Bilam - Evil or Good?

(א) וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים אֶל בִּלְעָם לֹא תֵּלֵךְ עִמָּהֶם. אָמַר לוֹ: אִם כֵּן אֲקַלְּלֵם בִּמְקוֹמִי. אָמַר לוֹ: לֹא תָּאֹר אֶת הָעָם. אָמַר, אִם כֵּן אֲבָרְכֵם. אָמַר לוֹ: אֵין צְרִיכִין לְבִרְכָתְךָ, כִּי בָּרוּךְ הוּא. אוֹמְרִים לָהּ לַצִּרְעָה, לֹא מִדֻּבְשָׁךְ וְלֹא מֵעֻקְצָךְ. וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיֹּאמֶר אֶל שָׂרֵי בָּלָק לְכוּ אֶל אַרְצְכֶם. לֹא אָמַר לָהֶם לֹא נָתַן לִי הַמָּקוֹם רְשׁוּת לֵילֵךְ וְלֹא לְקַלֵּל, אֶלָּא, מֵאֵן ה' לְתִתִּי לַהֲלֹךְ עִמָּכֶם. אָמַר לִי, אֵין כְּבוֹדְךָ לֵילֵךְ עִם אֵלּוּ, אֶלָּא עִם גְּדוֹלִים מֵהֶם, שֶׁהוּא חָפֵץ בִּכְבוֹדִי. וַיָּקוּמוּ שָׂרֵי מוֹאָב וְגוֹ'. לְפִיכָךְ, וַיֹּסֵף עוֹד בָּלָק שְׁלֹחַ וְגוֹ', וַיָּבֹאוּ אֶל בִּלְעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּה אָמַר בָּלָק וְגוֹ' כִּי כַּבֵּד אֲכַבֶּדְךָ מְאֹד וְגוֹ', יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁהָיִיתָ נוֹטֵל לְשֶׁעָבַר, אֲנִי נוֹתֵן לְךָ. וְכָל שֶׁאַתָּה חָפֵץ וּמַה שֶּׁאַתָּה גּוֹזֵר אֶעֱשֶׂה. וַיַּעַן בִּלְעָם וַיֹּאמֶר אֶל עַבְדֵי בָּלָק אִם יִתֵּן לִי בָּלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב וְגוֹ'. מִכָּאן אַתָּה לָמֵד, שֶׁהָיָה בּוֹ שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים, אֵלּוּ הֵן, עַיִן רָעָה, וְרוּחַ גְּבוֹהָה, וְנֶפֶשׁ רְחָבָה. עַיִן רָעָה, דִּכְתִיב: וַיִּשָּׂא בִּלְעָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת יִשְׂרָאֵל. רוּחַ גְּבוֹהָה, דִּכְתִיב: מֵאֵן ה' לְתִתִּי לַהֲלֹךְ עִמָּכֶם. נֶפֶשׁ רְחָבָה, דִּכְתִיב: אִם יִתֵּן לִי בָּלָק וְגוֹ'. אִלּוּ הָיָה מְבַקֵּשׁ לִשְׂכֹּר חֵילוֹת לְהִלָּחֵם כְּנֶגְדָּן, סָפֵק נוֹצְחִין, סָפֵק נוֹפְלִין. לֹא דַּיּוֹ שֶׁיִּתֵּן כָּךְ וְנוֹצֵחַ. הָא לָמַדְתָּ, שֶׁכֵּן בִּקֵּשׁ. לֹא אוּכַל לַעֲבֹר. נִתְנַבֵּא שֶׁאֵינוֹ יָכֹל לְבַטֵּל בְּרָכוֹת שֶׁנִּתְבָּרְכוּ הָאָבוֹת מִפְּנֵי הַשְּׁכִינָה. וְעַתָּה שְׁבוּ נָא בָזֶה גַּם אַתֶּם הַלַּיְלָה. מַהוּ גַּם אַתֶּם. שֶׁסּוֹפְכֶם לֵילֵךְ בְּפָחֵי נֶפֶשׁ כָּרִאשׁוֹנִים. וְאֵדְעָה מַה יֹּסֵף ה' דַּבֵּר עִמִּי, שֶׁהָיָה מִתְנַבֵּא שֶׁעָתִיד לְהוֹסִיף לָהֶם בְּרָכוֹת עַל יָדוֹ.

(א) .... "לתתי להלך עמכם" - אלא עם שרים גדולים למדנו שרוחו גסה ולא רצה לומר שהוא ברשותו של מקום אלא בלשון גסות ולפיכך ויסף עוד בלק שלח שרים לשון רש"י ואינו נכון כי כל כבודו שיתפאר ויתגדל בדבר השם ועוד שהוא לא היה חושב שיתן לו רשות ללכת עם שרים אחרים נכבדים אבל טעמו שאין השם חפץ שילך כלל והנה בלק חשד אותו כי להרבות שכרו אמר כן ולכך אמר לו (פסוק לז) למה לא הלכת אלי האמנם לא אוכל כבדך ועל כן הוסיף שלוח שרים רבים ונכבדים להראות לו כי הוא חפץ בו מאד ונדר לתת לו הון ועושר ככל אשר יצוה ויגזור עליו ובלעם השיב להם (פסוק יח)

Rashi's comment is not correct. Bilam knew quite well that nothing,gave him more honor than conveying God's word; moreover, then was no reason for him to think that God would let him go with a more distinguished delegation. He meant simply that the Lord would not let him go - full stop. But Balak suspected him of trying to drive up the price, which explains his sending another delegation offering to reward Bilam richly. As Bilam explains in verse 18, however, money was not an issue

אם יתן לי בלק וגו' לא אוכל לעבור את פי ה' כי הוא אלקי ולא אוכל לעשות קטנה או גדולה אם אעבור את פיו כי בשמו אני עושה או יאמר לא אוכל לעבור את פיו בדבר קטן או גדול כי הוא אלקי ואני עבדו

(א) אם לקרא לך באו האנשים ... והנכון בעיני בענין הזה כי מתחלה מנעו השם שלא יקלל את העם כי ברוך הוא ולמה ילך עמהם אחרי שלא יקללם והם לא יחפצו בו לדבר אחר על כן אמר לא תלך עמהם שלא תאור את העם כי ברוך הוא ובידוע כי בלעם הודיעם את דברי האלקים ובלק שלח אליו פעם שנית כי לא האמין והוסיף לו כבוד בשרים רבים ונכבדים מן הראשונים ונדר להרבות שכרו וכבודו ובלעם ענה אותם שאין הדבר תלוי בממון ולא ברצונו רק הכל ביד השם וישאל ממנו עוד מה יצוה אותו ועשה זה כהוגן כי מה ידע הוא בדעת עליון ועצת ה' לעולם טובה והוא יורה חטאים בדרך ויודיענו מה יענה מלאכי גוי או יגיד לו מה יקרה להם בעתיד והנה השם אמר לו כבר הודעתיך כי העם ברוך הוא ולא תוכל לקללם ועתה חזרו לפניך ואם לקרוא לך בלבד באו כלומר שיתרצו בלכתך עמהם על מנת שלא תקלל את העם כאשר הודעתיך מתחלה קום לך אתם ואך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה שאפילו אם אצוה אותך לברך שתברכם ו לא תירא מבלק וזה טעם " אם לקרא " וכן היה החפץ לשם הנכבד מתחלה שילך עמהם אחרי הודיעו אותם שלא יקללם ושיתנהג בענינם כאשר יצוה כי הרצון לפניו יתברך שיברך את ישראל מפי נביא לגוים והנה היה על בלעם להגיד כן לשרי בלק ולאמר הנה הרשה השם אותי להיות קרוא לכם בלבד אבל על מנת שלא לקלל את העם ועל מנת שאם יצוה אותי לברך שאברכם ואם לא יתרצו בכך יהיו מניחים אותו כי גם בפעם הזאת השנית אמר בלק (פסוק יז) ולכה נא קבה לי את העם הזה לא יחפוץ בו להודיעו עתידות ולא לדבר אחר זולתי לקוב את העם והנה בלעם מרוב חפצו ללכת לא הודיעם זה ולא אמר להם כלום ויקם בבקר ויחבוש את אתונו וילך עמהם כרוצה להשלים חפצם על כן חרה אף ה' כי הולך הוא שאלו הודיעם לא היה הולך ועוד שהיה בזה חלול ה' כי בלכתו עמהם סתם והוא ברשות השם חשבו שנתן לו רשות לקלל להם את העם והנה חזר בו ממה שאמר תחלה "לא תאור את העם כי ברוך הוא" כפי מה שהגיד להם וכאשר יראו עוד שלא יקללם יאמרו כי אחרי כן נמלך עוד או יהתל בהם כהתל באנוש חלילה לה' מעשות כדבר הזה כי נצח ישראל לא ינחם

In my view, the correct explanation is as follows: At first God prevented him from going because he was not to curse the people. What point was there in his going if they had not other reason for him to go than to curse them? Bilan told them this, but Balak did not believe him. Bilam explained in verse 18 that is was not up to him, but in verse 19 he agreed to ask God again. And he was right to do so. Was Bilam aware of knowledge from the most High? And the counsel of the Lord is always good: "He shows sinners the way" (Ps. 25:8). God would let him know how to answer the messengers, or He might tell them what was to happen to them in the future. What God actually told him was thus: If these men have come to simply invite you, even though (as you told them) you are not going to curse Israel, then you may go with them. But whatever I command you, that you shall do. Even if I tell you to bless them, you must do so and have no fear of Balak. In fact, God's intent right from the start had been that Bilam should go with them, but under these conditions. For he wanted the Israelites blessed by this gentile prophet.

21. When he arose in the morning, Bilam saddled his ass and departed with the Moabite dignitaries. What he did wrong was not telling them that, this time as well, he would go only on condition that he not curse the Israelites, and that he would even bless them if God commanded him to do so. "If you are not willing to accept these conditions, then leave me alone." But Balak had made it clear that all he wanted Bilam for was to curse the Israelites - not to foretell the future or for any other reason. Bilam, however, was so intent on going that he simply did not say any of this to them. They took his silence for consent and assumed he was going to do what they wanted. That is why "God was incensed at his going" (v.22). He had permitted the Moabites to conclude that God had changed what he had originally said (v.12) and had given him permission to curse the Israelites. When he refused to curse the people after all, the Moabites thought that God had changed His mind once more, or that God was mocking them. Far be it for God to do such a thing! "The Glory of God does not deceive or change His mind" (I Sam. 15:29)