בספרות היהודית מכונה יחזקאל א' "מעשה המרכבה" – למרות שהמילה "מרכבה" אינה מופיע כלל בפרק. מסתבר כי המתואר בפרק זה (וכן בפרק י') הוא מרכבת יהוה, שהיא גם כס מלכותו המעופף – הביטוי ה"מוחשי" לנוכחות האל, המכונה גם "כבוד יהוה" (שמות ט"ז, ויקרא ט', מל"א ח' ועוד). כפי שהערנו במאמר אחר, מרכבה זו קשורה באופן הדוק לארון הברית שהושם במשכן במדבר ולאחר מכן במקדש הירושלמי.
אמנם כן, תיאורו של יחזקאל הוא המפורט ביותר במקרא, אך הוא מופיע גם בישעיה ו' ובדניאל ז'. גם בחזון יוחנן בברית החדשה וגם בקוראן מתוארת המרכבה, תוך הבדלים ניכרים, אשר גורמים למחלוקת רבתית.
תיאורים אמנותיים של המרכבה מופיעים החל מן המאה הרביעית לספירה באירופה הנוצרית וממשיכים להופיע אצל נוצרים ויהודים באירופה במשך אלף ומתאיים שנה; היא מופיעה גם באמנות המוסלמית של פרס והממלכה העות'מנית במאה ה15- וה-16. לאחר מכן, הופעותיה מתמעטות והולכות ובעת החדשה קיימות אך מספר קטן, בעיקר אצל אמנים יהודים.
תיאורו של יחזקאל מפורט ומורכב. למרות כך (או אולי כתוצאה מכך), אמנים לא הצליחו לייצג אותה באופן מדוייק. כולם משמיטים פרטים רבים, חלק מהם מרכזיים בכתוב אצל יחזקאל. לדוגמא, ארבע חיות הכלאים הן מן האלמנטים שאמנים התקשו לתרגם חזותית:
(ה) וּמִ֨תּוֹכָ֔הּ דְּמ֖וּת אַרְבַּ֣ע חַיּ֑וֹת וְזֶה֙ מַרְאֵיהֶ֔ן דְּמ֥וּת אָדָ֖ם לָהֵֽנָּה׃ (ו) וְאַרְבָּעָ֥ה פָנִ֖ים לְאֶחָ֑ת וְאַרְבַּ֥ע כְּנָפַ֖יִם לְאַחַ֥ת לָהֶֽם׃ (ז) וְרַגְלֵיהֶ֖ם רֶ֣גֶל יְשָׁרָ֑ה וְכַ֣ף רַגְלֵיהֶ֗ם כְּכַף֙ רֶ֣גֶל עֵ֔גֶל וְנֹ֣צְצִ֔ים כְּעֵ֖ין נְחֹ֥שֶׁת קָלָֽל׃ (ח) (וידו) [וִידֵ֣י] אָדָ֗ם מִתַּ֙חַת֙ כַּנְפֵיהֶ֔ם עַ֖ל אַרְבַּ֣עַת רִבְעֵיהֶ֑ם וּפְנֵיהֶ֥ם וְכַנְפֵיהֶ֖ם לְאַרְבַּעְתָּֽם׃ (ט) חֹ֥בְרֹ֛ת אִשָּׁ֥ה אֶל־אֲחוֹתָ֖הּ כַּנְפֵיהֶ֑ם לֹא־יִסַּ֣בּוּ בְלֶכְתָּ֔ן אִ֛ישׁ אֶל־עֵ֥בֶר פָּנָ֖יו יֵלֵֽכוּ׃ (י) וּדְמ֣וּת פְּנֵיהֶם֮ פְּנֵ֣י אָדָם֒ וּפְנֵ֨י אַרְיֵ֤ה אֶל־הַיָּמִין֙ לְאַרְבַּעְתָּ֔ם וּפְנֵי־שׁ֥וֹר מֵהַשְּׂמֹ֖אול לְאַרְבַּעְתָּ֑ן וּפְנֵי־נֶ֖שֶׁר לְאַרְבַּעְתָּֽן׃
(5) In the center of it were also the figures of four creatures. And this was their appearance:They had the figures of human beings. (6) However, each had four faces, and each of them had four wings; (7) the legs of each were [fused into] a single rigid leg, and the feet of each were like a single calf’s hoof; and their sparkle was like the luster of burnished bronze. (8) They had human hands below their wings. The four of them had their faces and their wings on their four sides. (9) Each one’s wings touched those of the other. They did not turn when they moved; each could move in the direction of any of its faces. (10) Each of them had a human face [at the front]; each of the four had the face of a lion on the right; each of the four had the face of an ox on the left; and each of the four had the face of an eagle [at the back].
למרות שברוב הציורים של המרכבה מתוארות החיות, רק לעתים רחוקות הן בעלות ארבעה פרצופים והן אינן מסודרות כפי שמתאר הנביא.
במאמר אקדמי מ1923 מאת ה. שמידט כלולה תמונה של חזון יחזקאל:
בציור זה מופיעים רבים ממרכיבי החזון. אפשר להבחין בארבע החיות, בעלות ארבעה פרצופים. כנפיהן פרוסים זה כלפי זה ו"רקיע" נשען על ראשיהן וכנפיהן (יחזקאל א' 22). מתחת לרגליהן ישנם אופנים. למעשה אלה צריכים להיות כדורים – "אופן בתוך אופן", פס' 16- וכך יוכלו לנוע בכל כיוון בלי לפנות. הכס המפואר עצמו, מעל הרקיע (פס' 26 ואילך), חסר פה, וזאת בהתאם למטרות המאמר, הדן בהקבלות בין חזונו של יחזקאל לבין ארון הברית. לפיכך, הארון הוא המחשה עלי אדמה של המרכבה, ואילו חזונו של יחזקאל מהווה תיאור של כלי התחבורה האלהית עצמו. שמידט הצליח לתאר חלק גדול מן המראה המשונה של יחזקאל. מה מנע מכמעט כל הצייר אחר לעשות כך?
תשובה חלקית מופיעה באחד מן המקורות היהודים הקדומים ביותר על המרכבה – במשנת חגיגה.
(א) אֵין דּוֹרְשִׁין בַּעֲרָיוֹת בִּשְׁלֹשָׁה. וְלֹא בְמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית בִּשְׁנַיִם. וְלֹא בַמֶּרְכָּבָה בְּיָחִיד, אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה חָכָם וּמֵבִין מִדַּעְתּוֹ. כָּל הַמִּסְתַּכֵּל בְּאַרְבָּעָה דְּבָרִים, רָאוּי לוֹ כְּאִלּוּ לֹא בָּא לָעוֹלָם, מַה לְּמַעְלָה, מַה לְּמַטָּה, מַה לְּפָנִים, וּמַה לְּאָחוֹר. וְכָל שֶׁלֹּא חָס עַל כְּבוֹד קוֹנוֹ, רָאוּי לוֹ שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם:
(1) One may not expound the topic of forbidden sexual relations before three or more individuals; nor may one expound the act of Creation and the secrets of the beginning of the world before two or more individuals; nor may one expound by oneself the Design of the Divine Chariot, a mystical teaching with regard to the ways God conducts the world, unless he is wise and understands most matters on his own. The mishna continues in the same vein: Whoever looks at four matters, it would have been better for him had he never entered the world: Anyone who reflects upon what is above the firmament and what is below the earth, what was before Creation, and what will be after the end of the world. And anyone who has no concern for the honor of his Maker, who inquires into and deals with matters not permitted to him, deserves to have never come to the world.
דיון בכתובים הללו, כולל יחזקאל א', נאסר להדיוטות. מדוע?
לא במשנה עצמה ולא בהרחבה שבגמרא קיים הסבר מדויק. אבל ברור כי בעיני חז"ל, יחזקאל א' מהווה סכנה, כפי שמסופר בחגיגה י"ג.:
וּמִי דָּרְשִׁינַן בְּחַשְׁמַל? וְהָא הָהוּא יָנוֹקָא דִּדְרַשׁ בְּחַשְׁמַל, וּנְפַקָא
נוּרָא וַאֲכַלְתֵּיהּ!
האם מותר ללמוד על ה"חשמל" (פסוקים 4 ו27)? ומה בעניין
אותו הצעיר שעיין ב"חשמל"
ויצאה אש ואכלה אותו!
חוקרים מודרניים מציעים שמכיוון שיחזקאל א' הוא הוא הטכסט המקראי האזוטרי בעיני חז"ל, קבעו שאין להתיר עיון בו אלא לחוג הרבנים.
חזונו של יחזקאל מתקרב יותר מכל טכסט מקראי אחר לתיאור של אלהים. כידוע, קיים איסור ב10 הדברות על פסלים:
(ד) לֹֽ֣א־תַֽעֲשֶׂ֨ה־לְךָ֥֣ פֶ֣֙סֶל֙ ׀ וְכׇל־תְּמוּנָ֔֡ה אֲשֶׁ֤֣ר בַּשָּׁמַ֣֙יִם֙ ׀ מִמַּ֔֡עַל וַֽאֲשֶׁ֥ר֩ בָּאָ֖֨רֶץ מִתָּ֑͏ַ֜חַת וַאֲשֶׁ֥ר בַּמַּ֖֣יִם ׀ מִתַּ֥֣חַת לָאָֽ֗רֶץ׃
(4) You shall not make for yourself a sculptured image, or any likeness of what is in the heavens above, or on the earth below, or in the waters under the earth.
למרות שיש המפרשים את הפסוק הזה כאיסור מוחלט על אמנות פיגורטיבית, לרוב מסכימים כי מדובר באיסור עשיית פסלים לשם סגידה, כפי שמתברר מן הפסוק הבא:
(ה) לֹֽא־תִשְׁתַּחֲוֶ֥֣ה לָהֶ֖ם֮ וְלֹ֣א תׇעׇבְדֵ֑ם֒ כִּ֣י אָֽנֹכִ֞י יְהֹוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ אֵ֣ל קַנָּ֔א פֹּ֠קֵ֠ד עֲוֺ֨ן אָבֹ֧ת עַל־בָּנִ֛ים עַל־שִׁלֵּשִׁ֥ים וְעַל־רִבֵּעִ֖ים לְשֹׂנְאָֽ֑י׃
(5) You shall not bow down to them or serve them. For I your God יהוה am an impassioned God, visiting the guilt of the parents upon the children, upon the third and upon the fourth generations of those who reject Me.
בכל מקרה, סביר להניח שאיסור זה גרם, אם רק באופן חלקי, לרתיעה של אמנים מתיאור מפורט של החזון. יתר על כן, התיאור רווי ניסוחים מוקשים, הפתוחים לפרשנויות שונות, כפי שנראה בהמשך.
לפיכך, נעיין עתה במגוון טיפולים אמנותיים במרכבה, מאת אמנים נוצרים, יהודים ומוסלמים, כדי לחקור כיצד הבינו את חזון יחזקאל ומה גרם להם להימנע מתיאור מדויק.
האמנות הנוצרית - על היחס בין חזון יוחנן וחזון יחזקאל
התמונה הקדומה ביותר של המרכבה שהגיעה אלינו היא פסיפס מן המאה ה5 שבכנסיית סנטה פודנציאנה ברומא, אשר נבנתה ע"י האפיפיור אינוקנטיוס א', לאחר ביזת העיר ע"י אלאריק ב410.
ארבעת מפלסיו מתארים את חסידי ישו לרגלי דמות ישובה על כס, המזוהה אצל רוב החוקרים כישו. מעל המפלסים הללו, מופיעים בניינים מרשימים המייצגים את ירושלים של מעלה או הבנויה ומעליהם, ארבע החיות המוכרות מיחזקאל א', לצדי צלב. הם מייצגים את נוכחות האל, כמו ביחזקאל. אבל במקום ארבע חיות כלאים התומכות ברקיע שעליו הכס האלהי, כאן מופיעות ארבע חיות מכונפות: אדם, אריה, שור ונשר. לפיכך, הפסיפס משקף גם את חזקאל א' וגם את חזון יוחנן ד':
6 וְלִפְנֵי הַכִּסֵּא יַם זְכוֹכִית כְּעֵין הַקָּרַח וּבְתוֹךְ הַכִּסֵּא וְסָבִיב לַכִּסֵּא אַרְבַּע חַיּוֹת מְלֵאוֹת עֵינַיִם מִלִּפְנֵיהֶם וּמֵאֲחֹרֵיהֶם׃ 7 וּדְמוּת הַחַיָּה הָרִאשׁוֹנָה כְּאַרְיֵה וְהַחַיָּה הַשֵּׁנִית כְּשׁוֹר וּפְנֵי הַחַיָּה הַשְּׁלִישִׁית כִּפְנֵי אָדָם וּדְמוּת הַחַיָּה הָרְבִיעִית כְּנֶשֶׁר מְעוֹפֵף׃ 8 וְאַרְבַּע הַחַיּוֹת שֵׁשׁ כְּנָפַיִם שֵׁשׁ כְּנָפַיִם לְאֶחָת וְהֵן מְלֵאוֹת עֵינַיִם מִסָּבִיב וּמִלִּפְנִים וְאֵין־דֳּמִי לָהֶן יוֹמָם וָלַיְלָה וְאֹמְרוֹת קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ יהוה אֱלֹהִים צְבָאוֹת הָיָה וְהוֶֹה וְיָבוֹא׃
כפי שחזון יוחנן הוא פיתוח חזון יחזקאל (תוך שילוב מעובד של ישעיה ו'), כך הפסיפס הוא פיתוח חזון יוחנן. מטרתו עשויה להיות הודיה על הצלתה האלוהית של רומא או לבטא את האמונה בהתקרבות "אחרית הימים". כמו חזון יוחנן ויחזקאל, הוא מהלל את כוחו של אלהים ונוכחותו.
הטיפול האמנותי המוקדם ביותר ביחזקאל א' עצמו הוא של הכומר ניקולס איש לירה, בספרו המכונה "הפוסטילה", שנכתב ב1330 בקירוב. בפירוש זה למקרא כולו על דרך הפשט, הוא השתמש במקורות נוצרים ויהודיים, כולל פירוש רש"י ופשטנים צפון-צרפתיים "עבריים" אחרים. בתוך מחקרו הענק, הוא משווה פרשנות לטינית (כלומר נוצרית) לפרשנות "עברית" על יחזקאל א', וכדי להבהיר את מסקנותיו, הוא משלב ציורים של החזון על פי הפירושים היהודיים והנוצריים.
למרות שלא הגיע לידינו כתב היד של ניקולס עצמו, ספרו הועתק פעמים רבות. כתב היד הקדום ביותר נמצא בספריית ריימס, והוא הופק כבר בעשור שלאחר חיבור הספר.
בעמוד השמאלי, מתואר הפירוש ה"לטיני" לחיות שביחזקאל א', ובעמוד הימני, הפירוש ה"עברי". הפירוש הלטיני קרוב לפשט: החיה האחת (המייצגת את ארבע החיות) היא בעלת ארבעה ראשים או פרצופים; לפי קריאתו, על כל רבע של כל חיה היתה יד ורגל – כלומר, ארבע ידיים, ארבעה רגליים וארבעה כנפיים לכל חיה. הפירוש ה"עברי" (של רש"י, ר' יוסף קרא ור' אליעזר מבלגנצי) מכפיל כל אחד מן הרכיבי החיות, ע"פ הניסוח המשונה של יחזקאל.
כוונתו של ניקולס בציור הפירוש היהודי היא למעשה לדמות בעלת ארבעה צדדים. אנחנו רואים פרצוף אחד של כל אחת מן החיות הפונה קדימה; הפרצופים הנוספים של כל חיה נמצאים בצדדיה האחרים של החיות, ולכן הם מוסתרים. יתר על כן, הפרשנים היהודיים מכפילים את מספר הכנפיים מכיוון שמסיקים כי היו ארבעה כנפיים בכל רבע של החיות.
בלגנצי, פשטן מן המאה ה-12, מדגיש כי הידיים והרגליים של החיות היו כדמות האדם ולכן, לכל חיה היו רק שתי ידיים ושני רגליים.
הפרשנים היהודיים התרכזו בפרטי התיאור והחזון והיו במיוחד רגישים לניסוחים בלתי נהירים: למשל "ארבעתן" בפסוקים 10, 16 ו18 לעומת "ארבעתם" בפסוקים 8 ו10; האם הכוונה לארבע החיות, לארבעת הפרצופים או לארבעת הצדדים?; ולמילת "פנים" – האם היא מציינת פרצופים, פרצוף או צד? פרשנים נוצרים, מצדם, שהתיחסו לתרגום הולגטה, שכבר "הבהיר" את השאלות הללו, רצו רק לדמיין את הכתוב ולהסיק מסקנות לגבי משמעות הכתוב ביחס לישו והנצרות. הבדל מהותי בין היהדות והנצרות מתבטאת כאן: עבור פרשנים יהודיים, ספר יחזקאל הוא בעיקר פירוש על התורה ולכן הכתוב על כל פרטיו חייב להתפרש. עבור פרשנים נוצריים, יחזקאל מטרים את ישו והברית החדשה; לפיכך, הרונימוס (מתרגם הולגטה) טוען שעיקר החזון הוא שארבע החיות מייצגות את ארבעת האבנגליונים.
בכתב יד אחר של הפוסטילה של ניקולס מ1430, נוספו אופנים גם בפירוש הנוצרים (משמאל) וגם בפירוש היהודי (מימין).
יש לשים לב שבאיור זה, לחיה על פי הפירוש הנוצרי יש רק שתי ידיים ואין לה רגליים, ואילו לחיות על פי הפרשנות היהודית יש שתי ידיים ושתי רגליים.
מה אפשר ללמוד מן ההשוואה הזאת? בניסיונו להציג את תיאורו המוקשה של יחזקאל באופן מסודר, ניקולס צייר שתי קריאות שונות של הכתוב המקראי, והעדיף מה שהוא הבחין כפשט – הפירוש היהודי! בכל זאת, אמנים המשיכו להתקשות במשימה החזותית, עקב הניסוחים המוקשים של יחזקאל שעוד הוחמרו כתוצאה מתרגומים, פירושים והכלאה עם חזון יוחנן.
הדוגמה הבאה של ציור יחזקאל א' היא של רפאל מ1518. אין גוון מאיים פה; אדרבא, הוא נושא אוירה מפוארת ומלבבת.
האל יושב על גבי הנשר ורגל אחד נשען על כנף השור; למעשה, הוא במגע קרוב עם כל ארבע החיות. רפאל הוסיף לחזון שני "פוטי", מלאכים-תינוקות, שתומכים בידי האל; אין זכר לדמויות הללו, לא ביחזקאל ולא בחזון יוחנן והן פשוט חביבי האמן. החזון כולו עטוף בענן, כיאה למראה קוסמי.
מעניין להשוות את ציורו של רפאל לתבליט שבחזית הקתדרלה בשרטר, מן המאה ה13.
בשני המקרים, ישנן ארבע חיות, כפי שמתואר בחזון יוחנן; כל חיה מכונפת והן ממוקמות באותו הסדר, כאשר האל מופיע במרכז.
אך בעוד התבליט נושא אופי אייקוני ואדוק (גוטי, פולחני, מאופק), הציור הוא נטורליסטי ושופע. הדמות המרכזית בשרטר היא הבן-הגואל ואילו רפאל מתאר את האל-האב החסון, בדומה לאל של מיכלאנג'לו. החיות נמצאות במגע ישיר עם האל אצל רפאל, אך בשרטר הם ניצבים במרחק, כאילו ביחס פורמאלי לכריסטוס הממוסגר. ולבסוף, בעוד הדמויות בשרטר קיימים במרחב בלתי מוגדר, רפאל תיאר אותן בענני השמיים מעל נוף ארצי. לפיכך, למרות שרפאל נזקק אולי לאותם הדפוסים החזותיים כמו בתבליט בשרטר, הוא שינה את התמונה השלוה של מלך היקום לביטוי נמרץ של נוכחות האל בעולם.
היסטוריון הדתות הנודע, ג'וסף כמפבל, מציע כי ארבע החיות בשרטר מייצגות את הזמן והמרחב האנושי. הן סובבות את הדמות הקדושה במרכז, המייצגת את הזמן והמרחב הנצחי. בסיכום, רפאל מתאר את חזון יחזקאל כמראה דרמאטי שאינו קשור לסימבוליות שקמפבל מיחס לתבליט בשרטר.
ציורו של ויליאם בלייק "הסערה" מ1803 חורג באופן משמעותי מן האיקונוגרפיה והפרשנות המקובלות לגבי מעשה המרכבה.
החזון המקראי היה אצל בלייק לסמל הדמיון האמנותי האנושי. בהתאם לכך ובניגוד לכל האמנים האחרים, הוא תיאר את ארבע החיות של יחזקאל כבעלי פרצופים אנושיים לחלוטין.
במרכז הציור מופיע ראש ה"כרוב", פרצוף אחד של החיות בעלות ארבעת הפרצופים. במרום יושב האל על כסו; גם בחזון של יחזקאל וגם בתיאולוגיה של בלייק, זוהי דמות משנית. האלוהי והאנושי משתלבים יחד בציור של בלייק, כאשר הקדוש מוקף מין הילה והוא נשען על כתפי הכרוב. לפיכך, ראש הכרוב הוא חלק מן התחום הקדוש – אחד הם. יצירתיות היא החיבור בין שני התחומים.
האמנות העממית של ויליאם ה. ג'ונסון מביאה אותנו באופן דרמאטי אל המאה ה-20. יחד עם הגדרתו כאמן נוצרי הוא מושפע מאד מן הדתות האפריקאיות ולכן יחסו לדימויים של יחזקאל עובר שינוי מהותי.
תנועה מתמדת מאפיינת את הציור הזה: אופנים המייצגים את נוכחות האל, מלווים בשק ומטה, שמש וירח בתנועתם ואפילו אוטובוס זעיר. אבל לא לו האוטובוס – הוא רץ או רוקד לפי מקצבו הוא וגם שר.
הוא האמן הוא יחזקאל: לאפרו-אמריקאי, כמו לישראל בגולה, אין מולדת ואין תקוה, לפני החזון.
השראת הציור אינה הכתוב בספר יחזקאל אלא מילות שיר "נשמה" מסורתי:
יחזקאל ראה את האופנים
מעלה מעלה במרום
והאופן הגדול נע בכוח האמונה, אה אדון;
והאופן הקטן נע בעזרת השם;
באופן באופן, אה אדון
מעלה מעלה במרום.
מדוע היה האופן למרכיב כה מרכזי בשיר ובציור? חוקרים סבורים כי מקור הדימוי הוא סמל חשוב בדתות אפריקאיות שמהן ניזונו העבדים האפרו-אמריקאיים.
לפיכך, ג'ונסון פירש/חידש את סמלי חזונו של יחזקאל, בהתאם לרקע ולצרכים שלו.
רק ציור אחד באוסף שלנו מדגיש את האופנים בצורה דומה. זהו ציור מכתב יד מן המאה ה-15 של חיבור פופולרי בשם המקרא ההיסטורי.
בניגוד לציורו של ג'ונסון, ארבע החיות מופיעות פה, כל אחת בנפרד, כפי שמתואר בחזון יוחנן ולא לפי יחזקאל. הנביא מחזיק במגילה, המזהה אותו כמחבר הספר. האל מרחף בעננים מעל, אולי מעל לרקיע המתואר ביחזקאל. זהו ציור שהוא כולו חמד, ללא ההכבדות התיאולוגיות. אולי האופנים פה מייצגים את המרכבה כולה, העומדת להמריא למסעה השמימי.
הדמות הערירית של ג'ונסון מתחברת למרבה ההפתעה לדמות היהודי הנודד של שאגאל. בשני המקרים, מתואר אדם בודד המשוטט בליווי שקו ומטהו.
בשני המקרים יש התגלות. אבל יחזקאל של ג'ונסון רוקד ומפזז בראותו המרכבה; ואילו יעקב של שאגאל מפנה עורף להתגלות, כי הוא בורח מפני הסולם, המלאכים והעיירה היהודית באופק. המקרא עוסק תדיר במפגשים בין האל ואנשים, אשר מגיבים במגוון רגשות: אימה, פחד, תקווה וששון. שני האמנים הנדונים היו בני אותה התקופה אך יצאו מהקשרים תרבותיים שונים לחלוטין, ובכל זאת יש התכתבות בין טיפוליהם בגלות והתגלות.
שאגאל יוצא מעיירות מזרח אירופה ונושא על גבו תולדות הרדיפות והבריחה; רקעו ספרותי והיסטורי. רקעו של ג'ונסון האפרו-אמריקאי הוא על פה. חווית הקדוש שלו מזמנת אכסטזה, ריקוד, מוזיקה נוגה. אין כאן רקע ספרותי פחות – אבל שונה להפליא.
יחזקאל של ג'ונסון הוא גבר שחור, המשתחרר מן העבדות. יעקב של שאגאל הוא יהודי שיוצא שוב לגלות. שניהם קרבנות רדיפה.
פרשנות יהודית חזותית על מעשה המרכבה
בעמודים האחרונים של תנ"ך אמבוריזיאנה המאוייר, מן המאה ה-13, מופיעים שלוש תמונות יוצאות דופן, המייצגות את סעודת הצדיקים שתיערך בקץ הימים.
למטה בצד שמאל נראה שולחן ערוך, עם אורחים וכלי נגינה. למעלה, תפריט הסעודה: הלויתן, הזיז (ציפור מיתולוגי) והבהמות. אין כאן ארוחה טבעונית!
בימין ישנה רק תמונה אחת: היקום הבנוי מעגלים מעגלים ובמרכז גרמי השמיים (שמש,ירח וחמישה עשר (!) כוכבים). בפינות מופיעות חיות יחזקאל. אבל לכל חיה רק פרצוף אחד, כבחזון יוחנן במקום דמויות הכלאים. בעוד חריגה מתיאורו של יחזקאל, מוחלפת דמות האדם בתרנגול, כנראה כדי להימנע מציור אנושי, בדומה למצוי בהגדת ראשי הציפור, מאותה התקופה.
חוקרים מציעים כי שלוש התמונות מתבססות על סעודת הצדיקים המתוארת באלפא ביתא דרבי עקיבא. סעודה זו מלווה בריקוד השמש, הירח, הכוכבים וגלגל המזלות (כאן מוחלף בחיות יחזקאל).
פירוש אחר לציור זה של גרמי השמיים וחיות יחזקאל הוא שמתוארת פה בריאת העולם. המעגלים הסובבים את גרמי השמיים מזכירים תיאורים של היקום באיורים מימי הביניים.
וכן קיים דמיון מבני לגלגל מזלות בפסיפסי בתי כנסת, כגון בית אלפא, שבהם מופיעים דמויות המייצגות את עונות השנה בפינות ואל השמש הליוס ומלוויו במרכז.
לפיכך, שלוש התמונות מהוות סיכום קוסמי בסוף תנ"ך אמברוסיאנה.
תיאור מתמיה של המרכבה, המורכב מאותיות זעירות (מיקרוגרפיה), מופיע כהקדמה לספר יחזקאל בכתב יד של התנ"ך שהופק בגרמניה במאה ה-13.
האותיות הזעירות, מרכיבות את המסורה (הערות על הטכסט) לספר יחזקאל והן מעוצבות לצורות של נשר, אדם, שור ואריה. בדומה לכתב יד אחר מאותה התקופה ואותו המקום, החיות מסודרות בשורה, בניגוד למקובל באמנות היהודית על המרכבה, ששם הן בפינות מלבן. מעניין שדמות האדם לבושה כאביר, כנראה בהתאם למדרש
צורת יעקב החקוקה תחת כסא הכבוד נראית לו בחלון ושער השמים ולזה כתב מידי אביר יעקב
(ב) והעידו להם מה עדות אתם רואים מה אני עושה לקלסתר פניו של יעקב אביכם שהיא חקוקה על כסא כבודי כי בשעה שאתם אומרים לפני קדוש קדוש קדוש כורע אני עליה ומנשקה ומחבבה ומגפפה וידי על זרועותי בשעה שאתם אומרים לפני קדוש קדוש קדוש ה' וגו':
הדוגמה הבאה שלנו לאמנות יהודית על המרכבה באה ממחזור לייפציג, שנוצר כמה שנים בלבד אחרי המיקרוגרפיה.
מחזור לייפציג, וולרס 1102/I, עמוד 31, 1320
ארבע החיות מופיעות כרגיל בפינות המלבן, שבמרכזו המילה "אל" ומאזניים המסמלים את הצדק האלהי. הציור מלווה את הפיוט "אל מתנשא", הקדמה מיוחדת לפרשת שקלים שבה מתואר מפקד בני ישראל במדבר. מפקד זה מהווה בסיס לתרומת חצי השקל למשכן ע"י כל מבוגר. לפי הפיוט, המפקד קשור גם לכפרת בני ישראל ולבחירתם. ארבע החיות מרחפות מסביב לכסא הכבוד של האל-השופט ומרננות לו תשבחות.
קפיצה עצומה מביאה אותנו מימי הביניים למאה ה-20, שבה אנו מוצאים את המרכבה ביצירות של שני יהודים.
ארצ'י רנד, שלמה כ"ץ,
60 ציורים מן התנ"ך, 2016 חזון יחזקאל, 1979
שלמה כ"ץ וארצ'י רנד הם שני אמנים יהודיים חילוניים שמטפלים בנושאים דתיים. כ"ץ שגדל בישראל, מאמץ את התבנית הנוצרית המסורתית של ארבע חיות מסודרות במלבן סביב דמות אלהית מרכזית והכול מחובר בקשת בענן. הוא מוסיף גם שלושה (!) אופנים. הדמות האדומה הגדולה במרכז והקשת בענן חורגים מן האיקונוגרפיה המסורתית.
באופן דומה, ציורו של רנד מתמקד בפיצוץ אדיר, שהאמן מזהה כקשת בענן. בתוך האזור האדום המרכזי, חיות הכלאיים מופיעות במעורפל ליד האופן בתוך אופן. כמו בציור של כ"ץ, הנביא עצמו צופה בחזון מן הצד. הפיצוץ התחתון משתקף בעולם עליון ובו דמות מעורפלת של הקדוש ויד שמימית היוצאת מן העננים אוחזת מסמך או ספר. בועת הדיבור הופכת את הציור העל-טבעי לקומיקס.
ציורים מוסלמיים של המרכבה
מרכבת האל מופיעה גם באמנות המוסלמית, במיוחד בכתבי יד מאויירים של חיבור מן המאה ה-13 המכונה עג'איב אל-מח'לוקאת (פלאי היקום) מאת קזויני.
עמוד 94, 1650 - 1700
דוגמה זו, מכתב יד מן המאה ה-17, מתבסס על מובאות מן הקוראן ומן הפרשנות עליו. לפי מקורות אלה, כס המלכות של אללה נישא על גבי מלאכים:
קוראן 69 (הוַּדאית)
יג. וּבְהִתָּקַע בַּשּׁוֹפָר תְּקִיעָה אַחַת: יד וְנִסְּעוּ הָאָרֶץ וְהֶהָרִים וְנָדַקּוּ הִדּוֹק פַּעַם אַחַת: טו בַּיּוֹם הַהוּא תָּחוּל הַחָלָה:3305 טז וְנִבְקְעוּ הַשָּׁמַיִם3306 וְהֵמָּה בַּיּוֹם הַהוּא מִתְפּוֹרְרִים: יז וְהַמַּלְאָכִים עַל קְצוֹתֵיהֶם3307, וְנָשְׂאוּ אֶת כִּסֵּא אֱלֹהֶיךָ עֲלֵיהֶם בַּיּוֹם הַהוּא שְׁמוֹנָה:
ג'לאל אל-דין אל-סויוטי, מסורות על מלאכים
... והב אבן מונבה מסר: נושאי הכס – הנושאים אותו הם ארבעה מלאכים, לכל אחד ארבעה פרצופים וארבע כנפיים, שני כנפיים מכסים את הפרצוף, כדי שלא יראו את הכס ויתעלפו, ושני כנפיים לעוף. רגליהם מגיעות אל הארץ והכס נישא על כתפיהם. לכל אחד פרצוף שור, פרצוף אריה, פרצוף אדם ופרצוף נשר. הם אינם אומרים דבר, מלבד: קדוש, יהוה צבאות, מלא כל הארץ כבודו.
כפי שאפשר לראות, ישנו הבדל בין שני המקורות – הקוראן מזכיר שמונה מלאכים ואילו המסורת המאוחרת מדברת על ארבעה. חוסר התאמה זו מוסבר בספר של קזויני: בעולם הזה יש רק ארבעה, אך ביום הדין יהיו שמונה.
בכל מקרה, כפי שכבר ראינו בקשר לאמנות היהודית והנוצרית על המרכבה, הטכסט והציורים אינם מותאמים – בעוד הכתוב דומה מאד ליחזקאל, הציור דומה לחזון יוחנן.
התבנית המלבנית מזכירה את שרטר וציורים נוצרים אחרים, אבל סדר החיות שונה. גם האדם וגם הנשר מכונפים, ואילו השור והאריה אינם. כל הארבע בתנועה, כפי שאשפר לצפות מנושאי המרכבה-הכס.
סיכום
במקרים מסויימים, חזונות מקראיים מלווים בהסבר לגבי משמעותם, כמו בירמיה א' ועמוס ז'. בירמיה, מקל השקד מוסבר ע"י אלהים כאות לנוכחותו והגשמת דברו הקרבה. בעמוס ז', האל מסביר כי האנך מסמל את הדין.
במקרים אחרים - למשל חלום יעקב על הסולם בבראשית כ"ח והסנה הבוער של משה בשמות ג' – אין הכתוב מסביר את החזון. יחזקאל א' שייך לקבוצה שנייה זו – אין הכתוב מסביר את פשר החזון. בכל המקרים האחרונים, לאחר החזון ישנו נאום אלהי שאינו קשור, כביכול, לחזון. לפיכך, על הקורא להסביר את החזון – והסברים כאלה קיימים למכביר. הנצרות הקדומה קיבלה את התנ"ך כקדוש, אבל פירש אותו ע"פ צרכיה ומטרותיה. יוחנן איש פטמוס, מחבר בן המאה ה-2 של חזון יוחנן, שכתב את חזון יחזקאל ושינה מספר פרטים. מכיוון שתיאורו של יוחנן פשוט מזה של יחזקאל אבל בודאי מתאר אותו החזון, אמנים הרגישו בנוח בציור חזון יחזקאל ע"פ יוחנן. במרוצת הזמן, אמונת הכנסיה גרסה שהחיות הן בעלי האונגלונים. למרות כך, מסתבר שגם בקרב אמנים נוצריים, יש הבדלים משמעותיים בין הפרשנויות החזותיות של החיות.
אמנים יהודיים בימי הביניים התקשו לתאר את המרכבה. בעדות רבות, היתה רתיעה מדמויות פיגורטיביות בכלל; הייתה רתיעה מיוחדת לגבי ישויות שמימיות. גם בקרב יהודים היו פירושים שונים מאד לגבי משמעות חזון יחזקאל. ולבסוף, המרכבה הייתה לאחד מן המוקדים העיקריים של הקבלה, תחום שהוגבל ליחידי סגולה. קרוב לודאי, השפיעה תקשורת בין תרבותיות באירופה של ימי הביניים על העיצוב האמנותי היהודי של המרכבה.
האיסלאם גם הוא אימץ את הרעיון והדימוי של הכס השמימי: איורים שלו מופיעים במספר ספרים וכתבי יד מסוף ימי הביניים והם קרובים באופן מובהק לאיקונוגרפיה הנוצרית, למרות הבדלים ניכרים בתפיסות הדתות השונות.