(א) והתהלכתי בתוככם. אטייל עמכם בגן עדן כאחד מכם, ולא תהיו מזדעזעים ממני יכול לא תיראו ממני, תלמוד לומר והייתי לכם לאלהים:
I will (as it were), walk with you in the Garden of Eden as though I were one of you, and you will not be frightened of Me. One might think (that this implies) you will not fear (i.e., have no reverence) for Me. Scripture, however, states ([but] I will be your God (that is, although you will be with me in the Garden of Eden and not be frightened of Me, you will still possess reverence for me.)
(א) והתהלכתי בתוככם. פירש"י אטייל עמכם בגן עדן כו', דעתו לסלק מעל תורתינו הקדושה כל טוען ומערער האומר יש לי מקום ללון ולומר מאחר שלא נזכר בתורה עיקר השכר לנשמה, אם כן ודאי אין כח במצות אלו להנחיל עושיהם השכר הנפשי לעולם הבא, ותכלית עשייתם אינו כי אם לקבל השכר בעולם הזה האחוז בחבלי בוז וכבר נתעוררו על ספק זה שלמים וכן רבים ובאו בהיתר ספק זה שבעה דעות זכרם מהרי"א בחבורו והאריך בהם, ואני באתי לקצר בכל היכולת ולסדרם פה כדי להסתים פי דוברי עתק על תורתינו הקדושה.
(ב) הדעה האחת, הוא דעת הרמב"ם, שכל אלו היעודים אינן עיקר השכר, וכל הרעות והטובות שנזכרו כאן בפרשה זו הם מדברים מענין הסרת המונעים לבד, ורצה לומר שאם תשמור מצותי אסיר ממך כל מונעים כמלחמות וחליים ורעב ויגון באופן שתוכל לעבוד את ה' בלא שום מונע, אבל עיקר השכר של העולם הבא אינו נזכר כאן כדי שיעבוד את בוראו לשמה, ולא מחמת השכר ההוא או מיראת העונש עיין בספר המדע (הלכות תשובה טא).
Rambam in Mishneh Torah, Sefer Ha-Madda (Hilkhot Teshuvah 9:1): The rewards promised in the Torah only serve to remove impediments that could distract one from serving God. But the Torah never mentions the ultimate reward of Olam ha-Ba. Why? In order to reach the religious/intellectual level in which service towards God can be for its own sake (li-Shemah), and not for the receipt of reward or fear of punishment.
(ג) הדעה השניה, הוא דעת הראב"ע, בפר' האזינו (לבלט) וז"ל ולפי דעתי שהתורה נתנה לכל ולא לאחד לבדו, ודברי העולם הבא לא יבינו אחד מיני אלף כי עמוק הוא עכ"ל. ודעתו לפי שקשה לצייר אותו שכר כי הגשמי לא ישיג ענין הרוחני, על כן העלימה התורה דבר עמוק זה מן ההמון מרוב קוצר דעתם.
R. Abraham ibn Ezra in Parashat Ha’azinu (Deut. 32:39): not even one out of a thousand people can intellectually grasp the notion of olam-ha-ba, but the Torah was given to all the children of Israel. Keli Yaqar adds that since a physical being cannot understand the non-physical nature of olam ha-ba, the Torah simply hid mention of this from the masses, due to their feeble intellects. But the ultimate reward is in the World to Come.
(ד) הדעה השלישית, הוא דעת רבינו בחיי הזקן, זכרו הראב"ע פר' האזינו ונטה לדבריו וגם הרמב"ן נטה לדעה זו והוא, שכל היעודים שבתורה הם למעלה מן הטבע, שאין זה דבר טבעי שירדו גשמים בזמן שעושין המצות ויכלא הגשם מן הארץ כשאין עושין רצונו של מקום ברוך הוא, אמנם מה שתעלה הנפש למקום חוצבה זהו דבר טבעי אל הנשמה ואין זה בדרך פלא, ואחר שמצינו בתורה עונש כרת אל הנפש החוטאת שתהיה נכרתת ממקום חוצבה מזה יש ללמוד שאם לא תחטא שתשוב אל מלונה אל מקום אשר היה שם אהלה בתחילה, ונראה שעל זה נאמר (תהלים לזלד) קוה אל ה' וירוממך לרשת ארץ בהכרת רשעים תראה. רצה לומר באותו כרת המיועדת בתורה לרשעים תראה כי יש שכר נפשי שירוממך ה' לרשת ארץ החיים כי תעלה הנפש למקום חוצבה מדאיצטריך להכרית נפש הרשעים משם.
R. Bahya ibn Pakuda (Keli Yaqar refers to him as R. Bahya Ha-Zaqen; “the Elder.” This appellation apparently serves to distinguish him from R. Bahya ben Asher, student of the Rashba and author of a popular commentary on theTorah. This view is also cited by the ibn Ezra in Parashat Ha’azinu, and the Ramban appears to have inclined to his view as well.): The rewards of the Torah are all supernatural. For how else can the meteorological phenomenon of rainfall be dependent upon a certain people observing specific commandments? But the soul is by nature a metaphysical being, and it is not unnatural that it will (eventually) leave the body and this physical realm. Indeed a verse in Psalms (37:34) essentially states this. From the fact that only the wicked who receive karet do not merit a share in the world to come, one can deduce that as a matter of course, one who is not wicked will indeed receive a share. Hence, there was no need for the Torah to mention the obvious!
(ה) הדעה הרביעית היא, לפי שבימים ההם היו כל העולם מכחישים השגחת השם יתברך, והיו טוענים שכל הנעשה בעולם הכל בהכרח ולא ברצון רצה הקדוש ברוך הוא לאמת פנת ההשגחה על ידי יעודים אלו אשר עיניהם הרואות שכל העושה רצון בוראו מושגח לטובה בכל ההשגחות הללו, ואילו היה מייעד להם השכר הרוחני עדיין ישארו בכפירה זו כי הרוצה לשקר ירחיק עדיו, ועיקר דעת הזה הוא דעת רבינו ניסים בפר' בראשית ושרשה בספר הכוזרי (מאמר ראשון קד-קו) כשאמר הכוזרי אל החבר רואה אני שיעודי זולתכם שמנים ודשנים יותר מיעודיכם, השיבו החבר אבל הם כלם לאחר המות ואין בחיים מהם מאומה ולא דבר שיעיד החוש עליהם, אמר הכוזרי ולא ראיתי אחד מהמאמינים ביעודים ההם מתאוים לקנותה מהרה, אבל אם היה בידו לאחרם אלף שנים ושהוא ישאר בזכירת החיים ובעול העולם הזה ורוב עצבונו היה בוחר בזה עכ"ל. וזה באמת תשובה נצחת לומר שיעדה התורה הדבר אשר בו האדם חפץ מאד.
Rabbenu Nissim Gerondi, in his comments on Parashat Bereshit, utilizing an idea that is already found in R. Yehudah Ha-Levi’s Kuzari, writes as follows: at the time when the Torah was given, the nations of the world denied the possibility of Divine Providence. They also asserted that whatever was done in the world was done out of necessity, not out of choice. The Torah wished to strengthen the concept of Divine hashgahah (and of human free choice as stimulating the possibility of hashgahah) as a cornerstone of Jewish belief. Had the Torah mentioned the reward in the World to Come instead of reward in this world, people would have simply persisted in their erroneous belief. (However, by emphasizing that the fall of rainfall, for example, was not necessary but was contingent upon human action, the Torah sought to refute that view.) Keli Yaqar approvingly cites the remark of the Khazar King to his Jewish friend (the haver), to the effect that people would not mind delaying their reward in the World to Come, if they could live a little bit longer here on earth. Thus, even though the ultimate reward is in the World to Come, the Torah presented a reward that people naturally desire, and taught that it is in human power to achieve it.
(ו) הדעה החמישית היא, שקודם קבלת התורה היו עובדים כוכבים ומזלות והיו עושים להם עבודות מיוחדות כדי להמשיך מהם הברכה בתבואות ולהביא גשמים בעתם ושאר הצלחות הגוף, וכשנתן הקדוש ברוך הוא התורה ומנעם מן אותן עבודות הוצרך להבטיחם שגם על ידי שמירת התורה יזכו לאותן יעודים, ועל ידי עבודות הכוכבים ומזלות יחסרו כל אלה אבל חיי העולם הבא לא הוצרך ליעדם כי גם על ידי אותן עבודות לא היו מובטחים בו. וזה דעת רב סעדיה בספר האמונות אשר לו וגם בספר מורה נבוכים חלק ג'.
R. Sa‘adiah Gaon, in his Emunot be-De‘ot, and the Rambam in the 3rd part of his Guide for the Perplexed both write that the nations of the world at the time when Moses received the Torah sacrificed towards the stars and constellations in order to receive agricultural benefits (rainfall and the like). When God gave the Torah, He wished to wean the children of Israel away from these behaviors, and therefore emphasized that observance of the laws of the Torah will yield these benefits, whereas any sort of idolatrous worship will produce the opposite result. But He did not need to promise them anything regarding the world to come, for the nations of the world were not promised success in the World to come for their efforts in the first place.
(ז) הדעה הששית היא, שמאחר שנאמר והתהלכתי בתוככם ונתתי משכני בתוככם שזהו דיבוק השכינה אל ישראל אפילו בעולם הזה שהנשמה נסתבכה עם החומר קל וחומר שתהיה דבקה אל השכינה אחר הפרדה מן החומר, הנה כל מה שיעדו הדתות המזויפות אחר המות יעדה התורה לנו גם בחיי העולם הזה והנבואה המצויה בינינו תוכיח וזו הדעה תמצא גם כן בתשובת החבר למלך הכוזר בסוף מאמר א' מספרו והחזיק בדעה זו רבינו ניסים בדרש החדש.
The Torah actually does hint at the World to Come. For when the Torah writes such verses as I will be ever present in your midst (Lev. 26:12, the aforementioned verse upon which Rashi comments that “the righteous will walk with God in Gan Eden” ) it is referring to the propinquity between the Shechinah of God and the virtuous Jewish soul in this world. One can now utilize a qal va-homer and deduce the following; if the soul can cling to the Shechinah even in this world, surely it will be able to cling to the Shechinah in the non-physical world to come. Keli Yaqar notes that R. Yehudah Ha-Levi, at the end of the 1st Book of the Kuzari, writes how the Torah promises children of Israel rewards in the World to Come, just as the other false religions promised their adherents bliss in the World to Come, and this is seen from the words of the Prophets of the Bible as well. Keli Yaqar writes that R. Nissim Gerondi in his Derashot made this point as well.
(ח) הדעה השביעית היא, שכל היעודים הנזכרים בתורה הם לכללות האומה כי העולם נידון אחר רובו ויעוד הגשמים והתבואה והשלום וכיוצא בהם יהיה לכל ישראל כאחד, אבל שכר הנפשי לעולם הבא אינו לכללות האומה אלא כל איש בפני עצמו נידון שם על פי מעשיו,
ונרמזו במצות כיבוד אב ואם ושלוח הקן לכל איש מישראל, ודעה זו היא בספר עקרים וברמב"ן פרשת עקב (יאיג) בפסוק בכל לבבכם עיין שם. בשבעה דרכים אלו ינוסו הדוברות עתק על תורתינו הקדושה, מלבד מה שראינו בעינינו כמה גדלה חיבת ה' אל אבותינו אברהם יצחק ויעקב. ואילו היתה הצלחתם בעולם הזה סוף הצלחתם אם כן מה יתרון היה לאברהם על נמרוד הרשע כי זה מלך בכיפה ואברהם היה נע ונד כל הימים מתהלך מאהל אל אהל מגוי אל גוי, וכן יצחק ויעקב לא ידענו מה היה להם מן השכר האמיתי כי אם זה השכר המיועד לזרעם הוא סוף שכרם מה כשרון לבעליו כי אחרי מותם ינחלו זרעם את הארץ והמה יצאו מן העולם ריקם מכל עמלם, ואפילו לישראל נוחלי הארץ מה יתרון להם אפילו בזמן השלוה על כל מלכי הארץ אשר צלחו ומלכו בעולם כמותם ומקצתם יותר מהמה, אין זה כי אם שרב טוב הצפון לצדיקים הוא חלקם ונחלתם של האבות ושל כל תולדותיהם כיוצא בהם כי תורה אחת לכלם.
..(7) Finally, Keli Yaqar quotes R. Joseph Albo (Sefer Ha-Iqqarim, chapter 40), who presents an idea found already in the Ramban to Parashat Eqev (Deuteronomy 11:13) that the mundane rewards cited in the tochachah are meant for the Jewish nation as a whole. But the reward of any individual person can only be according to the (sum of his) deeds.
After mentioning these seven views, Keli Yaqar adds his observation. The Torah tells us the extent of the love of God for Abraham Isaac and Jacob. If rewards in this world was the sum total of the rewards that God would give anyone, how could Abraham claim to have had more success than Nimrod? The latter ruled over the world, whereas Abraham lived as a nomad his entire life. The same point could be made for the other two patriarchs Isaac and Jacob. It would not do, he adds, to write that that the blessings that their descendants received would constitute their blessings, for what good would that accomplish for someone after his death. The only way to make sense out of the life of the patriarchs, he concludes, is to posit the existence of a World to Come in which the righteous will indeed prosper. To be sure, he finally concludes, this portion in the World to Come was not the exclusive property of the patriarchs, it was (and is) the reward that God promises to all the righteous people through the ages, for they all possess the same Torah.