(א) ובקצרכם כו'... ולא יעלה על רוחך כי משלך אתה נותן לעני או כי מאסתיו מתת לו לחם כאשר נתתי לך. כי גם בני הוא כמוך. אך הוא כי חלקו הוא בתבואת' ולזכותך כונתי לתת לו חלקו מתחת ידיך. כמפורש אצלנו על פסוק (בפרשת משפטים) את העני עמך ובפסוק (פ' בהר) וחי אחיך עמך. וזהו החילו בלשון רבים באומרו ובקצרכם וצאתו בלשון יחיד באומר לא תכלה כו'. אך היא מתחלה אמר לשון רבים לומר קציר ארצכם של בעל השדה ועני והגר כי מהכל הוא לפי האמת כי חלקם שם...
You shouldn’t think that you are giving to the poor person from your own property, or that I have despised him by not giving bread to him as I have given to you. For he is also my child, just as you are, but his portion is in your produce...It is for your merit that I have intended to give his/her portion from your hand. And this is the reason why the beginning of the verse ‘When you reap’ is plural, but the end ‘you shall not reap all the way’ is singular. At the beginning it uses the plural ‘the harvest of your [plural] land,’ [‘your’ meaning belonging to] the owner, the poor, and the stranger, for in truth, their portion is there [in the field].
(א) הַפֵּאָה נִתֶּנֶת בִּמְחֻבָּר לַקַּרְקָע. בְּדָלִית וּבְדֶקֶל, בַּעַל הַבַּיִת מוֹרִיד וּמְחַלֵּק לָעֲנִיִּים. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אַף בַּחֲלִיקֵי אֱגוֹזִים. אֲפִלּוּ תִשְׁעִים וְתִשְׁעָה אוֹמְרִים לְחַלֵּק וְאֶחָד אוֹמֵר לָבוֹז, לָזֶה שׁוֹמְעִין, שֶׁאָמַר כַּהֲלָכָה:
(1) Peah [corner of the field that is given to the poor] is given while connected to the ground. From vines and palm trees, the property owner goes down and distributes [them] for the poor. Rabbi Shimon says: Also for smooth nut trees. Even if ninety-nine say to distribute and one says to plunder [i.e. to leave it for the poor to take what they can], to this one we listen for he has spoken as is the law.
(יז) בְּשָׁלֹשׁ עִתּוֹת בַּיּוֹם מְחַלְּקִין אֶת הַפֵּאָה לָעֲנִיִּים בַּשָּׂדֶה אוֹ מַנִּיחִין אוֹתָם לָבֹז. בַּשַּׁחַר. וּבַחֲצִי הַיּוֹם. וּבַמִּנְחָה. וְעָנִי שֶׁבָּא שֶׁלֹּא בִּזְמַן זֶה אֵין מַנִּיחִין אוֹתוֹ לִטּל. כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה עֵת קָבוּעַ לָעֲנִיִּים שֶׁיִּתְקַבְּצוּ בּוֹ כֻּלָּן לִטּל. וְלָמָּה לֹא קָבְעוּ לָהּ עֵת אַחַת בַּיּוֹם מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ שָׁם עֲנִיּוֹת מֵינִיקוֹת שֶׁצְּרִיכוֹת לֶאֱכל בִּתְחִלַּת הַיּוֹם. וְיֵשׁ שָׁם עֲנִיִּים קְטַנִּים שֶׁאֵין נֵעוֹרִין בַּבֹּקֶר וְלֹא יַגִּיעוּ לַשָּׂדֶה עַד חֲצִי הַיּוֹם. וְיֵשׁ שָׁם זְקֵנִים שֶׁאֵינָם מַגִּיעִין עַד הַמִּנְחָה:
(17) At three times of the day they divide up the péah portion in the field for the poor or leave it for them to pick: at dawn, at noon, and at mincha,34Late afternoon. and they do not leave anything for the poor person who does not come at these times so that there is a set time for the poor to gather together and take [what they need]. Why was there not only one set time during the day? Because there are nursing mothers who are poor who need to eat at the beginning of the day, there are poor children who do not stir during the morning and do not arrive to the field until noon, and there are old people who cannot arrive until mincha.35See Mishnah Péah 4:5.