מבוא
ההוד וההדר של שנים-עשר הפרקים הראשונים בספר בראשית מפנים את מקומם לתלאות משפחתיות. מערכת היחסים הנפיצה בתוך משפחות האבות מעיבה לא פעם על יחסיהן עם אלוהים.
הדחת הבן הבכור ממעמדו היא מוטיב מרכזי בספר בראשית. בכל אחת מדורות המשפחה מודח הבן הבכור ממעמדו המיוחד. בכל השינויים האלה משחק אלוהים תפקיד זעיר, ואת התהפוכות יוצרים בני האדם עצמם, פעמים בכוח, פעמים בנרגנות ופעמים אחרות במרמה.
גם סיפורם של יעקב ועשיו הוא חלק משרשרת זו. יעקב עתיד להפוך לישראל, ומכאן שלקונפליקט, להדחה, ולמרמה שמור כאן מקום מיוחד.
אחד הייצוגים המפורסמים של ילדותם של יעקב ועשיו היא מלוח הברונזה של גיברטי מ"השער לגן עדן" שבפירנצה.
גיברטי, שערי גן עדן, יעקב ועשיו,
1410 בקירוב
אך כשאנו בוחנים את הלוח, אנו מגלים שהוא אדיש לסיפור המקראי. כך, לדוגמה, היינו מצפים שהדמויות המובלטות ביותר יציגו את התמונות המרכזיות בעלילה. אולם הנשים בחלק השמאלי, ליד רבקה היולדת, אינם מוזכרות כלל בתורה, ובמרכז הלוח נמצא המקרה שבו יצחק שולח את עשיו לצוד בעבורו, אך אין זה חלק מרכזי בעלילה. מכירת הבכורה, שהיא אכן נקודת מפתח בסיפור המקראי, מוחבאת חלקית, עמוק ברקע. החלק הגלוי ביותר של התמונה הוא קשת, והיא תלויה לה, ככה סתם, בחלל גדול ופתוח. הקשת מובילה את העין לשני כלבים מגולפים לתפארת, האחד שעיר והאחד חלק, המייצגים את האחים, אך אין בינים לבין הסיפור המקראי ולא כלום. נראה שגיברטי לא פעל כפרשן המקרא אלא השתמש בסיפור ככלי להציג את גאונותו כאמן. אם כך, נפנה לייצוגים אחרים של היחסים שבין יעקב ועשיו ונחפש עדות לפרשנות חזותית לסיפור המקראי.
חלק א': לידת התאומים
(כ) וַיְהִ֤י יִצְחָק֙ בֶּן־אַרְבָּעִ֣ים שָׁנָ֔ה בְּקַחְתּ֣וֹ אֶת־רִבְקָ֗ה בַּת־בְּתוּאֵל֙ הָֽאֲרַמִּ֔י מִפַּדַּ֖ן אֲרָ֑ם אֲח֛וֹת לָבָ֥ן הָאֲרַמִּ֖י ל֥וֹ לְאִשָּֽׁה׃ (כא) וַיֶּעְתַּ֨ר יִצְחָ֤ק לַֽיהוה לְנֹ֣כַח אִשְׁתּ֔וֹ כִּ֥י עֲקָרָ֖ה הִ֑וא וַיֵּעָ֤תֶר לוֹ֙ יהוה וַתַּ֖הַר רִבְקָ֥ה אִשְׁתּֽוֹ׃ (כב) וַיִּתְרֹֽצְצ֤וּ הַבָּנִים֙ בְּקִרְבָּ֔הּ וַתֹּ֣אמֶר אִם־כֵּ֔ן לָ֥מָּה זֶּ֖ה אָנֹ֑כִי וַתֵּ֖לֶךְ לִדְרֹ֥שׁ אֶת־יהוה׃ (כג) וַיֹּ֨אמֶר יהוה לָ֗הּ שְׁנֵ֤י (גיים) [גוֹיִם֙] בְּבִטְנֵ֔ךְ וּשְׁנֵ֣י לְאֻמִּ֔ים מִמֵּעַ֖יִךְ יִפָּרֵ֑דוּ וּלְאֹם֙ מִלְאֹ֣ם יֶֽאֱמָ֔ץ וְרַ֖ב יַעֲבֹ֥ד צָעִֽיר׃ (כד) וַיִּמְלְא֥וּ יָמֶ֖יהָ לָלֶ֑דֶת וְהִנֵּ֥ה תוֹמִ֖ם בְּבִטְנָֽהּ׃ (כה) וַיֵּצֵ֤א הָרִאשׁוֹן֙ אַדְמוֹנִ֔י כֻּלּ֖וֹ כְּאַדֶּ֣רֶת שֵׂעָ֑ר וַיִּקְרְא֥וּ שְׁמ֖וֹ עֵשָֽׂו׃ (כו) וְאַֽחֲרֵי־כֵ֞ן יָצָ֣א אָחִ֗יו וְיָד֤וֹ אֹחֶ֙זֶת֙ בַּעֲקֵ֣ב עֵשָׂ֔ו וַיִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ יַעֲקֹ֑ב וְיִצְחָ֛ק בֶּן־שִׁשִּׁ֥ים שָׁנָ֖ה בְּלֶ֥דֶת אֹתָֽם׃
(20) Isaac was forty years old when he took to wife Rebekah, daughter of Bethuel the Aramean of Paddan-aram, sister of Laban the Aramean. (21) Isaac pleaded with יהוה on behalf of his wife, because she was barren; and יהוה responded to his plea, and his wife Rebekah conceived. (22) But the children struggled in her womb, and she said, “If so, why do I exist?” She went to inquire of יהוה, (23) and יהוה answered her,“Two nations are in your womb,Two separate peoples shall issue from your body;One people shall be mightier than the other,And the older shall serve the younger.” (24) When her time to give birth was at hand, there were twins in her womb. (25) The first one emerged red, like a hairy mantle all over; so they named him Esau. (26) Then his brother emerged, holding on to the heel of Esau; so they named him Jacob. Isaac was sixty years old when they were born.
תחילתו של הסיפור הוא ברבקה. לאחר הציפייה הארוכה היא מתעברת ופונה לאלוהים בגלל התנועות החזקות ברחמה. אלוהים אומר לה שהיא תלד תאומים שמהם יצאו שני עמים, ושהצעיר יגבר על הבכור.
ייצוג אמנותי נדיר לאפיזודה זו אנו מוצאים בפינה הימנית העליונה בלוח של גיברטי:
רבקה ההרה סופקת את ידיה בתפילה. מעליה מרחף אלוהים בענן, וידיו עונות לה. עצם העובדה שתמונה זו נכללה בלוח של גיברטי, ומיקומה המוזר הם עדות ליחסו הגחמני של האמן לחומר המקראי.
בהמשך נדון במשמעות שיש לרבקה בתיאולוגיה הנוצרית ובאמנות הנוצרית.
גורלם ואופיים של התאומים יעקב ועשיו ברורים מהרגע הראשון בתמונות הלידה הבאות:
עיר האלוהים, צרפת, 1478
באיור זה, מתוך הספר "עיר האלוהים" של אוגוסטינוס, שלוש המיילדות המטפלות ברבקה תופסות את רוב המרחב. אך במרכז התמונה, נכלולי מרחם, נולד יעקב כשהוא אוחז בעקב אחיו עשיו.
האישיות המנוגדת של שני האחים, כמו גם מעמד המנוגד, נראים כבר בציורים של העוללים מתוך כתב היד ביבל היסטוריאל, בן אותה תקופה.
בציור השמאלי נראה יעקב התינוק, עטוף בחיתוליו ושליו, בעוד עשיו מנופף בסערה בגפיו, וכבר בשלב זה אין כל שליטה עליו. בציור הימני, רבקה מעדיפה להיניק את יעקב הקטן, ועשיו, הגדול יותר, מוחזק מרחוק בזרועותיה של אישה אחרת.
בהגדת סרייבו נראים בתמונה אחת לידתם של התאומים וזהותם כמבוגרים.
הגדת סרייבו, 1350 בקירוב
בצד ימין של התמונה נולדים שני התאומים יחד, ואין כל עדות לכך שאחד הוא הבכור. בצד שמאל אנו רואים את האופי המנוגד של עשיו איש הצייד ויעקב הלומד תודה. אפיונים מנוגדים אלה מכינים אותנו לסצנה הבאה, שבה נוכח הקורא בהתהוות גורלו של כל אחד מהאחים.
חלק ב': מכירת הבכורה
(כט) וַיָּ֥זֶד יַעֲקֹ֖ב נָזִ֑יד וַיָּבֹ֥א עֵשָׂ֛ו מִן־הַשָּׂדֶ֖ה וְה֥וּא עָיֵֽף׃ (ל) וַיֹּ֨אמֶר עֵשָׂ֜ו אֶֽל־יַעֲקֹ֗ב הַלְעִיטֵ֤נִי נָא֙ מִן־הָאָדֹ֤ם הָאָדֹם֙ הַזֶּ֔ה כִּ֥י עָיֵ֖ף אָנֹ֑כִי עַל־כֵּ֥ן קָרָֽא־שְׁמ֖וֹ אֱדֽוֹם׃ (לא) וַיֹּ֖אמֶר יַעֲקֹ֑ב מִכְרָ֥ה כַיּ֛וֹם אֶת־בְּכֹרָֽתְךָ֖ לִֽי׃ (לב) וַיֹּ֣אמֶר עֵשָׂ֔ו הִנֵּ֛ה אָנֹכִ֥י הוֹלֵ֖ךְ לָמ֑וּת וְלָמָּה־זֶּ֥ה לִ֖י בְּכֹרָֽה׃ (לג) וַיֹּ֣אמֶר יַעֲקֹ֗ב הִשָּׁ֤בְעָה לִּי֙ כַּיּ֔וֹם וַיִּשָּׁבַ֖ע ל֑וֹ וַיִּמְכֹּ֥ר אֶת־בְּכֹרָת֖וֹ לְיַעֲקֹֽב׃ (לד) וְיַעֲקֹ֞ב נָתַ֣ן לְעֵשָׂ֗ו לֶ֚חֶם וּנְזִ֣יד עֲדָשִׁ֔ים וַיֹּ֣אכַל וַיֵּ֔שְׁתְּ וַיָּ֖קׇם וַיֵּלַ֑ךְ וַיִּ֥בֶז עֵשָׂ֖ו אֶת־הַבְּכֹרָֽה׃ {פ}
(29) Once when Jacob was cooking a stew, Esau came in from the open, famished. (30) And Esau said to Jacob, “Give me some of that red stuff to gulp down, for I am famished”—which is why he was named Edom. (31) Jacob said, “First sell me your birthright.” (32) And Esau said, “I am at the point of death, so of what use is my birthright to me?” (33) But Jacob said, “Swear to me first.” So he swore to him, and sold his birthright to Jacob. (34) Jacob then gave Esau bread and lentil stew; he ate and drank, and he rose and went away. Thus did Esau spurn the birthright.
סיפור זה מוכר וידוע. יעקב חסר המצפון מנצל את עייפותו של אחיו, וקונה ממנו את הבכורה, שיש לה מעמד מכריע ויציב בחברה המקראית (ראו דברים כ"א 16). אין ספק שעשיו הצייד הוא עבד לתאוותיו, והוא אדיש למעמדו המיוחס כפי שמראה שרשרת הפעמים המתארת את מעשיו – "ויאכל, וישת, ויקם, וילך ויבז" (כ"ה 34). הפסוק משווה אכילה לזלזול – האיש אכל ועזב.
מדרשים ספרותיים לסיפור זה נוטים לכיוון ההפוך מפשט הדברים. המקורות המסורתיים מציגים את עשיו כבן בליעל, וכך מצביעים עם תכונותיו הטובות של יעקב. עם זאת, הפרשנות האמנותית מכניסה גם את ההורים לתמונה, אף שהם נפקדים מהסיפור המקראי.
איך פירשו אמנים סצנה זו? נתבונן עכשיו בתמונות – מהמוקדם אל המאוחר. נתחיל בכתבי יד מאוירים מימי הביניים ונגיע עד לצילום בן זמננו.
אמצע המאה ה12
בייצוג קדום זה של מכירת הבכורה, שפת הגוף מדברת בעד עצמה. האחים עומדים משני צדיו של סיר שפות על להבה. הרקע אדום כצבע הנזיד וכרמז ל"אֱדוֹם", השם שבו כונה עשיו, ושניים מחווים בידיהם בתמונה של משא ומתן. עשיו מצביע כלפי מטה, אל הסיר ומבקש "הלעיטיני נא מן האדם האדום הזה" (כ"ה 30), שהן המילים המופיעות בשלט שאותו הוא נושא בידו השמאלית. יעקב בוחש בסיר בידו השמאלית ומצביע כלפי מעלה ביד ימין, ודורש שעשיו יישבע בשם יהוה (פסוק 33). וכך מייצגים שני האחים את עולם החומר (עשיו) ואת עולם הרוח (יעקב), במה שנראה כמחול סביב הנזיד.
בכתב יד זה, שהוא תרגום ללטינית של "קדמוניות" ליוסף בן מתתיהו, התמונה כותה מוצגת בתוך האות P, האות הראשונה במילים Post morten Ysaac – אחרי מות יצחק. המיקום תמוה, שכן בסיפור המקראי מכירת הבכורה מתחוללת עוד בחייו של יצחק. הסיבה למיקום בכתב יד זה הוא שבן מתתיהו מתייחס לסיפור זה כאל הבזק לאחור (פלאשבק) בסכמו את חייהם של יעקב ועשיו.
ביבליה היסטוריאל צרפתי אחר מהמאה מראשית המאה הארבע-עשרה מתאר את הסיפור המקראי כאירוע שליו ומשפחתי שבו עשיו, עייף מהצייד, חוזר הביתה אל יעקב. נראה כאן כאילו יעקב מחכה לעשיו כדי לתת לו לאכול מהנזיד.
תחילת המאה ה14
באיור זה אין כל סימן לתחרות בין האחים או למחלוקת ביניהם, אין זכר למשא ומתן שפירט הטקסט המקראי, ואף הניגוד החיצוני במראה האחים ומשלח היד השונה של כל אחד אינם נראים כאן. לא רק שיעקב איננו נרגן או ערמומי, ואין הוא מונע אוכל מאחיו הרעב, אלא הוא שש למלא את בקשתו של אחיו. נראה שמי שאייר כתב יד זה, רב האמן מפובל, רצה להימנע מלהציג את הפן השלילי באישיותו של יעקב ומעשיו. מדוע?
בצרפת באותה עת עמדו על הפרק סוגיות ירושת המלכות, והיריבות בין משפחות האצולה הצרפתיות בצרפת ובאנגליה עמדה להיפך, תוך זמן קצר, למלחמת מאה השנים. כתב יד זה מלא סמלי אצולה צרפתיים ואנגליים ומשקף את העמדה הצרפתית שכל סמלי האצולה הללו הן בשליטתו של מלך צרפת. בה בעת, בולט העדרם של סצנות מקראיות של גזל (ראו קין והבל, יצחק וישמעאל, דויד ושאול, וכיו"ב). וכך, לא רק זאת שהתיאור המקראי רוחש כבוד לאבי האומה ומציג את מעשיו כאילו הם ללא רבב, אלא שהאמן רתם אותו לשירותו של מלך צרפת המסוכסך. אפילו הכותרת – "איך עשיו מכר את הבכורה ואת ירושתו המובטחת לאחיו יעקב" – מדגישה את התפיסות הימיביניימיות של היררכיה וזכויות רכוש.
וַיֹּאמֶר עֵשָׂו הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת וְלָמָּה זֶּה לִי בְּכֹרָה: [...] וְיַעֲקֹב נָתַן לְעֵשָׂו לֶחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים (ל"ב 32, 34).
בהגדת נירנברג השנייה נראים האחים בסביבה כפרית.
הגדת נירנברג השנייה, דרום גרמניה, 1500-1450
בטקסט העממי המלווה את הציור כתוב "ויזד יעקב נזיד עדשים, בעדו ובעד האנשים – כאן נגמר [כך במקור] הסחורה, נזיד עדשים נתן לו בעד הבכורה".
יעקב התחמן מערה קערת נזיד גדולה לתוך פיו של עשיו המזוקן והמטופש. הצגה זו של הדברים מגלמת את הפשרנות המסורתית למילה היחידאית "הלעיטני", כפי שפירש אותה רש"י: "אפתח פי ושפוך הרבה לתוכה, כמו ששנינו 'אין אובסין את הגמל אבל מלעיטין אותו'".
המחיר שגבה יעקב כלל אינו מוזכר כאן.
ב"מראה" היסטוריאל משנת 1463, עשיו כובע של ציידים לראשו, מושיט את ידו האחת בעוד השנייה מלטפת את כרסו כמסמלת "הלעיטני נא מן האדום האדום הזה כי עייף אנוכי" (כ"ה 30).
אף כי הוא נושא אתו כלי צייד, אין עשיו שעיר או אדמוני. יעקב, שכובע מסוג אחר לראשו, מרחיק את האוכל בידו האחת, ובשנייה מסמן לאחיו להאט, כאומר לו, רגע, קודם עסקים – "מִכרה כיום את בכורתך לי" (פסוק 32). שני הכלבים העומדים מאחורי עשיו הם מוטיב שכבר ראינו בלוח של גיברטי. אחד משני הכלבים לבן וחטוב, השני כהה ומלא, והם מאפיינים את שני האחים. ציור זה הוא כנראה ניסיון לתאר את הטקסט תיאור מדויק ונאמן, והוא מתאים לכרך אנציקלופדי דוגמת "מראת" ההסיטוריאל, ושונה בכך מכתבי היד המאוירים האחרים.
איורים ימיביניימיים הם כמו קומיקס – הם מתארים טיפוסים ולא פרטים. מאתיים שנה לאחר מכן, השתנתה הרגישות האמנותית מהקצה אל הקצה, כפי שאנו רואים בעבודתו של הצייר ההולנדי הנריק טר ברוחן, איש אסכולת הבארוק במאה השבע-עשרה.
אנשי המשפחה המקראית שמתאר טר ברוחן הם אנשים בשר ודם. יעקב, לבוש בגדים אדומים (רמז לנזיד העדשים), יושב ליד שולחן קטנטן שעליו נר בודד המאיר את פנים הבית. ידו האחת מחווה, ובשנייה הוא מחזיק קערית אוכל. עשיו עומד מולו, מחזיק בידו מטה ואת בעל החיים שצד. למרות התיאור המקראי, אין כל הבדל גופני בין האחים. הם שקועים בשיחה, ואינם שמים לב לרבקה שעוברת על פניהם, בידה קערת מרק ליצחק היושב בדד בחושך. ידיה והקערה הם הקשר המוחשי היחיד בין האחים. טר ברוחן כלל את ההורים אף כי אין הם מופיעים בסיפור המקראי. רבקה שומעת את שיחתם של בניה, וזו היא כניסתה לתפקידה החדש. יצחק "בהפסקת צהריים". האמן עושה שימוש אירוני בסוגה ההולנדית של בית המשפחה לסמן את הריחוק הרגשי בין הדמויות, מרחק שקיים למרות קרבתם הפיסית.
בדור שאחרי טר ברוחן, צייר רמברנט סצנה זו פעמים אחדות לאורך חייו. הגרסה האחרונה שצייר מתייחסת לחלק המוקדם ביותר בסיפור.
רמברנדט, 1655
עשיו, מזוקן ומדושן נכנס ברגע זה. דלת הבית עדיין פתוחה. הוא צונח על כיסא לאחר שהשליך את כובעו על השולחן. זרועו הימנית עוטפת באדישות את מסעד הכיסא, וזרועו השמאלית מושטת בחוסר סבלנות בציפייה לאוכל. יעקב כורע על הרצפה ליד עשיו בהכנעה, אוחז את קערת הנזיד כמצביע על מקומו הנחות במשפחה. גם כאן נראים שני כלבים בין האחים, האחד שרוע לרגליו של עשיו והשני עומד מאחוריו. שני הכלבים הם חוליות המקשרות בין האחים, כפי שרבקה קישרה ביניהם בציור של טר ברוחן. אנו צופים במחזה מעברו הרחוק של החדר, זווית המאפשרת לנו מבט אל תוך ביתם המרווח של האחים, בית אמידים הולנדי. אין כאן כל מתח נראה לעיין. עשיו הוא האדון המחכה שהמשרת יגיב. אין הוא יודע שעוד מעט יתהפכו היוצרות.
יעקב הפסיבי הפך לכוח השולט כשצייר רמברנדט את חלקו המאוחר יותר של הסיפור:
כאן יעקב הוא היושב ליד השולחן, קערת הנזיד בידו, קרובה לגופו. על אף עייפותו, עשיו עומד, כלי הצייד עדיין בידו. אין כאן חדר נעים ונוח. עשיו נראה כאיכר שוטה ויעקב כמהמר ממולח. רמברנדט ממקד את מבטנו רק בשתי הדמויות ובשולחן, וממלא את המרחב שבין השניים בקווים כהים ותזזיתיים המעידים על האווירה העכורה. האחים לוחצים יד. לחיצת היד איננה מופיעה בסיפור המקראי, וכאן היא מסמלת את הבטחתו של עשיו למכור את הבכורה בעבור נזיד עדשים. העסקה מבוצעת, ועשיו אינו זוכה לשבת, ולו לרגע.
בקפיצה אל המאה העשרים, לסטנלי ספנסר, היחיד במינו, יש עניין מועט בסיפור מכירת הבכורה.
ספנסר מציג את עשיו מזוקן וארוך שער, החוזר מהצייד עם טרפו, ידו על מותנו בתנוחה של סיפוק. הוא מתרברב בפני יעקב, אחיו הקירח שסינר חגור למותניו, הכורע לראות את הטרף, זרועותיו הארוכות בתנועה גולמנית. יעקב נמנע מיצירת קשר עין. ספנסר מתמקד רק בתנוחת העליונות של עשיו ובתפקידו של יעקב כ"עקרת הבית".
הצלם הישראלי עדי נס מתאר את דמויותיו המקראיות כאנשים בשולי החברה. כל הרעיונות שהיו לנו שמדובר באצולה – נגוזו.
עדי נס, 2006
בסצנת מכירת הבכורה, מכניס אותנו נס לבית תמחוי עכשווי. שקעי החשמל שבקיר חשופים, על החלונות סורגי ברזל, והשולחן מכוסה שעוונית. כל אלה חוברים ליצור את אווירת הדלות המשוועת.
את עשיו יפה התואר אנו מזהים לפי שערו האדמוני והארוך ולפי זקנו. הוא מתכונן לקחת את הנזיד מיעקב, אך זה אינו מוכן עדיין לשחרר את הקערה. הכף עדיין מונחת על המפה לידו. ביניהם, יושב אדם שלישי, לידו קערת נזיד משלו, ואין הסבר למקומו בתמונה. הוא מביט ביעקב במבט תוהה, כאינו מבין על שום מה הוא מהסס. כנראה, בניגוד לסיפור המקראי, הביא האמן הורה לשולחן האוכל. שלא כמו בציור של טר ברוחן, לא רבקה אלא יצחק מופיע כאן – זהו עולם של גברים קשי יום. אבל, בדומה ליצירה של טר ברוחן, ההורה הוא נקודת החיבור שבין האחים. נושא הסיפור המקראי הוא מאבק בין האחים על שליטה ברכוש המשפחה. לדמויות של עדי נס אין רכוש, ואף תקווה אין להם.
חלק ג': גזל הברכה
הטלת המשימה
(א) וַֽיְהִי֙ כִּֽי־זָקֵ֣ן יִצְחָ֔ק וַתִּכְהֶ֥יןָ עֵינָ֖יו מֵרְאֹ֑ת וַיִּקְרָ֞א אֶת־עֵשָׂ֣ו ׀ בְּנ֣וֹ הַגָּדֹ֗ל וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ בְּנִ֔י וַיֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו הִנֵּֽנִי׃ (ב) וַיֹּ֕אמֶר הִנֵּה־נָ֖א זָקַ֑נְתִּי לֹ֥א יָדַ֖עְתִּי י֥וֹם מוֹתִֽי׃ (ג) וְעַתָּה֙ שָׂא־נָ֣א כֵלֶ֔יךָ תֶּלְיְךָ֖ וְקַשְׁתֶּ֑ךָ וְצֵא֙ הַשָּׂדֶ֔ה וְצ֥וּדָה לִּ֖י (צידה) [צָֽיִד]׃ (ד) וַעֲשֵׂה־לִ֨י מַטְעַמִּ֜ים כַּאֲשֶׁ֥ר אָהַ֛בְתִּי וְהָבִ֥יאָה לִּ֖י וְאֹכֵ֑לָה בַּעֲב֛וּר תְּבָרֶכְךָ֥ נַפְשִׁ֖י בְּטֶ֥רֶם אָמֽוּת׃ (ה) וְרִבְקָ֣ה שֹׁמַ֔עַת בְּדַבֵּ֣ר יִצְחָ֔ק אֶל־עֵשָׂ֖ו בְּנ֑וֹ וַיֵּ֤לֶךְ עֵשָׂו֙ הַשָּׂדֶ֔ה לָצ֥וּד צַ֖יִד לְהָבִֽיא׃
(1) When Isaac was old and his eyes were too dim to see, he called his older son Esau and said to him, “My son.” He answered, “Here I am.” (2) And he said, “I am old now, and I do not know how soon I may die. (3) Take your gear, your quiver and bow, and go out into the open and hunt me some game. (4) Then prepare a dish for me such as I like, and bring it to me to eat, so that I may give you my innermost blessing before I die.” (5) Rebekah had been listening as Isaac spoke to his son Esau. When Esau had gone out into the open to hunt game to bring home,
גיסטו דה מנבואיי, מייסטר ברטרם, קתדרלת מונריאל,
1391-1320 1383-1375 המאה ה12
לאימהות תפקיד חשוב – אף כי הוא מתרחש מאחורי הקלעים – בסיפורי האבות בספר בראשית. כך בסיפור על שרה והגר, וכך בסיפור על רחל ולאה. אולם מכולן, רבקה היא זו הבולטת בתכנון ובארגון הדחתו של יעקב את עשיו מהבכורה, במיוחד בסיפור הברכה.
בשלוש העבודות לעייל, כולן משלהי ימי הביניים, נראות שלוש דמויות במעמד העברת התפקיד – יצחק, עשיו ורבקה. יצחק פסיבי, שוכב או מרותק למיטתו, ועיוורנו ברור רק בציור של מייסטר ברטרם. בכל שלוש התמונות, עשיו מזוקן ונושא קשת וחצים, אם כי בציור של מייסטר ברטרם, ציור המופיע על גבי מזבח, הוא נראה שטני, דומה לקין הרשע) בלוח קדום יותר.
בטקסט המקראי חבויה רבקה מעין הקורא עד להשלמת העסקה. באמנות היא נראית מצותתת לשיחה בין יצחק ועשיו, אבל היא מאופיינת בדרכים שונות. באיור מונריאל היא נראית מרחוק, דרך חלון פתוח. בתמשיח הקיר של גיוסטו היא אורבת לידם, בפתח הדלת. בציור של מייסטר ברטרם היא עומדת בתנוחת אדיקות מאחורי בעלה הזקן, נוכחת כמצופה ממנה. שלושת האמנים מדגישים את נוכחותה ה"חבויה" בסצנה. באופן פרדוקסלי, גיברטי אינו מציג אותה כלל בסצנה החשובה ביותר בלוח, למרות התיאור המקראי המדווח, אם כי באיחור, על הימצאותה שם.
היעדרותה כאן בולטת במיוחד לאור הופעותיה הרבות בלוח כולו. האם אפשר שקשתו של עשיו, המונחת במרכז התמונה, באופן מוזר בחלל, דומה משהו לנחש, מרמזת על ערמומיותה של רבקה?
המזימה והגזל
(ו) וְרִבְקָה֙ אָֽמְרָ֔ה אֶל־יַעֲקֹ֥ב בְּנָ֖הּ לֵאמֹ֑ר הִנֵּ֤ה שָׁמַ֙עְתִּי֙ אֶת־אָבִ֔יךָ מְדַבֵּ֛ר אֶל־עֵשָׂ֥ו אָחִ֖יךָ לֵאמֹֽר׃ (ז) הָבִ֨יאָה לִּ֥י צַ֛יִד וַעֲשֵׂה־לִ֥י מַטְעַמִּ֖ים וְאֹכֵ֑לָה וַאֲבָרֶכְכָ֛ה לִפְנֵ֥י יהוה לִפְנֵ֥י מוֹתִֽי׃ (ח) וְעַתָּ֥ה בְנִ֖י שְׁמַ֣ע בְּקֹלִ֑י לַאֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י מְצַוָּ֥ה אֹתָֽךְ׃ (ט) לֶךְ־נָא֙ אֶל־הַצֹּ֔אן וְקַֽח־לִ֣י מִשָּׁ֗ם שְׁנֵ֛י גְּדָיֵ֥י עִזִּ֖ים טֹבִ֑ים וְאֶֽעֱשֶׂ֨ה אֹתָ֧ם מַטְעַמִּ֛ים לְאָבִ֖יךָ כַּאֲשֶׁ֥ר אָהֵֽב׃ (י) וְהֵבֵאתָ֥ לְאָבִ֖יךָ וְאָכָ֑ל בַּעֲבֻ֛ר אֲשֶׁ֥ר יְבָרֶכְךָ֖ לִפְנֵ֥י מוֹתֽוֹ׃ (יא) וַיֹּ֣אמֶר יַעֲקֹ֔ב אֶל־רִבְקָ֖ה אִמּ֑וֹ הֵ֣ן עֵשָׂ֤ו אָחִי֙ אִ֣ישׁ שָׂעִ֔ר וְאָנֹכִ֖י אִ֥ישׁ חָלָֽק׃ (יב) אוּלַ֤י יְמֻשֵּׁ֙נִי֙ אָבִ֔י וְהָיִ֥יתִי בְעֵינָ֖יו כִּמְתַעְתֵּ֑עַ וְהֵבֵאתִ֥י עָלַ֛י קְלָלָ֖ה וְלֹ֥א בְרָכָֽה׃ (יג) וַתֹּ֤אמֶר לוֹ֙ אִמּ֔וֹ עָלַ֥י קִלְלָתְךָ֖ בְּנִ֑י אַ֛ךְ שְׁמַ֥ע בְּקֹלִ֖י וְלֵ֥ךְ קַֽח־לִֽי׃ (יד) וַיֵּ֙לֶךְ֙ וַיִּקַּ֔ח וַיָּבֵ֖א לְאִמּ֑וֹ וַתַּ֤עַשׂ אִמּוֹ֙ מַטְעַמִּ֔ים כַּאֲשֶׁ֖ר אָהֵ֥ב אָבִֽיו׃ (טו) וַתִּקַּ֣ח רִ֠בְקָ֠ה אֶת־בִּגְדֵ֨י עֵשָׂ֜ו בְּנָ֤הּ הַגָּדֹל֙ הַחֲמֻדֹ֔ת אֲשֶׁ֥ר אִתָּ֖הּ בַּבָּ֑יִת וַתַּלְבֵּ֥שׁ אֶֽת־יַעֲקֹ֖ב בְּנָ֥הּ הַקָּטָֽן׃ (טז) וְאֵ֗ת עֹרֹת֙ גְּדָיֵ֣י הָֽעִזִּ֔ים הִלְבִּ֖ישָׁה עַל־יָדָ֑יו וְעַ֖ל חֶלְקַ֥ת צַוָּארָֽיו׃ (יז) וַתִּתֵּ֧ן אֶת־הַמַּטְעַמִּ֛ים וְאֶת־הַלֶּ֖חֶם אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֑תָה בְּיַ֖ד יַעֲקֹ֥ב בְּנָֽהּ׃ (יח) וַיָּבֹ֥א אֶל־אָבִ֖יו וַיֹּ֣אמֶר אָבִ֑י וַיֹּ֣אמֶר הִנֶּ֔נִּי מִ֥י אַתָּ֖ה בְּנִֽי׃ (יט) וַיֹּ֨אמֶר יַעֲקֹ֜ב אֶל־אָבִ֗יו אָנֹכִי֙ עֵשָׂ֣ו בְּכֹרֶ֔ךָ עָשִׂ֕יתִי כַּאֲשֶׁ֥ר דִּבַּ֖רְתָּ אֵלָ֑י קֽוּם־נָ֣א שְׁבָ֗ה וְאׇכְלָה֙ מִצֵּידִ֔י בַּעֲב֖וּר תְּבָרְכַ֥נִּי נַפְשֶֽׁךָ׃ (כ) וַיֹּ֤אמֶר יִצְחָק֙ אֶל־בְּנ֔וֹ מַה־זֶּ֛ה מִהַ֥רְתָּ לִמְצֹ֖א בְּנִ֑י וַיֹּ֕אמֶר כִּ֥י הִקְרָ֛ה יהוה אֱלֹהֶ֖יךָ לְפָנָֽי׃ (כא) וַיֹּ֤אמֶר יִצְחָק֙ אֶֽל־יַעֲקֹ֔ב גְּשָׁה־נָּ֥א וַאֲמֻֽשְׁךָ֖ בְּנִ֑י הַֽאַתָּ֥ה זֶ֛ה בְּנִ֥י עֵשָׂ֖ו אִם־לֹֽא׃ (כב) וַיִּגַּ֧שׁ יַעֲקֹ֛ב אֶל־יִצְחָ֥ק אָבִ֖יו וַיְמֻשֵּׁ֑הוּ וַיֹּ֗אמֶר הַקֹּל֙ ק֣וֹל יַעֲקֹ֔ב וְהַיָּדַ֖יִם יְדֵ֥י עֵשָֽׂו׃ (כג) וְלֹ֣א הִכִּיר֔וֹ כִּֽי־הָי֣וּ יָדָ֗יו כִּידֵ֛י עֵשָׂ֥ו אָחִ֖יו שְׂעִרֹ֑ת וַֽיְבָרְכֵֽהוּ׃ (כד) וַיֹּ֕אמֶר אַתָּ֥ה זֶ֖ה בְּנִ֣י עֵשָׂ֑ו וַיֹּ֖אמֶר אָֽנִי׃ (כה) וַיֹּ֗אמֶר הַגִּ֤שָׁה לִּי֙ וְאֹֽכְלָה֙ מִצֵּ֣יד בְּנִ֔י לְמַ֥עַן תְּבָֽרֶכְךָ֖ נַפְשִׁ֑י וַיַּגֶּשׁ־לוֹ֙ וַיֹּאכַ֔ל וַיָּ֧בֵא ל֦וֹ יַ֖יִן וַיֵּֽשְׁתְּ׃ (כו) וַיֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו יִצְחָ֣ק אָבִ֑יו גְּשָׁה־נָּ֥א וּשְׁקָה־לִּ֖י בְּנִֽי׃ (כז) וַיִּגַּשׁ֙ וַיִּשַּׁק־ל֔וֹ וַיָּ֛רַח אֶת־רֵ֥יחַ בְּגָדָ֖יו וַֽיְבָרְכֵ֑הוּ וַיֹּ֗אמֶר רְאֵה֙ רֵ֣יחַ בְּנִ֔י כְּרֵ֣יחַ שָׂדֶ֔ה אֲשֶׁ֥ר בֵּרְכ֖וֹ יהוה׃ (כח) וְיִֽתֶּן־לְךָ֙ הָאֱלֹהִ֔ים מִטַּל֙ הַשָּׁמַ֔יִם וּמִשְׁמַנֵּ֖י הָאָ֑רֶץ וְרֹ֥ב דָּגָ֖ן וְתִירֹֽשׁ׃ (כט) יַֽעַבְד֣וּךָ עַמִּ֗ים (וישתחו) [וְיִֽשְׁתַּחֲו֤וּ] לְךָ֙ לְאֻמִּ֔ים הֱוֵ֤ה גְבִיר֙ לְאַחֶ֔יךָ וְיִשְׁתַּחֲו֥וּ לְךָ֖ בְּנֵ֣י אִמֶּ֑ךָ אֹרְרֶ֣יךָ אָר֔וּר וּֽמְבָרְכֶ֖יךָ בָּרֽוּךְ׃
(6) Rebekah said to her son Jacob, “I overheard your father speaking to your brother Esau, saying, (7) ‘Bring me some game and prepare a dish for me to eat, that I may bless you, with יהוה’s approval, before I die.’ (8) Now, my son, listen carefully as I instruct you. (9) Go to the flock and fetch me two choice kids, and I will make of them a dish for your father, such as he likes. (10) Then take it to your father to eat, in order that he may bless you before he dies.” (11) Jacob answered his mother Rebekah, “But my brother Esau is a hairy man and I am smooth-skinned. (12) If my father touches me, I shall appear to him as a trickster and bring upon myself a curse, not a blessing.” (13) But his mother said to him, “Your curse, my son, be upon me! Just do as I say and go fetch them for me.” (14) He got them and brought them to his mother, and his mother prepared a dish such as his father liked. (15) Rebekah then took the best clothes of her older son Esau, which were there in the house, and had her younger son Jacob put them on; (16) and she covered his hands and the hairless part of his neck with the skins of the kids. (17) Then she put in the hands of her son Jacob the dish and the bread that she had prepared. (18) He went to his father and said, “Father.” And he said, “Yes, which of my sons are you?” (19) Jacob said to his father, “I am Esau, your first-born; I have done as you told me. Pray sit up and eat of my game, that you may give me your innermost blessing.” (20) Isaac said to his son, “How did you succeed so quickly, my son?” And he said, “Because your God יהוה granted me good fortune.” (21) Isaac said to Jacob, “Come closer that I may feel you, my son—whether you are really my son Esau or not.” (22) So Jacob drew close to his father Isaac, who felt him and wondered. “The voice is the voice of Jacob, yet the hands are the hands of Esau.” (23) He did not recognize him, because his hands were hairy like those of his brother Esau; and so he blessed him. (24) He asked, “Are you really my son Esau?” And when he said, “I am,” (25) he said, “Serve me and let me eat of my son’s game that I may give you my innermost blessing.” So he served him and he ate, and he brought him wine and he drank. (26) Then his father Isaac said to him, “Come close and kiss me, my son”; (27) and he went up and kissed him. And he smelled his clothes and he blessed him, saying, “Ah, the smell of my son is like the smell of the fields that יהוה has blessed. (28) “May God give youOf the dew of heaven and the fat of the earth,Abundance of new grain and wine. (29) Let peoples serve you,And nations bow to you;Be master over your brothers,And let your mother’s sons bow to you.Cursed be they who curse you,Blessed they who bless you.”
הפסיפסים ממונריאל הם הייצוגים המוקדמים ביותר באוסף שבידינו. הופתענו לראות את רבקה מככבת בחמישה לוחות, לעומת שרה המופיעה רק פעם אחת, ורחל, לאה והגר – ונשים אחרות – שאינן מיוצגות ולו פעם אחת. חלק מהסצנות שבהן מופיעה רבקה מוזרות, כאילו חיפש האמן דרכים להציב אותה במרכז. ואכן, בכתובים הנוצריים מודגשת רבקה שכן היא, לבדה מכל הנשים בספר בראשית, מתוארת כבתולה, וכך נקשרת למרים הבתולה. כך אפשר להבין את התפקיד הראשי שהיא ממלאת במונריאל, מטרימה את תפקידה החשוב של מרים בגאולת האנושות.
לאור זאת, אין פלא שרבקה מופיעה במרכז הבמה בסצנת הברכה, אם כי בסיפור המקראי היא לא נזכרת. למעשה, היא נוכחת בכל הייצוגים האמנותיים של סצנה זו. במונריאל היא עומד בפתח הדלת ובידה ארוחתו של יצחק, בעוד יעקב כורע לפני אביו. זוהי הופעתו הראשונה של יעקב בפסיפסים במונריאל, והוא מרים עיניו לאביו בחרדה. יצחק עב הבשר ממשש את ידו ואת צווארו של יעקב כדי לוודא את זהותו.
יעקב עשו
כפי שציינו, שני לוחות פרי עבודתו של מייסטר ברטרם בנושא יעקב ועשיו מופיעים בציור שעל גבי מזבח גראבאוור. מצד ימין, עומדים יצחק ורבקה כמסגרת סביב יעקוב התמים למראה. ידיהם של יצחק ורבקה שלובות הן לפני יעקב והן מאחוריו בחיבוק קולקטיבי, מייסטר ברטרם הפך את הטקסט המקראי המתאר את הבדיקה החשדנית שבדק יצחק את "עשיו המדומה" להכרזה על פעולתה המקודשת של רבקה. היא דוחפת את יעקב לזרועותיו החובקות של אביו ומערימה על יצחק העיוור כך שיבחר בבחירה ה"נכונה" ובדרך זו מונעת את האסון שעלול להתרחש אם עשיו יהיה השולט. כמו במונריאל, גם כאן תפקידה של רבקה הוא הטרמה של מרים הבתולה המביאה מזור לנזק שעוללה חווה. בה בעת, אם כי שלוש דמויות מופיעות גם בסצנת המכירה (משמאל), אין זו שלישיה מאוחדת, אלא אבי האומה ואם האומה העומדים יחד מול הבן הרשע.
הגדת סרייבו, 1350
בהגדת סרייבו עומדת רבקה בדלת, מחזיקה את בגדי החולין של יעקב בידה, בשעה שיעקב, העומד לפני יצחק, לובש את בגדי החמודות של עשיו. בבראשית רבה אנו ממשיכים לקרוא:
וַתִּתֵּן אֶת הַמַּטְעַמִּים וְאֶת הַלֶּחֶם, לִוְתָה אוֹתוֹ עַד הַפֶּתַח, אָמְרָה עַד כָּאן הָיִיתִי חַיֶּבֶת לְךָ, מִכָּאן וָאֵילָךְ בָּרְיָךְ יְקוּם לָךְ.
(17) "Rivka took the clothes of Esav, the fine ones (chamudot)" (Genesis 27:15) Those which he (Esav) chamad - coveted from Nimrod, and killed him and took them. That is the meaning of what is written (Proverbs 12:12) "The wicked covet the catch of evil men." "That were with her in the house" (Genesis 27:15) - for with them he (Esav) would serve his father. Rabbi Shimon son of Gamliel said: All my days, I served my father, but I did not serve him even one hundredth of the way Esav served his father. I, when would serve my father, I would serve him in dirty clothing, and when I would go out to travel, I would go out in clean clothing. But Esav, when he would serve his father, he would only serve him in royal clothes. He said, "It is only befitting of my father's honor for him to be served in royal clothes."
למרות נוכחותה של רבקה בסצנה זו, כפי שהיא נוכחת גם במונריאל ואצל מייסט ברטרם, הגדת סרייבו מגבילה את מעורבותה ונותנת לאלוהים את התפקיד המכריע בהפיכתו של יעקב לאבי האומה. וכך, דבקות דתית יהודית, כמו זו הנוצרית, הופכת את רבקה הנכלולית לקדושה – אך כל דת וסיבותיה היא. יצחק, שידו השמאלית המפקפקת בזהותו של יעקב, מברך אותו בידו הימנית.
הציור התמוה ביותר והמפליא ביותר שנתקלנו בו הוא יצירתו של יאן סנדרס ואן המסן, סיוט שכותרתו "יצחק מברך את יעקב".
אולם, הדרמה הנפרשת לנגד עיננו איננה תואמת את הכותרת. יצחק לא נראה כמי ששוכב על ערש דווי. יצחק השרירי קם מרבצו בזעם, אוחז בווילון בידו השמאלית ומחווה מעל ראשו של יעקב בימנית. יעקב, בלא כל תחפושת, כורע ליד שולחן, מביט באביו בפחד ומחזיק צלחת ובה האוכל שהתכוון לתת לו. רבקה השרועה על המיטה מצביעה על עצמה ומלטפת כלבלב. מרחוק נראה עשיו החוזר מהציד, ואין כל חשד בלבו. קשה לראות כאן תמונת ברכה, נראה שלפנינו התרחיש הגרוע ביותר שיעקב יכול היה לדמיין כשאמו ניגשה אליו לראשונה והציגה את תכניתה. יעקב הביע את חששו:
(יב) אוּלַ֤י יְמֻשֵּׁ֙נִי֙ אָבִ֔י וְהָיִ֥יתִי בְעֵינָ֖יו כִּמְתַעְתֵּ֑עַ וְהֵבֵאתִ֥י עָלַ֛י קְלָלָ֖ה וְלֹ֥א בְרָכָֽה׃ (יג) וַתֹּ֤אמֶר לוֹ֙ אִמּ֔וֹ עָלַ֥י קִלְלָתְךָ֖ בְּנִ֑י אַ֛ךְ שְׁמַ֥ע בְּקֹלִ֖י וְלֵ֥ךְ קַֽח־לִֽי׃
(12) If my father touches me, I shall appear to him as a trickster and bring upon myself a curse, not a blessing.” (13) But his mother said to him, “Your curse, my son, be upon me! Just do as I say and go fetch them for me.”
זוהי הדוגמה היחידה שמצאנו שבה האמן מתאר את מה שיכול היה לקרות במקום את מה שאכן קרה. זווית ראייה זו מאפיינת את נטייתו של ואן המסן לראות את צדם האפל של בני האדם.
נראה שהסצנה הזו הייתה נתעבת עד כדי כך בעיני רמברנדט שלדידו, פשוט לא הייתה ברכה.
בשני הציורים שלעיל, נראה יצחק חלוש עד כדי כך שאינו יכול לפעול או לדבר. בשני הציורים הוא מחזיק בידו של יעקב, וידו השנייה חבויה בין המצעים או בקושי מבצבצת מתוכם. משהו תמוה בציורים אלה – יעקב אינו ממש בן אדם. ראשו ורוב גופו אינם אלה קווי מתאר באחד הציורים ובשני, אף כי גופו ברור יותר, פניו הושחרו. בשני הציורים, רבקה נוכחת גם נוכחת, עינה בוחנת וגופה דרוך – אבל דבר אינו קורה. האם רמברנדט מוחה כנגד מעשה המרמה?
ציוריו של תלמידו של רמברנדט, גוברט פלינק, עשויים בסגנונו המוקדם של מורהו, מהתקופה שהאמן הדגול היה מעוניין יותר בטכניקה ובדרמה מאשר בעומק פסיכולוגי.
יעקב מביט בחרדה בידו הימנית של אביו, ותוהה אם הוא עומד לקבל ברכה או לחטוף סטירה. רבקה, נושפת בערפו של יצחק, נראית מעודדת ומלאת תקווה.
בשני הציורים האחרונים, שניהם כמעט מודרניים, שולט המתח בדבר הברכה.
דורה מתאר את יצחק ישוב על קצה המיטה, מושיט את ידיו בברכה לעבר יעקב, שראשו מונח בחיקו של אביו. צדודיתה של רבקה נראית ליד הדלת, צופה בחרדה לשיבתו של עשיו הביתה.
שאגל רואה בסצנה זו את הנקודה המרכזית בפענוח הגורל היהודי. יצחק, קדוש מהשטעטל יושב במיטתו ומברך את בנו הנבחר, את יעקב. במרחק יושבת רבקה מכווצת מאחורי השולחן הערוך וצופה בתכניתה מתגשמת לנגד עיניה. במרחק רב אנו רואים את נקודת המפגש של העבר והעתיד – רבקה הצעירה מתקרבת, ישובה על גמל, לפגוש את יצחק, בעוד יעקב ישן לרגלי עץ המגלם את החלום שיחלום – חלום הסולם.
השפלתו של עשיו
(ל) וַיְהִ֗י כַּאֲשֶׁ֨ר כִּלָּ֣ה יִצְחָק֮ לְבָרֵ֣ךְ אֶֽת־יַעֲקֹב֒ וַיְהִ֗י אַ֣ךְ יָצֹ֤א יָצָא֙ יַעֲקֹ֔ב מֵאֵ֥ת פְּנֵ֖י יִצְחָ֣ק אָבִ֑יו וְעֵשָׂ֣ו אָחִ֔יו בָּ֖א מִצֵּידֽוֹ׃ (לא) וַיַּ֤עַשׂ גַּם־הוּא֙ מַטְעַמִּ֔ים וַיָּבֵ֖א לְאָבִ֑יו וַיֹּ֣אמֶר לְאָבִ֗יו יָקֻ֤ם אָבִי֙ וְיֹאכַל֙ מִצֵּ֣יד בְּנ֔וֹ בַּעֲבֻ֖ר תְּבָרְכַ֥נִּי נַפְשֶֽׁךָ׃ (לב) וַיֹּ֥אמֶר ל֛וֹ יִצְחָ֥ק אָבִ֖יו מִי־אָ֑תָּה וַיֹּ֕אמֶר אֲנִ֛י בִּנְךָ֥ בְכֹֽרְךָ֖ עֵשָֽׂו׃ (לג) וַיֶּחֱרַ֨ד יִצְחָ֣ק חֲרָדָה֮ גְּדֹלָ֣ה עַד־מְאֹד֒ וַיֹּ֡אמֶר מִֽי־אֵפ֡וֹא ה֣וּא הַצָּֽד־צַ֩יִד֩ וַיָּ֨בֵא לִ֜י וָאֹכַ֥ל מִכֹּ֛ל בְּטֶ֥רֶם תָּב֖וֹא וָאֲבָרְכֵ֑הוּ גַּם־בָּר֖וּךְ יִהְיֶֽה׃ (לד) כִּשְׁמֹ֤עַ עֵשָׂו֙ אֶת־דִּבְרֵ֣י אָבִ֔יו וַיִּצְעַ֣ק צְעָקָ֔ה גְּדֹלָ֥ה וּמָרָ֖ה עַד־מְאֹ֑ד וַיֹּ֣אמֶר לְאָבִ֔יו בָּרְכֵ֥נִי גַם־אָ֖נִי אָבִֽי׃ (לה) וַיֹּ֕אמֶר בָּ֥א אָחִ֖יךָ בְּמִרְמָ֑ה וַיִּקַּ֖ח בִּרְכָתֶֽךָ׃ (לו) וַיֹּ֡אמֶר הֲכִי֩ קָרָ֨א שְׁמ֜וֹ יַעֲקֹ֗ב וַֽיַּעְקְבֵ֙נִי֙ זֶ֣ה פַעֲמַ֔יִם אֶת־בְּכֹרָתִ֣י לָקָ֔ח וְהִנֵּ֥ה עַתָּ֖ה לָקַ֣ח בִּרְכָתִ֑י וַיֹּאמַ֕ר הֲלֹא־אָצַ֥לְתָּ לִּ֖י בְּרָכָֽה׃ (לז) וַיַּ֨עַן יִצְחָ֜ק וַיֹּ֣אמֶר לְעֵשָׂ֗ו הֵ֣ן גְּבִ֞יר שַׂמְתִּ֥יו לָךְ֙ וְאֶת־כׇּל־אֶחָ֗יו נָתַ֤תִּי לוֹ֙ לַעֲבָדִ֔ים וְדָגָ֥ן וְתִירֹ֖שׁ סְמַכְתִּ֑יו וּלְכָ֣ה אֵפ֔וֹא מָ֥ה אֶֽעֱשֶׂ֖ה בְּנִֽי׃ (לח) וַיֹּ֨אמֶר עֵשָׂ֜ו אֶל־אָבִ֗יו הַֽבְרָכָ֨ה אַחַ֤ת הִֽוא־לְךָ֙ אָבִ֔י בָּרְכֵ֥נִי גַם־אָ֖נִי אָבִ֑י וַיִּשָּׂ֥א עֵשָׂ֛ו קֹל֖וֹ וַיֵּֽבְךְּ׃ (לט) וַיַּ֛עַן יִצְחָ֥ק אָבִ֖יו וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֑יו הִנֵּ֞ה מִשְׁמַנֵּ֤י הָאָ֙רֶץ֙ יִהְיֶ֣ה מֽוֹשָׁבֶ֔ךָ וּמִטַּ֥ל הַשָּׁמַ֖יִם מֵעָֽל׃ (מ) וְעַל־חַרְבְּךָ֣ תִֽחְיֶ֔ה וְאֶת־אָחִ֖יךָ תַּעֲבֹ֑ד וְהָיָה֙ כַּאֲשֶׁ֣ר תָּרִ֔יד וּפָרַקְתָּ֥ עֻלּ֖וֹ מֵעַ֥ל צַוָּארֶֽךָ׃
(30) No sooner had Jacob left the presence of his father Isaac—after Isaac had finished blessing Jacob—than his brother Esau came back from his hunt. (31) He too prepared a dish and brought it to his father. And he said to his father, “Let my father sit up and eat of his son’s game, so that you may give me your innermost blessing.” (32) His father Isaac said to him, “Who are you?” And he said, “I am your son, Esau, your first-born!” (33) Isaac was seized with very violent trembling. “Who was it then,” he demanded, “that hunted game and brought it to me? Moreover, I ate of it before you came, and I blessed him; now he must remain blessed!” (34) When Esau heard his father’s words, he burst into wild and bitter sobbing, and said to his father, “Bless me too, Father!” (35) But he answered, “Your brother came with guile and took away your blessing.” (36) [Esau] said, “Was he, then, named Jacob that he might supplant me these two times? First he took away my birthright and now he has taken away my blessing!” And he added, “Have you not reserved a blessing for me?” (37) Isaac answered, saying to Esau, “But I have made him master over you: I have given him all his brothers for servants, and sustained him with grain and wine. What, then, can I still do for you, my son?” (38) And Esau said to his father, “Have you but one blessing, Father? Bless me too, Father!” And Esau wept aloud. (39) And his father Isaac answered, saying to him,“See, your abode shall enjoy the fat of the earthAnd the dew of heaven above. (40) Yet by your sword you shall live,And you shall serve your brother;But when you grow restive,You shall break his yoke from your neck.”
ביבליית מורגן שונה מכל מה שראינו עד כה, והוא מתאר הן את ברכת יעקב והן את דחייתו של עשיו.
עשו יעקב
עץ גבוה ויחיד מפריד את הברכה ליעקב לשני חלקים – רבקה העוזרת לו להתחפש ויצחק המברך אותו. למרות הדרמה הגדולה, הרקע הסתמי יוצר אווירה שלווה, אך זהו תעתוע. נשווה זאת להמולה בסצנה המקבילה – אין כמעט מקום ריק ברקע הכחול הבוהק. שני עצים על הגבעה מקבילים לשתי הדמויות של עשיו ולשני הכלבים בתחתית התמונה. תמונת הצייד הפראית מבשרת את פחד יצחק כשמגיע עשיו האמתי. באופן פרדוקסלי, השינוי הדרמטי ביותר בשני הלוחות הוא בתנוחתו הסטטית של יצחק – ראשו הכפוף ברוגע בעת שהוא מברך את יצחק מתרומם, מיוסר ומבולבל לעברו של עשיו.
צמד הציורים המיוחס לג'יוטו מתאר גם הוא תמונת "לפני" ו"אחרי":
באחד הציורים יש ארבע דמויות, בשני – חמישה. בציור השמאלי המציא ג'יוטו שפחה התומכת ביעקב הזקן והעיוור. יצחק נראה נסער, והוא ממשש את ידו של יעקב, היד שבהסוואה. המתח ניכר ברבקה וביעקב בעת הברכה. בתמונה השנייה, יצחק, הילה סביב ראשו קם, ללא כל עזרה, בתדהמה כשעשיו יפה התואר מציע לו את מנחתו. השפחה תופסת את מקומה של רבקה וגם על פניה תדהמה. רבקה, גופה עטוף כחול, פונה לכיוון הדלת ולפניה יעקב, שאותו אפשר לזהות רק על פי ההילה הדהויה. שתי ההילות הן שאריות של אורתודוקסיה ביזנטית, ואילו הבעות הפנים והתנועתיות בציורים מבטאים את העניין שהיה לג'יוטו בדרמה ומבשרים את הרנסנס.
רמבנדט, אשף האיפיון, מבטא את סער המעשה בעיקר באמצעות קוים חדים הממלאים את החדר.
החדות משתקפת עוד בזקנו המחודד של עשיו, בלבושו ובנרתיק החצים, כמו גם באצבעותיו של יצחק. לפיכך, רמברנדט מתעניין בעיקר ברגשות החזקים שבמעשה.
במבט לאחור על השלבים השונים של נעורי יעקב ועשיו ועל הטיפולים האמנותיים בם, נוכל לראות כי בדומה למדרש הכתוב, שואפים אמנים רבים לשקם ולשבח את יעקב ורבקה ולהכפיש את עשיו. אחרים, לעומת זאת, במיוחד בתקופה המודרנית, דוחים את הפרשנות המסורתית ומתעקשים לתאר את המציאות הבלתי מעודנת או אפילו מוקיעים את הקדושים.
לתמונות נוספות בנושא זה ראו תל"י מדרש אמנות