לך אמור לו לבצלאל עשה משכן ארון וכלים - שכן הם סדורים בפרשת כי תשא ראה קראתי בשם וגו' את אהל מועד ואת הארון לעדות וכל הפרשה ומשה אמר לו עשה ארון וכלים כגון שלחן ומנורה ואחר כך משכן דס"ל לר"י שכסדר שהם סדורים בויקחו לי תרומה אמר לו:
(א) כתב הרב המצוה ל"ג שנצטוו הכהנים ללבוש בגדים לגדולה וכבוד ואז יעבדו במקדש והוא אמרו יתעלה ועשית בגדי קודש לאהרן אחיך, ושאר דבריו בזה, ומצוה זו עם פשיטותה בכתוב ואריכות התורה בביאורה לא ראיתי לבעל הלכות שימנה אותה אבל מנה בלאוין מחוסר בגדים ששימש ודעתו זאת לומר דכיון שאין בלבישת בגדים שלא בשעת העבודה שום מצוה ואינן אלא הכשר העבודה שאם עבד בפחות מהן או ביותר תפסל עבודתו. והנה הוא חלק ממצות העבודה ואם היינו מונין זה מצוה היה ראוי שתמנה מצות בגדי לבן ביום הכפורים מצוה אחרת כמות זה כן מות זה, וכן ראוי למנות בגדי כ"ג מצוה ובגדי כהן הדיוט מצוה שניה, אבל כולן חלקים מחלקי העבודה המצווה ממנו יתעלה בימים הנאמרים בהם, וכבר נתבאר שאין מונים חלקי המצות. וכן לא נמנה אנחנו עשיית השלחן ומזבח ומנורה מצוה מפני שנצטוינו לשום לחם לפני ה' תמיד וצוה אותנו בהכשר העבודה הזאת שהיא לשום אותו בשלחן מתואר כן ושיסודר לנו שתהיה ההדלקה הזו במנורה של זהב משקלה וענינה כן וכן, והנה הם תשמישי קדושה, ולא הוכשר בעיני הטעם שכתב בו הרב שאמר שהם חלקים מחלקי המקדש, לפי שאין הכלים חלק מן הבתים אבל הם שתים מצות ואינן מעכבות זו את זו ומקריבין בבית אע"פ שאין בו כלים אלו, ולכן אצלי עשיית הארון והכפרת לשום שם העדות תמנה מצוה בפני עצמה, ואל תחשוב לומר שלא תמנה שלא נצטוינו לדורות ולא נעשה אלא ללוחות הברית ובבית שני שלא היה ארון שנגנז מהם או כדברי האומר שגלה לבבל לא עשו ארון אחר, שהרי כבר מנה הרב משאו על הכתף מצוה לפי שהמצוה ההיא קיימת לנו לדורות והארון עם לוחות הברית קיים לנו לעולם ומצות נשיאתו בלוים או בכהנים אינו נגדר בזמן אלא כל זמן שימצא אנו מצווין לנשאו בכתף ועוד הוא עתיד להגלות אמן במהרה בימינו יהיה, והנה היא מצוה מכלל המצות הקיימות לדורות. וכמו שמנה הרב משא הארון כן באמת תמנה עשייתו מצוה מכלל מצות עשה לפי שהיותו מצוה קיימת לנו, ועוד שאם נעלה על דעתנו שיאבד או שישבר מצוה לעשותו כמדה הראשונה לשום שם לוחות העדות כי בכך נצטוינו והנה מכל מקום היא מצוה מיוחדת בפני עצמה אינה הכשר מצוה אחרת כמנורה והמזבחות והשלחן, וכן הבגדים כדעת בעל ההלכות אינם אלא להכשר העבודות שנצטוינו בהן, אבל אהרן עליו השלום היה לובש אותם כמקיים גזירת מלך שגזר עליו לעבוד בהן לא היה מתענג בלבישתם להתפאר ולהתעטר ביופים ולא להתיהר בכבודם. ואמנם דעת הרב בבגדים ובקידוש יותר מחוורת למנותם גם בכלל מצות עשה, כי בעבודתם מקיים מצוה מוסיף על משתמר מן הלאו, ואם כן למה לא ימנה מצות עשה שיעשו הכהנים העבודה מעומד לא יושב ולא שוכב ממה שדרשו זבחים (כ"ג:) לעמידה בחרתים ולא לישיבה, והרב כתב בחבורו הגדול בעובד מיושב שאינו לוקה שאזהרתו מכלל עשה, ואולי מפני שלא בא הכתוב בזה לשון צואה ימנה הכשר עבודה בלבד, ואינו מחוור:
(א) מצות עשה לעשות בית לה' מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות. וחוגגין אליו שלש פעמים בשנה שנאמר (שמות כה ח) "ועשו לי מקדש". וכבר נתפרש בתורה משכן שעשה משה רבנו. והיה לפי שעה שנאמר (דברים יב ט) "כי לא באתם עד עתה" וגו':
(1) It is a positive obligation to build a house for God where offerings may be brought and to make pilgrimage to it three times a year as it says "and they shall make Me a sanctuary." The tabernacle which Moses made in the desert has already been described in the Torah, but it was a temporary measure, as it says "for you have not yet reached, etc."
(א) ביא שצונו לבנות בית הבחירה לעבודה, בו יהיה ההקרבה והבערת האש תמיד ואליו תהיה ההליכה והעליה לרגל והקבוץ בכל שנה. והוא אמרו יתעלה ועשו לי מקדש. ולשון ספרי שלש מצות נצטוו ישראל בעת כניסתן לארץ למנות להם מלך ולבנות להם בית הבחירה ולהכרית זרעו של עמלק. הנה התבאר שבנין בית הבחירה מצוה בפני עצמה. וכבר בארנו שזה הכלל כולל מינים רבים שהם המנורה והשלחן והמזבח וזולתם כלם מחלקי המקדש והכל יקרא מקדש, וכבר ייחד הצווי בכל חלק וחלק. אמנם אמרו במזבח מזבח אדמה תעשה לי שיחשב בזה שהיא מצוה בפני עצמה חוץ ממצות מקדש. הענין בו כמו שאספר לך אמנם פשטיה דקרא הנה הוא מבואר כי הוא מדבר בשעת היתר הבמות שהיה מותר לנו בזמן ההוא שנעשה מזבח אדמה בכל מקום ונקריב בו. וכבר אמרו כי ענין זה הוא שצוה לבנות מזבח שיהא מחובר בארץ ושלא יהיה נעתק ומטלטל כמו שהיה במדבר. והוא אמרם במכילתא דרבי ישמעאל בפירוש זה הפסוק כשתכנס לארץ עשה לי מזבח מחובר באדמה. וכאשר היה הדבר כן הנה זה הצווי נוהג לדורות ויהיה מחלקי המקדש, רוצה לומר שיבנה מזבח אבנים בהכרח. ובמכילתא אמרו בפירוש ואם מזבח אבנים תעשה לי רבי ישמעאל אומר כל אם ואם שבתורה רשות חוץ משלשה האחד מהם ואם מזבח אבנים, אמרו ואם מזבח אבנים חובה אתה אומר חובה או אינו אלא רשות תלמוד לומר אבנים שלמות תבנה וגו'. וכבר התבארו משפטי מצוה זו בכללה כלומר בנין בית המקדש ותארו ובנין המזבח והיא מבכת מחוברת לזו והיא מסכת מדות. וכן התבאר תבנית המנורה והשלחן ומזבח הזהב ומקום הנחתם מן ההיכל בגמרא מנחות ויומא. (תרומה, עבודה, בית הבחירה פ"א):
(1) The twentieth commandment is that we're commanded to build a Beit Ha-Behira for [Divine] service, in it will be sacrifices and an eternal burning of fire and to it will be the travel and pilgrimage on the festivals and gatherings every year. This is what the Torah said "make for me a Temple."
(א) וַיִּקְרָ֖א אֶל־מֹשֶׁ֑ה וַיְדַבֵּ֤ר יְהוָה֙ אֵלָ֔יו מֵאֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד לֵאמֹֽר׃
(ד) מאהל מועד. מלמּד שׁהיה הקּוֹל נפסק ולא היה יוֹצא חוּץ לאהל; יכוֹל מפּני שׁהקּוֹל נמוּך, תּ"ל את הקּוֹל, מהוּ הקּוֹל? הוּא הקּוֹל המפרש בּתהלּים קוֹל ה' בכּח קוֹל ה' בּהדר קוֹל ה' שׁבר ארזים (תהילים כ"ט), אם כּן למּה נאמר מאהל מוֹעד? מלמּד שהיה הקּוֹל נפסק. כּיּוֹצא בוֹ וקוֹל כּנפי הכּרבים נשׁמע עד החצר החיצנה (יחזקאל י'), יכוֹל שׁהקּוֹל נמוּך תּ"ל כּקוֹל אל שׁדּי בּדבּרוֹ, אם כּן למּה נאמר עד החצר החיצנה? שׁכּון שׁמּגּיע שׁם היה נפסק:
(ב) כיון שנכנסו לארץ העמידו המשכן בגלגל ארבע עשרה שנה שכבשו ושחלקו. ומשם באו לשילה ובנו שם בית של אבנים ופרשו יריעות המשכן עליו ולא היתה שם תקרה. ושס''ט שנה עמד משכן שילה וכשמת עלי חרב ובאו לנב ובנו שם מקדש. וכשמת שמואל חרב ובאו לגבעון ובנו שם מקדש. ומגבעון באו לבית העולמים. וימי נב וגבעון שבע וחמשים שנה:
(2) As soon as the Israelites entered Eretz Yisrael, they set up the portable sanctuary (Mishkan) in Gilgal for the fourteen years during which they occupied and divided the land. From there they came to Shiloh and built a sanctuary of stones, over which they spread the curtains of the Mishkan, since it had no ceiling. The sanctuary of Shiloh lasted three hundred and sixty-nine years. It was destroyed when Eli died, so they came to Nov and built a sanctuary there. It was destroyed when Samuel died, so they came to Gibeon and built a sanctuary there. From Gibeon they came to Jerusalem to build the permanent sanctuary. Nov and Gibeon lasted fifty-seven years.
אמר רב יהודה אמר רב יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ כתיב הכא (שמות לה, לא) וימלא אותו רוח אלהים בחכמה ובתבונה ובדעת וכתיב התם (משלי ג, יט) ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה וכתיב (משלי ג, כ) בדעתו תהומות נבקעו
(א). אמרנו אתה האיש המעין בתחלת רעיוניו וזממיו ומי שיחשוב שיבין ספר שהוא הישרת הראשונים והאחרונים בעברו עליו בקצת עתות הפנאי מן השתיה והמשגל כעברו על ספר מספרי דברי הימים או שיר מן השירים! התישב והסתכל כי אין הדבר כמו שחשבתו בתחלת המחשבה אבל כמו שיתבאר עם ההתבוננות לזה הדבר
(1) "You appear to have studied the matter superficially, and nevertheless you imagine that you can understand a book which has been the guide of past and present generations, when you for a moment withdraw from your lusts and appetites, and glance over its contents as if you were reading a historical work or some poetical composition. Collect your thoughts and examine the matter carefully, for it is not to be understood as you at first sight think, but as you will find after due deliberation
(א) ויתן אל משה וגו'. אין מקדם וּמאחר בּתּוֹרה – מעשׂה העגל קוֹדם לצוּוּי מלאכת המּשׁכּן ימים רבּים היה – שׁהרי בי"ז בּתמּוּז נשׁתּבּרוּ הלּחוֹת, וּביוֹם הכּפּוּרים נתרצּה הקּבּ"ה לישׂראל, וּלמחרת התחילוּ בנדבת המּשׁכּן והוּקם בּאחד בּניסן (תנחומא):
(ב) דָּבָר אַחֵר, תֵּן לְחָכָם, זֶה בְּצַלְאֵל, אַתָּה מוֹצֵא בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה עֲשֵׂה הַמִּשְׁכָּן, בָּא וְאָמַר לִבְצַלְאֵל, אָמַר לוֹ מַהוּ הַמִּשְׁכָּן הַזֶּה, אָמַר לוֹ שֶׁיַּשְׁרֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁכִינָתוֹ בְּתוֹכוֹ וּמְלַמֵּד לְיִשְׂרָאֵל תּוֹרָה. אָמַר לוֹ בְּצַלְאֵל וְהֵיכָן הַתּוֹרָה נְתוּנָה, אָמַר לוֹ מִשֶּׁאָנוּ עוֹשִׂים אֶת הַמִּשְׁכָּן אָנוּ עוֹשִׂין הָאָרוֹן. אָמַר לוֹ רַבֵּינוּ משֶׁה אֵין כְּבוֹדָהּ שֶׁל תּוֹרָה בְּכָךְ, אֶלָּא אָנוּ עוֹשִׂין הָאָרוֹן וְאַחַר כָּךְ הַמִּשְׁכָּן, לְפִיכָךְ זָכָה שֶׁיִּקָּרֵא עַל שְׁמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּעַשׂ בְּצַלְאֵל אֶת הָאָרֹן.
.
(א) כאשר דבר השם עם ישראל פנים בפנים עשרת הדברות, וצוה אותם על ידי משה קצת מצות שהם כמו אבות למצותיה של תורה, כאשר הנהיגו רבותינו עם הגרים שבאים להתיהד (יבמות מז:), וישראל קבלו עליהם לעשות כל מה שיצום על ידו של משה, וכרת עמהם ברית על כל זה, מעתה הנה הם לו לעם והוא להם לאלהים כאשר התנה עמהם מתחלה ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה (לעיל יט ה), ואמר ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש (שם יט ו), והנה הם קדושים ראוים שיהיה בהם מקדש להשרות שכינתו ביניהם ולכן צוה תחלה על דבר המשכן שיהיה לו בית בתוכם מקודש לשמו, ושם ידבר עם משה ויצוה את בני ישראל:
והנה עקר החפץ במשכן הוא מקום מנוחת השכינה שהוא הארון, כמו שאמר (להלן כה כב) ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת, על כן הקדים הארון והכפרת בכאן כי הוא מוקדם במעלה, וסמך לארון השלחן והמנורה שהם כלים כמוהו, ויורו על ענין המשכן שבעבורם נעשה אבל משה הקדים בפרשת ויקהל את המשכן את אהלו ואת מכסהו (להלן לה יא), וכן עשה בצלאל (להלן לו ח), לפי שהוא הראוי לקדם במעשה: וסוד המשכן הוא, שיהיה הכבוד אשר שכן על הר סיני שוכן עליו בנסתר וכמו שנאמר שם (לעיל כד טז) וישכן כבוד ה' על הר סיני, וכתיב (דברים ה כא) הן הראנו ה' אלהינו את כבודו ואת גדלו, כן כתוב במשכן וכבוד ה, מלא את המשכן (להלן מ לד). והזכיר במשכן שני פעמים וכבוד ה' מלא את המשכן, כנגד ''את כבודו ואת גדלו,; והיה במשכן תמיד עם ישראל הכבוד שנראה להם בהר סיני. ובבא משה (להלן לד לד) היה אליו הדבור אשר נדבר לו בהר סיני. וכמו שאמר במתן תורה (דברים ד לו) מן השמים השמיעך את קולו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה, כך במשכן כתיב (במדבר ז פט) וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפרת מבין שני הכרובים וידבר אליו:
(ב) כֵּיוָן שֶׁנִּכְנְסוּ לָאָרֶץ הֶעֱמִידוּ הַמִּשְׁכָּן בַּגִּלְגָּל אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה שֶׁכָּבְשׁוּ וְשֶׁחִלְּקוּ. וּמִשָּׁם בָּאוּ לְשִׁילֹה וּבָנוּ שָׁם בַּיִת שֶׁל אֲבָנִים וּפָרְשׂוּ יְרִיעוֹת הַמִּשְׁכָּן עָלָיו וְלֹא הָיְתָה שָׁם תִּקְרָה. וְשס''ט שָׁנָה עָמַד מִשְׁכַּן שִׁילֹה וּכְשֶׁמֵּת עֵלִי חָרַב וּבָאוּ לְנֹב וּבָנוּ שָׁם מִקְדָּשׁ. וּכְשֶׁמֵּת שְׁמוּאֵל חָרַב וּבָאוּ לְגִבְעוֹן וּבָנוּ שָׁם מִקְדָּשׁ. וּמִגִּבְעוֹן בָּאוּ לְבֵית הָעוֹלָמִים. וִימֵי נֹב וְגִבְעוֹן שֶׁבַע וַחֲמִשִּׁים שָׁנָה:
(2) As soon as the Israelites entered Eretz Yisrael, they set up the portable sanctuary (Mishkan) in Gilgal for the fourteen years during which they occupied and divided the land. From there they came to Shiloh and built a sanctuary of stones, over which they spread the curtains of the Mishkan, since it had no ceiling. The sanctuary of Shiloh lasted three hundred and sixty-nine years. It was destroyed when Eli died, so they came to Nov and built a sanctuary there. It was destroyed when Samuel died, so they came to Gibeon and built a sanctuary there. From Gibeon they came to Jerusalem to build the permanent sanctuary. Nov and Gibeon lasted fifty-seven years.
(ו) כל הדברים שאמרנו הם דרך נבואה לכל הנביאים הראשונים והאחרונים חוץ ממשה רבנו רבן של כל הנביאים. ומה הפרש יש בין נבואת משה לשאר כל הנביאים. שכל הנביאים בחלום או במראה ומשה רבנו מתנבא והוא ער ועומד שנאמר (במדבר ז פט) "ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול מדבר אליו". כל הנביאים על ידי מלאך. לפיכך רואים מה שהם רואים במשל וחידה. משה רבנו לא על ידי מלאך שנאמר (במדבר יב ח) "פה אל פה אדבר בו". ונאמר (שמות לג יא) "ודבר ה' אל משה פנים אל פנים". ונאמר (במדבר יב ח) "ותמנת ה' יביט" כלומר שאין שם משל אלא רואה הדבר על בריו בלא חידה ובלא משל. הוא שהתורה מעידה עליו (במדבר יב ח) "במראה ולא בחידות" שאינו מתנבא בחידה אלא במראה שרואה הדבר על בריו. כל הנביאים יראים ונבהלים ומתמוגגין ומשה רבנו אינו כן הוא, שהכתוב אומר (שמות לג יא) "כאשר ידבר איש אל רעהו", כלומר כמו שאין אדם נבהל לשמע דברי חברו כך היה כח בדעתו של משה רבנו להבין דברי הנבואה והוא עומד על עמדו שלם. כל הנביאים אין מתנבאים בכל עת שירצו. משה רבנו אינו כן אלא כל זמן שיחפץ רוח הקדש לובשתו ונבואה שורה עליו ואינו צריך לכון דעתו ולהזדמן לה שהרי הוא מכון ומזמן ועומד כמלאכי השרת. לפיכך מתנבא בכל עת שנאמר (במדבר ט ח) "עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם". ובזה הבטיחו האל שנאמר (גמרא יבמות סב א) "לך אמר להם שובו לכם לאהליכם ואתה פה עמד עמדי". הא למדת שכל הנביאים כשהנבואה מסתלקת מהם חוזרים לאהלם שהוא צרכי הגוף כלם כשאר העם. לפיכך אין פורשין מנשותיהם. ומשה רבנו לא חזר לאהלו הראשון לפיכך פרש מן האשה לעולם ומן הדומה לו ונקשרה דעתו לצור העולמים ולא נסתלק מעליו ההוד לעולם וקרן עור פניו ונתקדש כמלאכים:
(6) All the things hereinof spoken is the path of prophecy for all prophets, First and Last, save Moses our Master, the Master of all prophets. And what division is there between the prophecy of Moses and that of all the other prophets? All the other prophets prophesied while in a dream, or in a vision, but Moses our Master prophesied while awake and standing up, as it is said: "And when Moses went into the tent of meeting that He might speak with Him, then he heard the Voice speaking unto him" (Num. 7.89); all other prophets received it through an Angel, they therefore saw what they did see in the form of allegory and riddles, but Moses our Master did not receive it through an angel, for it is said: "With him do I speak mouth to mouth" (Ibid. 12.8), and it is also said: "and the Lord spoke unto Moses face to face" (Ex. 33.11); and it is further said: "And the similitude of the Lord doth he behold" (Num. 12.8); which is to say that there is no manner of parable, for he sees the matter in its clearness without riddle and without parable, which is as the Torah testifies concerning him: "Even manifestly, and not in dark speeches" (Ibid.); he does not prophesy in dark speech but by sight for he sees the matter in its clearness; all prophets are awe-stricken, trembling and faint, but Moses our Master is not so, which is as the Verse says: "As a man speaketh unto his friend" (Ex. 33.11), meaning, that as no man trembles to hear the words of his friend, so was the power of the mind of Moses our Master to understand the words of prophecy, he remaining upright at his post unaffected; all other prophets could not prophesy any time they wanted, but not so Moses our Master, who at any time he desired, the Holy Spirit covered him, and prophecy rested upon him, and he needed not to prepare his mind, or be in readiness to meet it, as he was prepared and ready constantly like unto the ministering Angels. He, therefore, prophesied at all times, even as it is said: "Stand ye and let me hear what God will command concerning you" (Num. 9.8). Moreover, in this, Almighty assured him, saying: "Go and say to them, 'Return ye to your tents' and, as for thee, remain standing with me here"(Deut. 5.30–31). Herefrom we learn that all other prophets, when the spirit of prophecy departs from them, return to their tent for their bodily needs, they all, like unto the rest of the people. Therefore, do they not remain separated from their wives. But Moses our Master returned not again to his erstwhile abode, he therefore separated himself forever from his wife and from like matters; his intellect became apprenticed to the Rock of the Universe; glory never departed from him; his countenance became adorned with rays of light, and his saintliness was like that of Angels.
(ד) וְזֶ֨ה מַעֲשֵׂ֤ה הַמְּנֹרָה֙ מִקְשָׁ֣ה זָהָ֔ב עַד־יְרֵכָ֥הּ עַד־פִּרְחָ֖הּ מִקְשָׁ֣ה הִ֑וא כַּמַּרְאֶ֗ה אֲשֶׁ֨ר הֶרְאָ֤ה יְהוָה֙ אֶת־מֹשֶׁ֔ה כֵּ֥ן עָשָׂ֖ה אֶת־הַמְּנֹרָֽה׃ (פ)
(י) רַבִּי לֵוִי בַּר רַבִּי אוֹמֵר, מְנוֹרָה טְהוֹרָה יָרְדָה מִן הַשָּׁמַיִם, שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה (שמות כה, לא): וְעָשִׂיתָ מְנֹרַת זָהָב טָהוֹר, אָמַר לוֹ כֵּיצַד נַעֲשֶׂה אוֹתָהּ, אָמַר לוֹ (שמות כה, לא): מִקְשָׁה תֵּעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה, וְאַף עַל פִּי כֵן נִתְקַשָּׁה משֶׁה וְיָרַד וְשָׁכַח מַעֲשֶׂיהָ, עָלָה וְאָמַר רִבּוֹנִי כֵּיצַד נַעֲשֶׂה אוֹתָהּ, אָמַר לוֹ: מִקְשָׁה תֵּעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה, וְאַף עַל פִּי כֵן נִתְקַשָּׁה משֶׁה וְיָרַד וְשָׁכַח, עָלָה וְאָמַר רִבּוֹנִי שָׁכַחְתִּי אוֹתָהּ, הֶרְאָה לוֹ לְמשֶׁה וְעוֹד נִתְקַשָּׁה בָהּ. אָמַר לוֹ (שמות כה, מ): וּרְאֵה וַעֲשֵׂה, עַד שֶׁנָּטַל מְנוֹרָה שֶׁל אֵשׁ וְהֶרְאָה לוֹ עֲשִׂיָּתָהּ, וְאַף עַל פִּי כֵן נִתְקַשָּׁה עַל משֶׁה, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֵךְ אֵצֶל בְּצַלְאֵל וְהוּא יַעֲשֶׂה אוֹתָהּ, וְאָמַר לִבְצַלְאֵל מִיָּד עֲשָׂאָהּ, הִתְחִיל תָּמֵהַּ וְאָמַר אֲנִי כַּמָּה פְּעָמִים הֶרְאָה לִי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְנִתְקַשֵּׁיתִי לַעֲשׂוֹתָהּ, וְאַתְּ שֶׁלֹא רָאִיתָ עָשִׂיתָ מִדַּעְתְּךָ, בְּצַלְאֵל, בְּצֵל אֵל הָיִיתָ עוֹמֵד כְּשֶׁהֶרְאָה לִי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֲשִׂיָּתָהּ. וּלְפִיכָךְ כְּשֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ נִגְנְזָה הַמְּנוֹרָה. וְזֶה אֶחָד מֵחֲמִשָּׁה דְבָרִים שֶׁנִּגְנַז, הָאָרוֹן, וְהַמְּנוֹרָה, וְהָאֵשׁ, וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ, וְהַכְּרוּבִים. וּכְשֶׁיָּשׁוּב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּרַחֲמָיו וְיִבְנֶה בֵיתוֹ וְהֵיכָלוֹ, הוּא מַחֲזִירָן לִמְקוֹמָן לְשַׂמֵּחַ אֶת יְרוּשָׁלַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה לה, א): יְשֻׂשׂוּם מִדְבָּר וְצִיָּה וְתָגֵל עֲרָבָה, (ישעיה לה, ב): פָּרֹחַ תִּפְרַח וְתָגֵל.