הזה התחלת המאמר הזה, הוא שראיתי אנשים חושבים ומאמיני', כי חובה שיתנהג האדם במדה אחת כל ימיו, יגביר אהבת דבר על שאר האהובים, ושנאת דבר על שאר השנואים; והסתכלתי בעצה הזאת, והנה היא מתכלית הטעות מכמה פנים. אחד מהם כי שנאת דבר אחד והגברתו, אלו היה יותר תקון, לא היה נוטע הבורא מדת האדם אהבת שאר דברים; ואלו היה הדבר כן, היה אפשר לבראו מיסוד אחד, ושיבראנו גזרה אחת, יהיה בורא כן שאר כל הנמצאות ויהיו על הענין הזה. הלא תראה שחלקי הפעלים לא יכשר בהם השתמש דבר אחד לבדו, כל שכן כלליהם. ומזה אלו בנה בונה בית מאבנים בלבד או מעצים בלבד או ממחצלאות בלבד או ממסמרים בלבד, לא יהיה תקון כמו שיהיה, אם היה בונה מאלה מקובצים; ודומה לזה יאמר בתבשיל ובמאכל ובמשתה ובמלבוש ובשמוש ושאר החפצים. ואיך לא יפתח האדם עיניו כשהוא רואה כל אלה החלקים אינם הווים מדבר אחד, והם הוכנו לו לשמשו ולתקנתו, כל שכן עניני נפשו ומדותיה?
וצריך שאבאר כי חדושי הבחירה הזאת אין רעתה מעטה, אך היא גדולה, כמו שאני מדמה ואומר; מהם מי שבחר לשוט בהרים, והוציאו זה השגעון; ומהם מי שבחר הרבות האכילה, והוציאתו אל הטחורים; ומהם מי שבחר הנקמה, ונקם מעצמו, ומה שדומה לענינים האלה, ממה שאני עתיד לבארו באמצע המאמר הזה בעזרת האל:
אבל אקדם הנה ואומר, כי על כן צריכים לחכמה בהנהגת האדם ומהלכיו תמיד, כמו שאמר (משלי ו' כ"ב) בהתהלכך תנחה אותך. והשרש בשער הזה, שיהיה האדם מושל במדותיו, ושולט במה שיאהבהו וישנאהו; כי לכל אחד ממה שהוא אוהב ושונא, מקום ראוי שישתמש בו, וכאשר יראה המקום אשר ראוי להשתמש בו במדה ההי' ישלחנה בשיעור עד שישלי' המעשה ההיא, וכאשר יראה המקום אשר ראוי לעצור המדה ההיא, יעצרנה עד שיעבור מעליו הרוח ההיא. וכל זה בישוב ויכולת לפשוט בעת שירצה, ותפוש בעת שירצה, וכמ"ש (שם ט"ז ל"ב) טוב ארך אפים מגבור ומושל ברוחו מלוכד עיר. וכבר הקדמתי קודם זה כי לנפש שלשה כחות, התאוה והכעס וההכרה. וכח התאוה הוא אשר יביא האדם לכסוף למאכל ולמשתה ולמשגל, ושייטבו בעיניו המראים הנאים, והריח הטוב, והמשושים הרכים. וכח הכעס, הוא אשר יביא האדם אל התגברות והשררה, והעזר לאחרים, והנקמה והגאוה והעזות, והדומה לזה. אבל כח ההכרה הוא אשר ידין על הכחות האחרים. ואי זה מהם ידמה האדם או ענף מענפיהם, אז יתעסק בכח ההכרה להתבונן בהם ולבחנם, ואם יראה אחריתו וסופו נצולים מפגע, אז ייעץ בו, כ"ש שתהיה אחריתו משובחת; ואם יראה בצד מצדדיו פגע מן הפגעים, ייעץ בעזיבתו. וכל אדם שיקים השער הזה, וימשיל הכרתו על תאותו וכעסו, יהיה במוסר החכמים, כמ"ש (שם ט"ו ל"ג) יראת יי' מוסר חכמה. וכל אדם שימשיל תאותו וכעסו בהכרתו, לא יהיה איש מוסר. ואם יקרא ענינו זה מוסר שלא כדין, הוא מוסר אוילים, כאשר אמר (שם א' ז') ומוסר אוילים בזו, ואמר עוד וכעכס אל מוסר אויל (שם ז' כ"ב).
סדר רב עמרם גאון, ברכות השחר
עמרם בר ששנא ריש מתיבתא דמתא מחסיא, לרבינו יצחק בריה דמרנא ורבנא שמעון, חביב ויקיר ונכבד עלינו ועל ישיבה כלה.
שלום רב מרחמנות השמים יהי' עליך ועל זרעך, ועל כל החכמים והתלמידים ואחינו ישראל השרוים שם.
שאו שלום ממנו ומן רב צמח אב בית דין ישראל, ומן אלופים וחכמי ישיבה ובני ישיבה שלנו ושל עיר מחסיא, שכלם בשלום, חכמים תלמידים ואחינו ישראל השרוים כאן, שתמיד אנו שואלים בשלומכם וזוכרים אתכם בזכרון טוב, ומתפללים בעדכם ומבקשים רחמים עליכם, שירחם הב"ה ברחמיו הרבים, ויגן עליכם ויציל אתכם מכל צרה ונזק ומכל חולי ומכאוב ומשלטון רע, ומכל מיני משחית ומכל מיני פורעניות המתרגשות בעולם, וימלא ברחמיו הרבים כל משאלות לבכם.
שגר לפנינו רבינו יעקב בן רבנא יצחק עשרה זהובים ששגרת לישיבה, ה' שלנו וה' לקופה של ישיבה, וצוינו וברכנו אותך ברכות שיתקיימו בך ובזרעך וזרע זרעך.
וסדר תפלות וברכות של שנה כלה ששאלת, שהראנו מן השמים, ראינו לסדר ולהשיב כמסורת שבידנו, כתיקון תנאים ואמוראים.
דתניא ר' מאיר אומר חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום. ובגמרא דארץ ישראל גרסינן הכי, תניא בשם ר' מאיר אין לך אדם מישראל שאינו עושה מאה מצות בכל יום. שנאמר ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך +דברים י', י"ב+ אל תקרא מה אלא מאה. ודוד מלך ישראל תקנן, כשהודיעוהו יושבי ירושלים שמתים מישראל מאה בכל יום, עמד ותקנן. ונראה הדבר שנשתכחו ועמדו תנאים ואמוראים ויסדום.
וסדר אלו מאה ברכות, כך השיב רב נטרונאי ב"ר הילאי ריש מתיבתא דמתא מחסיא לבני קהל אליסאנה על ידי מר רב יוסף מאור עינינו. לברך כל אחת ואחת בשעתה כמו שמפורש בפרק הרואה, אי אפשר, מפני טנופת ידים העסקניות, העשויות למשמש. אלא כשניעור משנתו רוחץ פניו ידיו ורגליו כהוגן, לקיים מה שנאמר הכון לקראת אלהיך ישראל. וכל יחיד ויחיד חייב בהם.
ומנהג כל ישראל בספרד היא אספמיא כך הוא, להוציא למי שאינו יודע, שליח צבור, כהשיב רב נטרונאי בר הילאי.
סדר רב עמרם גאון, קריאת שמע וברכותיה
ודקא אמרינן אסור לאשתעויי בין ישתבח לפריסת שמע, הני מילי דלא צרכי צבור נינהו. אבל לצרכי צבור או לצורך מי שבא להתפרנס מן הצבור ובעו למיפסק ליה צדקה איסורא ליכא. אבל לבתר דמשתעי צרכייהו קאים שלוחא ומקמי דלימא ברכו פתח הכי:
יתגדל ויתקדש שמיה רבא, אמן. בעלמא די ברא כרעותיה. וימליך מלכותיה בחייכון וביומיכון ובחיי דכל ישראל בעגלא ובזמן קריב, אמן. יהא שמיה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא יתברך, אמן. וישתבח ויתפאר ויתרומם ויתנשא ויתהדר ויתעלה ויתקלס שמיה דקודשא בריך הוא. לעילא מכל ברכתא שירתא תושבחתא ונחמתא דאמירן בעלמא ואמרו אמן:
קדיש ליחיד. על הכל יתגדל וישתבח ויתפאר ויתרומם ויתנשא שמו של מלך מלכי המלכים הב"ה. בעולמות שברא העולם הזה והעולם הבא. כרצונו וכרצון כל עמו ישראל. צור העולמים אדון כל הבריות אלוה כל הנפשות היושב במרחבי מרום השוכן בשמי שמי קדם, קדושתו על כסא הכבוד וקדושתו על החיות, ובכן יתקדש שמו בנו לעיני כל חי ונאמר לפניו שיר חדש ככתוב שירו לה' שיר חדש כי נפלאות עשה +תהלים צ"ח, א'+ ונאמר שירו לאלהים זמרו שמו סלו לרוכב בערבות ביה שמו +תהלים ס"ח, ה'+ ונראהו עין בעין בשובו אל נוהו, כמו שנאמר כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון +ישעיה נ"ב, ח'+. ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדו כי פי ה' דבר +ישעיה מ', ה'+. ועתה יגדל נא כח ה' כאשר דברת לאמר +במדבר י"ד, י"ז+ ויאמר כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק מדור דור +שמות י"ז, ט"ז+. זכור רחמיך ה' וחסדיך כי מעולם המה +תהלים כ"ד, ו'+. קולי אל ה' אקרא ויענני מהר קדשו סלה +תהלים ג', ה'+. ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר +ישעיה מ"ב, כ"א+.
אמר ר' ישמעאל סח לי ססנגיר שר הפנים, ידידי, שב בחיקי ואגיד לך מה תהא לישראל. וישבתי בחיקו והיה מסתכל בי ובוכה והיו דמעות זולגות מעיניו ויורדות עלי. ואמרתי לו הדר זיוי, מפני מה אתה בוכה. אמר לי בוא ואכניסך ואודיעך מה נגנזו להם לישראל עם קדושים. תפשני בידי והכניסני לחדרי חדרים ולגנזי גנזים ולאוצרות, נטל הפנקסין ופתח והראני אגרות כתובות מצרות משונות זו מזו. אמרתי לו הדר זיוי, הללו למי. אמר לי, לישראל. אמרתי לו, ויכולין ישראל לעמוד בהן. אמר לי בוא למחר ואראך צרות משונות מן הראשונות למחר הכניסני לחדרי חדרים והראני אשר לשבי לשבי ואשר לרעב לרעב ואשר לבזה לבזה. אמרתי לו וכי ישראל בלבד חטאו. אמר לי בכל יום מתחדשות עליהם גזירות קשות מאלו, וכיון שישראל נכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונין אמן יהא שמיה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא. אין מניחין אותן לצאת מחדרי חדרים.
מי לא יאדיר למלך האדיר, מי לא יברך למלך המבורך. מי לא ירומם למלך המרומם. מי לא יהדר למלך המהודר, מי לא ימליך למלך המלכים. מי לא ישבח למלך המשובח, מי לא יקדיש למלך המקודש. יתקדש שמו לעד ולנצח, שבכל יום גבורות ונפלאות מתרגשות מלפני הב"ה מעולות ומשונות זו מזו ושמח בנו בעת תפלת בניו, הא למדת כמה גדול כח הקדיש שמעכב הצרות ומשמח הקדוש ברוך הוא.
ואומר: ברכו את ה' המבורך, ועונין הצבור ברוך ה' המבורך לעולם ועד
ברכו ליחיד. ברכי נפשי את ה' וכל קרבי את שם קדשו. יתברך וישתבח ויתפאר ויתרומם ויתנשא שמו של מלך מלכי המלכים הב"ה. ומרומם על כל ברכה ותהלה. שירו לאלהים זמרו שמו סלו לרוכב בערבות ביה שמו ועלזו לפניו, שהוא ראשון והוא אחרון ומבלעדיו אין אלהים. בשכמל"ו.
אמר ר' עקיבא בכל יום ויום מלאך אחד עומד באמצע הרקיע שחרית ופותח ואומר ה' מלך ה' מלך ה' ימלוך לעולם ועד, וכל גדודי מעלה עונין אחריו עד שמגיע לברכו. כשמגיע לברכו חיה אחת יש שם ששמה ישראל וחקוק על מצחה ישראל ועליה אמר יחזקאל החיה אשר ראיתי תחת אלהי ישראל +יחזקאל י', כ'+ ועליה אמר דוד וירכב על כרוב ויעף וידא על כנפי רוח +תהלים י"ח, י"א+ ונושאת את הכסא ועומדת באמצע הרקיע ואומרת בקול רם ברכו את ה' המבורך, וכל גדודי מעלה עונין אחריה ברוך ה' המבורך לעולם ועד.
עד שלא יגמור הדבר מפיהם, שרפי הקודש מרעישים את העולם ואומרים בקול רם וגדול, קדוש קדוש קדוש ה' צבאות מלא כל הארץ כבודו +ישעיהו ו', ג'+.
עד שלא יגמור הדבר מפיהם, האופנים מתגלגלים ורועדים ומרעידים כל העולם ואומרים, ברוך כבוד ה' ממקומו +יחזקאל ג', י"ב+.
ואותה חיה, עד שנגשים כל שרי מעלה וכל טפסרים וכל גדודים וכל מחנות וכל פמליא של מעלה, אומרת לחיה ששמה ישראל, שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד +דברים ו', ד'+.
הא למדת כמה גדול כח ברכו, שהוא מטכסיסי מעלה, שאפילו המלאכים משתמשים בו ומברכים לבוראם. בוא וראה כמה חביב לפני הקדוש ברוך הוא מה שישראל אומרין לפניו קדוש. שהרי הזהיר ליורדי מרכבה ללמדנו באיזה ענין נאמר לפניו קדוש. ויש לנו להזהר ולעשות נחת ליוצרנו ולהעלות לפניו לריח ניחוח.
וכן אמר להם, ברוכים אתם לשמים ולארץ יורדי מרכבה אם תאמרו ותגידו לבני מה שאני עושה בתפלת שחרית ובתפלת המנחה בשעה שאתם אומרים לפני קדוש. ולמדו אותם ואמרו להם שאו עיניכם לרקיע כנגד בית תפלתכם בשעה שאתם אומרים לפני קדוש, שאין לי הנאה בעולמי כאותה שעה שעיניכם נשואות לעיני ועיני מביטות בעיניכם בשעה שאתם אומרים לפני קדוש. שהקול היוצא מפיכם באותה שעה סודר ועולה לפני כריח ניחוח. והעידו להם מה עדות אתם רואים שאני עושה לקלסתר פניו של יעקב אביכם החקוקה לי בכסא כבודי. שבשעה שאתם אומרים לפני קדוש, אני כורע עליה ומגפף ומנשק ומחבק אותה וידי על זרועותי שלשה פעמים כמו שאתם אומרים לפני קדוש, כדבר שנאמר קדוש קדוש קדוש ה' צבאות מלא כל הארץ כבודו.
ולפני ישיבה, שאין דרכן של בני ישיבה לספר, אומרין ברכו ואין צריך לומר יתגדל.
ולפני ישיבה אין אומרין ויתקלס. לא מפני שהוא גנאי אלא כך שמענו מאבותינו שהיו אומרים חייב אדם להזכיר כאן שבעה דברים משבחו של הקדוש ברוך הוא כנגד שבעה רקיעים. מי שאינו אומר ויתקלס כיון שאמר יתברך ואמר ששה הרי כאן שבעה. והאומר ויתקלס כיון דמפסיקין באמן ביתברך צריך שיהיו שבעה. ואין טעות לא ביד זה ולא ביד זה.
ופותח שליח צבור ואומר
ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם יוצר אור
שאילתות דרב אחאי, פרשת בראשית, שאילתא ג
שאילתא דמחייבין דבית ישראל לרחומי חד על חבריה ולמיעבד בהדיה מצוה וגמילות חסדים
דלא ברייה קב"ה לעלמיה אלא בחסד וברחמים דכת' זכור רחמיך יי' וחסדיך כי מעולם המה
ובעינן למיגמר מידרכיה דקדב"ה דאמ' רבי חמא בר' חנינא מאי דכת' אחרי יי' ילכו כאריה ישאג וכי איפשר לו לאדם לילך אחר הקדוש ברוך הוא? והלא כבר נאמר כי יי' אלהיך אש אוכלה הוא!
אלא אחרי דרכיו של הקדוש ברוך הוא - מה הקדוש ברוך הוא הלביש ערומים שנ' ויעש יי' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם אף אתה הלבש ערומים
מה הקדוש ברוך הוא ביקר חולים שנ' וירא אליו ה' באלני ממרא וגו' אף אתה ביקר /בקר/ חולים
מה הקדוש ברוך הוא קבר מתים שנ' ויקבר אותו בגיא אף אתה קבור מתים מה הקדוש ברוך הוא ניחם אבלים שנ' ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו אף אתה נחם אבלים דרש רבי שמלאי תורה תחלתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדי' תחלתה גמילות חסדי' שנ' ויעש יי' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם סופה גמילות חסדים שנ' ויקבר אותו בגיא דרש רב עזרא זימנין אמר לה משמיה דרבי אסי וזימנין משמיה דר' אמי מאי דכת' כה אמר יי' אם שלימי' וכן רבים וכן נגזו ועבר ועיניתך לא אענך עוד אם ראה אדם שמזונותיו מצומצמין יעשה מהן צדקה וכן רבים כל שכן כשהן מרובין וכן נגוזו ועבר תנא דבי ר' ישמעאל כל המגזז מנכסיו ועושה מהן צדקה ניצול מדינה של גיהנם משל לשתי רחילות שהיו עוברו' בנהר גזוזה עוברת ושאינה גזוזה אינה עוברת ועיניתיך אמר מר זוטרא אפילו עני המתפרנס מן הצדקה חייב לעשות צדקה לא אענך עוד תני רב יוסף שוב אין מראין לו סימני עניות וכי עביד מיתבעי ליה למיעבד בצינעה דאמר רבי אלעזר מאי דכת' הגיד לך אדם מה טוב ומה יי' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך בהוצאת המת ובהכנסת הכלה הכתו' מדבר והלא דברים ק"ו ומה דברים שדרכן לעשותן בפרהסיא אמרה תורה הצנע לכת דלא לימא קמי מאן דלא ידע הכי עבדי והכי עבדי לאשתבוחי בנפשיה דברים שדרכן לעשותן בצינעה על אחת כמה וכמה.
תשובות הגאונים החדשות, סימן קטו
יט. שאלה ל[ר]בינו האיי ז"ל. שאלנו מאדונינו לאודות +על אודות+ השם וכי [יש כמה] שמות יש מי שיעשה בהם מעשים גדולים שלא יתכן לאדם לעשותן אלא בדרך אות ומופת כגון המחביא את עצמו מן הלסטים והאוסר אותם, והשיב כי כל אלה וכיוצא בהם דברים בטלים, ואמ' כי אפי' הם צדיקים גמורים אין נעשה להם כזאת. ותמהנו מזה כי כמה מחכמי ארץ ישראל ומחכמי ארץ אדום אנשים חברים חכמים ונאמנים מגידים כי ראו זאת בפרהסיא מי שלוקח [עלים] של קנה ושל זית וכותב עליהם ומשליכם כנגד הליסטים ולא יוכלו לעבור, ויש מי שכותב אותו על חר[ש] חד[ש] ומשליכו על הים והוא נח מזעפו ומשליכו על אדם והוא מת לאלתר, וכמה וכמה דברים מגידים ממה שראו וממה ששמעו מאבותיהם ומקפיצת הדרך, וכמה וכמה ברורים וענוים העידו כי ראו פלוני אדם ידוע מבעלי השם בערב שבת במקום אחד ונראה במקום אחר מהלך כמה ימים באותו ערב שבת ונראה באותו השבת במקום הראשון. ודבר ברור ומפורסם לאנשי ספרד ומסורת בידם מאבותיהם כי מר נטרונאי גאון ז"ל בקפיצת הדרך בא אליהם מבבל ורבץ תורה וחזר וכי לא הלך בשיירא ולא נראה בדרך. וכמה ספרים מצויין אצלינו כתוב בהם מהשמות וכמה שמות מלאכים וצורת חותמות ואומ' הרוצה לעשות כך והרוצה להגיע לכך יכתוב כך וכך כמו זה על כך וכך ויעשה כך ויתקיים לו המעשה....
כך ראינו כי יש בשאלה זו כמה ענינים, מהם ראוין לתשובה ומהם תואנות ותסקופין +ועלילות+ ודברים שאינן כדי, כגון מה שכתבנו אליכם בעבור דברי הבאי שכתבתם אלינו כבר, כי יש כמה שמות שיעשה בהם מעשים גדולים שלא יתכן לאדם לעשותן אלא בדרך אות ומופת. והשבנו כי אלו וכיוצא בהם [דברים] בטלים, ותמהתם עכשיו בשאלה זו כי כמה מחכמי ארץ אדום וארץ ישראל אנשים חכמים חבירים ונאמנים מגידים כי ראו זאת בפרהסיא. ולא ידענו ממי תמהתם, ממנו או מהם, אי מהם תמהתם, כך ראוי. ואם לאו, כי מאחר שעמד בלבכם כי נעשה [בשם] מעשים שלא יעשו אלא אות ומופת, במה תכירו אותות של נביאים ממה שהדיוטות עושין בשם ומה יהיה הפרש בין נביא ובין זולתו.
ודבר זה האמור בשאלה בעבור צדיקים גמורים +כלומר האם נעשים נסים לצדיקים גמורים+ חלוקה היא בין חכמי שיקול הדעת. יש שאומ' כי אפשר שהקב"ה עושה ניסין לצדיקים שהן כאותות הנעשות לנביאים, ויש אומ' כי האותות אין נעשות אלא מופת להפריש בין שקר לאמת ולהיות אות למדבר בשם אלהים אשר הוא שלחו באמת, ולפיכך רוב הגבורות והנפלאות שאין יכול לעשותם אלא הבורא לא תהיה אות לנביא אשר שלחו יי' באמת, כי שמם האלהים כמנהגו של עולם, ואין האותות שנוי לנביאים אלא שנוי מנהג העולם בדבר שאין נוצר יכול לעשותו ואין עושהו אלא היוצר בלבד. ואם תאמ' שאף הצדיקים גמורים עושה להם אותות להודיע צדקם, ואיפשר שירבו הצדיקים בעולם וירבו המעשים האלה בעולם ויהיו כמנהגיו, ולא יהיו כאותות שאין נעשות אלא לפרקים ולעתים רחוקות שכשיעשו בני אדם תמהין מהם, אלא כשירבו יהיו [כ]כל גבורותיו של הקדוש ברוך הוא הנוהגים בעולם, והיו שוב השמש ממערב למזרח בעיני [בני] אדם כצאתה ממזרח למערב, כי זה וזה אין יצור יכול לעשותו, אלא זה אות כי אינו מנהג של עולם ואין היוצר עושהו הרבה ואין נראה אלא מופת וזה אינו אות כי הוא נעשה תמיד, ואם ירבה זה כזה גם הוא לא יהיה לתמה ויסור הדבר מלהיותו אות.
ויש דברים שאי אפשר היותם כל עיקר כאשר אמרתם, כי יש שאומ' שם ומחביאין עצמם מן הלסטים. ודברים הללו צריכין פרט, כי אם כן אומ' שעיניהם חשוכות כמו מוכה בסנברים +בסנורים+ שאינו רואה לא את אילו ולא את זולתם, עיקר דבר זה חולי הוא ומצוי בעולם, אבל להיות שני בני אדם זה רחוק כמו זה ושניהם גופים עבים, ולא כראי הרוח שאינה עבה ואין בה שהוא קטן מלהראות, ולסטים רואין את זה שלא אמ' [שם ואין רואין זה שאמר שם], דבר זה אי אפשר להיות כל עיקר, כי ההרגשה אינה דבר שניתן לזה ולא ניתן לזה. ואם (תאמר) [יאמר] לך אולי יש כנגדך ברחוק ארבע אמות פיל וגמל מתנגחים (ואת הרואה) [ואתה רואה] זבובים ויתושים שהן רחוקים מאותו המקום ואי אתה רואה פיל וגמל קרובים, ההיתה אומ' אולי יש כן אבל לא השליטני הבורא לראותו, הלא תדע כי המדמה כזאת בשוטים הוא נחשב. ואם אמר לך אדם שא עיניך לרחוק ד' אמות וראה אדם זה עומד ואתה מביט בעיניך עד ארבעים אמה ואינך רואה אדם, וכשתאמר לו אני איני רואה כלום יאמר לך אני רואה ואולי הבורא לא השליטך לראות, ההיתה מדמה אולי אמת אמר. ובדעתכם כי אדם יש בו דעה לא יחשוב כזאת תדעו כי זאת דבר שאי אפשר להיות, והטוען כי איפשר להיות כן כטוען כי הייתי ביום הזה בבבל מבקר עד ערב וגם ביום זה הייתי במדי מבקר עד ערב אבל במעשה נס ובאמירת שם, וכל אלה דברי רוח. וודאי כי יש דברים שהן גופן דקיקין וקלין כמו הרוח שאין במאור עיני אדם כח לראותם, וכשחפץ הקדוש ברוך הוא להוסיף במאור עיני אחד לראותם מוסיף ורואה אותם אותו (אתם) [אדם] שנפקחו עיניו יותר מחבירו, ולפיכך כת' +במדבר כב, לא+ ויגל יי' את עיני בלעם וירא את מלאך יי' נצב בדרך, כי המלאכים כרוח הם שאין מאור עיני האדם שולט בהם אלא מי שמשנה יוצרו את מאור עיניו ממאור עיני אדם. וגם על פי +משום+ כן כת' +דניאל י, ז+ וראיתי אני דניאל לבדי את המראה והאנשים אשר היו עמי לא ראו את המראה, כי אם לא במחזה ראה שינה הקדוש ברוך הוא את מאור עיניו, ואם במחזה נבואה הרי הוא כחלום ותמהנו כי חרדה גדולה נפלה עליהם. וכן לענין פקח נא את עיני הנער וירא[ה] שאמ' אלישע +מלכים ב ו, יז+ אבל להתכסות מאדם זה דבר שהוא נראה לאדם זה כמהו והם שניהם במרחק אחד מן הנראה ומאור עיני שניהם שוה, זה דבר שאי איפשר.
וזה שכתבתם כי הגידו לכם אנשים מרומי ומארץ ישראל בנוסחים נראה, ואותם הנוסחים או כיוצא בהם אצלינו הם ויש בהם עוד דברים אחרים, ומהם כי [שם] זה אתה אומרו על המת [והוא חיה. והמעידים עדיכם נתביישו להעיד כי ראו מי שיאמר את השם על המת] וחיה, ואין טענותיהם של אילו ראיה על מה שכתבנו אליכם. והמסורת שהזכרתם כי ביד אנשי אספמיא בעבור מר נטרונאי ז"ל, שמא אדם רמאי נזדמן להם ואמ' אני נטרונאי, ואלו היה מר נטרונאי נודע בכמו אלה לא נכחד ממנו, כי לא שמענו עליו מדרכים אלו כלום, אבל למר משה הכהן ז"ל היו טוענים כי היה רגיל בקמיעין ובלחישות וכיוצא בהן, וחקרו קדמונינו הרבה ונגלה כזבנות כמה טענות אלה דברים שאי אפשר לכמותן להיות. ובישיבת סורא היו דברים הללו רחבים כי הם קרובין למדינת בבל ובית נבוכדנצר ואנו רחוקים משם. וקפיצת דרך אינו מן הדברים שאי אפשר, וכבר שמענו על אנשים כאשר שמעתם, והרבה חקרנו ושמענו מאבותינו ואבות אבותינו שחקרו על זאת ושמו לב לחקור ולבדוק ולא ראו אמיתת(ם) דבר זה.
ואשר הגידו לכם כי (היום) [הים] נח מזעפו וכי ממיתין את האדם שמפילין עליו חרס חדש כאשר אמרתם, רחוק הוא מאד. וכללו של דבר פתי יאמין לכל דבר +משלי יד, טו+. ואלו היה לדבר זה אמתה לא נכחד ולא נסתר, וחסים אנו עליכם מהאמין באלה.
עברית
חלק ב - פרשני התורה
אבן עזרא הקדמה לתורה
נאום אברהם הספרדי הנזכר מפרשי התורה הולכים על חמשה דרכים:
הדרך האחת ארוכה ורחבה, ומנפשות אנשי דורנו נשגבה, ואם האמת כנקודה בתוך העגולה, זאת הדרך כקו הרחב, הוא החוט הסובב בתחלה. ובה דרכו גדולים, והמה חכמי הישיבות במלכות ישמעאלים, כרב יצחק שחבר שני ספרים מבראשית (ברא' א) עד ויכלו (ברא' ב), ועוד לא כלה מרוב דברים... ובמסלה הזאת עלה רב סעדיה גאון הגולה... גם ר' שמואל בן חפני אסף רוח בחפניו... ועם ויחלום (ברא' כח, יב) כתב פתרון החלומות... והרוצה לעמוד על חכמות חיצונות, ילמדם מספרי אנשי תבונות. אז יתבונן בראיותם, אם הן נכונות:
הדרך הב' בחרוה פתלתולים, ואם הם ישראלים, אשר חשבו כי עמדו על הנקודה בעצמה, והם לא ידעו את מקומה, וזאת דרך הצדוקים, כענן ובנימין ובן משיח וישועה, וכן כל מין, אשר בדברי מעתיקי הדת לא יאמין, והוא נוטה להשמאיל או להימין, וכל איש כרצונו יפרש הפסוקים, גם במצות ובחקים, והם מדעת תוצאות לשון הקדש ריקים, על כן יתעו גם בדקדוקים. ואיך יסמכו במצות על דעתם, וכל רגע יהפכו מצד אל צד כפי מחשבתם? בעבור שלא תמצא בתורה מצוה אחת בכל צרכיה מבוארה...:
הדרך הג' דרך חשך ואפלה, והיא מחוץ לקו העגולה, והם הבודאים מלבם לכל הדברים סודות, ואמונתם כי התורות והמשפטים חידות, ולא אאריך להשיב עליהם, כי עם תועי לבב הם, כי הדברים על צדק לא חלקו, בלתי בדבר אחד צדקו, אשר כל דבר מצוה קטנה או גדולה, בכף מאזני הלב תהיה שקולה, כי יש בלב דעה מחכמת יושב קדם נטועה. ואם הדעת לא תסבול הדבר, או ישחית אשר בהרגשות יתברר, אז יבקש לו סוד, כי שקול הדעת הוא היסוד, כי לא נתנה התורה לאשר אין דעת לו, והמלאך בין אדם ובין אלהיו הוא שכלו, וכל דבר שהדעת לא תכחישנו, כפשוטו ומשפטו נפרשנו, ונעמידנו על מתכונתו, ונאמין כי ככה אמתו...:
הדרך הרביעית, קרובה אל הנקודה, ורדפו אחריה אגודה. זאת דרך החכמים, בארצות יונים ואדומים, שלא יביטו אל משקל מאזנים, רק יסמכו על דרך דרש כלקח טוב ואור עינים. ואחר שימצאו המדרשים בספרי הקדמונים, למה יגיעונו לכתבם שנית אלה האחרונים? ... גם יש דרש שהוא טוב לאחרים, וידריך בדרך תבונה את הנערים, כי יש עוף שאיננו רואה ביום הנגוהות, ובלילה רואה מפני שעיניו כהות, כדרש שהעולם נברא בבי"ת בעבור ברכה. ואם הדבר ככה - הנה ד' בוקק הארץ ובולקה ... [כאן באים עוד כעשרים פסוקים בהם הבי"ת היא שלילית]... הנה איש רע ובליעל. אשר מעט השכל בלבו, ואף כי אשר חכמת אלהים בקרבו, יוכל להוציא מדרשים...:
הדרך החמישית, מוסד פירושי עליה אשית, והיא הישרה בעיני, נכח פני ד', אשר ממנה לבדו אירא, ולא אשא פנים בתורה, ואחפש היטיב דקדוק כל מלה בכל מאדי, ואחר כן אפרשנה כפי אשר תשיג ידי, וכל מלה שתבקשנה בפירוש המלה הראשונה תמצאנה...:
אברבנאל פרשת בראשית
באמרו בצלמו וכן בצלם אלהים כי נסמך על מה שכבר ביאר שלא נאמר ענין הצלם כי אם בדרך העברה. והיותר נכון אצלי בסבת מה שכפל בצלם אלהים ברא אותו הוא שבא הכתוב להודיע שעם היות שאדם זכר ונקבה ברא אותו הנה לא נבראו שניהם האדם ואשתו במדרגה אחת מן השלמות ולא נאמר על שניהם בשוה ויברא אלהים את האדם כי הנה עם היותם ממין אחד לא היו שניהם בצלם אלהים בשוה ולזה ביאר ואמר בצלם אלהים ברא אותו זכר ונקבה ברא אותם רוצה לומר שהאד' לבדו נברא בצלם אלהים כי הוא היה הכוונה והתכלית העצמיית בבריאה עם היות שלענין השארות המין זכר ונקבה ברא אותם ואין הזכרות והנקבות מצד צלם אלהים אלא מצד המצאת והולדת הדומה ובזה השתתפו עם שאר הב"ח לא בצלם האלהי ומזה תדע למה לא נאמר באדם למינו ונאמר בו זכר ונקבה ברא אותם שהוא מפני שלא היה הענין באדם כמו שהוא בשאר הב"ח כי היתה הנקבה במדרגת הזכר ושוה לו במדרגת הטבע והמציאות ולכן נאמר בהם למינהו מבלי תת לזכר שום מעלה על הנקבה. ואין כן באדם כי עקר הבריאה הוא בזכר והוא אשר היה לבדו אשר נברא בצלם אלהים וכמו שאמר בלשון יחיד בצלם אלהים ברא אותו לפי שהוא היה מי שיראה תעלומות חכמה לא הנקבה שאין חכמתה אלא בפלך. כי הנה עם היות שהיתה הנקבה בבריאה לא היתה אלא על הכוונה השניה להיות לאדם עזר כנגדו ולקיום המין וכמו שיספר הכתוב אחרי זה באופן בריאתה. והכלל שאדם נברא לבדו ראשונה בשלמותו והיא נעשת' אחר כך ככלי תשמישו ונזכרה כאן בכלל וא"כ יפרש בכתוב איך היתה בריאתה. ואמנם מה שדרשו ז"ל (ערובין יח ע"א) על זכר ונקבה בראם שדו פרצופים נבראו והיו דבוקים גב אל גב. ואמנם ג"כ שנברא אדם אנדרוגינוס רוצה לומר שנברא באדם הכנה וצלם נוסף כמו שיתבאר להתהוות ממנו האשה א"כ וכאלו היו בו שני פרצופים זכרות ונקבות כאנדרוגינוס שהוא בלשון יוני זכר ונקבה ששניהם היו בו אבל היה בו הזכרות בפועל והנקבות היה בו בכח והכנה וצלע לעשות ממנו את האשה. גם יתכן לפרש כאן זכר ונקבה ברא אותם לפי שהיה נראה בתחלת הדעת כי להיות עקר האדם ותכליתו היא הצלם השכלי ומזה הצד לא היה צריך לנקבה ושלכן לא היה ראוי להברא עמו הנקבה בא הכתוב ללמוד שלא היה הדבר כן אלא שרצה הקדוש ברוך הוא שיהיה האדם טבע ממוצע כולל החלק החמרי עם השכלי וכן אמרו בב"ר (פרשה י"ד ע"א) וייצר ה' אלהים שתי יצירות יצירה מן העליונים ויצירה מן התחתונים ר' תפריי אמר בשם ר' אחא העליונים נבראו בצלם ודמות ואינם פרים ורבים התחתונים פרים ורבים ולא נבראו בצלם ודמות אומר הב"ה אם אני בוראו מן העליונים הוא חי ואינו מת מן התחתוני' הוא מת ואינו חי אלא הריני בוראו מן העליונים ומן התחתונים אם יחיה ימות ואם ימות יחיה ר"ל שנמצאו באדם פניות מתחלפות מהם נפשו שהוא מהעליונים המשיגים והנצחיים ומהם מהתחתונים הפרים ורבים הווים ונפסדים ושאם יברא אותו מטבע העליונים יהיה חי תמיד נמשך לטבע העליונים ולא יחוש לדברים החמרים וזהו חי ואינו מת. ובהפך אם ידבק בתחתונים ולא ימשך אחר עליונות נפשו שאז ימות ולא יחיה חיים נצחיים ולכן עשה חבור והקשר בחלקיו העליונים והתחתונים אבל הזהיר את האדם שיעשה עקר מהחלק השכל העליון וגם מהחמרי התחתון ולא יניח ידו כי אם יחיה את נפשו עם היות שגופו יסבול בזה צער אין ספק שהוא את נפשו יציל ויחיה ותשאר נצחית כעליונים ממש ובהיות הדבר בו בהפך שימשך אחר החומר והתהוות גופו עם היות שבזה יחיה את גופו ויתענג בעונו הנה הוא ימות בתחתונים ולא יחיה עם העליונים ומפני זה זכר ונקבה בראם לא שיהיו שניהם במדרגה אחת מהשלמות בשוה אלא שהיה האדם על הכוונה הראשונה בצלם אלהים והאשה על הכוונה השניה לעבוד עבודתו והותרה בזה השאלה הששי והז' והח':
ר' אברהם ב"ר יעקב סבע, צרור המור בראשית, פרשת תולדות
ויגדלו הנערים וגומר. איש שדה ע"ש שדה ארם. כי זה נטה לצד אמו. ויעקב איש תם יושב אהלים אהל אברהם ואהל יצחק ודומה להם. ויאהב יצחק את עשו. בכאן נפל כל הבנין וצריך אבנים אחרות אבנים יקרות אבנים שלימות לרפאת את מזבח ה' ההרוס. כי רבקה אולי אהבה את יעקב לפי שהיה איש חלק בלא שער. ולא ציער אותה. אבל עשו ברוב שערו וצפרניו גרם לה הקיא והחמוץ והצער. ולכן שנאה אותו. והנה יש לנו עיר ומגדל לבנות עוז בו ירוץ. כי באהבת יצחק לעשו הקושיא בלי תירוץ. ולכן יש לנו להודות לקבלה כי כל זה בא מצד יצחק שהוא מדת הדין. כאומרו ופחד יצחק היה לי. כי רוב צחוק מביא בכיה ואף וחמה. וזהו יושב בשמים ישחק ה' ילעג למו אז ידבר אלימו באפו. וזהו צחוק עשה לי אלהים כל השומע יצחק לי. ולכן אין היין טוב אלא על שמריו. ולכן נאמר ביצחק ויבא לו יין. וזהו סוד יין המשמח אלהים ואנשים. ולכן הנזיר נקרא נזיר אלהים לפי שהיה פרוש מן היין ופרוש ממדת הדין ואחוז במדת רחמים. ולכן יצחק יצא ממנו עשו. הוא סמאל הוא נחש הקדמוני שממנו יוצאים כל מיני מדות הדין והם ילדי נכרים. וזהו שא נא כליך תליך וקשתך. כמתלהלה היורה חצים בקשת רמיה. וצא השדה. לצוד ציד הבריות במדת הדין. להביא לפני השופט ולומר פלוני חטא בזה ובזה. והוא המסבב והוא המלשין והוא ההורג. לפי שאי אפשר העולם בלא משפט. וכל זה בא לו מצד הדין של יצחק. ולכן ויעקוד את יצחק בנו בענין שלא יצא לקטרג. כמו שפירשתי במקומו. וזה גלה אותו יצחק באומרו ולך איפה מה אעשה בני שפירשו הקדמונים ז"ל כי מלת בני מיותר. אבל פירשו שכל זה הדין והמחלוקת בא לו מצד היות בנו ולא מצד רבקה הצדקת. כי היא נתנה עצה להציל את נפשותנו ממות. כמו שנפרש בפרשה בע"ה. ולכן כתב שהיה יצחק בן ארבעים שנה בתקפו וגבורתו בקחתו את רבקה הצדקת. ולכן כתב בה שהיתה עקרה. כי כך היה ראוי בענין שלא תלד בנים רבים. ואף עשו טוב לו את אשר עדן לא היה. אם לא בשביל יעקב הצדיק. ולכן ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו. כי אולי תפלותיהם היו הפוכות. ועם כל זה ויעתר לו ה'. כי לא תוהו בראה. ויתרוצצו הבנים בקרבה מצד היות שני הפכים. ולכן אמרה למה זה אנכי מעוברת. ותלך לדרוש את ה' לבקש רחמים עליהם. ויאמר ה' לה שני גוים הפכים. זה דין וזה רחמים. ממעיך יפרדו. מצד הפירוד שיש בינך לבין בעליך. ויצא הראשון אדמוני כמו החטא שהוא אדום כתולע. רמז למדת הדין מצד יצחק. וידו אוחזת בעקב עשו. כי מדת רחמים אוחזת במדת הדין ומעכבה. כאומרם יהי רצון שיכבשו רחמיך את כעסך. ולכן יעקב אחז בעקב עשו שלא יצא לקטרג על בניו כשהוא אחוז בתקפו של יצחק. ויצחק בן ששים שנה כשהוא בגבורתו בלדת אותם. ולכן ויאהב יצחק את עשו בנו. שהוא אחוז במדת דינו ואת כל עורב למינו. ורבקה הרחמנית על בניה אוהבת את יעקב:
אלשיך פרשת יתרו
נשית לב. א. אל תתו יתברך קודם מתן תורה, שבת, ודינין, במרה. למה הקדימם. ולמה נתייחדו אלו מזולתם. ב. מה בצע בשבת המלך הקדוש ששת ימים השכם והערב, ושלוח את משה ידבר אל בני ישראל, והיותו הוא מול האלהים לקבל תשובתם ולהביא את הדברים אל האלהים. כי הנה הכל היה אפשר להעשות ביום החדש, שהיה ראשון להשראת שכינה בהר. או ביום הששי. ולא תקדים שכינה לבא ששת ימים:
ועוד, למה לא ניתנו הלוחות ביום מתן תורה. ואם היה צריך יהיה שם משה עם ה' ארבעים יום. יקדים ויעלה ארבעים יום קודם למתן תורה. או ימתין הוא יתברך מלומר הדברות ולקבץ המעמד ההוא עד רדת משה עם שני הלוחות בידו. ולא יחלק מתן תורה לשנים. אחד לאמר אליהם הדברות, ואחד לתת להם הלוחות:
והנה לבא אל הענין, נזכירה מאמרם ז"ל (שבת פז א) האומרים כי הוא יתברך החזיק טובה למשה על ששיבר הלוחות ואמר לו יישר כחך ששברת. וכן אמרו ולכל היד החזקה אשר עשה משה (ילקוט רמז תתקסו). ששבח הוא יתברך חזקת ידו ששיבר הלוחות. ונתנו טעם, ואמרו, מוטב שתדון כפנויה ולא תדון כאשת איש. (שמות רבה מג א) הנה מזה נראה כי לא היו נשואין עד קבלת הלוחות. וכן יראה ממאמרם ז"ל (עיין תנחומא עקב י) שדימו עשרת הדברות אל שני תכשיטי זהב ששלח החתן. שעל כן נתרעם עליהם הוא יתברך, שלא איבדו בעגל רק אשר נתן לנו על ידי עצמו, שהם אנכי ולא יהיה לך, ששמעו מפי הגבורה, ולא אשר שמעו מפי משה. הנה נראה קצת כי לא היה אז מתן תורה בעצם. כי אם שדוכין ושלוח סבלונות:
ובזה נקרב ונבואה אל הענין. והוא, כי הנה קרה לו יתברך עם עמו ישראל, כמלך ישראל אשר חשק שבויה וגיורת לקחתה לו לאשה. וירא, והנה היא מתקדשת מטומאתה וצריך להמתין ימי ליבונה. ולא שת לבו לזאת. אך היה מתחמץ לבבו באמת באמור. כי איככה יוכל לכבות אש אהבתו אותה מלבא אליה עד יספור שלשה ירחים להבחין בין זרע שנזרע שלא בקדושה לזרע שנזרע בקדושה. על כן כאלף שנים בעיניו היו התשעים יום. על כן ייעצוהו כליותיו, יצו עליה תסיר שמלת שביה מעליה, והלבש אותה מחלצות, ולשמור ימי לבונה בקדושה ובטהרה, ובמלאת הימים ההם יטבילנה במים טהורים. וגם כי לא ישכב אותה שכבת זרע, להבחין בין זרע לזרע. הלא ישקנה מנשיקות פיהו, כי טהרה ממקור דמיה. ובזה ישקיט נהמת לבו עד בא התשעים יום, ואז ירוה דודים לשכב אצלה להיות עמה כאשתו לכל דבר:
הנה ככל החזיון הזה קרה לנו עם המלך הקדוש יתברך ויתעלה שמו לעד. כי מאז היינו במצרים גרים ושבויים, כי שם נתגיירנו בדם פסח ובדם מילה, כמבואר אצלנו במקומו. והיינו, כישראלית שבויה ביד עבודה זרה, מצד אבותינו. ושם נזרע בנו זרע טומאה באשמותנו, ותטמא בם נפשנו, והולדנו כחות הטומאה, כמשפט לכל עושי רשעה, שבכל עון קונה ובורא משחית כנודע. ורצה בנו הוא יתברך להשיאנו אליו, לזרוע בנו זרעוני גנת ביתן המלך הקדוש, לקדשנו במצותיו להוליד שרפי קדש:
והנה, היה לב מלכו של עולם למהר לעשותו. אך ראה והנה זולת ימי טהרה וליבון, צריך עוד להמתין תשעים יום להבחין בין זרע שנזרע בטומאה, לזרע קדש שיזרע בנו הוא יתברך. עד אשר לא ידמה מעשה אשר נעשה, אל המעשים הקודמים. שנבחין בין זרע שנזרע בקדושה, לזרע שנזרע במצרים שלא בקדושה. שיהיו מעשים הטובים שיזרעו בנו משוללי שום פניה נכרית. ומאשר גדלה מאד אהבתו יתברך אותנו, היה למהר האלהים לעשותו. כי יותר חפץ בנו לקרבנו אליו, מאשר חפצינו לידבק בו. עם שהיה ראוי יתהפך, כי הוא יתברך הכל, ואנו החלק. והיו השלשה חדשים כאלף שנים בעיניו. על כן מה עשה מיהר להעביר דם טומאתינו היא העבודה זרה שעבדנו, על ידי דם פסח, כמאמרם ז"ל (שמות רבה טז ב) משכו וקחו כו', משכו ידיכם מהעבודה זרה וקחו כו'. והוא, כי מצרים עבודתם היתה מזל טלה. וכפרו בו ושחטוהו ועשו בו שפטים, ומסרו עצמם כולם על קדוש ה'. כי לקחוהו ואסרוהו בכרעי מטתם ויסתכנו כי עוד מעט יסקלום המצריים:
וכאשר פסקה דם טומאה, מאז משכו הטלה. החליפם שמלותם, היא עור בשר ערלתם. למען יתחילו למנות ימי ליבונם שבעה שבועים ימים. כמאמר ספר הזוהר (ח"ג דף צז). והנה הליבון היה לברר וללבן עצמם משיורי פורענות חלאת זוהמת נחש אשר נשארו בם. על כן ראה הוא יתברך לעוזרם עזר משדי, להחזיק הלבון בשני דברים. א. במצות שבת. ב. בדינים. כי בשבת יערה עלימו רוח קדושה על ידי נפש יתירה, לקדשם לטהרם לברר וללבן נפשותם מזוהמת טומאתם. כאשר כל כללות העולם קנה בהבראו רוחניות קדושה על ידי השבת, להתלבן ולהתקיים, ככתוב אצלינו על פסוק שבת וינפש. כי בזה נעשה קשר אמיץ בין נפשות ישראל עם קונם, אשר הנפש יתירה דבקה בו יתברך. ולהיות, כי כאשר אל הליבון והקדושה צריך קשר ושלום בין אדם למקום, כן צריך בין אדם לחברו. כי על כן, כל התורה תלויה בפסוק ואהבת לרעך כמוך. והוא ככתוב אצלנו במקומו, כי כל הנפשות של כל איש ואיש מישראל, יש להם אחיזה ושורש באלהינו יתברך, כל נפש ונפש לפי בחינתה. יש מפאת החסד, ויש מפאת הגבורה, וההיקש בכל יתר בחינות. על כן בהיות למטה שלום ביניהם, יתאחדו נפשותם פה ושורשיהם למעלה, ויעשו ייחוד במקורן העליון יתברך. וההפך, בפירוד ושנאה. כי נרגן מפריד אלוף עליון חלילה. ועל כן הספיק עון זה להחריב בית המקדש והגלות את ישראל, כי רב ורע הוא מאד עד אין קץ למוצאי דעת. על כן הוא יתברך בעת רצה ללבן נפשותינו, כאשר נתן לנו את השבת לקשר נפשותינו בו יתברך, כן נתן לנו את הדינים, המשימים שלום בין אדם לחבירו. כי על ידם איש על מקומו יבא בשלום. ומדבי דינא שקיל גלימא, זמר ואזיל באורחא (סנהדרין ז' א'). ומן הטעם הזה אחשוב צוה הוא יתברך לשים דיינים אצל המזבח, כמאמרם ז"ל (מכילתא סוף יתרו) על סמיכות אלה המשפטים אצל מזבח אדמה. כי למה שהמזבח משים שלום בין אדם למקום, כן הדיינים בין אדם לחברו. הורה לנו הוא יתברך כי לפניו שני הדברים שוים:
וכאשר היחל שבוע שביעי, אשר כנגד יום השביעי של ליבון. ביום השלישי של שבוע שהיה ביום ראש חודש סיון, הביאם מדבר סיני. והקדים הוא יתברך לבא שם תחלה. כמאמרם ז"ל (מכילתא יתרו פרשת בחדש השלישי סוף ג) כי על כן נאמר ה' מסיני בא, ולא אמר לסיני בא. כי שם היה ובא להקביל פניהם. והיו שם נצבים לפניו יתברך נגד הר אשר שם האלהים, מתעלסים באהבים ושואלים ודורשים דברי דודים בין המלך מלכו של עולם ובין ידידו. כי על כן כל טפה וטפה של צחצוחי טומאת זוהמת נחש אשר נשארו שם היו נתכות וחולפות לצמיתות. כי הלא בכל רגע היו קונים קדושה וקשר עמו יתברך אשר לפניהם. וכל מה שהיו הם מתדבקים בו יתברך היתה זוהמת הנחש בורחת מהם. כי הלא כהמס דונג מפני אש, המס תימס הטומאה מלפני הקדושה הגדולה שלו יתברך כנודע. והן זאת גם אם לא היה רק התיצבם נגד ההר אשר שם האלהים. ומה גם עתה, כי גם היה הוא יתברך נושא ונותן עמהם מתעלס באהבתם. כי היו מרבים להיות מתקדשים ומטהרים עד בלתי השאיר בם גם רמז שמץ זוהמא כלל. כאשר יבא עוד בביאור הכתוב בס"ד:
וביום האחרון שנגמרה מלאכת סילוק הזוהמא. אז טבלו לגמור הטהרה במים חיים. כאשר דרשו רבותינו ז"ל (שבת פו ב) מהכתובים. ואז ביום החמישי היה מעמד הקדוש:
וגם שפסקה הטומאה, וליבון הזוהמא, וטבילה. עדיין לא זכינו לנשואין גמורים עד תום תשעים יום של שבויה וגיורת. כי שתיהן היו בנו כמדובר. על כן הוצרכו עוד ארבעים יום למלאות התשעים לקבל אז הלוחות ולהקרא נשואין. וכמאמרם ז"ל (שמות רבה מג א) כי על שלא קבלנו הלוחות כי שברם משה רבינו ע"ה, היינו נדונים כפנויה, ולא כאשת איש:
ולהמתיק הדבר נשית לב אל מציאות הנישואין הללו. הלא הוא, כי כאשר האשה תקבל שפע מהאיש בגוף ונפש. כן רצה הוא יתברך נהיה מרכבה אליו יתברך, ויריק שפע קדושה עלינו תמיד. ועל ידי טוב מעשינו על ידי זרע קדושה אשר יזרע בנו, נוליד כחות קדושה עד בלי די. כאשר היחל הוא יתברך לעשות על ידי אדם הראשון טרם יחטא כנודע:
והנה על ידי החמשים יום, שעל ידם היתה כניסת חופה, עדיין לא נזדכך רק הנפש אך לא הגוף. על כן לא הספיק היום ההוא רק לנישוק. כמאמרם ז"ל כי על היום ההוא נאמר ישקני מנשיקות פיהו. כאשר הפליגו רבותינו ז"ל בזה במדרש חזית, (שיר השירים רבה א יג) ואמרו, כי כל דבור ודבור שהיה יוצא מפי הקדוש ברוך הוא היה מדבר עם כל אחד ואחד מישראל ונושקו על פיו. כמבואר אצלנו בספר שושנת העמקים. ושם נאמר כי הנשיקה היא חיבור נפש בנפש. כי על כן אב את בן ירצה על פיו ישק, להורות כי נפשו קשורה בנפשו. כי הלא הפה יתייחס אל הנפש, כאשר תרגם אונקלוס בחכמתו. (בראשית ב ז) ויהי האדם לנפש חיה, לרוח ממללא. ובגלל הדבר הזה תיארו רבותינו ז"ל סילוק שלשת הרועים את ישראל, שלא על ידי מלאך המות, רק על ידו יתברך, אל מיתת נשיקה. למה שמתדבקת שכינתו יתברך בנשמת רוח חיים באפו וממשיכה אחריו יתברך ומפרידה מהחומר, שהיא כנשיקת פה אל פה. כמאמרם ז"ל (דברים רבה סוף יא). על וימת שם משה על פי ה':
ר' חיים בן עטר, אור החיים, פרשת ויחי
(ח) וירא ישראל וגו'. קשה והלא י"ז שנה היו יושבים לפניו ללמוד תורה ואיך שואל עליהם, ורז"ל אמרו (תנחומא) כי ראה בהם ראייה שכליית שעתיד לצאת מהם רשעים, וזה דרך דרש, וצריך לפרש הכתוב כפי פשוטו. והוא כי גילה לנו הכתוב שיעקב כבדו עיניו מזוקן שלא היה יכול לראות ולהכיר, ולצד זה הגם שראה ב' בני אדם עומדים לפניו לבד יוסף שעמו היה מדבר והכירו לצד שהודיעוהו שאמרו לו (ב') הנה בנך יוסף כאמור למעלה והבנים לא הכירם לזה שאול שאל עליהם מי אלה:
עוד אפשר שנתכוון יעקב לעורר אהבת האב על הבן קודם שיברכם כדי שתהיה הברכה בתגבורת האהבה והחיבה, ולזה שאל מי אלה כדי שישמע מפי בנו החביב אצלו לומר בני הם ויהמו מעיו להם, והוא סוד (ירמי' לא) מדי דברי בו וגו' רחם ארחמנו וגו':
שירה ופיוט
ר' יצחק אבן כלפון
בְּמוֹ שִׂבְרִי יְחִידָתִי
בְּמוֹ שִׂבְרִי יְחִידָתִי שְׁכוּלָה,
וְלִבָּתִי בְתוֹחַלְתִּי אֲמֻלָה,
וְנִלְאֵיתִי נְשׂא עֵינַי לְהַבִּיט
נְתִיב עוֹדִי, וְדַרְכִּי לֹא סְלוּלָה.
5 יְחַיּוּנִי מְיֻדָּעַי וְרֵעַי
בְּתוֹחֶלֶת מְמֻשָּׁכָה כְפוּלָה,
כְּמוֹ כַמּוֹן אֲשֶׁר יֹאמַר בְּעָלָיו:
צְמַח! מָחָר תְּשֻׁקֶּה מֵי תְעָלָה.
[ידידי סב] / שלמה אבן גבירול
ולה אלי בעץ͘ אלאקרבין אליה וקד בעת͘ אקלאמא [ולו שיר שכתב לאחד הקרובים לו ששלח לו עטים]
— — — — — / È — — — — — / È — — — — —
יְדִידִי סֹב וּדְמֵה / לְחָכְמָה תָּעֹז מֵ- / עֲשָׂרָה שַׁלִּיטִים
מְרוֹמִים שִׁבְתֶּךָ / וְדֹרֵשׁ בִּלְתֶּךָ / כְּדֹרֵשׁ לָאִטִּים
תְּנֹפֵף תַּלְפִּיּוֹת / וְחָלִילָה לִהְיוֹת / שְׂפָתֶיךָ שָׂטִים
אֲבָל לֹא-יִתְאַפֵּק / לְבָבְךָ עַד-יָפֵק / זְמָמַי הַשָּׁטִים
וְהִצְדַּקְתָּ עֵדַי / בְּיוֹם בָּאוּ עָדַי / עֲשֶׂרֶת הָעֵטִים
אֲשֶׁר גָּבַהּ דַּרְכָּם / וְאִם-אַגִּיד עֶרְכָּם / שְׂפָתַי מַמְעִיטִים
כְּזָהָב עֵת צֶקֶת / כְּמַרְאֵה בָרֶקֶת / כְּדָרִים וּבְהָטִים
כְּסַפִּיר וּכְלֶשֶׁם / כְּחוּטֵי הַגֶּשֶׁם / כְּגַבֵּי שַׁרְבִיטִים
וְכִתְאַשּׁוּר וּבְרוֹשׁ / כְּשַׁרְבִיט אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ / כְּחִצִּים וּשְׁבָטִים
כְּלִבְנַת קֶרֶן שֵׁן / כְּצֹהַר מָן דָּשֵׁן / כְּסֹלֶת הַחִטִּים
כְּקַרְנֵי מִזְבֵּחַ / כְּמוֹ רֹאשׁ גִּבֵּחַ / כְּתֹרִים נִמְרָטִים
כְּקָנֶה עִם-קִדָּה / כְּמוֹ אֶצְבְּעוֹת שִׁדָּה / כְּצַוְּרֹנֵי עֵיטִים
כְּעַמּוּדֵי בִירָה / וְכִקְנֵי הַמְּנוֹרָה / כְּבַדֵּי עֲצֵי שִׁטִּים
אֲשֶׁר הֵם לִמְחוֹקֵק / בְּעַד כָּל-דֹּב שׁוֹקֵק / רְמָחִים וּשְׁלָטִים
לְשׁוֹנָם דַּק כַּחוּט / וְכַחֵץ הַשָּׁחוּט / יְדַבֵּר מִשְׁפָּטִים
תְּנִיפֵם יַד-אָמָּן / וְהֵם לִפְאַת תֵּימָן / כְּלֵב חָכָם נֹטִים
וְאַט יֵלְכוּ וּלְאַט / וְאִם-בָּם יָד תִּשְׁלַט / יְנוּסוּן כִּפְלִיטִים
וְחָרְקוּ שֵׁן חָרֹק / וְהָאִגֶּרֶת רֹק / פְּתָנִים מַלְעִיטִים
חֲשֹׁב הָאִגֶּרֶת / כְּמוֹ יָם-כִּנֶּרֶת / וְהֵמָּה כִמְשׁוֹטִים
יְגַלּוּ בָהּ סוֹדוֹת / כְּצִצֵּי הַשָּׂדוֹת / וְאֵינֵמוֹ בוֹטִים
כְּבָרָק בָּהּ יִבְרֹק / וְכַצִּפֳּרִים יִשְׁרֹק / אֲשֶׁר אֹכֶל לֹקְטִים
וְדֶרֶךְ עוֹף דַּרְכָּם / אֲשֶׁר בִּיבֹשׁ חִכָּם / יְרֻצוּן לִרְהָטִים
בְּלִי גָרוֹן קֹרֵא / יְבִיאוּן כָּל-דִּבְרֵי / סְפָרַד לַפּוּטִים
דְּבָרָם יִנָּכֵר / וּפִימוֹ יִסָּכֵר / בְּקֶרֶב יַלְקוּטִים
שְׁאָר טַלָּם חָרַב / וּבִמְרִירֵי שָׁרָב / כְּסוּתֵימוֹ עֹטִים
וְכִרְבוֹת הַקָּרָה / וְקֶרַח הַנּוֹרָא / לְבוּשָׁם מַפְשִׁיטִים
קְשֻׁרֵי גַבֵּיהֶם / כְּאִלּוּ מָתְנֵיהֶם /חֲגוּרֵי אַבְנֵטִים
שְׁמָךְ בָּהֶם אֶחְרֹשׁ / בְּשִׁיר כִּבְשָׁמִים רֹאשׁ / כְּסוּתֶיךָ לוּטִים
יְיַשֵּׁר כָּל-עָקֹב / וְיִתֶּנְךָ יַעְקֹב / כְּיַעְקֹב לִשְׁבָטִים.
יהודה אלחריזי, מחברות תחכמוני, שער שלישי
וְהָיָה בְתוֹך הַקְּרוּאִים אִישׁ זָקֵן. נוֹדֵד כְּצִיפּוֹר מִקֵּן. וְהוּא מֵסֵב אֶל הַשֻׁלְחָן הֶעָרוּך. כְּנָחָשׁ כָּרוּך. וּזְרוֹעוֹ אָרֹך. לְהַקְרִיב כָּל מַאֲכָל רָחוֹק. וְלִטְחוֹן אוֹתוֹ וְלִשׂחוֹק. וְלוֹ חֵך. אֶת כָּל סְבִיבוֹתֵינוּ לוֹחֵך. וְלָשׁוֹן. יִגְרֹף הַמַּאֲכָל כְּנַחַל קִישׁוֹן. וְלוֹ פֶה. לֹא יְמַלְּאֵהוּ הַמַשְׁקֶה וְהָאוֹפֶה. תָּמִיד יִתֵּן בַּכּוֹס עֵינוֹ. וּבַלֶּחֶם שִׁנוֹ. וַיִּמָּצֵא הַגָּבִיעַ סוֹבֵב עַל יְמִינוֹ. וְהַבָּשָׂר. אִלוּ בְּכַבְלֵי בַרְזֶל נֶאֱסָר. יִמְשְׁכֵהוּ אֵלָיו בִּלְשׁוֹנוֹ. וְלַחָפְשִׁי יִשַׁלְּחֵנּוּ תַּחַת שִׁנּוֹ. וְהוּא לוֹקֵחַ מִכָּל לֶחֶם חֶלְבּוֹ. וּמִכָּל מַאֲכָל טוּבוֹ. וְאֶל פִּיו דּוֹחֵף וְהוֹדֵף. כָּל נֵתַח טוֹב וְכָתֵף. וְהַבָּשָׂר הַשָׁמֵן יְמְשְׁכֵהוּ בִּשְתֵּי יָדַיִם. וְיִלְקְטוּהוּ הַשְּׂפָתַיִם. וְטָחֲנוּ בָרֵחָיִם וּזְרוֹעוֹתָיו הַקְּעָרָה יִתְמֹכוּ. וְכָל אֲשֶׁר בָּהּ אֵלָיו יִמְשֹׁכוּ. וּמִפִּיו לַפִּידִים יַהֲלוֹכוּ. וְהַנְּתָחִים. הַמְשֻׁבָּחִים. אִם יֹאחֲזֵם בְּכַפּוֹ. יְשַׁלֵחַ בָּם חֲרוֹן אַפּוֹ. וְכָל חֲתִיכָה שְׁמֵנָה. אֲשֶׁר מֵרָחוֹק יִרְאֶנָּה. בַּעֲבוֹתוֹת אַהֲבָה יִמְשְׁכֶנָּה. בְּעוֹדָהּ בְּכַפּוֹ יִבְלָעֶנָּה. וְהַטְּלָאִים. מֵחֶרֶב שִׁנָּיו יְרֵאִים. וְהַכְּבָשִׂים. מִפַּחְדּוֹ נָסִים. וְהַדָּגִים. מֵאֵימָתוֹ דוֹאֲגִים. וְהַבָּשָׂר עוֹדֶנוֹ בֵּין שִׁנָּיו וְהוּא צוֹעֵק לְנֶגֶד הַיְקוּם. נְתָנַנִי ה' בִּידֵי לֹא אוּכַל קוּם. כְּאִלוּ הוּא נוֹשֶׁה עַל הַצַּלַחַת. וּבַעַל חוֹב עַל הַקַּלַחַת. וַיְהִי בְּבוֹאָם לַשֻׁלְחָן וְהַנוֹשֶׁה בָא לָקַחַת. עַד מָחָה הַצַּלַחַת. וּמָצָה הַצַפַּחַת. מִמַּעַל וּמִתַּחַת. וְלֹא נִמְלְאָה הָאַמְתַּחַת. הוּא מְכַבֵּד הַיַּיִן כְּאָבִיו. וְנוֹשֵׁק הַכּוֹס כְּאָחִיו. וְיָּשֶׂם פִּיו עַל פִּיו. וְלֹא שָׁקַט. עַד כָּל הַנִּמְצָא לָקָט. וְהַמַּאֲכָל. אָכָל. וְהַמָּרַק. בְּפִיהוּ זָרַק. וְְלֹא הִשְׁאִיר לְפָנֵינוּ כָּל מְאוּמָה. כְּגַן עֶדֶן הָאָרֶץ לְפָנָיו וְאַחֲרָיו מִדְבַּר שְׁמָמָה....
וַיַּעַן אֶל הַיוֹשֵׁב מִשְׂמֹאלוֹ וַיֹּאמֶר לוֹ אֵלֶּה הַצֹּאן הָאוֹבְדִים וְהַתּוֹעִים. הַגִידָה לִי אֵיפֹה הֵם רוֹעִים? וְעַל מָה הֵם מְדַבְּרִים. וְאֵי זֶה עִנְיָן הֵם מְסַפְּרִים?
אָמַרְתִּי לוֹ: הֵם מְדַבְּרִים עַל גִבּוֹרֵי הַשִׁיר אֲשֶׁר הַיוּ בִּסְפָרָד. וְכֹחַ מְלִיצָתָם בִּמְחֻבָּר וּמְפֹרָד. וְכֻּלָּם הִסְכִּימוּ וְגָזְרוּ. וּפֶה אֶחָד אָמְרוּ. כִּי אֵין כְּשִׁירֵי שְׁלֹמֹה חֲזָקִים. וְלֹא מִשִּירֵי הַנָּגִיד עֲמֻּקִים. וְלֹא כְּשִׁירֵי בֶן חַסְדַּאי עֲרֵבִים וְחֲלָקִים. וְלֹא כְּשִׁירֵי בֶן תַּקְנָה בְּכוּר שֶׂכֶל יְצוּקִים. וְלֹא כְשִׁירֵי בֶן חַלְפוֹן לְטוֹב וְרַע נֶחֱלָקִים. וְלֹא כְשִׁירֵי יִצְחָק בֶּן גִּיאַת מֵהָבִין רְחוֹקִים. וְלֹא כְשִׁירי ר' יוֹסֵף בֶּן שַׁטְנַאש בְּדוּקִים. וְלֹא כְשִׁירֵי ר' מֹשֶׁה הַכֹּהֵן עַתִּיקִים. וְלֹא כִשִׁירֵי בֶן בָּרוּךְ בְּפִי הַלְבָבוֹת נְשׁוּקִים. וְלֹא כְשִׁירֵי רַבִּי אֲדוֹנִים בְּיַד הַחֵן חֲבוּקִים.
וְלֹא כְּשִׁירֵי רַבִּי יְהוּדָה בֶּן גִיאַת בַּלֵּב חֲקוּקֵים. וְלֹא כְּשִׁירֵי רַבִּי מֹשֶה בֶּן עֶזְרָא מְזֻקָּקִים. וְלֹא כְשִׁירֵי רַבִּי מֹשֶה בֶּן שַׁשָּׁת לְנֶפֶשׁ דְּבוּקִים. וְלֹא כְּשִׁירֵי בֶן תַּבַּאן חֲשׁוּקִים. וְלֹא כְשִׁירֵי רַבִּי דָוִד בֶּן בַּקּוּדָה דוֹלְקִים. וְלֹא כְשִׁירֵי בֶן רְאוּבֵן מִצְּבָא רוֹם עֲשׁוּקִים. וְלֹא כְשִׁירֵי רַבִּי אַבְרָהָם אַלְחֲרִיזִי מוּצָקִים. וְלֹא כְשִׁירֵי רַבִּי יוֹסֵף בֶּן סַהַל מִזַּן אֶל זַן מְפִיקִים. וְלֹא כְשִׁירֵי רַבִּי אַבְרָהָם בֶּן עֶזְרָא בְּהִירִים בַּשְּׁחָקִים. וְלֹא כְשִׁירֵי בֶּן אַלמֻעַלָּם בִּזְהַב הַחֵשֶׁק מְחֻשָּׁקִים. וְלֹא כְשִׁירֵי בֶּן בַּרְזֶל לְכֹל צַוָּאר עֲנָקִים. וְלֹא כְשִׁירֵי בֶן צַדִיק נֶאֱמָנִים צַדִיקִים. וְלֹא כְשִׁירֵי ר' יְהוּדָה הַלֵּוִי מִדְּבַשׁ מְתוּקֵים.
[שני מכתמים על הנר] / משה אבן עזרא
[א]
חוֹלַת אֲהָבִים לַיְלָה בָּכֹה / תִבְכֶּה וְדִמְעָתָה עֲלֵי לֶחְיָהּ
תִּשְׂחַק פְּנֵי הַיּוֹשְׁבִים לַרְנִין / אוֹתָם – וְאֵשׁ יֹאכַל שְׁאֵר גִּוְיָהּ.
תִּתְחַל, וְאִם יָגֹז אֱנוֹשׁ רֹאשָׁהּ, / תָּעִיד: הֲכִי מֵהֶחֳלִי חִיָּהּ!
[ב]
אֲחוֹת שֶׁמֶשׁ בְּלֵיל אֹפֶל עֲרוּכָה – / וְאֵיךְ שֶׁמֶשׁ תְּנוֹצֵץ בַּחֲשֵׁכָה?
וְלָהּ קוֹמָה כְתִימוֹרָה, אֱמֹר, אוֹ / חֲנִית זָהָב לְפָנֵינוּ מְעוּכָה?
וְהָאֵשׁ יַאֲדִיב גּוּפָהּ – וְתִשְׂחַק / וְדִמְעָתָהּ עֲלֵי לֶחְיָהּ שְׁפוּכָה.
וְאִם לָמוּת תְּהִי נוֹטָה – בְּהָתֵז / אֱנוֹשׁ רֹאשָׁהּ תְּחִי מֵאֵין אֲרוּכָה.
וְלֹא שַׁרְנוּ לְפָנֶיהָ בְרִיאָה / בְּעֵת אַחַת מְשַׂחֶקֶת וּבוֹכָה!
אֵין לֶאֱנוֹשׁ מוֹעִיל בְּעֵת יָרוּץ
אֵין לֶאֱנוֹשׁ מוֹעִיל בְּעֵת יָרוּץ / שַׁנּוֹת שֵֹעַר רֹאשׁוֹ וְצָבוֹעַ
כִּי לֹא-יְהִי עֶלֶם עֲדֵי יִטְרֹף / כֶּבֶשׁ כְּפִיר-יַעַר וְצָבוֹעַ.
כָּתְנוֹת פַּסִּים לָבַש הַגָּן
כָּתְנוֹת פַּסִּים / לָבַש הַגָּן / וּכְסוּת רִקְמָה / מִדֵּי דִשְׁאוֹ
וּמְעִיל תַּשְׁבֵּץ / עָטָה כָל עֵץ / וּלְכָל עַיִן / הֶרְאָה פִלְאוֹ
כָּל צִיץ חָדָשׁ / לִזְמָן חֻדַּשׁ / יָצָא שׂחֵק / לִקְרַאת בּוֹאוֹ
אַךְ לִפְנֵיהֶם / שׁוֹשָׁן עָבַר / מֶלֶךְ כִּי עָל / הוּרַם כִּסְאוֹ
יָצָא מִבֵּין / מִשְׁמַר עָלָיו / וַיְשַׁנֶּה אֵת / בִּגְדֵי כִלְאוֹ
מִי לֹא יִשְׁתֶּה / יֵינוֹ עָלָיו / הָאִישׁ הַהוּא / יִשָּׂא חֶטְאוֹ.
אֹזֶן הַטֵּה לְעָם / ר' משה אבן עזרא
סימן: אני משה בן יעקב בן עזרה
אֹזֶן הַטֵּה לְעָם לִבּוֹ יִנְהָם,
יְקַוּוּ לְאוֹר וָאַיִן, וְאֹפֶל יְכַס נָגְהָם –
לָמָּה תִהְיֶה כְּאִישׁ נִדְהָם
כְּגִבּוֹר לֹא יוּכַל לְהוֹשִׁיעַ: ירמ' יד, ט
נִגָּפִים וּמִכַּעַס כַּהֲתָה עֵינָם
וְהֵשִׁיבוּ עֲלֵיהֶם צָרִים אֶת אוֹנָם
יִצְעֲקוּ חָמָס וַאדֹנָי לֹא עָנָם
יְשַׁוְּעוּ וְאֵין מוֹשִׁיעַ: תה' יח, מב
ה' שבור זרוע רשע / רבי שמעון בן צמח דוראן (הרשב"ץ)
ה', שְׁבוֹר זְרוֹעַ רָשָׁע / מִבֶּטֶן פָּשַׁע / יִרְחֲקוּ בָּנָיו מִיֵּשַׁע
חֲיָלִים מְגַבֵּר / וְשָׁלוֹם כִּי אֲדַבֵּר / עוֹבֵר וּמִתְעַבֵּר
'מַה לְּךָ וּלְשָׁלוֹם ?'
מַכִּים עֲבָדִים / וְנוֹגְשִׁים וְרוֹדִים / בּוֹזְזִים וְשׁוֹדְדִים
וּפַסּוּ אֱמוּנֵנוּ / וּמֵרֹב עֲווֹנֵנוּ / כִּלִּינוּ שָׁנֵינוּ
קַוֵּה לְשָׁלוֹם.
עָתָק מִפִּיו מוֹצֵא / הֶבֶל פִּיהוּ יִפְצֶה / עוֹשֶׂה אֲשֶׁר יִרְצֶה
אוֹיֵב כְּמוֹץ יִדְּפֵם / יֶהְדְּפֵם / יִרְדְּפֵם
יַעֲבֹר שָׁלוֹם.
וְהוּא מִתְעַקֵּשׁ / לִהְיוֹת לִי לְמוֹקֵשׁ / לְהַדִּיחֵנִי מְבַקֵּשׁ
אוֹמֵר לִי: לֵךְ עֲבֹוד אֵל זָר / וְיָקֶם לָךְ אוֹמֶר תִּגְזָר / וּבוֹ תִּהְיֶה נֶעְזָר
וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם.
נָחָשׁ הִשִּׁיאַנִי / אַךְ עַתָּה הֶלְאַנִי / וּבְכִלְאוֹ הֱבִיאַנִי
לִהְיוֹת לִמְחִיתָּה / אוֹמֵר לִי אִם עַתָּה / תָּמִיר כְּבוֹדְךָ אַתָּה
תָּבוֹא אֶל אֲבוֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם.
ספרות ההלכה
שו"ת מהר"ם אלשקר סימן לה
תלמסאן שאלה שאלת ממני הידיד אם יש לחוש לאלו הנשים שנהגו לגלות שערן מחוץ לצמתן להתנאות בו לפי מה ששמענו מי שהורה ואמר כי שקר נחלו אמותינו הנוהגות לגלותו כי הוא איסור גמור ובפי' אמרו ז"ל שער באשה ערוה ולכן ראוי להוכיחן ולהזהירן שלא לגלותו.
תשובה איברא דאין בית מיחוש לאותו שער כלל כיון שנהגו לגלותו ואפילו לק"ש, וההיא דשער באשה ערוה לא מיירי אלא בשער שדרך האשה לכסותו ... ואיכא מאן דמפרש דכל הני נמי לענין ק"ש אמרינן להו. וכן פירש רבינו האיי גאון ז"ל... והריא"ף ז"ל השמיט כל זה מענין ק"ש... וכן כתב רבי' אבי"ה ז"ל כל אלו שהזכרנו לערוה דוקא בדבר שאי' רגילות להגלות אבל בתולה הרגילה בגילוי השער לא חיישינן דליכא הרהור ע"כ. וכן הסכים בעל המרדכי והרא"ש ז"ל והכל כפי המנהגות והמקומו'... והעידו שנהגו לגלותו ובודאי כי כן היו נוהגות בנות ישראל בימי חכמי המשנה והתלמוד ז"ל ואיפש' דאפילו בעודן על אדמתן בזמן שבית המקדש קיים כדאיתא בהדיא בפרק חזקת הבתים דאמרינן התם עושה אשה כל תכשיטיה ומשיירת דבר מועט... וכל מה שתמצא בספר הזוהר מקפיד על גלוי שער האשה איפשר דבשער שדרכה לכסותו משתעי דבגמר' סתמא נמי קאמר ואמרינן דלא איתמר אלא במה שדרכה לכסות ולק"ש. ואם יש דבר אחר, אנן אתלמודא ואמנהגא סמכינן.
ובואו ונצווח על אלו האוסרים אותו שער לאשה בתוך ביתה מההיא דשער באשה ערוה בבלי דעת באי זה שער אמרו ולמאי הילכתא איתמ' בגמ' ואלא מעתה לפי דרכם שער גבות עיניה נמי היה להם לאסור דשער קרייה רחמנא נמי דכתיב יגלח את כל שערו את ראשו ואת זקנו ואת גבות עיניו וגומ' וכל שכן פניה ידיה ורגליה דהוה להו נמי למיסרן ומאי שנא אותו שער? ואי משום דדרכן להיות מגולין האי נמי דרכו להיות מגולה? ואי לא איירו אלא באשת איש ובמסתכל ומתכוין ליהנות אטו באשת איש וברשיעי עסקינן?
...וכמה לא חלי ולא מרגיש האי גברא דקאמר לה להאי מילתא דכיון שנהגו לגלותו מימי עולם ומשנים קדמוניות ברוב תפוצות הגולה שתחת יד ישמעאל ואין בידו למחות איך עלה בלבו לאוסרו ואף אם היה אסור דאפילו באיסורא דאוריתא אמרינן הנח להם לישראל מוטב שיהו שוגגין ואל יהו מזידין כדאסיקנ' בביצה פרק המביא. וכדאיתא שם בהלכות הרי"ף זכרונו לברכה... והשתא אם בדאוריתא ובדרבנן אמרינן הנח להם כל שכן בדבר המותר שנהגו בו היתר שכל המוכיחן בזה לא בדעת ידבר ונמצא מכשילן ח"ו ועתיד ליתן את הדין.
ואלמלא דמסתפינא הוה אמינא דאפילו אותן הנשים שבאו מגורשות מארצות הערלים שהיו נוהגות לכסותו כשהיו שם אין להזהירן שלא לגלותו כיון שקבעו דירתן בכאן ואין לומר בהן דעתן לשוב לארצם... וכל שכן באלו הנשים דליכא למימ' בהו דעתן לשוב לארצם כמו שכתבנו וכל שכן דאפי' בארצן לא היו מכסות אותו משום איסור אלא שלא היה מנהג ארצן לגלותו דאפילו רוב הגויות לא היו נוהגות לגלותו. הילכך אפי' לאותן שהיו נוהגות לכסותו בארצן ראוי להניחן לנהוג כמנהג הארץ אשר גרו בה. ומעשה אמותן הקדושות בידיהן כמו שהוכחנו מההיא דפרק חזקת הבתים דלעיל ובכמה וכמה דברים הקילו רבותינו ז"ל כדי שלא תתגנה האשה על בעלה. ואין צורך באורך. נאם המעוטף באהבתך ולפרידתך קירות לבו מקרקר. משה ן' אל אשקר. נ"ר.
שו"ת רדב"ז חלק א סימן לג
שאלת ממני אודיעך דעתי על מה סמכו לאכול עופות ממולאים וכיוצא בהם כיון דאתריה דהרמב"ם ז"ל הוא והוא ז"ל אסר בהדיא וכן נראה דעת הריא"ף והגאונים ז"ל:
תשובה איברא דהרב ז"ל אסר אפי' שיהיה המילוי מבושל אבל כל האחרונים חלקו עליו ואמרו שאחר שהוא מוכשר ע"י מליחה אין לחוש וכן נהגו בכל אותם הארצות ואותם שבאו למצרים נשארו על מנהגם. ומ"מ מסתברא לי שהמילוי אשר נהגו בו בזמן הזה אפי' הרב ז"ל מודה דמותר לפי שהטעם שלו הוא לפי שהוא מצריך להשליך הבשר לתוך המים רותחין אחר המליחה כדי שיתלבן מיד כדי שלא יצא הדם ודם האיברים שלא פירש מותר וכשחללן מלא מבשר או זולתו אין המים הרותחין נכנסין לתוכן יפה והעופות פולטין ומה שבתוכן בולע. הילכך אם המילוי רפה ואין עור העוף תפור באופן שיכנסו הרותחים בתוך העוף הרי מתלבן שפיר ושוב אינו פולט דם וכן נהגו שממלאים בתוך חלל העוף מעט בשר וביצים ומיני פירות ומניחין בטן העוף פתוח ומיד נכנסים המים הרותחין בכל חלקי העוף שהרי אינו מעכב כלל וזה נראה לעין. ומה שאסרו הראשונים הוא מילוי עב שמונע המים מלכנס או שתופרים בטן העוף באופן שאין המים נכנסי' אלא מעט מעט: עוד נהגו למלאות בדרך אחרת בחזה של העוף והמילוי דחוק שם באופן שאי אפשר למים ליכנס וכיוצא בזה אין להורות בו היתר אם לא שילבנו את העוף תחלה ואת המילוי זה לבדו וזה לבדו במים רותחין ואח"כ ימלא אותם ועל דרך זה מותר בלי ספק לכ"ע. ואפי' שנהגו למלאת בדרך זה בלא ליבין /ליבון/ כלל מ"מ אין לגעור בהם. חדא דמנהג אבותיהם בידיהם. ותו כיון שמים הרותחים באין משני הצדדין של המילוי ודאי המים מלבנין אותן קודם שיפלטו לתוך המילוי שהרי המים מבחוץ ומבפנים וזה סעד נכון למנהג אבל צריך שיהיה המילוי מבושל אם הוא בשר שאם לא כן המילוי פולט והעוף בולע. והמחמיר תבוא עליו ברכה לפי שדברי הגאונים ז"ל דברי קבלה הם ולא יאכל מולייתא אלא א"כ ליבנו את הכל תחלה במים רותחין. הנל"ד כתבתי:
שו"ת הרד"ך בית יב
א שאלה יורנו רבינו אם ג' בתי כנסיות בעיר אחת תקנו תקנה בענין הרקוד עם הנשים הנשואות משום הדברים המכוערים שהיו עוברים בכל יום במחול כמעט כאלו המחול היתה קובה של זנות שהיה אומר הבחור למסדר המחול הביא לי את פלונית ואם לאו אינו מרקד, וגם כן היא היתה אומרת כן.
ובשבת אחד אירע בלבול בתוך המחול כי בעלה של בחורה אמר לאשתו אל תרקדי עם פלוני, ואחר כך מצאה בעלה מרקדת עמו ונעשה בלבול עד שהגיע הדבר בערכאות של גוים, ובראות כל הקהלות הפרצה היוצאת מזה הרקוד עמדו ותקנו ושמו חרם גמור ברוב מנין ורוב בנין עם כל החומרות שאפשר שלא ירקד אלא איש עם אשתו ואב עם בתו ואם עם בנה ואח עם אחותו ותתקיים תקנה זה קרוב לשלשה שנים
ואחר כן בעבור קטטה שעבר בין הקהילות הנזכרים מענין המס ונפרד אלו מאלו נתקבצו קצתם לומר טענות של הבל מאחר שאנו קהל בפני עצמו ואנו נפרדים מהם במס אנו רוצים להתיר ההסכמה של הרקוד בינינו והאחרי' השיבו אין אתם יכולין לעשו' כדבר הזה כי הסכמ' כזא' אין לה התרה כ"ש שאתם המעט ואנו הרוב... סוף דבר לא אבו שמוע ויתנו כתף סוררת ועברו הסכמה ורקדו ביניהם מה דינן אם יכולים המעוט לבטל בלי דעת הרוב בטוענם שהם קהל בפני עצמם?
תשובה מלתא דפשיטא היא לא צריכה רבה שאין כח ביד המעוט לבטל ההסכמ' שהסכימו ... כ"ש בנדון דידן דמגדר מלתא לכלם היא דכופין... בנדון דידן שכבר הסכימו כלם בדבר ומגדר מלתא הוא דפשיטא שחייבים המעוט לקיימה ואם ח"ו יעכבו המעוט על ההסכמה הקולר תלוי בצואר הרבים אם לא ייסרו אותם.
ב ומעתה אני אומר דאפילו אם הדין היה נותן שיכולין המעוט לבטלו מה שאין האמת כן לא טוב עשו עמי המעוט שעברו על ההסכמה קודם שירדו לדין בפני שופט שבדורם...
ועל הטענה שטענו שכיון שלא נכתבה אין בה ממש בטענה זה ודאי אין בה ממש שאין כותבין הסכמת הצבור אלא לראיה בעלמא דשטרי ראיה נינהו ולא שטרי אקניותא נינהו והכתיבה לא מעלה ולא מוריד ואל ישעו בדברי שקר...
היכא שהם ב' ב"ד בעיר אחת כבנדון סיסילייאני וקאלבריסי וכל אחד ב"ה לעצמם אלו נוהגים בכל דבר ובכל ענין כמנהגם ואלו נוהגים וכו' הוו להו כשני ב"ד בשתי עיירות והיינו טעמא דבני סלוניקי אשר היא עיר ואם בישראל... ולפ"ז אין כח לבני בה"כ אחד לכוף לבני בה"כ אחר דהוו קהל לעצמם הני מילי היכא דלאו מגדר מלתא ותקנתם לכלם היא אבל היכא דמגדר מלתא ותקנתם לכלם היא כופין דברוב בני העיר תליא מלתא לענין להסיע על קצתם וכדכתיבנא...
וגדולה מזה אני אומר דלענ"ד דאפילו אם ילכו מאנשי העיר הזאת לדור בעיר אחרת ודעתם להשתקע שם ואין דעתם לחזור לעירם אם בעיר ההיא ג"כ נמצאים בה הדברים המכוערים אשר באו בשאלה לא פקע מנייהו אסור ההסכמה והחרם שקבלו עליהם בעיר הזאת ואם ירקדו עם נשים נכריות חל עליהם איסור ההסכמה והחרם כבעיר הזאת דנראה דהסכמה וחרם כי האי שקבלו עליהם כל אנשי העיר עצמם אין המקום גורם אלא הדברים המכוערים גורמים ושנוי המקום אינו מקרע גז"ד דאקרקפתא דגברי רמי...
ולעולם אמינא דבנידון דידן שבני העיר עצמם קבלו עליהם חרם ושבועה לגדור גדר פשיטא שאפילו ילכו בעיר אחרת שהפרצה ההיא מצויה שם אם יעברו על הנדר ההוא שתקנו בחרם ושבועה הרי הם עבריינים דאין שינוי מקום קורע גז"ד של חרם זה הנלענ"ד כתבתי וה' יצילנו משגיאות וכיון שלענ"דנ שכן הוא העובר על ההסכמה ההיא ליטריקי' נחשא דאסותא לית לה ותרבץ בו האלה והמכה נחלה כי תחת ידו זאת המכשלה ויבדל מקהל הגולה וכל ישראל הכשרים יתברכו בברכה המהוללה גבוהה ותלולה וזאת תורת העולה. נאום נמוך ונבוך דוד הכהן בכמ"ר חיים הכהן ז"ל.