עגל הזהב באמנות

מכל המעידות של עם ישראל במהלך נדודיו במדבר, מהווה פרשת עגל הזהב החמורה ביותר. אך קיבלו את עשרת הדברות בסיני, שבהם מובלט איסור "פסל ומסכה", ובני ישראל כבר כפו על אהרון:

כיצד ניתן להסביר חוסר אמונה זו? הכתוב מציין שדרישת העם באה בעקבות היעדרותו הממושכת של משה—המנהיג, המושיע, המחוקק, הנביא—שעלה אל פסגת הר סיני לקבל את התורה. כלומר, העם, שאמנם השתחרר מן העבדות במצרים אך, כנראה, לא מדפוסי החשיבה של עבדים, נבהל מאובדן מנהיגות, אנושית ורוחנית כאחת. ולכן, הם מחפשים תמיכה נפשית ע"פ הדפוסים המוכרים להם ממצרים, הידועה בשל ריבוי אליליהם, על צורותיהם המיוחדות ופסליהם האין ספור.

באופן טבעי, שימשה פרשה זו נושא לטיפולים אמנותים רבים ביותר, בגלל דרמטיות המעשה והתיאור ובגלל עצם העיסוק בו בהמחשה ובתיאור גופני. עלינו לעיין ביצירות האמנותיות הללו מתוך שתי זויות עיקריות:

• כיצד הבינו האמנים השונים את האירוע המביש הזה?

• מה המשמעות המקורית של עגל הזהב בפרט ושל פסלים

בכלל?

מן הארכיאולוגיה של המזרח הקדום, מתברר כי התרבות החומרית המקראית הושפעה משתי תרבויות אדירות – מצרים ובבל/אשור - שלא סגדו לרעיון מופשט כמו אלהי ישראל, אלא לדמויות גשמיות של פריון וכוח.

האלים תוארו לרוב בדמות אדם, ולכל אחד היה כלי תחבורה וסמל לתפקידו. אל מזג האויר, למשל, אחז בידיו חצי ברק. אל השמש מצדו לבש קרני אור.

אחת מן הדוגמאות המרשימות ביותר באשר לכלי התחבורה היא תבליט אשורי זה, הנמצא בגבול עירק ותורכיה – כל אל רוכב/עומד על גבי הרכב שלו. במזרח הקדום הרכב הפופולרי ביותר היה – העגל! ומדוע דווקא עגל? כיוון שהוא מסמל יותר מכל חיה אחרת את הפוריות ואת העוצמה.

לכן, לא פלא שבצער לו, בחר עם ישראל גם הוא בעגל לסמל את האל והמנהיג הנעדרים.

מתוך עיון בתבליט זה ובחפצי פולחן נוספים מכל רחבי המזרח הקדום, מסתבר כי עגל הזהב המקראי לא נועד לדמות את האל עצמו, אלא את חיית הסמל שלו. אך כפי שמסביר הפרשן רד"ק (רבי דוד קמחי) בהתייחסו אל עגלי הזהב של ירבעם בן נבט (מלכים א' י"ב), עם ישראל הפך את כלי התחבורה לנושא הסגידה עצמו—כפי שקורא בדתות רבות, כאשר ציור או פסל הנועד לסמל את האלוהות זוכה להערצת המאמינים. וגם בעולם החילוני המודרני התופעה ניכרת: לדוגמה, הכסף הופך מאמצעי למטרה בפני עצמה. על כן, הביטוי "עגל הזהב" היה למושג נפוץ גם בימינו, לציין סגידה לערכים נחותים.

דובי קיך, העגל החדש, 2002

תיאורי העגל עברו גלגולים רבים בימי הביניים. אמנים נוצרים הרבו לתאר את חטא העגל ליד תיאור מתן תורה, כדי להדגיש את חוסר הנאמנות וכפיות הטובה של עם ישראל. התצלום למטה הוא של טיפול משונה באופן מיוחד, הנמצא בכותרת עמוד בכנסייה צרפתית בעיר וֶזליי, מן המאה ה12.

עגל הזהב, כנסיית מנזר מריה מגדלנה, וזליי, צרפת,

משמאל לעגל, דמות אחת מניפה את לוחות הברית, וברור לפיכך שמדובר במשה, היורד מן ההר ורואה את עבודת העגל (שמות ל"ב 19):

וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל הַמַּחֲנֶה וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת

ַויִּחַר אַף משֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָו אֶת הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת

הָהָר:

מימין לעגל, דמות נוספת נושאת שה על כתפיה. מסתבר שזהו אהרן, הכהן הגדול, האחראי על הפולחן כבר בתקופה הנדודים במדבר סיני, העומד להעלות קרבן. תפקידו בפרשת העגל, כיוצר הפסל, בעייתי מאד, כפי שמשתקף בנסיונות המדרש להצדיק אותו.

אך המרכיב הבולט בכותרת מוֶזליי הוא דמות מבהילה העומדת על גבי העגל. למעשה, עיון בכותרת מראה כי אותה דמות, בעלת רגלי ציפור טרף ושער פרוע, יוצאת מתוך לוע העגל. אמנם מדובר ביצירה נוצרית מובהקת, אך מסתבר כי הדמות המוזרה הזאת מתפרשת דווקא מתוך המדרש היהודי הפופולרי בימי הביניים, פרקי דרבי אליעזר. זהו סמאל, כלומר, השטן, שנכנס לתוך הפסל והשמיע קולות געיה! המדרש נותן ביטוי לדמיון היהודי לגבי הסיפור והחפץ ובא להסביר את כוחו של פסל דומם על עם ישראל—הפסל דיבר, בזכות השטן. וכתוצאה מהתרערבות הכוח הדמוני הזה, המתפקד כמעין סוס טרויאני בכך שיש בתוך הפסל ישות מסוכנת, המנהיגות האנושית, משה ואהרון, נדחקים הצידה.

נפנה עכשיו לתגובת הקהל. שתי התמונות למטה, שצויירו בערך באותן השנים, מייצגות שתי גישות שונות בתכלית להתנהגות עם ישראל בפרשת העגל.

ג'יימס טיסו, עגל הזהב, 1904אמיל נולדה, עגל הזהב,

1910

אצל טיסו, הקהל מורכב בעיקר מגברים עטויי טליתות; הם עובדים את הפסל בפרישת ידיים ובהשתחויה, באוירה של יראה וקדושה. לעומת זאת, בציור של נולדה, המתאפיין בצבעים עזים, בתנועה פרועה ובעירום, הקהל המורכב מנשים וגברים נראה כבאקסטזה פורקת עול, מעין אורגיה. למעשה, חלק ניכר מן הציורים של פרשת העגל מתאר את הקהל באופן דומה. הבסיס לשני התיאורים הללו נמצא בכתוב (שמות ל"ב 5 -6):

וַיַּרְא אַהֲרֹן וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וַיֹּאמַר חַג לַיהוה

מָחָר:

וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל

וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק:

מצד אחד, ישנם בכתוב אלמנטים של דרכי הפולחן המקובלות בימי המקרא (מזבח, עולות, שלמים). מצד שני, ישנם מרכיבים החורגים מן הפולחן הרגיל (צחוק ומחול - פסוק 19, למעלה); פרשנותו של רש"י עוד מחזקת את רושם המשתקף אצל נולדה ואחרים.

לבסוף, נעיין בציור של פיליפינו ליפי, צייר איטלקי מן המאה ה – 15.

פיליפינו ליפי, הסגידה לאל אפיס, 1500 בקרוב

למעשה התמונה הזאת אינה מכונה "עבודת עגל הזהב" אלא "עבודת האל המצרי אפיס".

האל אפיס או הפי מוזכר בתעודות מצריות קדומות מאד, אך חשיבותו ניכרת במיוחד בתקופת הממלכה החדשה (1500 - 1000 לפנה"ס). הוא מתואר תמיד כשור ומזוהה עם האל הבורא, פתח.

הסהר על כתף השור המעופף של ליפי הוא מסימני ההיכר של אפיס, לפי המקורות המצריים .

מסתבר כי ליפי הכיר את עבודת אפיס מתוך כתבי הרומאים על דת המצרים שזכו לעניין רב תקופת הרנסאנס. אותה עבודה היתה מלווה במוסיקה, ריקוד, השתוללות והתרוממות הנפש, ועל כן העגל מעופף. נראה כי ליפי הסיק שעבודת העגל במקרא היתה אימוץ הדת והפולחן המצרי – עבודת אלילים ממש. הזיהוי בין עגל הזהב לבין אלילי מצרים מופיע גם במקורות מדרשיים.

אך אפשר להגיד שכל נסיון לתאר את אלהים באופן מוחשי הוא טעות.

הכומר והפילוסוף המודרני תומס מרטון אמר שזהו הצילום היחיד הידוע של אלהים; סתם ולא פירש.

תומס מרטון, תצלום היחיד הידוע של אלהים, שנות ה60

כתשובה לשאלה מה אלוהי בוו כזה, אפשר לענות שהוא יכול לרומם אותנו ולחלץ אותנו, שלא ברור מאיפה הוא בא, שהוא יכול גם להכאיב.

אך נראה כמרטון התכוון כי כל תיאור חזותי או מילולי של אלהים הוא רק חלקי ולקוי (במקרה הטוב). מהי עבודת אלילים? האמונה כי תיאורחלקי כזה הוא שלם.

לתמונות נוספות בנושא זה ראו תל"י מדרש אמנות