עלקהילה... החלוץ - קיבוץ ניר עוז מפגש #3

ByEran Shafir

מנחי מסע חי

א. מהי קהילה עבורך?

א. לאיזו קהילה את/ה מרגיש שייך?

אחד ממקורות הסבל הבסיסיים של האדם המודרני הוא חוסר ההשתייכות החברתית. הבדידות האישית שמרגישים רבים, והרגשת הניכור הכללית של בני האדם בזמן הזה, הן ביטויים לכך שהאדם הפסיק להיות 'נטוע באדמה'. כיום, רוב ההשתייכויות החברתיות הקיימות אינן מהותיות אלא פרקטיות בלבד. אנשים מתאגדים בקבוצות כדי לשמור על אינטרסים משותפים, אבל זהו שיוך כמעט מקצועי; הם אינם מרגישים שכאן הוא ביתם, שיש מקום שבו הם שתולים. זוהי יחידה שאורגנה במקרה, כדי לבנות הגנה והתקפה הדדיים ותו לא. אנשים רבים הם מעין נוודים, שבמקרה הזדמנו למקום מסוים, אך אין דבר מהותי אשר קושר אותם אליו. הם אינם חשים יחס מיוחד כלפי מקומם, ולכן הם נעקרים בקלות משם. מבחינה מסוימת דמותו של האדם המודרני מזכירה צמחי נוי פלסטיים, המסוגלים לפרוח מבלי להזדקק לאדמה, מפני שהם אינם חיים כלל. מציאות זו נובעת מן השאיפה לאידיאל החופש של הפרט, הרוצה לנתק את עצמו מכל חברה שהיא; האדם הפרטי מנסה להפוך את עצמו לתמצית וליסוד של המציאות כולה. העמידה על הזכות להיות אינדיבידואליסט בלתי תלוי, מאפשרת להסתדר בכל מקום באותה המידה, מפני שממילא אין הוא שייך באמת לאף אחד מהם... היחס לאדם התלוש מתואר "כגלגל, כקש לפני רוח" , שפירושו: כמו שיח יבש שנעקר, והרוח מגלגלת אותו ממקום למקום. אדם שחייו אינם בנויים על יסוד קבוע, ממילא מרגיש שכל סוג של התקשרות ומחויבות הן לגביו כבלים, מאסר ומחנק. אדם כזה בעצם בחר לחיות כעץ כרות.

הרב עדין אבן ישראל (שטיינזלץ), 'האדם עץ השדה', בתוך: חיי שנה, עמ' 129-135

אילו מתחים קיימים בטקסט ובחיים בקשר של פרט וקהילה?

אלו מרכיבים של בינוי קהילה ניתן לזהות בנחמיה פרק ח'?

נחמיה ח׳:א׳-י״ב

(א) וַיֵּאָסְפ֤וּ כָל־הָעָם֙ כְּאִ֣ישׁ אֶחָ֔ד אֶל־הָ֣רְח֔וֹב אֲשֶׁ֖ר לִפְנֵ֣י שַֽׁעַר־הַמָּ֑יִם וַיֹּֽאמְרוּ֙ לְעֶזְרָ֣א הַסֹּפֵ֔ר לְהָבִ֗יא אֶת־סֵ֙פֶר֙ תּוֹרַ֣ת מֹשֶׁ֔ה אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶת־יִשְׂרָאֵֽל׃ (ב) וַיָּבִ֣יא עֶזְרָ֣א הַ֠כֹּהֵן אֶֽת־הַתּוֹרָ֞ה לִפְנֵ֤י הַקָּהָל֙ מֵאִ֣ישׁ וְעַד־אִשָּׁ֔ה וְכֹ֖ל מֵבִ֣ין לִשְׁמֹ֑עַ בְּי֥וֹם אֶחָ֖ד לַחֹ֥דֶשׁ הַשְּׁבִיעִֽי׃ (ג) וַיִּקְרָא־בוֹ֩ לִפְנֵ֨י הָרְח֜וֹב אֲשֶׁ֣ר ׀ לִפְנֵ֣י שַֽׁעַר־הַמַּ֗יִם מִן־הָאוֹר֙ עַד־מַחֲצִ֣ית הַיּ֔וֹם נֶ֛גֶד הָאֲנָשִׁ֥ים וְהַנָּשִׁ֖ים וְהַמְּבִינִ֑ים וְאָזְנֵ֥י כָל־הָעָ֖ם אֶל־סֵ֥פֶר הַתּוֹרָֽה׃ (ד) וַֽיַּעֲמֹ֞ד עֶזְרָ֣א הַסֹּפֵ֗ר עַֽל־מִגְדַּל־עֵץ֮ אֲשֶׁ֣ר עָשׂ֣וּ לַדָּבָר֒ וַיַּֽעֲמֹ֣ד אֶצְל֡וֹ מַתִּתְיָ֡ה וְשֶׁ֡מַע וַ֠עֲנָיָה וְאוּרִיָּ֧ה וְחִלְקִיָּ֛ה וּמַעֲשֵׂיָ֖ה עַל־יְמִינ֑וֹ וּמִשְּׂמֹאל֗וֹ פְּ֠דָיָה וּמִֽישָׁאֵ֧ל וּמַלְכִּיָּ֛ה וְחָשֻׁ֥ם וְחַשְׁבַּדָּ֖נָה זְכַרְיָ֥ה מְשֻׁלָּֽם׃ (פ) (ה) וַיִּפְתַּ֨ח עֶזְרָ֤א הַסֵּ֙פֶר֙ לְעֵינֵ֣י כָל־הָעָ֔ם כִּֽי־מֵעַ֥ל כָּל־הָעָ֖ם הָיָ֑ה וּכְפִתְח֖וֹ עָֽמְד֥וּ כָל־הָעָֽם׃ (ו) וַיְבָ֣רֶךְ עֶזְרָ֔א אֶת־יְהוָ֥ה הָאֱלֹהִ֖ים הַגָּד֑וֹל וַיַּֽעֲנ֨וּ כָל־הָעָ֜ם אָמֵ֤ן ׀ אָמֵן֙ בְּמֹ֣עַל יְדֵיהֶ֔ם וַיִּקְּד֧וּ וַיִּשְׁתַּחֲוֻּ֛ לַיהוָ֖ה אַפַּ֥יִם אָֽרְצָה׃ (ז) וְיֵשׁ֡וּעַ וּבָנִ֡י וְשֵׁרֵ֥בְיָ֣ה ׀ יָמִ֡ין עַקּ֡וּב שַׁבְּתַ֣י ׀ הֽוֹדִיָּ֡ה מַעֲשֵׂיָ֡ה קְלִיטָ֣א עֲזַרְיָה֩ יוֹזָבָ֨ד חָנָ֤ן פְּלָאיָה֙ וְהַלְוִיִּ֔ם מְבִינִ֥ים אֶת־הָעָ֖ם לַתּוֹרָ֑ה וְהָעָ֖ם עַל־עָמְדָֽם׃ (ח) וַֽיִּקְרְא֥וּ בַסֵּ֛פֶר בְּתוֹרַ֥ת הָאֱלֹהִ֖ים מְפֹרָ֑שׁ וְשׂ֣וֹם שֶׂ֔כֶל וַיָּבִ֖ינוּ בַּמִּקְרָֽא׃ (ס) (ט) וַיֹּ֣אמֶר נְחֶמְיָ֣ה ה֣וּא הַתִּרְשָׁ֡תָא וְעֶזְרָ֣א הַכֹּהֵ֣ן ׀ הַסֹּפֵ֡ר וְהַלְוִיִּם֩ הַמְּבִינִ֨ים אֶת־הָעָ֜ם לְכָל־הָעָ֗ם הַיּ֤וֹם קָדֹֽשׁ־הוּא֙ לַיהוָ֣ה אֱלֹהֵיכֶ֔ם אַל־תִּֽתְאַבְּל֖וּ וְאַל־תִּבְכּ֑וּ כִּ֤י בוֹכִים֙ כָּל־הָעָ֔ם כְּשָׁמְעָ֖ם אֶת־דִּבְרֵ֥י הַתּוֹרָֽה׃ (י) וַיֹּ֣אמֶר לָהֶ֡ם לְכוּ֩ אִכְל֨וּ מַשְׁמַנִּ֜ים וּשְׁת֣וּ מַֽמְתַקִּ֗ים וְשִׁלְח֤וּ מָנוֹת֙ לְאֵ֣ין נָכ֣וֹן ל֔וֹ כִּֽי־קָד֥וֹשׁ הַיּ֖וֹם לַאֲדֹנֵ֑ינוּ וְאַל־תֵּ֣עָצֵ֔בוּ כִּֽי־חֶדְוַ֥ת יְהוָ֖ה הִ֥יא מָֽעֻזְּכֶֽם׃ (יא) וְהַלְוִיִּ֞ם מַחְשִׁ֤ים לְכָל־הָעָם֙ לֵאמֹ֣ר הַ֔סּוּ כִּ֥י הַיּ֖וֹם קָדֹ֑שׁ וְאַל־תֵּעָצֵֽבוּ׃ (יב) וַיֵּלְכ֨וּ כָל־הָעָ֜ם לֶאֱכֹ֤ל וְלִשְׁתּוֹת֙ וּלְשַׁלַּ֣ח מָנ֔וֹת וְלַעֲשׂ֖וֹת שִׂמְחָ֣ה גְדוֹלָ֑ה כִּ֤י הֵבִ֙ינוּ֙ בַּדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר הוֹדִ֖יעוּ לָהֶֽם.

Nehemiah 8:1-12

(1) the entire people assembled as one man in the square before the Water Gate, and they asked Ezra the scribe to bring the scroll of the Teaching of Moses with which the LORD had charged Israel. (2) On the first day of the seventh month, Ezra the priest brought the Teaching before the congregation, men and women and all who could listen with understanding. (3) He read from it, facing the square before the Water Gate, from the first light until midday, to the men and the women and those who could understand; the ears of all the people were given to the scroll of the Teaching. (4) Ezra the scribe stood upon a wooden tower made for the purpose, and beside him stood Mattithiah, Shema, Anaiah, Uriah, Hilkiah, and Maaseiah at his right, and at his left Pedaiah, Mishael, Malchijah, Hashum, Hashbaddanah, Zechariah, Meshullam. (5) Ezra opened the scroll in the sight of all the people, for he was above all the people; as he opened it, all the people stood up. (6) Ezra blessed the LORD, the great God, and all the people answered, “Amen, Amen,” with hands upraised. Then they bowed their heads and prostrated themselves before the LORD with their faces to the ground. (7) Jeshua, Bani, Sherebiah, Jamin, Akkub, Shabbethai, Hodiah, Maaseiah, Kelita, Azariah, Jozabad, Hanan, Pelaiah, and the Levites explained the Teaching to the people, while the people stood in their places. (8) They read from the scroll of the Teaching of God, translating it and giving the sense; so they understood the reading. (9) Nehemiah the Tirshatha, Ezra the priest and scribe, and the Levites who were explaining to the people said to all the people, “This day is holy to the LORD your God: you must not mourn or weep,” for all the people were weeping as they listened to the words of the Teaching. (10) He further said to them, “Go, eat choice foods and drink sweet drinks and send portions to whoever has nothing prepared, for the day is holy to our Lord. Do not be sad, for your rejoicing in the LORD is the source of your strength.” (11) The Levites were quieting the people, saying, “Hush, for the day is holy; do not be sad.” (12) Then all the people went to eat and drink and send portions and make great merriment, for they understood the things they were told. (13) On the second day, the heads of the clans of all the people and the priests and Levites gathered to Ezra the scribe to study the words of the Teaching. (14) They found written in the Teaching that the LORD had commanded Moses that the Israelites must dwell in booths during the festival of the seventh month, (15) and that they must announce and proclaim throughout all their towns and Jerusalem as follows, “Go out to the mountains and bring leafy branches of olive trees, pine trees, myrtles, palms and [other] leafy trees to make booths, as it is written.” (16) So the people went out and brought them, and made themselves booths on their roofs, in their courtyards, in the courtyards of the House of God, in the square of the Water Gate and in the square of the Ephraim Gate. (17) The whole community that returned from the captivity made booths and dwelt in the booths—the Israelites had not done so from the days of Joshua son of Nun to that day—and there was very great rejoicing. (18) He read from the scroll of the Teaching of God each day, from the first to the last day. They celebrated the festival seven days, and there was a solemn gathering on the eighth, as prescribed.

מאפיינים של קהילה מתוך נחמיה פרק ח' :

1. נרטיב משותף

2. טקסט מכונן

3. ריטואלים/טקסים

4. פרשנות עכשווית (אדפט

יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק, מתוך המאמר "קול דודי דופק" בתוך הספר "איש האמונה", מוסד הרב קוק, ירושלים, תשל"ה, עמ' 86

מחנה ועדה

כדי להסביר את ההבדל בין עם-גורל לגוי-יעוד כדאי הוא הדבר שנעמוד על ניגוד אחר והוא הניגוד בין מחנה לעדה. התורה השתמשה בשני המונחים גם יחד ביחס לישראל. "עשה לך שתי חצוצרות כסף, מקשה תעשה אותם, והיו לך למקרא העדה ולמסע את המחנות".
מחנה ועדה מהווים שתי תופעות סוציולוגיות שונות, שני קבוצים נפרדים שאין ביניהם שום השתתפות ויניקה הדדית. מחנה נוצר מתוך השאיפה להגנה ומתפרנס מרגש הפחד. ועדה נוצרת מתוך געגועים להתגשמות אידיאה מוסרית נהדרה ומתפרנסת מרגש האהבה. במחנה שולט הגורל שלטון בלי-מצרים, ובעדה שולט היעוד. המחנה מהווה שלב בהשתלשלות ההיסטורית של העם, וקיום הגוי מזדהה עם מציאותה של העדה.
מחנה בעצמיותו ומהותו איננו מהווה תופעה מסויימת בעולמו של האדם, גם בממלכת החיה כבר מרגישים אנו בנבטי תופעה זו. גם שמה משמש המחנה כתריס בפני הפורענויות. כשפחד הדורס תוקף פתאום את עדרי צאן ובקר, הרי הם גולשים בערבוביה שגעונית מכל הר ירוק וגבעה מדשיאה ורצים אחד לקראת משנהו; נאחזים המה בקרניהם ומתחככים בראשיהם. הפחד מוצא לו את ביטויו האינסטינקטיבי-מכני בבקשת-מחסה בקיבוץ הפרטים. סוד התלכדות הפרטים בשעת-סכנה למחנה אחד גלוי וידוע לאינסטינקט האנימלי.
גם בעולמו של האדם אין המחנה נוצר אלא מתוך הפחד. כשקיום גורלי הכרחי מבעית את בני האדם, אז היחיד תופס את אפיסת-כחו ומתחבר עם הזולת לשם הגנה והתגברות על השונא. ארגון המחנה הוא תכסיס מלחמתי. צא ולמד מה אמרה תורה: "כי תצא מחנה על אויביך". נולד הוא ממגור הכליון והאבדון, מן הפחד שהגורל מהלך עליו. מתוך המחנה בוקע ועולה העם. לכתחילה היו בני-ישראל במצרים מחנה; כשנשתחררו על ידי הקב"ה עלו לדרגת עם.
ברם, העדה קובעת ברכה לעצמה במלכות האדם ורוחו הכביר. העדה היא יצירתו הטיפוסית של האדם, שתפארת אישיותו חופפת עליו. אין העדה נוצרת בעטיים של גורמים שליליים, בשל פחד-הגורל הרודף אחרי האדם המרגיש את מסכנותו ורפיון-כחו, - אלא עקב דוחפים חיוביים. בסיס העדה הוא היעוד. עדה זוהי קבוץ יחידים בעלי עבר אחד, בעלי עתיד כללי, בעלי שאיפות משותפות, בעלי כמיהות זהות לעולם שכולו טוב וכולו נאה, בעלי יעוד יחודי ואחדותי. תחילתה של העדה תחובה במסורת-אבות וירושת-עם, בדמדומי השחר שלה, וסופה מושרש בחזון אחרית הימים משותף. בני העדה הם עדים[1] ועל מה המה מעידים, אם לא על מאורעות שעברו ועל עתיד-פלא שעדיין לא בא! העדה כוללת לא רק את הפרטים הנוכחים החיים עכשו, אלא חובקת היא את כל אלה שחיו ושעתידים לחיות מקדם ועד אחרית הימים. המתים שהלכו לעולמם עדיין קיימים בתחום העדה, והעתידים להוולד חיים כבר ברשותה. עדה היא גוי קדוש שאינו מפחד את הגורל ושאיננו חי בעל-כרחו. מאמין הוא ביעודו וברצונו הטוב הוא מקדש את עצמו לגישומו. על קיום עם שנולד מן המחנה נכרתה ברית-מצרים, ועל קיום גוי קדוש נכרתה ברית בסיני.

הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק (הגרי"ד)

(1903 - 1993), נולד בפרוז'ני, (בלארוס) וב-1932 היגר לארצות הברית, שם נתמנה לרב באחת הקהילות בבוסטון. בארצות הברית שימש הרב סולובייצ'יק כמנהיג ליהודים רבים. לאחר השואה והקמת המדינה הצטרף לתנועת המזרחי, אשר זוהתה עם עקרונות הציונות הדתית. המפורסמים מבין ספריו הם "איש ההלכה - גלוי ונסתר" (1944) ו"איש האמונה הבודד" (1965) העוסקים בתכני פילוסופיה, יהדות ומוסר (שאר ספריו מהווים קבצי שיעורים, כתבים והרצאות שנאספו יחדו).

אחד ממניין | אבא קובנר

בכל משברי שפקדוני לאורך הדרך, דבר אחד לא נשבר. לא חדלתי להיות אדם מאמין. אף בגדול שבשברוני לא נתמוטטה אדמת אמונתי. אמונה - מרכזה העבודה, נשמתה - ת פ י ל ה . אין שירה אמיתית, שאינה בבחינת תפילה.
בשבוע הראשון להיותי בארץ עמדתי ליד הכותל המערבי. אמי ז"ל לא ציוותני דבר; שכן לא נפרדנו. עמדתי במרחק של פסיעה מהכותל, מן האבנים, והרגשתי שאיני שייך. הרגשתי שהנני נטוע בהוויה אחרת. לא פסעתי צעד נוסף, אך מישהו משך בשרוולי, ביקש שאצטרף למניין. חבשתי כובע, הצטרפתי למניין. אמרתי תפילת מנחה, וה גע תי .
זהו דבר יהודי, היותר ייחודי שביהדות – להיות אחד במניין. לדעת כי התשעה זקוקים לעשירי, והאחד לתשעה. אפשר שזה הדבר המשמעותי ביותר שביהדות, ואין דבר יותר ייחודי ויהודי בתנועה זו בה חונכתי.
תפילתי תמיד להיות אחד מכולם, שמילותי הטובות תצטרפנה למלים שממלמל הציבור. גם הקרוב לתיבה, הוא העובר לפני התיבה - ולא יותר. אין משמעות לחיים אם הם לעצמם. רק בזיקתם אל ההווייה, אל המלים שבאו עדיך - ובאים מרחוק לקראתך, יש משמעות לעמידה. א ח ד - אבל אחד בציבור.

אבא קובנר - (1918 - 1987), קובנר היה ממפקדי המחתרת בגטו וילנה, הצטרף לפרטיזנים ופקד על גדודי פרטיזנים יהודיים. משורר וסופר. חתן פרס ישראל בשנת 1970.

1. איפה בחייכן/ם אתם מרגישות/ים חלק מכלל?
2. נסו להסביר את משמעות הביטוי ”אחד – אבל אחד בציבור“ - עבורכן/ם?
3. מדוע לדעתכם/ן דווקא התפילה איפשרה לאבא קובנר להיות חלק מהכלל? מאיזה כלל הוא מרגיש חלק?
4. האם לדעתכן/ם יש צורך בטקס חיצוני בשביל להרגיש חלק מכלל?
5. האם היום בתרבות שלנו התפילה עדיין המקום שמאפשר אחדות, מקום שמאפשר להיות חלק מכלל?

משנה ברורה נ״ה:ב׳

שכל דבר שבקדושה כגון קדיש וקדושה וברכו וקה"ת (קריאת התורה) ונשיאת כפים אין אומרים אותו בפחות מעשרה שנא' ונקדשתי בתוך בני ישראל.

מגילה כ״ג ב:ד׳-ה׳

אין פורסין על שמע ואין עוברין לפני התיבה ואין נושאין את כפיהם ואין קורין בתורה ואין מפטירין בנביא ואין עושין מעמד ומושב ואין אומרים ברכת אבלים ותנחומי אבלים וברכת חתנים ואין מזמנין בשם פחות מעשרה ובקרקעות תשעה וכהן ואדם כיוצא בהן:

Megillah 23b:4-5

it is not necessary to also add corresponding verses in the haftara. Rava strongly objects to this baraita: But there is the haftara that begins with the words: “Add your burnt offerings” (Jeremiah 7:21–28), which does not have twenty-one verses, and nevertheless we read it. The Gemara answers: There it is different, as the topic is completed in fewer than twenty-one verses, and it is not necessary to begin another topic merely to complete the number of verses. The Gemara asks: But is it true that where the topic is not completed, we do not read fewer than twenty-one verses? Didn’t Rav Shmuel bar Abba say: Many times I stood before Rabbi Yoḥanan as a translator, and when we had read ten verses he would say to us: Stop. This indicates that a haftara need not be twenty-one verses. The Gemara answers: In a place where there is a translator, who translates each verse into Aramaic and adds additional explanation, it is different. In that case, it is not necessary for the haftara to consist of twenty-one verses, so as not to overburden the congregation, as Rav Taḥalifa bar Shmuel taught: They taught that twenty-one verses must be read from the haftara only in a place where there is no translator; but in a place where there is a translator, one may stop even before that. MISHNA: One does not recite the introductory prayers and blessing [poresin] before Shema; nor does one pass before the ark to repeat the Amida prayer; nor do the priests lift their hands to recite the Priestly Benediction; nor is the Torah read in public; nor does one conclude with a reading from the Prophets [haftara] in the presence of fewer than ten men. And one does not observe the practice of standing up and sitting down for the delivery of eulogies at a funeral service; nor does one recite the mourners’ blessing or comfort mourners in two lines after the funeral; or recite the bridegrooms’ blessing; and one does not invite others to recite Grace after Meals, i.e., conduct a zimmun, with the name of God, with fewer than ten men present. If one consecrated land and now wishes to redeem it, the land must be assessed by nine men and one priest, for a total of ten. And similarly, assessing the value of a person who has pledged his own value to the Temple must be undertaken by ten people, one of whom must be a priest. GEMARA: The Gemara asks: From where are these matters, i.e., that ten people are needed in each of these cases, derived? Rabbi Ḥiyya bar Abba said that Rabbi Yoḥanan said: It is as the verse states: “And I shall be hallowed among the children of Israel” (Leviticus 22:32), which indicates that any expression of sanctity may not be recited in a quorum of fewer than ten men. The Gemara asks: From where in the verse may this be inferred? The Gemara responds that it must be understood as Rabbi Ḥiyya taught: It is inferred by means of a verbal analogy [gezera shava] between the words “among,” “among.” Here, it is written: “And I shall be hallowed among the children of Israel,” and there, with regard to Korah’s congregation, it is written “Separate yourselves from among this congregation” (Numbers 16:21). Just as with regard to Korah the reference is to ten men, so too, the name of God is to be hallowed in a quorum of ten men. The connotation of ten associated with the word “among” in the portion of Korah is, in turn, inferred by means of another verbal analogy between the word “congregation” written there and the word “congregation” written in reference to the ten spies who slandered Eretz Yisrael, as it is written there: “How long shall I bear with this evil congregation?” (Numbers 14:27). Consequently, just as there, in the case of the spies, it was a congregation of ten people, as there were twelve spies altogether, and Joshua and Caleb were not included in the evil congregation, so too, here, in the case of Korah, the reference is to a congregation of ten people. The first several items mentioned in the mishna are expressions of sanctity, and they consequently require a quorum of ten. § We learned in the mishna: And one does not observe the practice of standing up and sitting down for the delivery of eulogies at a funeral service with fewer than ten men present. As this is not an expression of sanctity, it is therefore necessary to explain why a quorum is required. The Gemara explains: Since the leader of the funeral procession is required to say: Stand, dear friends, stand; sit down, dear friends, sit down, when there are fewer than ten it is not proper conduct to speak in such a dignified style. We also learned in the mishna that one does not recite the mourners’ blessing and the bridegrooms’ blessing with fewer than ten men present. The Gemara asks: What is the mourners’ blessing? The blessing recited in the square next to the cemetery. Following the burial, those who participated in the funeral would assemble in the square and bless the mourners that God should comfort them, as Rabbi Yitzḥak said that Rabbi Yoḥanan said: The mourners’ blessing is recited only with ten men present, and mourners themselves are not included in the count. The bridegrooms’ blessing is also recited only with ten men present, and bridegrooms themselves are included in the count. Consequently, only nine other men are needed. We learned further in the mishna: And one does not invite others to recite Grace after Meals, i.e., conduct a zimmun, in order to thank God for one’s nourishment, with the name of God, with fewer than ten men present. Since one is required to say: Let us bless our Lord, in the presence of fewer than ten it is not proper conduct to mention the name of God. § If one consecrated land and now wishes to redeem it, the land must be assessed by nine Israelites and one priest, for a total of ten. And similarly, assessing the value of a person who has pledged his own value to the Temple must be undertaken by ten people, one of whom must be a priest. The Gemara asks: From where are these matters, that consecrated land must be assessed by ten people, one of whom is a priest, derived? Shmuel said: The word priest is written ten times in the Torah portion that addresses the redemption of consecrated property, indicating that ten people are required to assess the value of such property (Leviticus, chapter 27). One instance of the word is needed for itself, to indicate that a priest must participate in the assessment. And one instance is needed to exclude all non-priests from fulfilling that role. And all the other instances of the word are restrictions following other restrictions, and there is a general hermeneutical principle that one restriction after another serves only to amplify. Therefore, each additional time the word priest is repeated, it extends the criteria applied to appraisers, so as to allow non-priests to participate. Consequently, the assessment may be carried out by nine ordinary Israelites and one priest. The Gemara asks: And on the basis of this principle, say that the first usage of the term is restrictive and requires a priest for the assessment; the second usage amplifies and allows for a non-priest; the third usage again requires a priest; the fourth usage allows for a non-priest; and so on. Consequently, the assessment must be carried out by five priests and five ordinary Israelites. The Gemara concludes: Indeed, it is difficult, as the derivation has not been sufficiently explained. We learned in the mishna: And similarly, assessing the value of a person who has pledged his own value to the Temple must be undertaken by ten people, one of whom must be a priest. The Gemara asks: Can a person become consecrated and thereby require redemption? Rabbi Abbahu said: The mishna is referring to one who says: My assessment is incumbent upon me, and thereby pledges to donate a sum of money equivalent to his own monetary value to the Temple treasury, as it is taught in a baraita: With regard to one who says: My assessment is incumbent upon me, the court assesses him as though he were a slave in order to determine the amount he is obligated to donate to the Temple treasury. And a slave is compared to land, as it is written with regard to slaves: “And you shall take them as an inheritance for your children after you, to inherit them for a possession” (Leviticus 25:46). Consequently, the same criteria that apply to assessing consecrated land apply to assessing the monetary value of an individual. MISHNA: One who reads from the Torah in the synagogue should not read fewer than three verses. And when it is being translated, he should not read to the translator more than one verse at a time, so that the translator will not become confused.

ביאור שטיינזלץ על מגילה כ״ג ב:ד׳

א משנה אין פורסים על שמע, שהמאחרים לבוא לבית הכנסת אחר שסיימו הציבור לומר קריאת שמע — הותר להם לדלג על חלק מברכותיה כדי שיוכלו להתפלל תפילת שמונה עשרה עם הציבור, ועומד אחד מהם ואומר קדיש ו"ברכו" וברכה ראשונה מברכות קריאת שמע, וכיון שאינם אומרים את כל הברכות נחשב הדבר כפרס (מחצית), ואין עוברים לפני התיבה בתפילת שמונה עשרה, ואין כהנים נושאים את כפיהם, ואין קוראין בתורה, ואין מפטירין בנביא,

Steinsaltz on Megillah 23b:4

...

ביאור שטיינזלץ על מגילה כ״ג ב:ה׳

ואין עושים מעמד ומושב כאשר חוזרים מקבורת המת, ואין אומרים ברכת אבלים ותנחומי אבלים לאבלים, וכן אין אומרים ברכת חתנים, ואין מזמנים בברכת המזון בהזכרת שם שמים — אם היה בכל אחד מאלה פחות מעשרה אנשים. ובפדיון קרקעות מן ההקדש צריך שיהיו שם תשעה אנשים (אפילו שאינם כהנים) ועוד כהן אחד בנוסף להם (והרי הם עשרה יחד), וכן באדם כיוצא בהן בפדיונו, שכשיש לפדותו מן ההקדש, צריכים שיהיו תשעה וכהן.

Steinsaltz on Megillah 23b:5

...

ביאור שטיינזלץ על מגילה כ״ג ב:ו׳

ב גמרא שואלים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו] שצריכים עשרה למנין? אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: שאמר קרא [הכתוב]: "ונקדשתי בתוך בני ישראל" (ויקרא כב, לב), ללמדנו שכל דבר שבקדושה לא יהא בפחות מעשרה אנשים.

Steinsaltz on Megillah 23b:6

...

ויקרא כ״ב:ל״ב

(לב) וְלֹ֤א תְחַלְּלוּ֙ אֶת־שֵׁ֣ם קָדְשִׁ֔י וְנִ֨קְדַּשְׁתִּ֔י בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אֲנִ֥י יְהוָ֖ה מְקַדִּשְׁכֶֽם׃

Leviticus 22:32

(32) You shall not profane My holy name, that I may be sanctified in the midst of the Israelite people—I the LORD who sanctify you,

ביאור שטיינזלץ על מגילה כ״ג ב:ח׳

ואתיא [ובאה, נלמדת] גזירה שווה 'עדה' 'עדה', דכתיב התם [שנאמר שם] במרגלים: "עד מתי לעדה הרעה הזאת" (במדבר יד, כז), מה להלן במרגלים היו באותה עדה עשרה אנשים (שהרי שנים עשר היו, ויהושע וכלב אינם בכלל העדה הרעה) אף כאן "העדה" היא עשרה, ואנחנו למדים ש"בתוך בני ישראל" הוא כמו "מתוך העדה", משמע שפחות מעשרה אינו קרוי קהל, ואין אומרים בו דבר שבקדושה ("ונקדשתי").

Steinsaltz on Megillah 23b:8

...

במדבר י״ד:א׳-מ״ה

(א) וַתִּשָּׂא֙ כָּל־הָ֣עֵדָ֔ה וַֽיִּתְּנ֖וּ אֶת־קוֹלָ֑ם וַיִּבְכּ֥וּ הָעָ֖ם בַּלַּ֥יְלָה הַהֽוּא׃ (ב) וַיִּלֹּ֙נוּ֙ עַל־מֹשֶׁ֣ה וְעַֽל־אַהֲרֹ֔ן כֹּ֖ל בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַֽיֹּאמְר֨וּ אֲלֵהֶ֜ם כָּל־הָעֵדָ֗ה לוּ־מַ֙תְנוּ֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם א֛וֹ בַּמִּדְבָּ֥ר הַזֶּ֖ה לוּ־מָֽתְנוּ׃ (ג) וְלָמָ֣ה יְ֠הוָה מֵבִ֨יא אֹתָ֜נוּ אֶל־הָאָ֤רֶץ הַזֹּאת֙ לִנְפֹּ֣ל בַּחֶ֔רֶב נָשֵׁ֥ינוּ וְטַפֵּ֖נוּ יִהְי֣וּ לָבַ֑ז הֲל֧וֹא ט֦וֹב לָ֖נוּ שׁ֥וּב מִצְרָֽיְמָה׃ (ד) וַיֹּאמְר֖וּ אִ֣ישׁ אֶל־אָחִ֑יו נִתְּנָ֥ה רֹ֖אשׁ וְנָשׁ֥וּבָה מִצְרָֽיְמָה׃ (ה) וַיִּפֹּ֥ל מֹשֶׁ֛ה וְאַהֲרֹ֖ן עַל־פְּנֵיהֶ֑ם לִפְנֵ֕י כָּל־קְהַ֥ל עֲדַ֖ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ (ו) וִיהוֹשֻׁ֣עַ בִּן־נ֗וּן וְכָלֵב֙ בֶּן־יְפֻנֶּ֔ה מִן־הַתָּרִ֖ים אֶת־הָאָ֑רֶץ קָרְע֖וּ בִּגְדֵיהֶֽם׃ (ז) וַיֹּ֣אמְר֔וּ אֶל־כָּל־עֲדַ֥ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר עָבַ֤רְנוּ בָהּ֙ לָת֣וּר אֹתָ֔הּ טוֹבָ֥ה הָאָ֖רֶץ מְאֹ֥ד מְאֹֽד׃ (ח) אִם־חָפֵ֥ץ בָּ֙נוּ֙ יְהוָ֔ה וְהֵבִ֤יא אֹתָ֙נוּ֙ אֶל־הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את וּנְתָנָ֖הּ לָ֑נוּ אֶ֕רֶץ אֲשֶׁר־הִ֛וא זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָֽשׁ׃ (ט) אַ֣ךְ בַּֽיהוָה֮ אַל־תִּמְרֹדוּ֒ וְאַתֶּ֗ם אַל־תִּֽירְאוּ֙ אֶת־עַ֣ם הָאָ֔רֶץ כִּ֥י לַחְמֵ֖נוּ הֵ֑ם סָ֣ר צִלָּ֧ם מֵעֲלֵיהֶ֛ם וַֽיהוָ֥ה אִתָּ֖נוּ אַל־תִּירָאֻֽם׃ (י) וַיֹּֽאמְרוּ֙ כָּל־הָ֣עֵדָ֔ה לִרְגּ֥וֹם אֹתָ֖ם בָּאֲבָנִ֑ים וּכְב֣וֹד יְהוָ֗ה נִרְאָה֙ בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד אֶֽל־כָּל־בְּנֵ֖י יִשְׂרָאֵֽל׃ (פ) (יא) וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה עַד־אָ֥נָה יְנַאֲצֻ֖נִי הָעָ֣ם הַזֶּ֑ה וְעַד־אָ֙נָה֙ לֹא־יַאֲמִ֣ינוּ בִ֔י בְּכֹל֙ הָֽאֹת֔וֹת אֲשֶׁ֥ר עָשִׂ֖יתִי בְּקִרְבּֽוֹ׃ (יב) אַכֶּ֥נּוּ בַדֶּ֖בֶר וְאוֹרִשֶׁ֑נּוּ וְאֶֽעֱשֶׂה֙ אֹֽתְךָ֔ לְגוֹי־גָּד֥וֹל וְעָצ֖וּם מִמֶּֽנּוּ׃ (יג) וַיֹּ֥אמֶר מֹשֶׁ֖ה אֶל־יְהוָ֑ה וְשָׁמְע֣וּ מִצְרַ֔יִם כִּֽי־הֶעֱלִ֧יתָ בְכֹחֲךָ֛ אֶת־הָעָ֥ם הַזֶּ֖ה מִקִּרְבּֽוֹ׃ (יד) וְאָמְר֗וּ אֶל־יוֹשֵׁב֮ הָאָ֣רֶץ הַזֹּאת֒ שָֽׁמְעוּ֙ כִּֽי־אַתָּ֣ה יְהוָ֔ה בְּקֶ֖רֶב הָעָ֣ם הַזֶּ֑ה אֲשֶׁר־עַ֨יִן בְּעַ֜יִן נִרְאָ֣ה ׀ אַתָּ֣ה יְהוָ֗ה וַעֲנָֽנְךָ֙ עֹמֵ֣ד עֲלֵהֶ֔ם וּבְעַמֻּ֣ד עָנָ֗ן אַתָּ֨ה הֹלֵ֤ךְ לִפְנֵיהֶם֙ יוֹמָ֔ם וּבְעַמּ֥וּד אֵ֖שׁ לָֽיְלָה׃ (טו) וְהֵמַתָּ֛ה אֶת־הָעָ֥ם הַזֶּ֖ה כְּאִ֣ישׁ אֶחָ֑ד וְאָֽמְרוּ֙ הַגּוֹיִ֔ם אֲשֶׁר־שָׁמְע֥וּ אֶֽת־שִׁמְעֲךָ֖ לֵאמֹֽר׃ (טז) מִבִּלְתִּ֞י יְכֹ֣לֶת יְהוָ֗ה לְהָבִיא֙ אֶת־הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֣ע לָהֶ֑ם וַיִּשְׁחָטֵ֖ם בַּמִּדְבָּֽר׃ (יז) וְעַתָּ֕ה יִגְדַּל־נָ֖א כֹּ֣חַ אֲדֹנָ֑י כַּאֲשֶׁ֥ר דִּבַּ֖רְתָּ לֵאמֹֽר׃ (יח) יְהוָ֗ה אֶ֤רֶךְ אַפַּ֙יִם֙ וְרַב־חֶ֔סֶד נֹשֵׂ֥א עָוֺ֖ן וָפָ֑שַׁע וְנַקֵּה֙ לֹ֣א יְנַקֶּ֔ה פֹּקֵ֞ד עֲוֺ֤ן אָבוֹת֙ עַל־בָּנִ֔ים עַל־שִׁלֵּשִׁ֖ים וְעַל־רִבֵּעִֽים׃ (יט) סְלַֽח־נָ֗א לַעֲוֺ֛ן הָעָ֥ם הַזֶּ֖ה כְּגֹ֣דֶל חַסְדֶּ֑ךָ וְכַאֲשֶׁ֤ר נָשָׂ֙אתָה֙ לָעָ֣ם הַזֶּ֔ה מִמִּצְרַ֖יִם וְעַד־הֵֽנָּה׃ (כ) וַיֹּ֣אמֶר יְהוָ֔ה סָלַ֖חְתִּי כִּדְבָרֶֽךָ׃ (כא) וְאוּלָ֖ם חַי־אָ֑נִי וְיִמָּלֵ֥א כְבוֹד־יְהוָ֖ה אֶת־כָּל־הָאָֽרֶץ׃ (כב) כִּ֣י כָל־הָאֲנָשִׁ֗ים הָרֹאִ֤ים אֶת־כְּבֹדִי֙ וְאֶת־אֹ֣תֹתַ֔י אֲשֶׁר־עָשִׂ֥יתִי בְמִצְרַ֖יִם וּבַמִּדְבָּ֑ר וַיְנַסּ֣וּ אֹתִ֗י זֶ֚ה עֶ֣שֶׂר פְּעָמִ֔ים וְלֹ֥א שָׁמְע֖וּ בְּקוֹלִֽי׃ (כג) אִם־יִרְאוּ֙ אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖עְתִּי לַאֲבֹתָ֑ם וְכָל־מְנַאֲצַ֖י לֹ֥א יִרְאֽוּהָ׃ (כד) וְעַבְדִּ֣י כָלֵ֗ב עֵ֣קֶב הָֽיְתָ֞ה ר֤וּחַ אַחֶ֙רֶת֙ עִמּ֔וֹ וַיְמַלֵּ֖א אַחֲרָ֑י וַהֲבִֽיאֹתִ֗יו אֶל־הָאָ֙רֶץ֙ אֲשֶׁר־בָּ֣א שָׁ֔מָּה וְזַרְע֖וֹ יוֹרִשֶֽׁנָּה׃ (כה) וְהָֽעֲמָלֵקִ֥י וְהַֽכְּנַעֲנִ֖י יוֹשֵׁ֣ב בָּעֵ֑מֶק מָחָ֗ר פְּנ֨וּ וּסְע֥וּ לָכֶ֛ם הַמִּדְבָּ֖ר דֶּ֥רֶךְ יַם־סֽוּף׃ (פ) (כו) וַיְדַבֵּ֣ר יְהוָ֔ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹֽר׃ (כז) עַד־מָתַ֗י לָעֵדָ֤ה הָֽרָעָה֙ הַזֹּ֔את אֲשֶׁ֛ר הֵ֥מָּה מַלִּינִ֖ים עָלָ֑י אֶת־תְּלֻנּ֞וֹת בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֨ר הֵ֧מָּה מַלִּינִ֛ים עָלַ֖י שָׁמָֽעְתִּי׃ (כח) אֱמֹ֣ר אֲלֵהֶ֗ם חַי־אָ֙נִי֙ נְאֻם־יְהוָ֔ה אִם־לֹ֕א כַּאֲשֶׁ֥ר דִּבַּרְתֶּ֖ם בְּאָזְנָ֑י כֵּ֖ן אֶֽעֱשֶׂ֥ה לָכֶֽם׃ (כט) בַּמִּדְבָּ֣ר הַ֠זֶּה יִפְּל֨וּ פִגְרֵיכֶ֜ם וְכָל־פְּקֻדֵיכֶם֙ לְכָל־מִסְפַּרְכֶ֔ם מִבֶּ֛ן עֶשְׂרִ֥ים שָׁנָ֖ה וָמָ֑עְלָה אֲשֶׁ֥ר הֲלִֽינֹתֶ֖ם עָלָֽי׃ (ל) אִם־אַתֶּם֙ תָּבֹ֣אוּ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֤ר נָשָׂ֙אתִי֙ אֶת־יָדִ֔י לְשַׁכֵּ֥ן אֶתְכֶ֖ם בָּ֑הּ כִּ֚י אִם־כָּלֵ֣ב בֶּן־יְפֻנֶּ֔ה וִיהוֹשֻׁ֖עַ בִּן־נֽוּן׃ (לא) וְטַ֨פְּכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר אֲמַרְתֶּ֖ם לָבַ֣ז יִהְיֶ֑ה וְהֵבֵיאתִ֣י אֹתָ֔ם וְיָֽדְעוּ֙ אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר מְאַסְתֶּ֖ם בָּֽהּ׃ (לב) וּפִגְרֵיכֶ֖ם אַתֶּ֑ם יִפְּל֖וּ בַּמִּדְבָּ֥ר הַזֶּֽה׃ (לג) וּ֠בְנֵיכֶם יִהְי֨וּ רֹעִ֤ים בַּמִּדְבָּר֙ אַרְבָּעִ֣ים שָׁנָ֔ה וְנָשְׂא֖וּ אֶת־זְנוּתֵיכֶ֑ם עַד־תֹּ֥ם פִּגְרֵיכֶ֖ם בַּמִּדְבָּֽר׃ (לד) בְּמִסְפַּ֨ר הַיָּמִ֜ים אֲשֶׁר־תַּרְתֶּ֣ם אֶת־הָאָרֶץ֮ אַרְבָּעִ֣ים יוֹם֒ י֣וֹם לַשָּׁנָ֞ה י֣וֹם לַשָּׁנָ֗ה תִּשְׂאוּ֙ אֶת־עֲוֺנֹ֣תֵיכֶ֔ם אַרְבָּעִ֖ים שָׁנָ֑ה וִֽידַעְתֶּ֖ם אֶת־תְּנוּאָתִֽי׃ (לה) אֲנִ֣י יְהוָה֮ דִּבַּרְתִּי֒ אִם־לֹ֣א ׀ זֹ֣את אֶֽעֱשֶׂ֗ה לְכָל־הָעֵדָ֤ה הָֽרָעָה֙ הַזֹּ֔את הַנּוֹעָדִ֖ים עָלָ֑י בַּמִּדְבָּ֥ר הַזֶּ֛ה יִתַּ֖מּוּ וְשָׁ֥ם יָמֻֽתוּ׃ (לו) וְהָ֣אֲנָשִׁ֔ים אֲשֶׁר־שָׁלַ֥ח מֹשֶׁ֖ה לָת֣וּר אֶת־הָאָ֑רֶץ וַיָּשֻׁ֗בוּ וילונו [וַיַּלִּ֤ינוּ] עָלָיו֙ אֶת־כָּל־הָ֣עֵדָ֔ה לְהוֹצִ֥יא דִבָּ֖ה עַל־הָאָֽרֶץ׃ (לז) וַיָּמֻ֙תוּ֙ הָֽאֲנָשִׁ֔ים מוֹצִאֵ֥י דִבַּת־הָאָ֖רֶץ רָעָ֑ה בַּמַּגֵּפָ֖ה לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃ (לח) וִיהוֹשֻׁ֣עַ בִּן־נ֔וּן וְכָלֵ֖ב בֶּן־יְפֻנֶּ֑ה חָיוּ֙ מִן־הָאֲנָשִׁ֣ים הָהֵ֔ם הַֽהֹלְכִ֖ים לָת֥וּר אֶת־הָאָֽרֶץ׃ (לט) וַיְדַבֵּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶת־הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה אֶֽל־כָּל־בְּנֵ֖י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיִּֽתְאַבְּל֥וּ הָעָ֖ם מְאֹֽד׃ (מ) וַיַּשְׁכִּ֣מוּ בַבֹּ֔קֶר וַיַּֽעֲל֥וּ אֶל־רֹאשׁ־הָהָ֖ר לֵאמֹ֑ר הִנֶּ֗נּוּ וְעָלִ֛ינוּ אֶל־הַמָּק֛וֹם אֲשֶׁר־אָמַ֥ר יְהוָ֖ה כִּ֥י חָטָֽאנוּ׃ (מא) וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה לָ֥מָּה זֶּ֛ה אַתֶּ֥ם עֹבְרִ֖ים אֶת־פִּ֣י יְהוָ֑ה וְהִ֖וא לֹ֥א תִצְלָֽח׃ (מב) אַֽל־תַּעֲל֔וּ כִּ֛י אֵ֥ין יְהוָ֖ה בְּקִרְבְּכֶ֑ם וְלֹא֙ תִּנָּ֣גְפ֔וּ לִפְנֵ֖י אֹיְבֵיכֶֽם׃ (מג) כִּי֩ הָעֲמָלֵקִ֨י וְהַכְּנַעֲנִ֥י שָׁם֙ לִפְנֵיכֶ֔ם וּנְפַלְתֶּ֖ם בֶּחָ֑רֶב כִּֽי־עַל־כֵּ֤ן שַׁבְתֶּם֙ מֵאַחֲרֵ֣י יְהוָ֔ה וְלֹא־יִהְיֶ֥ה יְהוָ֖ה עִמָּכֶֽם׃ (מד) וַיַּעְפִּ֕לוּ לַעֲל֖וֹת אֶל־רֹ֣אשׁ הָהָ֑ר וַאֲר֤וֹן בְּרִית־יְהוָה֙ וּמֹשֶׁ֔ה לֹא־מָ֖שׁוּ מִקֶּ֥רֶב הַֽמַּחֲנֶֽה׃ (מה) וַיֵּ֤רֶד הָעֲמָלֵקִי֙ וְהַֽכְּנַעֲנִ֔י הַיֹּשֵׁ֖ב בָּהָ֣ר הַה֑וּא וַיַּכּ֥וּם וַֽיַּכְּת֖וּם עַד־הַֽחָרְמָֽה׃ (פ)

Numbers 14:1-45

(1) The whole community broke into loud cries, and the people wept that night. (2) All the Israelites railed against Moses and Aaron. “If only we had died in the land of Egypt,” the whole community shouted at them, “or if only we might die in this wilderness! (3) Why is the LORD taking us to that land to fall by the sword? Our wives and children will be carried off! It would be better for us to go back to Egypt!” (4) And they said to one another, “Let us head back for Egypt.” (5) Then Moses and Aaron fell on their faces before all the assembled congregation of the Israelites. (6) And Joshua son of Nun and Caleb son of Jephunneh, of those who had scouted the land, rent their clothes (7) and exhorted the whole Israelite community: “The land that we traversed and scouted is an exceedingly good land. (8) If the LORD is pleased with us, He will bring us into that land, a land that flows with milk and honey, and give it to us; (9) only you must not rebel against the LORD. Have no fear then of the people of the country, for they are our prey: their protection has departed from them, but the LORD is with us. Have no fear of them!” (10) As the whole community threatened to pelt them with stones, the Presence of the LORD appeared in the Tent of Meeting to all the Israelites. (11) And the LORD said to Moses, “How long will this people spurn Me, and how long will they have no faith in Me despite all the signs that I have performed in their midst? (12) I will strike them with pestilence and disown them, and I will make of you a nation far more numerous than they!” (13) But Moses said to the LORD, “When the Egyptians, from whose midst You brought up this people in Your might, hear the news, (14) they will tell it to the inhabitants of that land. Now they have heard that You, O LORD, are in the midst of this people; that You, O LORD, appear in plain sight when Your cloud rests over them and when You go before them in a pillar of cloud by day and in a pillar of fire by night. (15) If then You slay this people to a man, the nations who have heard Your fame will say, (16) ‘It must be because the LORD was powerless to bring that people into the land He had promised them on oath that He slaughtered them in the wilderness.’ (17) Therefore, I pray, let my Lord’s forbearance be great, as You have declared, saying, (18) ‘The LORD! slow to anger and abounding in kindness; forgiving iniquity and transgression; yet not remitting all punishment, but visiting the iniquity of fathers upon children, upon the third and fourth generations.’ (19) Pardon, I pray, the iniquity of this people according to Your great kindness, as You have forgiven this people ever since Egypt.” (20) And the LORD said, “I pardon, as you have asked. (21) Nevertheless, as I live and as the LORD’s Presence fills the whole world, (22) none of the men who have seen My Presence and the signs that I have performed in Egypt and in the wilderness, and who have tried Me these many times and have disobeyed Me, (23) shall see the land that I promised on oath to their fathers; none of those who spurn Me shall see it. (24) But My servant Caleb, because he was imbued with a different spirit and remained loyal to Me—him will I bring into the land that he entered, and his offspring shall hold it as a possession. (25) Now the Amalekites and the Canaanites occupy the valleys. Start out, then, tomorrow and march into the wilderness by way of the Sea of Reeds.” (26) The LORD spoke further to Moses and Aaron, (27) “How much longer shall that wicked community keep muttering against Me? Very well, I have heeded the incessant muttering of the Israelites against Me. (28) Say to them: ‘As I live,’ says the LORD, ‘I will do to you just as you have urged Me. (29) In this very wilderness shall your carcasses drop. Of all of you who were recorded in your various lists from the age of twenty years up, you who have muttered against Me, (30) not one shall enter the land in which I swore to settle you—save Caleb son of Jephunneh and Joshua son of Nun. (31) Your children who, you said, would be carried off—these will I allow to enter; they shall know the land that you have rejected. (32) But your carcasses shall drop in this wilderness, (33) while your children roam the wilderness for forty years, suffering for your faithlessness, until the last of your carcasses is down in the wilderness. (34) You shall bear your punishment for forty years, corresponding to the number of days—forty days—that you scouted the land: a year for each day. Thus you shall know what it means to thwart Me. (35) I the LORD have spoken: Thus will I do to all that wicked band that has banded together against Me: in this very wilderness they shall die to the last man.’” (36) As for the men whom Moses sent to scout the land, those who came back and caused the whole community to mutter against him by spreading calumnies about the land— (37) those who spread such calumnies about the land died of plague, by the will of the LORD. (38) Of those men who had gone to scout the land, only Joshua son of Nun and Caleb son of Jephunneh survived. (39) When Moses repeated these words to all the Israelites, the people were overcome by grief. (40) Early next morning they set out toward the crest of the hill country, saying, “We are prepared to go up to the place that the LORD has spoken of, for we were wrong.” (41) But Moses said, “Why do you transgress the LORD’s command? This will not succeed. (42) Do not go up, lest you be routed by your enemies, for the LORD is not in your midst. (43) For the Amalekites and the Canaanites will be there to face you, and you will fall by the sword, inasmuch as you have turned from following the LORD and the LORD will not be with you.” (44) Yet defiantly they marched toward the crest of the hill country, though neither the LORD’s Ark of the Covenant nor Moses stirred from the camp. (45) And the Amalekites and the Canaanites who dwelt in that hill country came down and dealt them a shattering blow at Hormah.