Rav Mosheh Lichtenstein
Torah u-Madda Journal 9 (2000)
"What Hath Brisk Wrought": The Brisker Derekh Revisited
An interesting analogy to these developments in the field of learning is the scientific revolution of the early seventeenth century. Here, as there, a shift was effected from the “why” to the “what,” and from the final cause to the efficient cause. No longer is it the task of the learner to ascertain why a certain halakhah is as it is, any more than it is the role of the scientist to determine why nature behaves as it does. Rather, in both cases, the goal of the analysis of the concrete phenomenon at hand is to understand what it is and how it works. An explicit formulation of this principle, implicit in so much of the Brisker canon, can be found in one of R. Yizhak Ze’ev (Reb Velvel) Soloveitchik’s published letters:
הנה ראיתי להגר״ג שתפס זה ליסוד למה מנחות שלא קדשו בכלי אינן קדושין רק קדושת דמים ובהמה קדושה מיד בקדושת הגוף משום דבהמה ראויה לקרבן מיד... ואני בעניותי לא נתישבה דעתי בטעם זה, דלבונה הבאה בפנ״ע מאי איכא למימר... ואין צורך לשום סברות וטעמים ע״ז כיון שכך הוא מעיקרי הדינים.
I have noticed that his eminence adopts as axiomatic that the reason why menahot that have not been sanctified in a holy vessel have only monetary kedushah (kedushat damim), while animals are immediately sanctified with intrinsic kedushah (kedushat ha-guf) is due to the fact that animals are ready to be offered immediately... yet my poor reasoning cannot accept such a rationale, for what is to be said regarding levonah that is offered independently... and there is no need for any reasons or speculations regarding this, since such are the halakhot.
תלמוד ירושלמי תענית א:א
תני נתפלל ואינו יודע מה הזכיר. א"ר יוחנן כל ל' יום חזקה מה שהוא למוד הזכיר מיכן והילך מה שצורך יזכיר.
טור אורח חיים סימן קיד
והר"ם מרוטנבורק היה רגיל לומר בשמיני עצרת ברכת אתה גבור צ' פעמים עד משיב הרוח ומוריד הגשם כנגד ל' יום שאומר אותו ג' פעמים בכל יום ועכשיו אם היה מסופק א"צ לחזור וראייתו מפרק כיצד הרגל (כד.) דאמר גבי שור המועד ריחק נגיחותיו חייב קירב נגיחותיו לא כ"ש ה"נ כיון דאחר ל' יום אם הוא מסופק א"צ לחזור כ"ש צ' פעמים ביום אחד.
וה"ר פרץ ז"ל כתב לא חזינא לרבנן קשישי דצרפת דעבדי הכי שאין הנדון דומה לראיה דהתם טעמא משום שהוחזק ליגח ואם הוחזק ג' רחוקות כ"ש בג' קרובות אבל גשם שנתקן בתפלה והדבר תלוי בהרגל לשונו לא אמרינן הכי.
וא"א הרא"ש ז"ל היה נוטה לסברת הר"מ.
ב״ח או״ח שם
ומ"ש והר"פ כתב לא חזינן לרבבן קשישי וכו' נלפע"ד דלא נעלם מעיני הרמ"מ דחיית ראייה זו בכמה דחויים אלא עיקר טעמו דסברא אלימתא היא דכשהרגיל לשונו צ' פעמים זו אחר זו דשוב לא יהא טועה לומר הפך הרגל לשונו אלא שהביא סמך לזה משור שנגח דאע"פ שאינו ראיה גמורה זכר לדבר מיהא איכא והכי נקטינן וכן פסק ב"י:
שלחן ערוך או״ח סימן קיד
(ט) אִם בְּיוֹם רִאשׁוֹן שֶׁל פֶּסַח אוֹמֵר בִּרְכַּת אַתָּה גִּבּוֹר עַד מוֹרִיד הַטַּל צ' פְּעָמִים, כְּנֶגֶד ל' יוֹם שֶׁאוֹמֵר אוֹתוֹ ג' פְּעָמִים בְּכָל יוֹם, מִשָּׁם וָאֵילָךְ אִם אֵינוֹ זוֹכֵר אִם הִזְכִּיר גֶּשֶׁם הֲרֵי הוּא בְּחֶזְקַת שֶׁלֹּא הִזְכִּיר גֶּשֶׁם, וְאֵינוֹ צָרִיךְ לַחֲזֹר. הַגָּה: וְכֵן לְדִידָן, אִם אָמַר עַד מְכַלְכֵּל חַיִּים בְּלֹא מַשִּׁיב הָרוּחַ וּמוֹרִיד הַגֶּשֶׁם שֶׁמַּזְכִּירִין בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים, וְכֵן אִם אָמַר בִּשְׁמִינִי עֲצֶרֶת צ' פְּעָמִים אַתָּה גִּבּוֹר עַד מוֹרִיד הַגֶּשֶׁם, אִם נִסְתַּפֵּק אַחַר כָּךְ אִם הִזְכִּיר אוֹ לֹא, חֲזָקָה שֶׁהִזְכִּירוֹ (דִּבְרֵי עַצְמוֹ).
משנה ברורה שם
(מ) עד מוריד הטל - ועד בכלל והיינו לבני ספרד שנוהגין להזכיר טל בימות החמה ולדידן עד מכלכל חיים ועד בכלל וכדלקמן בהג"ה וטעם כ"ז דבזה כבר הורגל לשונו לומר כהלכה ע"כ הוא הדין לענין שאלה אם אמר צ' פעמים ברכת השנים עד אחר תיבת ותן ברכה בימות החמה או עד אחר תיבת ותן טל ומטר בימות הגשמים די ולא יתחיל מתחלת ברך עלינו רק מואת כל מיני תבואתה וכו':
בית יוסף שם
ורבינו הגדול מהרי"א ז"ל כתב שטעמו של הר"ף משום דלא דמי דהתם שהוא לטבע רע שזה נגחן הנה כשיעשה הנגיחה בקרוב מורה שהוטבע בו זה בקנין מה שאין כן אילו היה עושה אותם בהרחקה שיש לנו לומר בכל אחד מהם מקרה הוא אבל כאן הדבר תלוי בהרגל הלשון והלשון אינו מורגל כ"כ כשיעשה דבר אחד בקירוב. והרא"ש נוטה לסברת הר"ם ונראה כדבריו שהרי הרגל הלשון אינו אלא מצד הטבע המורגל באדם והרי הוא כמו שור שנגח עכ"ל.
וכיון דכתב רבינו דהרא"ש היה נוטה לסברת הר"ם וגם בסמ"ק לא הביא אלא דברי הר"ם הכי נקטינן:
(.חידושי רבי שמעון שקופ בבא קמא (מ
(א) אֵי זוֹ הִיא תְּשׁוּבָה גְּמוּרָה. זֶה שֶׁבָּא לְיָדוֹ דָּבָר שֶׁעָבַר בּוֹ וְאֶפְשָׁר בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹתוֹ וּפֵרַשׁ וְלֹא עָשָׂה מִפְּנֵי הַתְּשׁוּבָה.
(1) What is complete repentance? He who once more had in it in his power to repeat a violation, but separated himself therefrom, and did not do it because of repentance.
(יג) הַחֲזֵ֣ק בַּמּוּסָ֣ר אַל־תֶּ֑רֶף נִ֝צְּרֶ֗הָ כִּי־הִ֥יא חַיֶּֽיךָ׃
(13) Hold fast to discipline; do not let go; Keep it; it is your life.
Vilna Gaon Mishlei 4:13
Rabbi Joseph B. Soloveitchik, Out of the Whirlwind, pg. 114
Halakhah wants man to be conqueror and also to be defeated- not defeated by somebody else, not defeated by a friend, not defeated by an outside power, for there is no heroism involved in such a defeat; such a defeat, on the contrary, demonstrates cowardice and weakness. Halakhah wants man to be defeated by himself.