שבר ותיקון
סיפור יוסף, המשתרע על 10 פרקים בספר בראשית, מהווה, מצד אחד, המשך טבעי לסיפורי האבות—אברהם, יצחק ויעקב. אך מאידך, במסורת היהודית הבתר-מקראית אין יוסף נמנה עם אבות האומה. דמותו של יוסף זוהרת מאין כמוה: הוא יפה, חכם, מצליח, אהוב...וגם שנוא, נרדף, נקמן ואנוכי. חייו רצופים ירידות ועליות. אין אצלו התגלויות האל כפי שיש בסיפורי אברהם, יצחק ויעקב; אך יש במקומן חלומות: הוא החולם והוא הפותר, אכן "בעל החלומות הלזה" כפי שמכנים אותו בלעג אחיו.
יוסף הינו אחד מבני יעקב, אך בניגוד לכל שאר אחיו, אין על שמו שבט, אלא שני שבטים על שם בניו, אפרים ומנשה ושמו הופך לשם נרדף לממלכת ישראל כולה. ובמסורת הבתר-מקראית, יוסף הוא גם אחד מן האושפזין, האורחים הרוחניים המכובדים בכל סוכה.
אם כן, גם דמיון וגם שוני ניכרים בין יוסף לאבותיו. אך הקשר הבולט והמכריע בין סיפור יוסף לבין כל מה שקודם לו בספר בראשית הוא מוטיב העימות המשפחתית: גם פה קיימת איבה בין יוסף לבין אחיו, גם פה קיים ניתוק בין יוסף לבין הוריו.
הבן האהוב של יעקב—על שום מה? כנראה על שום אהבת יעקב את רחל, אם יוסף. ועד כדי כך מגיעה אהבה זו שרק יוסף, ולאחר היעלמו אחיו הקטן בנימין, נחשב אצל יעקב לבנו–ראו את הניסוח בבראשית מ"ב 38: לֹא יֵרֵד בְּנִי עִמָּכֶם כִּי אָחִיו מֵת וְהוּא לְבַדּוֹ נִשְׁאָר. בסיפור יוסף אנו חוזרים, אם כן, להעדפה וקנאה – אך כאן, סוף כל סוף, יש גם פיוס והשלמה.
הזיקה הנוצרית ליוסף משווה אותו לישו בכמה מישורים, ובעיקר כצדיק תמים שנדחה על ידי הסובבים אותו, אך התעלה.
יוסף מופיע גם בקוראן, שיש בו פרק שלם על אודותיו, המורכב משכתוב הסיפור המקראי ומשולבים בו מדרשים שבסיסם ביהדות ובנצרות. בימי הביניים בהקשר הצופי נכתבו חיבורים על אהבת יוסף וזוליכה, הלא היא אשת פוטיפר. חיבורים אלה היו פופלריים ביותר וגם שימשו מקור השראה לאמנים מוסלמיים.
גישות שונות אלה לסיפור יוסף מבטאות את השוני בין שלוש הדתות, בעוד עצם העיסוק בו משקף את המשותף לשלושתן. בהמשך נעיין באמנות שנוצרה סביב דמות מרתקת זו, מתוך דגש מיוחד על ביטויים לסגירת מעגל הניכור במשפחות ספר בראשית.
יוסף באמנות
האירועים בסיפור יוסף שזכו לטיפול אמנותי רב הם:
•הגדת חלומותיו
•מכירתו
•בשורת מותו ליעקב (בראשית ל"ז)
•סיפור אשת פוטיפר (בראשית ל"ט)
•חלומות פרעה ועלייתו של יוסף )בראשית מ"א)
•פגישתו המחודשת עם אחיו וההתפייסות ביניהם (בראשית מ"ב ואילך)
•הגעת יעקב למצרים ופגישתו עם יוסף
•ברכת אפרים ומנשה (בראשית מ"ח)
כיצד ביטאו אמנים שונים את תפיסותיהם באשר לסיפור יוסף דרך עיצוב:
אופיו, דמותו וחזותו של יוסף
חלומות יוסף ופרעה
כתונת הפסים
הסביבה המקומית (ארץ ישראל וארץ מצרים)
אשת פוטיפר
האחים
יעקב
ובמיוחד לתיקון הקרע שבתוך משפחה זו?
חלומות יוסף
שני סיפורים עיקריים מסופרים בבראשית ל"ז: חלומות יוסף ומכירת יוסף. הסיפור הראשון מהווה רקע לסיפור השני: זהו האירוע הראשון מחיי יוסף המתואר לקורא, והוא מספק הזדמנות לתאר באופן מעשי ומוחשי את היחסים העכורים בין יוסף לאחיו. שנאת האחים ליוסף נובעת כידוע מן היחס המפלה של יעקב אביהם אל יוסף; היא הולכת המחמירה בעקבות הגדת דבר חלומותיו אל אחיו ואביו, ומובילה למכירתו לעבדות במצרים. אך כבר לפני החלומות, מעמדו המועדף של יוסף מוטעם באמצעות כתונת הפסים שיעקב נותן לו.
כתונת הפסים
כתונת הפסים של יוסף מוזכרת רק בבראשית ל"ז, אך היא היתה לסמל האישי שלו ומופיעה בצורה זו או אחרת בציורים רבים לאורך הדורות והתרבויות. כפי שנראה, חפץ זה והצורות השונות שבהן טפלו אמנים בו, מבטאים את יחסם ליוסף עצמו. מלבד הופעתה בפרקנו, מופיעה כתונת הפסים אך ורק בשמ"ב י"ג 18, ששם כתוב כי בגד זה מהווה סימן היכר לבנות המלך. כתונת סתם מוזכרת גם בשמות כ"ח, בתיאור בגדי הכהונה.
מהי כתונת פסים? על שאלה זו עונה המדרש שבבראשית רבה פרשה פד פסקה ח בכמה וכמה קולות:
עשה לו כתונת פסים
ר"ל בשם רבי אלעזר בן עזריה אמר צריך אדם שלא לשנות בן מבניו שע"י כתונת פסים שעשה אבינו יעקב ליוסף וישנאו אותו וגו'
פסים שהיתה מגעת עד פס ידו
ד"א פסים שהיתה דקה וקלה ביותר ונטמנת בפס יד
פסים שהפיסו עליה איזה מהם יוליכה לאביו ועלת ליהודה
פסים על שם צרות שהגיעוהו פ"א פוטיפר סמ"ך סוחרים יו"ד ישמעאלים מ"ם מדינים
ד"א פסים רבי שמעון בן לקיש בשם רבי אלעזר בן עזריה (תהלים סו) לכו וראו מפעלות אלהים וכתיב בתריה (שם) הפך ים ליבשה למה וישנאו אותו בשביל שיקרע הים לפניהם פסים פס ים:
ואם לא די באלה, מוסיף הפרשן אברהם אבן עזרא פירוש המבוסס כדרכו על ניתוח הלשון:
פסים כתונת מרוקמת. פסים כמו פס ידא בלשון ארמית (דניאל ה 5)
חלק מן ההצעות הללו מתמקד בנסיון להבין מילולית את מילת פסים, ובעיקר מתוך השוואתה למילת פס בספר דניאל. פירושים אלה גוזרים באופן כללי שמודבר בבגד שרבולים, כנראה מתוך ההנחה כי בגד כזה היה יוצא דופן בימי המקרא. על פי אותו הבסיס, אבן עזרא מסיק שמדובר בבגד מרוקמת, שמשולבת בו חתיכות בד צבעוניות. וכל אלה בניגוד לפירוש המילה פס בעברית מודרנית!
לבסוף, בציור זה מקבר מצרי מתחילת המאה ה-14 לפני הספירה, התואם את ההקשר התרבותי של סיפור יוסף, נראים שליחים סוריים המעלים מנחות למלך מצרים, והלובשים כתונות צבעוניות עם שרוולים ארוכים. תיאור זה תואם חלק מן ההצעות של חז"ל.
למרות שבציורו של רמברנדט, אין התיחסות מיוחדת לכתונת, יוסף אכן מופיע כ"בעל גאוה", המרצה (כאילו מתוך קתרדה המתוחמת בוילון) לפני ומול המשפחה כולה.
בראש החבורה יושב יעקב המוטרד, שלרגליו מתרפק בעולמו של תינוק, בנימין הצעיר.
מאחוריהם, משתרע הגוש הגדול והמרומז של אחי יוסף, שמעל ראשיהם מרחפת עננה. ואכן גם במקרא, במקרים רבים, חבורת האחים מתפקדת כדמות קבוצתית. אך כאן, למרות שקשה לזהות דמויות ספציפיות, אפשר להבחין בפרצופים נפרדים המבטאים סקרנות, זלזול, לעג, מבוכה וכעס.
גם בציורו של שלום מצפת, עומד יוסף מול משפחתו, אך כאן במקום תיאור דרמטי בעל עומק, נראית גירסה שבלונית הדומה לקומיקס.
שלום מצפת, חלומות יוסף, 1960 בקירוב
יוסף הצעיר והמפוטם לובש בגד פסים וכיפה קטנה, בעוד אחיו המזוקנים לבושים בגדים חד-גוניים וחובשים תרבושים. באשר ליעקב, גם הוא לובש בגד בעל צבע אחד, אך הוא בעל זקן לבן וכובע מוגבה.
מעבר לתאורי הדמויות, שלום גם צייר את תוכן החלומות עצמם ואף שילב בציור ציטוטים מן המקרא. יש לשים לב לקרקוע גרמי השמים לרגלי יוסף, כדי להביע השתחויה.
אך למרות הבאת הציטוטים על גערת יעקב וקנאת האחים, לא ניכרים רגשות אלה בתיאורי הדמויות עצמן. לפיכך, אפשר לסכם כי ציורו של רמברנדט מביע את המתח הבין-אישי דרך מראי הדמויות, ואילו ציורו של שלום מצפת נועד בעיקר להנציח אירוע מכונן בתולדות עם ישראל.
מעשה המכירה
לפי הסיפור המקראי, זמן בלתי מוגדר לאחר סיפור החלומות שלח יעקב את בניו המבוגרים לרעות את עדריו בשכם, הרחק ממקום מגוריהם בחברון; כעבור זמן מה, שלח יעקב את יוסף, שנשאר בבית, לראות "את שלום אחי[ו] ואת שלום הצאן". אך לפי גירסת הקוראן, יזמו האחים את שליחת יוסף איתם, בכוונה תחילה להרע לו. בסיפור בקוראן, ועוד יותר במדרשים המוסלמיים שהתפתחו מן הקוראן, מודגשים: א) יופיו העל-אנושי של יוסף, המשקף את אופיו האלוהי, ב) ייסוריו הרבים שעליהם התגבר במהלך חייו וג) אהבתה העזה לו של אשת פוטיפר, שאליה נחזור בהמשך.
מיר עלי, יוסף ואחיו, המאה ה16
בציור זה, שאין כמעט כדוגמתו בין הציורים המוסלמיים הרבים העוסקים ביוסף, בני יעקב נפרדים מיעקב ואחותו ונושאים את יוסף על כתפיהם. לפי הסיפור המוסלמי, כפי שהוא מסופר ברומנסה של יוסוף וזולייכה מאת המשורר הצופי ג'אמי במאה הט"ו, בני יעקב הערימו על יעקב, והתחזו לאחים אוהבים ודואגים ליוסף – כל עוד הם בתווך הראיה של אביהם.
בעוד מעמדם הקדוש של יעקב ויוסף מסומן בבירור על ידי הילות העוטפות את ראשיהם, פרצופי האחים ותנוחותיהם מגלים את צביעותם ורוע לבבם. בניגוד למקובל באמנות הנוצרית, אין בציורנו התייחסות מויחדת לכתנת יוסף. במסורת המוסלמית החליפה חגורתו של יוסוף את הכתנת.
מכירת יוסף לעבדות ע"י אחיו הינה אחת מן התמונות הנפוצות ביותר שצויירו ע"י יהודים, נוצרים ומוסלמים. באיסלם, מתוארת בעקיר הצלתו של יוסף מן הבור וירידתו לעבדות עם הישמעאלים. ואילו בנצרות מדגישים העלאתו מן הבור (כהטרמה לעלייתו של ישו מן הקבר) ומעשה המכירה עצמה, כהטרמה למכירת ישו ע"י יהודה איש קריות עבור 30 שקל כסף.
גם בעת החדשה, זכתה תמונה זו לעניין רב – לדוגמה, בטרילוגיה של הסופר הגרמני תומס מאן על חיי יוסף, תאיור מעשה המכירה משתרע על יותר מ-50 עמודים.
בציור למטה, מתוך סידרה מצומצמת של ציורים תנ"כיים מאת הצייר ההונגרי קרול פרנצ', מ-1900, נראה יוסף במרכז קבוצה מעורבת של אחיו ושל הישמעאלים.
ברקע נראה נוף פתוח, חסר מחסה ושומם, המעצים את תחושת הסבל של יוסף והניכור שבאירוע.
יוסף מתואר כחצי-ערום, המום ומיוסר; הוא לובש מן חצאית צבעונית (כנראה שריד לכתונת הפסים—זכר למעמדו הקודם), ומוחזק ע"י שתי דמויות גרמיות שחומי עור. אחיו אינם מגלים רוע, בניגוד לציור רמברנדט או הציור האיסלמי, אלא קפואים ונבוכים, כאילו רוצים לסיים את הפרשה ולהסתלק. אם כן, מבטא פרנצ' בציורו את פרשנותו כי מעשה מכירת יוסף ממחיש את הסבל בהתגלמותו וכהות החושים של בני אדם ביחס אליו. ואילו עולם הטבע משקף ומהדהד עם רגשי האדם.
ציורו של דייגו ולסקז מ-1630 מתאר את הרגע שבו מבשרים האחים ליעקב כי יוסף מת.
תיאור האירוע נמצא בבראשית ל"ז 31 ואילך:
(לא) וַיִּקְחוּ אֶת כְּתֹנֶת יוֹסֵף וַיִּשְׁחֲטוּ שְׂעִיר עִזִּים וַיִּטְבְּלוּ אֶת הַכֻּתֹּנֶת בַּדָּם:
(לב) וַיְשַׁלְּחוּ אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים וַיָּבִיאוּ אֶל אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ זֹאת מָצָאנוּ הַכֶּר נָא הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא אִם לֹא:
(לג) וַיַּכִּירָהּ וַיֹּאמֶר כְּתֹנֶת בְּנִי חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף:
(לד) וַיִּקְרַע יַעֲקֹב שִׂמְלֹתָיו וַיָּשֶׂם שַׂק בְּמָתְנָיו וַיִּתְאַבֵּל עַל בְּנוֹ יָמִים רַבִּים:
אצל ולסקז האירוע מתרחש כאילו בתוך בית ספרדי של המאה ה-17, עם שטיח על רצפת אריחים, התוחם בין יעקב לבין האחים.
אמנם אין יעקב עומד במרכז התמונה, אך דמותו בולטת בגלל תנוחתה. נראה כי יעקב עומד ליפול בעקבות הבשורה הרעה; השטיח הנשמט מתחת לרגליו ומקל ההליכה הנפול מציינים את התמוטטות עולמו.
גם כאן, כמו אצל רמברנדט אנו מבחינים במגוון דמויות, כאלו המביעות צער, מבוכה, ליצנות ועוד.
אך דווקא במרכז התמונה של ולסקז נמצאים שני פריטים ייחודיים: הכלב הנובח ומקל ההליכה המצביע לכיוון הכתנת ומבטאים חשד ומגלים את האמת המוסתרת ע"י האחים והנסתרת מעיני יעקב.
אותו התכסיס החזותי/פרשני, המבטא אולי את יד האלהים, מופיע בציורו של פורד מדוקס בראון מ1867.
ההבדל בין תפקיד הכלב בשני הציורים הוא שבעוד אצל בראון, הכלב מרחרח בבגד ובכך מביע את האמת, כלבו של ולסקז נובח, כאילו להתריע על השקר, אך הוא אינו נשמע.
יוסף בבית פוטיפר
פרשה נוספת בסיפור יוסף שמשכה טיפול רב אצל אמנים מתרבויות שונות היא יוסף בבית פוטיפר (בראשית ל"ט), ובמיוחד יחסיו עם אשת פוטיפר. כהקדמה לסיפור המקראי מתואר יוסף כ"יפה תואר ויפה מראה", תכונות שכנרא משכו את תשומת ליבה של גבירתו המצרית, המנסה לפתות את יוסף הצדיק למיטתה . נסיון זה והדפתו מתוארים ב"דו-שיח" בפסוקים 7 – 9:
7) ויהי אחר הדברים האלה ותשא אשת אדניו את עיניה
אל יוסף ותאמר שכבה עמי:
8) וימאן ויאמר אל אשת אדניו הן אדני לא ידע אתי מה
בבית וכל אשר יש לו נתן בידי:
9) איננו גדול בבית הזה ממני ולא חשך ממני מאומה כי
אם אותך באשר את אשתו ואיך אעשה את הרעה
הגדלה הזאת וחטאתי לאלהים:
בעוד מראהה של אשת פוטיפר אינו מתואר כלל, כבר בפסוקים אלה אנו מבחינים באופיה המופקר וליצריות הבלתי מרוסנת שלה, המתבטאת בסגנון הדיבור הבוטה שלה. בהמשך הכתוב, היא מתגלית אף כשקרנית וכמניפולטיבית ובעלת כישרון רטורי מפותח. לעומתה, יוסף מצטייר כישר ונאמן הן לבעליו והן לאלהיו. יש לשים לב שלמרות כושר הדיבור הרגיל של יוסף, דבריו בפסוקים 7 – 9 שכבר ציינו הם הדיבור האחרון שלו בפרשה והוא אינו מגן על עצמו מפני האשמותיה של אשת פוטיפר – אכן צדיק תמים ו"לא יפתח פיו" (ישעיה נ"ג 7).
בהתאם למאפיינים אלה, זיהתה הפרשנות הנוצרית את יוסף כהטרמה לישו, ואילו את אשת פוטיפר פירשו כדמות שטנית, ועל כן השוותה את מפגש יוסף איתה למפגש בין ישו לבין השטן.
אשת פוטיפר נתפסת גם כאב-טיפוס ליהודים שהאשימו את ישו לשווא.
אך עיקר ההתיחסות בנצרות לסיפור הוא להתנגדותו של יוסף לפיתוי המיני כמופת למידות הרצויות באדם.
צייר פלמי בלתי ידוע מן המאה ה16 מתמקד בבריחתו של יוסף מידי אשת פוטיפר ומצייר ברקע האחורי את פנייתה לבעלה והובלת יוסף לבית הסוהר.
יוסף המבוהל לבוש באופן מלא בבגד מהודר, ואילו אשת פוטיפר הערומה מנסה ללכוד אותו בזרועותיה. עקב צבע עורה וצורת גופה, היא נראית כמו שׁדה או סירנה התופסת גברים תמימים או אפילו כמו נחש. התבוננות בתנוחה של יוסף מגלה כי ביד אחת הוא מנסה להוריד את ידה של אשת פוטיפר, אך ידו השניה מונחת על מתניה—ביטוי לאמביוולנטיות? מאידך אפשר לראות בידיו את תנוחת הצליבה של ישו.
לפי הסיפור במקורות המוסלמיים, אשת פוטיפר, המכונה זולייכה, התאהבה אנושות ביוסף, בשל יופיו ומידותיו הנעלות. בייאושה, עקב פרישותו של יוסף, היא הזמינה את חברותיה לסעודה כדי להראות להן את פלאי יוסף:
הסגנון הפרסי ומידות הציורים המוזערים ששולבו בתוך כתבי יד (במקרה זה, בתוך ספר סיפורי הנביאים מאת המשורר הפרסי נישאבורי) לא איפשרו עיצוב מפותח של מבעים. במקום זאת, הדמויות והתפאורה צויירו בהתאם למוסכמות אמנותיות המביעות צירוף של רוגע ורגש.
בצד שמאל, יוסף, עטור הילה, נכנס לחדר בתור משרת. מולו, ישובה על במה, מחזיקה אשת פוטיפר פרי וסכין. הנשים היושבות לרגליה מתמוגגות למראה יוסף. במסורת פרשנית זו, אשת פוטיפר אינה דמות שטנית או אף מופקרת אלא אשה רגישה באופן מיוחד. על כן, אין הדבר מוזר כי בספרות המוסלמית המאוחרת, אהבתה ליוסף הפכה לדוגמה ומופת לאהבה אלהית-אפלטונית.
השוואת הציור האיסלמי לציור הנוצרי שהבאנו מעידה על גישות שונות בעניין נוסף. בסביבה הנוצרית, מודגש קיום האירוע בהסתר, המאפשר התפרצות רגשות ותאוות. ואילו במרחב האיסלאמי, מוטעם האופיו הפומבי של המפגש, ועל כן נמנעת אותה התפרצות.
המפגש המחודש ומעשה הפיוס
תלאותיו של יוסף ותכניתו לאגור מזון בשבע השנים הטובות הביאו אותו לפסגת השלטון המצרי. ואילו משפחתו בארץ כנען הרחוקה סבלה ממצוקת הרעב, ולכן הגיעו אחיו למצרים "לשבור בר" (בראשית מ"ב), והתיצבו לפני השליט הבלתי מוכר:
(ו) וְיוֹסֵף הוּא הַשַּׁלִּיט עַל הָאָרֶץ הוּא הַמַּשְׁבִּיר לְכָל עַם הָאָרֶץ וַיָּבֹאוּ אֲחֵי יוֹסֵף וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ אַפַּיִם אָרְצָה:
(ז) וַיַּרְא יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וַיַּכִּרֵם וַיִּתְנַכֵּר אֲלֵיהֶם וַיְדַבֵּר אִתָּם קָשׁוֹת וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֵאַיִן בָּאתֶם וַיֹּאמְרוּ מֵאֶרֶץ כְּנַעַן לִשְׁבָּר אֹכֶל:
(ח) וַיַּכֵּר יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וְהֵם לֹא הִכִּרֻהוּ:
(ט) וַיִּזְכֹּר יוֹסֵף אֵת הַחֲלֹמוֹת אֲשֶׁר חָלַם לָהֶם....
כמה ניסוחים בפסוקים הללו מצביעים על רגשות מעורבים אצל יוסף, ובאופן מיוחד שתי המילים "ויכרם ויתנכר", מילים הנושאות משמעות הפוכה וצליל דומה.
יש מדרשים המסבירים מצב נפשי זה כתוצאה מהתערבות אלהית:
וכיון שירדו שבטים למצרים כיון שראה אותם ריחם עליהם שנאמר ויכר יוסף וגו' (בראשית מב ח). ויסוב מעליהם וגומר (שם שם כד) מיד ירד המלאך ונראה ליוסף בדמות איש והיה אומר לו על אלו אתה מרחם? אין אתה יודע כמה צרות עשו בך: שהשליכו אותך לבור ומכרו אותך ארבעה פעמים התחיל מקטרג ואומר לפני יוסף מיד ויתנכר אליהם וגו' מדרש אגדת בראשית פרק עג
אמנם מציג המדרש את העמדה הנוקשה כדבר אלהים, אך אפשר לראות בו גם ובעיקר קול פנימי של יוסף.
בשתי התמונות שלמטה, שצויירו באירופה באמצע המאה ה-14, רגשות מעורבים אלה באים לידי ביטוי דרך ידי יוסף ופניו. גם בשכתוב התנ"ך מצרפת הנוצרית (בימין) וגם בהגדת סרייבו, מספרד היהודית, מצביע יוסף בשתי ידיו, כלפי מעלה וכלפי מטה, כביטוי למתח בין מידת הדין ומידת הרחמים או מצות האל ומעשה האדם וכד'. גם בהבעת פניו של יוסף, מתבטא קושי המפגש וסערת הנפש שלו. באשר לאחים, בהגדה כולם כורעים ברך, מושיטים ידיהם בתנוחה נחותה של תחינה; ואילו בשכתוב הצרפתי עומדת קבוצת האחים בגובה אחד עם יוסף, למרות שראש החבורה אכן כורע ברך – האם אפשר לראות כאן עמדה תקיפה בדומה לכתוב במדרש?
ביבליה היסטוריאל, הגדת סרייבו,
יוסף ואחיו, תחילת המאה ה14 1350 בקירוב
סערת הרגשות של יוסף עוד מתגברת לאחר הוצאתם מהסגר של שלושה ימים. לנוכח הבעתם רגשי אשם כתגובה לגזירתו כי שמעון יישאר בן ערובה במצרים, יוסף מתקשה להחזיק מעמד בגישתו הנוקשה כלפי האחים:
(יח) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי זֹאת עֲשׂוּ וִחְיוּ אֶת הָאֱלֹהִים אֲנִי יָרֵא:
(יט) אִם כֵּנִים אַתֶּם אֲחִיכֶם אֶחָד יֵאָסֵר בְּבֵית מִשְׁמַרְכֶם וְאַתֶּם לְכוּ הָבִיאוּ שֶׁבֶר רַעֲבוֹן בָּתֵּיכֶם:
(כ) וְאֶת אֲחִיכֶם הַקָּטֹן תָּבִיאוּ אֵלַי וְיֵאָמְנוּ דִבְרֵיכֶם וְלֹא תָמוּתוּ וַיַּעֲשׂוּ כֵן:
(כא) וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנֲנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת:
(כב) וַיַּעַן רְאוּבֵן אֹתָם לֵאמֹר הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם לֵאמֹר אַל תֶּחֶטְאוּ בַיֶּלֶד וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וְגַם דָּמוֹ הִנֵּה נִדְרָשׁ:
(כג) וְהֵם לֹא יָדְעוּ כִּי שֹׁמֵעַ יוֹסֵף כִּי הַמֵּלִיץ בֵּינֹתָם:
(כד) וַיִּסֹּב מֵעֲלֵיהֶם וַיֵּבְךְּ
ויליאם בלייק תיאר את האירוע הדרמטי הזה בציור שבו נראים גם יוסף וגם האחים מתייסרים לחוד, כאשר יוסף מפנה את גבו אל אחיו.
ואילו בספר בראשית הוינאי, כתב יד מאוייר מן המאה ה-6 של תרגום השבעים, יוסף עומד מאחורי דלת – כנראה מתוך מיזוג המתואר בבראשית מ"ב עם המתואר בפרק מ"ג:
(כט) וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא אֶת בִּנְיָמִין אָחִיו בֶּן אִמּוֹ וַיֹּאמֶר הֲזֶה אֲחִיכֶם הַקָּטֹן אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם אֵלָי וַיֹּאמַר אֱלֹהִים יָחְנְךָ בְּנִי:
(ל) וַיְמַהֵר יוֹסֵף כִּי נִכְמְרוּ רַחֲמָיו אֶל אָחִיו וַיְבַקֵּשׁ לִבְכּוֹת וַיָּבֹא הַחַדְרָה וַיֵּבְךְּ שָׁמָּה:
בציור זה, יוסף מצווה על כליאתו של שמעון הנלקח מתוך אחיו המבוהלים. בצד שמאל ממלאים עבדי יוסף כלי האחים מזון. לפיכך, התמונה ממתנת את דבר מעצרו של שמעון ע"י מעשי רחמים של יוסף. אותה המטרה, של ריכוך הרושם הקשה של התנהגות יוסף כלפי אחיו, מושגת במדרש המספר כי אמנם כלא יוסף את שמעון, אך רק למראית עיין: לאחר יציאתם של בני יעקב, אירח יוסף את שמעון וסיפק לו תנאים טובים.
מדרש רבה בראשית פרשה צא פסקה ח
ויסוב מעליהם: ר' חגי בשם רבי יצחק אמר לעיניהם אסרו כיון שיצאו להם היה מאכילו ומשקו מרחיצו וסכו:
אם כן, האחים נמצאים בתחילת סדרה של ניסיונות קשים מיד אחיהם שאותו אינם מזהים: מילים קשות, האשמות, המתנה, הפיכת שמעון לבן ערובה, הטמנת כסף בכליהם, סעודה מוזרה ולבסוף איום על חיי בנימין. אפשר לקרוא את יוסף כנקמן המנצל את מעמדו כדי לגמול לאחיו על הסבל שהם גרמו לו שנים רבות לפני כן. וכך כנראה קריאתו של סלבדור דאלי, המדגיש את האכזריות כלפי האחים ומתאר את יוסף כעריץ האטום לסבל אחיו.
סלבדור דאלי, יוסף ואחיו במצרים, 1964 - 67
אך אפשר גם לראות את התנהגותו כניסיון להבין את פשרחלומותיו של נער מפונק ואת רצון האל. אפשר גם להבין כי יוסף יוצר מצב הנועד להביא את האחים להתמודד שוב עם ההזדמנות להיפטר מאח שהועדף ע"י אביהם במפגיע – אך הפעם, בניגוד למקרה של יוסף, בהנהגת יהודה הם משנים את דרכם. כאשר יוסף פוקד על שביית בנימין, יהודה נושא נאום המשחזר את תולדותיה העגומות של המשפחה ומעלה את עצמו כשבוי במקום בנימין, כדי לחשוך סבל נוסף לאביהם, יעקב.
תגובתו של יוסף לדברי יהודה באה לידי ביטוי רגשי באופן יוצא דופן:
בראשית מה
(א) וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו וַיִּקְרָא הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָי וְלֹא עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל אֶחָיו:
(ב) וַיִּתֵּן אֶת קֹלוֹ בִּבְכִי וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה:
(ג) וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף הַעוֹד אָבִי חָי...
שתי התמונות שלמטה מתארות את "התגלותו" של יוסף לאחיו.
אך יש הבדלים משמעותיים בין שני הטיפולים. קודם כל, התמונה מתוך ספר התהילים הפריסאי (משמאל) מתייחסת לפסוקים 1 – 3, ובמיוחד לצעקה: אני יוסף!
גילוי זהותו ע"י יוסף מתבטא בהשמטת גלימתו המלכותית (זכר לכתונת הפסים שלו) ובהנפת ידיו כלפי מעלה. במעשים אלה, יוסף מתואר כעליון על אחיו, הכורעים ברך מולו ומתחננים אליו בהכנעה. אך בו בזמן, יוסף נהיה חשוף ואף מגלה את דמיונו לאחיו, כיוון שיהודה, העומד בראש החבורה, לבוש בדיוק כמותו. יש גם לשים לב כי ידי יהודה פורצות את מסגרת התמונה הנוצרת ע"י עמוד באמצע הדף; אפשר להבין חצייה זו כ"שבירת הקרח" בין יוסף לבין אחיו.
פטר קורנליוס, מצדו, מתייחס בעיקר אל הכתוב בפסוקים 14 – 15:
(יד) וַיִּפֹּל עַל צַוְּארֵי בִנְיָמִן אָחִיו וַיֵּבְךְּ וּבִנְיָמִן בָּכָה עַל צַוָּארָיו:
(טו) וַיְנַשֵּׁק לְכָל אֶחָיו וַיֵּבְךְּ עֲלֵהֶם וְאַחֲרֵי כֵן דִּבְּרוּ אֶחָיו אִתּוֹ:
אך גם אל הכתוב בפסוק 3:
וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו:
בתמונה זו, מחולקים האחים לשתי קבוצות: כאלה שמתרחקים כי טרם התאוששו מן ההלם על גילוי זהותו של יוסף וכאלה שמתקרבים ומסתכלים במבטים של חשש והכנעה.
גם במדרשים על מאורע זה, משתקפות השקפות שונות לגבי אופי האחים ויוסף.
ולא יכול יוסף להתאפק וגו' רבי חמא בר חנינא אמר לא עשה יוסף כשורה: שאלו בעטו בו אחד מהם מיד היה מת.
רבי שמואל בר נחמן אמר כהוגן וכשורה עשה: יודע היה צדקן של אחיו אמר ח"ו אין אחי חשודים על שפיכות דמים:
מדרש רבה בראשית פרשה צג פסקה ט
ולפי מחלוקת זו, אין תמימות דעים באשר למצב הנפשי של האחים: האם עדיין עויינו את יוסף או שמא עברו תהליך של השלמה?
איחוד המשפחה
בין המתואר בשני הציורים האחרונים, נמצאים דברי יוסף שבהם הוא מסביר את מכירתו לעבדות כרצון האל, שנועד להציל את המשפחה כולה ולהבטיח המשך קיומה. לפי דבריו, נותר רק להביא את אביהם, יעקב, מצרימה, כדי להגשים את התכנית האלהית.
ואכן חוזרים האחים הביתה ומבשרים ליעקב כי יוסף חי. בדרך למצרים, מתגלה אלהים ליעקב (!) ומבטיח לו שייקבר בארץ.
אך ניסוח המפגש המיוחל בין יעקב ויוסף מעיד כנראה על משמעויות מוסתרות:
ספר בראשית פרק מו
(כט) וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ וַיַּעַל לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל אָבִיו גּשְׁנָה וַיֵּרָא אֵלָיו וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָיו וַיֵּבְךְּ עַל צַוָּארָיו עוֹד:
(ל) וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף אָמוּתָה הַפָּעַם אַחֲרֵי רְאוֹתִי אֶת פָּנֶיךָ כִּי עוֹדְךָ חָי:
בעלי המדרש ופרשנים כבר שאלו את עצמם: מה כאן משמעות המילה המיוחדת "וירא"? מי נפל על צואריו של מי ומי בכה? מדוע אין נשיקות? ומדוע חוזרת באופן כה בולט המילה "עוד"?
הכל מסכימים כי מילת "וירא" מציינת כי יעקב לא הכיר את יוסף מיד. והכל מסכימים כי משתקף בניסוח המתמיה מתח סביב מעמדו של יוסף מול יעקב. גרסתו של תומאס מאן מהווה מדרש מודרני הניזון משפע מקורות קלאסיים ומבטא את המתח הנדון:
והנה כך התרחשו הדברים: הם ראו את יהודה, והנה חוזר הוא עם שלושת העבדים, מתקרב, מרמז תנועת ראשו אל עבר המרחב, בלי להוציא הגה מפיו. ואז נשמעה המולה, המולה קלה עדיין ממרחק, ובהמולה ניצנוץ בזק מסנוור ופירפור גוונים המתגלגל במהירות, והנה מרכבות רתומות אל סוסים, שרתמתם מבריק בשלל-צבעים, והרצים רצים לפניהן וביניהן ומאחוריהן ובצידיהן—והללו פניהם מוסבות ומבטיהם מוכוונים אל המרכבה הראשונה, שממעל לה התרוממו מוטות המניפות. כך התקרבה והופיעה המרכבה, ולעיניהם של אלה שהיו מחוז חפצה, התפרדו הדמויות אחת אחת. ויעקב, שמביט היה ויד-הישישים שלו ממעל לעיניו, קרא אל אחד הבנים שעמד שוב לידו, כה אמר:
"יהודה!"
"הנני, אבי", ענה הבן.
"מה הוא האיש בעל חוסן-הגוף הממוצע", שלא יעקב, "העוטה כבודו של עולם, היורד עתה ממרכבתו וממושב-הזהב שלמרכבתו, ורבידו בצווארו דומה לקשת בענן וכסותו כעצם השמיים לטוהר?"
"בנך יוסף הוא, אבי", ענה יהוד.
"אם יוסף הוא", אמר יעקב, "אקומה-נא ואלך לקראתו."
ואף-על-פי שבנימין ושאר בניו ביקשו לעכבו, בטרם סייעו בידו, עזב את כס-המסע בעמל של הדרת-כבוד, הלך לבדו, צולע על ירכו יתור מן הרגיל, כי בכוונה הטעים את כבוד צליעתו, והתקרב אל הבא, שהפריז להרחיב את צעדיו כדי לקצר את דרכו של הזקן. שפתותיו המחייכות של האיש עיצבו את דמות התיבה "אבא", וזרועותיו פרושות; אך יעקב הושיט את זרועותיו במישרים לפניו כדרך שעושה העיוור המגשש, והיה מניע ידיו כגון מתוך רמיזה של השתוקקות ושוב גם כמתגונן; כי בהיפגשם לא הניח לו ליוסף שיפול על צווארו ויכבוש את פניו בכתף אביו, אל החזיק אותו בכתפיו בריחוק, ועיניו היגיעות חקרו את פני המצרי בצער ובחיבה, וביקרו אותן במבט נוקב כשראשו מוטה לאחור; ולא הכירו. אולם עינו של האיש הלז התקשרו לאט בדמעות והתמלאו על גדותן תוך-כדי הבטה; ומשהתלחלח השחור שבהן, והנה, עיני רחל הן, שמתחת להן מחה יעקב את הדמעות בנשיקת פיו לפני ימים רבים, במרחקי חלום-החיים, ואז הכירו, הפיל את ראשו על צוואריו של המנוכר, וימרר בבכי.
הם עמדו לבדם במישור, מופרשים-לעצמם, כי האחים נרתעו ונסוגו מפני פגישתם, וגם בני לווייתו של יוסף, השליש, הרכבים על המרכבות, הרצים ונושאי המניפה, וכל שאר מיני הסקרנים מאנשי העיירה הסמוכה השוטפים אחריהם, נעצרו והניחו רווח.
"אבא, התסלח לי?" שאל הבן, ומה-רבות העלילות שנכללו בשאלה זו—: שהיה מסתולל בו, הקדיח את תבשילו; שהתנהג במשובת ילדי-שעשועים ובמזיק ללא תקנה, באימון נפשע וביוהרה עיוורת, מאה מעש כסל, שכיפר עליהם בשתיקת המתים, בעת שהיה חי מאחורי גבו של הזקן השנוא עוונו עמו. "אבא, התסלח לי?"
יעקב הזדקף מעל כתפו, חזר והתאושש. "אלהים סלח לנו", ענה ואמר. "הלא תראה, הוא השיב אותך לי. אמותה הפעם, אחר ראותי את פניך, כי עודך חי." יוסף ואחיו, כרך 3
בפסיפס שבבית הטבילה בפירנצה, מן המאה ה13 – 14, אין כביכול ביטוי לסערת הרגשות והמתיחות שבמדרשים.
מפגש יעקב ויוסף, בית הטבילה, פירנצה
אך כאשר אנו שמים לב למרכזיות הסוסים ומיקומם, מתברר כי גם אלה משקפים את המתח הסמוי בין אהבה לכוח. שהרי סוסי יוסף (שראשיהם מוסתרים) "משתחוים" לסוסי יעקב, מורמי הראש. ולפיכך, יוסף הוא הוא שעבר ממרכבתו אל מרכבת אביו וחיכה – אמנם מצטרפת המשפחה אל יוסף במצרים, אך יוסף נקלט שוב לתוך המשפחה בקריאת הסיפור ע"י הפסיפס.
אם כן, גם במדרש וגם באמנות ה"סוף טוב" של סיפור יוסף רווי מתח – אין אפשרות לחסל את היריבויות אלא רק לרסנן.
לתמונות נוספות בנושא זה ראו תל"י מדרש אמנות