פרשת משפטים תשעח: שמיטה
1 א

וְגֵ֖ר לֹ֣א תִלְחָ֑ץ וְאַתֶּ֗ם יְדַעְתֶּם֙ אֶת־נֶ֣פֶשׁ הַגֵּ֔ר כִּֽי־גֵרִ֥ים הֱיִיתֶ֖ם בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ י וְשֵׁ֥שׁ שָׁנִ֖ים תִּזְרַ֣ע אֶת־אַרְצֶ֑ךָ וְאָסַפְתָּ֖ אֶת־תְּבוּאָתָֽהּ׃ יא וְהַשְּׁבִיעִ֞ת תִּשְׁמְטֶ֣נָּה וּנְטַשְׁתָּ֗הּ וְאָֽכְלוּ֙ אֶבְיֹנֵ֣י עַמֶּ֔ךָ וְיִתְרָ֕ם תֹּאכַ֖ל חַיַּ֣ת הַשָּׂדֶ֑ה כֵּֽן־תַּעֲשֶׂ֥ה לְכַרְמְךָ֖ לְזֵיתֶֽךָ׃ יב שֵׁ֤שֶׁת יָמִים֙ תַּעֲשֶׂ֣ה מַעֲשֶׂ֔יךָ וּבַיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִ֖י תִּשְׁבֹּ֑ת לְמַ֣עַן יָנ֗וּחַ שֽׁוֹרְךָ֙ וַחֲמֹרֶ֔ךָ וְיִנָּפֵ֥שׁ בֶּן־אֲמָתְךָ֖ וְהַגֵּֽר׃ יג וּבְכֹ֛ל אֲשֶׁר־אָמַ֥רְתִּי אֲלֵיכֶ֖ם תִּשָּׁמֵ֑רוּ וְשֵׁ֨ם אֱלֹהִ֤ים אֲחֵרִים֙ לֹ֣א תַזְכִּ֔ירוּ לֹ֥א יִשָּׁמַ֖ע עַל־פִּֽיךָ׃ יד שָׁלֹ֣שׁ רְגָלִ֔ים תָּחֹ֥ג לִ֖י בַּשָּׁנָֽה׃

You shall not oppress a stranger, for you know the feelings of the stranger, having yourselves been strangers in the land of Egypt. Six years you shall sow your land and gather in its yield; but in the seventh you shall let it rest and lie fallow. Let the needy among your people eat of it, and what they leave let the wild beasts eat. You shall do the same with your vineyards and your olive groves. Six days you shall do your work, but on the seventh day you shall cease from labor, in order that your ox and your ass may rest, and that your bondman and the stranger may be refreshed. Be on guard concerning all that I have told you. Make no mention of the names of other gods; they shall not be heard on your lips. Three times a year you shall hold a festival for Me:

2 ב

(א) שש שנים סמכו כאן בשביל ואכלו אביוני עמך.

(1) ושש שנים, “and for six consecutive years, etc.” the reason why this legislation is repeated here is because the Torah allocates the produce of the seventh year to the poor, the underprivileged (verse 11).
3 ג
(א) ושש שנים וגו'. סמך מצוה זו למה שלפניה לומר כדי שלא תטעמו טעם גרות עוד על דרך אומרו (ויקרא כו לד) אז תרצה הארץ את שבתותיה וגו':
4 ד
(א) ושש שנים: אחרי שהשלים עניני המשפטים, הזכיר מצות התלויות בחנינה וחסד, שהם לפנים משורת הדין, והנה בשמטה אמר ואכלו אביוני עמך, ובשבת אמר וינפש בן אמתך והגר, וצוה ג"כ על החמלה על ב"ח, באמרו ויתרם תאכל חיית השדה, ולמען ינוח שורך וחמורך.
5 ה

(א) ששת ימים תעשה מעשיך. נאמר כאן שבת בראשית לענין שביעית, שלא תסתרס ענין שבת בראשית ממקומה.

(1) (Exodus 23:12) "Six days shall you do your work": The Sabbath of creation is juxtaposed with shevi'ith (to teach that on shevi'ith — a year of Sabbath) the (observance of the) Sabbath of creation is not superseded.

6 ו

(א) ושש שנים תזרע את ארצך. ר”א אומר, כשישראל עושין רצונו של מקום, הם עושין שמטה אחת בשבוע אחד שנאמר שש שנים תזרע שדך. וכשישראל אין עושין רצונו של מקום, הן עושין ד' שמטין בשבוע אחד. הא כיצד, נרה שנה וזורעה שנה, נרה [שנה] וזורעה שנה, נמצאו שהן עושין ארבעה שמטין בשבוע אחד.

(1) (Exodus 23:10) "Six years shall you sow your land": R. Eliezer says: When Israel does the L rd's will, they observe one shemitah (fallow year) in a seven-year period, as it is written "And six years shall you sow your land." And when they do not do His will, they observe four shemitoth in one seven-year period. How so? (The land is left) fallow one year and sown the next year, etc., so that they are found to observe four shemitoth in one seven-year period.

7 ז

רש"י ויקרא פרשת בהר פרק כה

(ב) שבת לה' - לשם ה', כשם שנאמר בשבת בראשית:

8 ח

ספר מורה הנבוכים חלק ג פרק לט

ואמנם כל המצות אשר ספרנום בהלכות שמיטה ויובל מהם לחמלה על בני אדם והרחבה לבני אדם כולם, כמו שאמר ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל וגו',ושתוסיף הארץ תבואתה ותתחזק בעמדה שמוטה, ומהם חנינה בעבדים ועניים כלומר השמטת כספים והשמטת עבדים

9 ט

ספר החינוך מצוה פד

משרשי המצוה, לקבוע בלבנו ולצייר ציור חזק במחשבתנו ענין חדוש העולם כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ [שמות כ', י"א], וביום השביעי שלא ברא דבר הכתיב מנוחה על עצמו. ולמען הסיר ולעקור ולשרש מרעיונינו דבר הקדמות אשר יאמינו הכופרים בתורה ובו יהרסו כל פנותיה ויפרצו חומותיה, באה חובה עלינו להוציא כל זמנינו יום יום ושנה שנה על דבר זה למנות שש שנים ולשבות בשביעית, ובכן לא יתפרד הענין לעולם מבין עינינו תמיד, והוא כענין שאנו מוציאין ימי השבוע בששת ימי עבודה ויום מנוחה. ולכן ציוה ברוך הוא להפקיר כל מה שתוציא הארץ בשנה זו מלבד השביתה בה, כדי שיזכור האדם כי הארץ שמוציאה אליו הפירות בכל שנה ושנה לא בכוחה וסגולתה תוציא אותם, כי יש אדון עליה ועל אדוניה. וכשהוא

חפץ הוא מצוה אליו להפקירם.

ועוד יש תועלת נמצא בדבר לקנות בזה מדת הותרנות, כי אין נדיב כנותן מבלי תקוה אל הגמול. ועוד יש תועלת אחר נמצא בזה האדם שיוסיף האדם בטחון בשם ברוך הוא, כי כל המוצא עם לבבו לתת ולהפקיר לעולם כל גדולי קרקעותיו ונחלת אבותיו הגדלים בכל שנה אחת, ומלומד בכך הוא וכל המשפחה כל ימיו, לא תחזק בו לעולם מדת הכילות הרבה ולא מיעוט הבטחון.

10 י

רבי צבי קלישר

שילמדו לעמוד בניסיון ולהאמין בו, יתברך, כי עיני ה' בנו מראשית השנה עד אחריתה. ובזה נודע, כי ברוך הגבר אשר יבטח בה', שגם אם ישבות מעבודתו יצו ה' יתברך את הברכה לו, ובזה ירגיל עצמו לבטוח בה' ולהאמין בהשגחתו על כל פרט, כי מה' מצעדי גבר כוננו.
וגם ללמוד מזה שלא יתנשא העשיר על העני, אמרה תורה שבשנה השביעית כולם שווים, יחד עשיר ואביון יש להם רשות בגנות ובשדות לאכול לשבעה.
ועוד טעם: כי לא לעולם יהיו טרודים בעבודת אדמה לצורך החומר, רק שנה אחת יהיה חופשי, וכאשר יפרוק עול עבודה, יעסוק בתורה וחכמה.

11 יא

אברבאנל ויקרא כה

ארץ ישראל נבחרת ונחמדת לפניו יתברך מכל הארצות, כמו שעם ישראל נבחר מכל העמים. ומפני זה רצה הקב"ה כמו שהאומה בכללה תעשה זכר בשביתת היום השביעי, ותעיד על בריאת העולם וחידושו, כך הארץ הנבחרת תעיד על בריאת העולם וחידושו בשמיטתה בשנה השביעית. ולכן חתם מצווה זו בפרשת "והארץ לא תימכר לצמיתות, כי לי הארץ, כי גרים ותושבים אתם עמדי, ובכל ארץ אחוזתכם גאולה תתנו לארץ". וביאר בזה, כי הארץ אינה נתונה לישראל בהחלט, כי לה' הארץ ומלואה, ולכן לא יוכלו למכרה לצמיתות. ולכן ראוי שיתנהגו בה כרצונו, וייתנו לה גאולה שאם לא יעשו כן, תבוא עליהם הגלות.

12 יב

הראי״ה קוק בהקדמתו לספרו שבת הארץ

את אותה הפעולה שהשבת פועלת על כל יחיד, פועלת היא השמיטה על האומה בכללה. צורך מיוחד היא לאומה זו, שהיצירה האלוקית נטועה בקרבה באופן בולט ונצחי, כי מזמן לזמן יתגלה בתוכה המאור האלוקי שלה בכל מלא זוהרו, אשר לא ישביתוהו חיי החברה של עול עם העמל והדאגה, הזעף והתחרות אשר להם, למען תוכל להתגלות בקרבה פנימה טהרת נשמתה בכללותה כמו שהיא. ואם אותה האביריות, המוכרחה להתלוות עם כל סדר של חיי ציבור קבועים, גורמת להקטין את עדינות החיים המוסרית, והניגוד המתמיד שבין השמיעה האידיאלית להכרזה של חסד ואמת, חמלה ורחמים, לבין הנגישה והכפייה ולחץ הקפדה של קניין ורכוש, המוכרחים להיראות בעולם המעשי, גורם הרחקה לאור האלוקי מתכונת הכרתה הציבורית של האומה, שהרחקה זו מפעפעת כארס גם במוסרם של היחידים - הנה הפסקת הסדר החברתי בצדדים ידועים, מתקופה לתקופה, מביאה לאומה זו, כשהיא מסודרת על מכונה, לידי עלייתה העצמית למרומי התכונות הפנימיות שבחיים המוסריים והרוחניים, מצד התוכן האלוהי שבהם, העומד למעלה למעלה מכל תכסיס וסדר חברתי, והוא מעבד ומעלה את הסדרים החברתיים ונותן להם את שלמותם.