אליהו הנביא באמנות

אליהו הנביא הינו אחת מן הדמויות המוכרות ביותר בכל רובדי הספרות היהודית, מימי המקרא, דרך ספרות המדרשים של חז"ל והקבלה, ועד לאגדות העם והמחזאות העברית המודרנית. גם במסורת הנוצרית והמסורת המוסלמית, זוכה אליהו למעמד חשוב.

סיפורי המקרא על אליהו הנביא (מל"א י"ז-י"ט, כ"א; מל"ב א'-ב') מציגים אותו כ"איש אלוהים" הזוכה לחסד אלוהים מיוחד וניחן בכוחות על-טבעיים, ומציינים בעיקר את יכולתו להופיע ולהיעלם להרף עין (מל"א י"ח; מל"ב א;ב). בכמה הזדמנויות הוא מבצע נסים, גם לפני ציבור גדול וגם באופן פרטי. הוא בין הראשונים שמביא בצורת על ארץ ישראל וסביבתה (מל"א י"ז) ומוריד אש מן השמים אל עולתו בהר הכרמל (מל"א י"ח). והוא בין האחרונים שמחיה את בנה של אישה נוכרית (מל"א י"ז). חלק מן המעשים הללו נעשה לכאורה על דעת עצמו ובכוחו, חלק אחר קשור בתפילה שנשא.

בכל אלה מופיע אליהו כנציג המובהק של הקנאות לאמונה הישראלית הצרופה, שלא התירה כל שילוב או פשרה עם תרבויות אחרות, ועם התרבות הכנענית-הפניקית בפרט. אליהו מתעמת עם אחאב מלך ישראל, בעיקר סביב עימות דתי זה (מל"א י"ז; מל"א י"ח). אך גם בפרשת כרם נבות (מל"א כ"א), העוסקת באמות המידה המוסריות של השלטון, עומד הנביא מול המלך כמאשים וכקנאי.

במל"ב ב', אליהו שוב זוכה למעמד מיוחד במינו כאשר הוא עולה לשמים ב"רכב אש וסוסי אש" (מל"ב ב') ואילו משרתו-תלמידו אלישע מקבל את אדרתו כסימן למעמדו כיורש.

דמותו של אליהו מופיעה גם מחוץ למקבץ הסיפורים בספרי מלכים על חייו ופועלו. הכוונה לפסוקים בספר מלאכי (ג' 23 - 24):

(23) הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם יהוה

הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא:

(24) וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם פֶּן אָבוֹא

וְהִכֵּיתִי אֶת הָאָרֶץ חֵרֶם:

לפי פסוקים אלה, לאליהו נועד תפקיד חשוב לקראת "יום יהוה", המתפרש בדרך כלל כמרכיב של העידן האידאלי שלעתיד לבוא.

אף על פי שקיימת נימה ביקורתית כלפי אליהו בחלק מדברי חז"ל עליו, הוא בדרך כלל נתפס במסורת היהודית כדמות חיובית ביותר, הפוקדת את עם ישראל לדורותיו, מיטיבה עם העם בשעות צרה, מגלה סודות אל חכמי המשנה והתלמוד והיא שתבשר את ביאת המשיח. גישה זאת באה לידי ביטוי במדרשי חז"ל, בפרשנות היהודית בימי הביניים ובפולקלור, וכן בספרות הדתית הנוצרית והמוסלמית.

ההתייחסות העיקרית אל אליהו במדרשים מתמקדת בתפקידו לעתיד לבוא. תפקיד זה נובע בעיקר מן המסורת שבספר מלאכי ג', הרואה באליהו את מבשר בואו של המשיח. בעקבות התפתחות הרעיון המשיחי בימי בית שני, התחזקה מסורת זו והפכה לתפקידו העיקרי של אליהו.

התקוות המשיחיות הללו הולידו, כנראה, גם תפקיד חשוב נוסף לאליהו: מי שמביא עזרה לנידחי ישראל באשר הם. תכונה זו מודגשת באופן מיוחד באגדות עם יהודיות. פן נוסף של עזרתו של אליהו מתבטא בתפקידו בטקסי ברית המילה, הנלמד גם הוא מתוך אזכור הכינוי "מלאך הברית" במלאכי ג' 1.

עלייתו של אליהו השמיימה (מל"ב ב' 1 - 12) זוכה, באופן מפתיע למדי, לטיפול מועט במדרשים ובפרשנות חז"ל וקיימת נטייה להצניע את הפרשה הזו. רד"ק, למשל, מתפלמס בעיקר עם אותם הפרשנים שסברו כי אליהו נכנס לגן העדן בגופו הגשמי. מדרשים אחדים משווים את עליית אליהו לעלייתו של משה, אך מקורות אחרים מכחישים כליל את דבר עלייתם של השניים. רתיעה זו מסתברת מתוך החשש להפוך כל דמות אנושית, נערצת ככל שתהיה, לדמות שסוגדים לה.

יש בידינו יצירות אמנות יהודיות שמטפלות בדמות אליהו מתקופת התלמוד ועד העת החדשה; היצירות האלה משקפות גם את הזיקה היהודית הכללית אל אליהו וגם את הלכי הרוח של התקופות השונות. לדוגמה, בין ציורי הקיר של בית הכנסת של דורה אירופוס (244 - 256 לספירה) שרדו שלוש תמונות מסיפורי אליהו, וכנראה היו תמונות נוספות שלא השתמרו.

תמונה אחת עוסקת בסיפור החיית בן הצרפית (מל"א י"ז 17 – 24).

דורא אירופוס, החיית בן הצרפית

בתמונה זו, האלמנה (בצד שמאל) מוסרת לאליהו את בנה המת. יש לציין כי טשטוש פרצופי השניים ולבושה השחור של האלמנה - מציינים את האבל על מות הילד. במרכז, מחזיק אליהו בילד ועומד לקום מן המיטה לאחר שהחיה את הילד בעזרת יהוה (מיוצג באמצעות היד המושטת מלמעלה). ובצד ימין, האלמנה, הפעם לבושה בהידור, מחזיקה בשמחה בבנה החי (וכאן הפרצופים שלה ושל בנה נראים בבירור).

שתי התמונות האחרות שהשתמרו בבית הכנסת של דורה אירופוס עוסקות במעמד הר הכרמל. בתמונה שלפניכם נראים נביאי הבעל עומדים מסביב למזבח שעליו מונח קורבן ללא אש.

דורא אירופוס, כשלון נביאי הבעל

המרכיב המיוחד בתמונה זו הוא דמות קטנה העומדת בפתח בחלק התחתון של המזבח, ולרגליה נחש גדול העומד להכיש אותה. מסתבר כי זהו ביטוי חזותי למדרש המספר, כי אדם מבני ישראל שכפר בדת ישראל תכנן להצית אש בעולתם של נביאיי הבעל, אך מזימתו סוכלה על ידי הכשת נחש שנשלח משמים. כדי להדגיש את אוזלת ידם של נביאי הבעל העמיד אותם הצייר בשורות מקבילות וריפה את ידיהם.

התמונה השלישית מדורה אירופוס מתארת בצדה הימני אנשים השופכים מים על הזבח, לפי מצוות אליהו (פסוקים 34 – 35) ובצד שמאל, את הצלחתו של אליהו בהורדת אש משמים, למרות המים.

דורא אירופוס, קרבן אליהו

חוקרי תולדות האמנות סבורים, כי ציורים אלה מבטאים את המקום החשוב של אליהו בתקוות המשיחיות של עם ישראל לגאולה מלחץ הגויים.

חשיבותו של אליהו הנביא בציורי דורה אורופוס מתפרשת בתוך המגמה הכללית הנראית בציורי בית כנסת זה מתקופת התלמוד: תקווה עזה לגאולת עם ישראל ממצבו הנדכא וחזרתו לימי הזוהר, סביב בית המקדש, דוד המלך כמשיח ואליהו הנביא כמבשרו.

גישה אידאולוגית זו עולה מתוך השוואה לגישתו הדרמטית של רמברנדט, המדגישה את עמידתו של אליהו כיחיד מול רבים:

רמברנדט, המשפט על הר הכרמל, 1647

האמנות היהודית המסורתית, מימי הביניים ועד לעת החדשה, מתייחסת בעיקר אל תפקידו של אליהו כמבשר המשיח וכסנדק הרוחני בשעת ברית המילה. דמות המבשר מתוארת במיוחד בהגדות מאוירות כליווי לטקסט התפילה "שפוך חמתך על הגויים".

אולם כפי שאפשר לראות, אין בציור התייחסות לאיבה הקשה נגד העמים המתבטאת בכתוב, אלא בעיקר התייחסות לתקווה הקשורה בבוא המשיח; כאן מתואר אליהו רוכב על חמור, כאשר בני משפחה יהודית רכובים מאחוריו. גם אמנים יהודים מודרניים ציירו את אליהו בדמות זו.

מרק פודואל, זיגמונד פורסט,

בשתי הדוגמאות למעלה, מופיע אליהו כשהוא תוקע בשופר יחד עם המשיח, רכוב על חמורו, וכן ירושלים כזירה לבוא המשיח.

משמאל, המאייר זיגמונד פורסט מתאר את אליהו בקווים עבים ומודגשים ומגדיל אותו לממדים על-אנושיים, כשהוא מרחף בשמים מעל הדמות המשיחית המיוסרת.

לעומתו, פודואל (מימין), בעזרת קווים עדינים ומבנה מעוגל יוצר מראה של חזון, ומקטין את אליהו ומציגו כמלווה הצועד לפני משיח אצילי; דמויות קטנות אלה מצטרפות לסמלים זעירים נוספים כגון אריה וכבש (ישעיה י"א), רימונים וידיים מברכות לשלום. העיקר אצל פודואל הוא שערי ירושלים, שהם מרכיב משני אצל פורסט.

אם כן, שני האמנים נותנים לדמותו של אליהו כמבשר המשיח משמעויות שונות: פורסט, הפליט מפני הנאצים, מבטא את התקווה לקץ יגון הגולה ואילו פודואל, בשנות ה-70 מצפה לעתיד המתאפיין בשלום.

אותו הקטע בהגדה לפסח שימש מקור השראה לאמנים יהודים שיצרו כוסות אליהו, המבטאים בעיקר רגשי הידור ותפארת. אותם הרגשות מתבטאים גם בכיסאות אליהו.

נוכחותו המתמדת של אליהו קשורה גם כן למסורת, שהנביא לא מת אלא נלקח השמימה בעודו בחיים. לפיכך, הוא פוקד את יהודי כל הדורות גם בעת צרה וסכנה וגם בעת שמחה, וגם היום משגיח על יחסי ישראל ואלוהיו, דרך השתתפותו בטקס המכונן של ברית המילה.

השתתפות זו מתבטאת בכיסא אליהו (ראו בתמונות למעלה) – בתמונה משמאל - ממכלול רוטשילד, שנוצר באיטליה בימי הרנסנס, ומימין - בצילום של כיסא אליהו שנבנה בארץ ישראל במאה ה-19.

אצל הצייר היהודי המודרני, מרק שאגאל, דמותו של אליהו, כמשגיח על היהודים ומלווה אותם בכל הדורות, מתמזגת בדמות היהודי הנודד:

מארק שאגאל

1914-1916

בתמונה מימין - הדמות עם השק והמקל, המרחפת מעל העיירה היהודית ויטבסק, אינה מזוהה; היא עוברת מעל הדרך המושלגת מכיוון כנסייה רוסית מרשימה אל עבר בית גדול, מסוגר וללא חלונות (כנראה בית כנסת). באופן הזה מדגיש הצייר את המצב הפגיע של היהודים בימי ילדותו, שכמוהו - עמדו להיות פליטים. מסתבר, לפיכך, שהדמות המרחפת היא היהודי הנודד בתמונה משמאל, מזדהה הדמות המרחפת שמניפה את ידה בברכה בתור אליהו הנביא (כאן, ללא כל משא אלא בלוויית ספר תורה). בשני המקרים, זוהי דמות המשגיחה על היהודים מלמעלה, על פי המסורת היהודית.

בהשפעת מסורות האמנות הנוצריות, שאליהן נחשף לאחר הגיעו לפריז, צייר שאגאל גם סיפורי אליהו שלא זכו להתייחסות באמנות היהודית, כגון, האכלתו על ידי המלאך (בתמונה מימין) ועלייתו השמיימה (בתמונה משמאל).

מרק שגאל

דמותו המקראית והמדרשית של אליהו השפיעה רבות הן על הנצרות והן על האסלאם, אך באופנים שונים מאוד.

מתוך שורשיה ביהדות של ימי בית שני, ספגה הנצרות עניין רב בתפקידו של אליהו כמבשר המשיח. בכמה קטעים מן הברית החדשה (יוחנן א' 19 ואילך) משתקפת האמונה כי יוחנן המטביל היה למעשה גלגול של אליהו הנביא. כמו כן, פרשיות שונות מחיי אליהו שפורשו כהטרמות לחיי ישו זכו לעניין רב ולביטויים אמנותיים רבים. למשל, שני הסיפורים על האכלת אליהו בידי שמים במדבר (בנחל כרית ובדרך לחורב) הזכירו לציירים נוצרים את שהייתו של ישו במדבר.

אמן בלתי ידוע, דירק באוטס,

ארה"ב, המאה ה19 1464 - 1468

בדמותו של אליהו בסיפורים הללו, מצאה הנצרות הקדומה גם אב טיפוס לנזיר המתבודד במדבר כדי להתרחק מגשמיות היישוב.

החסד האלוהי שלו זכה איש האלהים דווקא במדבר קסם לאמנים נוצרים בכל הדורות.

מימין - הצייר דירק באוטס דמיין בשנת 1464 נוף מאוד לא הולנדי כרקע להאכלת אליהו על ידי מלאך, סיפור שהתפרש במסורת הנוצרית כהטרמה ל'סעודה הקדושה' (הטקס המרכזי בפולחן הנוצרי, שנוסד על ידי ישו בסעודה האחרונה שלו).

משמאל - צייר אמריקני בלתי ידוע מן המאה ה-19 תיאר את אליהו החסון - אבטיפוס החלוץ הבודד - ניזון בחיק הטבע, הנראה אמריקני למדי.

תנ"ך הדוכס מאלבה, עורבים מכלכלים את אליהו/עם

הצרפית, 1430

אל שני הסיפורים האלה מצטרף סיפור האכלת אליהו בידי האלמנה בצרפת (מל"א י"ז). בדף מאויר זה מתנ"ך הדוכס מאלבה, מתוארים שני האירועים יחד.

בימי הביניים אחדים מציורי המפגש עם האלמנה בצרפת מבטאים את הפרשנות הנוצרית הרואה בה ובבנה הטרמות למריה הקדושה ולישו.

פמוט מסנט אומר, ביבליית העניים,

אליהו עם הצרפית, 1170 אליהו והצרפית, 1455

נראה כי אמנים אלה ציירו את הסיפור על פי פרשנותו של אוגוסטינוס הקדוש למל"א י"ז 12 ("...וְהִנְנִי מְקֹשֶׁשֶׁת שְׁנַיִם עֵצִים"), ולפיה רומז הכתוב לשני קורות העץ של צלבו של ישו. ציירים אחרים מדגישים את רחמנותה של האלמנה או את חסדו של אליהו במעשה הנס.

כמו כן, החייאת הילד של האלמנה הושוותה לתחיית אלעזר (יוחנן י"א 41 – 44).

חיי ישו, החיית בן הצרפית והחיית אלעזר, 1440

גם סיפור עלייתו של אליהו השמיימה (מל"ב ב' 1 - 12) זכה לעתים קרובות להתייחסות אצל אמנים נוצרים. כפי שכבר ראינו, סיפור זה גרם לאי נחת בקרב יהודים רבים; אך בנצרות, התפרש סיפור העלייה השמיימה שוב כהטרמה לעלייתו של ישו השמיימה לאחר מותו (מרקוס ט"ז 14 – 19) וכבטוי לתחיית המתים בכלל.

בהתאם לכך, בארון מתים נוצרי קדום מופיע סיפור עלייתו של אליהו. בתמונה - הנביא נראה עומד במרכבת האש ומניף את אדרתו, ואילו יורשו אלישע עומד למטה ולשמאלו, בציפייה ובהערצה.

גם בקוראן (ל"ז, 123 - 132) מופיע אליהו כמטרים, הפעם למוחמד. אך שם מודגש הדמיון בתפקידו כנביא שהתנגש עם עם קשה עורף וזכה, על כן, להוקרה אלוהית. מלבד זאת, מתמזג אליהו בדמות האגדתית של אל-חאדר. הפרשנות המוסלמית מזהה קדוש זה כדמות בקוראן, המלמדת את משה רבנו "הצנע לכת", ומתאפיינת בעיקר ביכולת להופיע ולהיעלם להרף עין ובחיי אלמוות. על כן, מסורות מוסלמיות מאוחרות, ספרותיות ומקומיות, מיזגו את שתי הדמויות הללו יחד.

באמנות המוסלמית, מופיע אליהו בעיקר באחת מן האגדות המוסלמיות המאוחרות, שיש לה מקור כבר בקוראן (י"ח 60 ואילך).

בתמונה, נראים אליהו ואל חאדר יחד מגלים את "מעין החיים". לסיפור זה יש שורשים מסובכים מאוד באגדות יהודיות, מוסלמיות ונוצריות של ימי הביניים; אך העיקר בו האמונה, כי אליהו זכה לחיי נצח.

לסיכום, דמותו של אליהו הנביא באמנות בכלל משקפת בעיקר את האמונה כי כ"איש אלוהים" הוא זכה לחיי אלמוות ועל כן מהווה מוקד לתקוות גאולה גשמית ורוחנית גם יחד.

לתמונות נוספות בנושא זה ראו תל"י מדרש אמנות