⬭ Summary ⬭
- Prologue
- Structures of תפילה are hard to see, made less apparent by the way they are formatted and printed.
- Not Artscroll's fault. Editorial decisions are hard to make.
- The middle of the שבת morning עמידה is one ברכה - one logical unit. (The block quote is incidental to the structure so we're ignoring it visually.)
- The כלבו's 3 typologies of שבת represented by the 3 עמידות
- Structure divides the paragraph in 3, ties together the divisions. Motif of שמחה.
- Central question: Who gave what חלק to whom that משה רבנו was so happy about?
- What do we generally mean when we say it?
- 3 common possibilities in the ראשונים
- (The אחרונים follow suit.)
- Rav Kook implicitly combines all 3. Upgrades #2 to #3, while pulling in #1. With that in mind, drives home #1. This is the provocative part.
- Conclusion
⬭ Vorlage ⬭
יִשמַח משֶׁה בְּמַתְּנַת חֶלְקו. כִּי עֶבֶד נֶאֱמָן קָרָאתָ לּו.
כְּלִיל תִּפְאֶרֶת נָתַתָּ בְּראשׁו. בְּעָמְדו לְפָנֶיךָ עַל הַר סִינַי.
וּשְׁנֵי לֻחות אֲבָנִים הורִיד בְּיָדו. וְכָתוּב בָּהֶם שְׁמִירַת שַׁבָּת.
וְכֵן כָּתוּב בְּתורָתֶךָ. . .
יִשמְחוּ בְמַלְכוּתְךָ שׁומְרֵי שַׁבָּת וְקורְאֵי עונֶג עַם מְקַדְּשֵׁי שְׁבִיעִי.
כֻּלָּם יִשבְּעוּ וְיִתְעַנְּגוּ מִטּוּבֶךָ. וּבַשְּׁבִיעִי רָצִיתָ בּו וְקִדַּשְׁתּו.
חֶמְדַת יָמִים אותו קָרָאתָ. זֵכֶר לְמַעֲשה בְרֵאשִׁית.
אֱלקֵינוּ וֵאלקֵי אֲבותֵינוּ רְצֵה נָא בִמְנוּחָתֵנוּ.
קַדְּשֵׁנוּ בְּמִצְותֶיךָ וְתֵן חֶלְקֵנוּ בְּתורָתֶךָ.
שבְּעֵנוּ מִטּוּבֶךָ וְשמַּח נַפְשֵׁנוּ בִּישׁוּעָתֶךָ. וְטַהֵר לִבֵּנוּ לְעָבְדְּךָ בֶּאֱמֶת.
וְהַנְחִילֵנוּ ה' אֱלקֵינוּ בְּאַהֲבָה וּבְרָצון שַׁבַּת קָדְשֶׁךָ.
וְיָנוּחוּ בו כָּל יִשרָאֵל מְקַדְּשֵׁי שְׁמֶךָ.
בָּרוּךְ אַתָּה ה' מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת.
⬭ "Hashem gave us a present..." theory ⬭
א.2 שבלי הלקט
מה ראו חכמים ז"ל להזכיר משה רבנו ע"ה בתפלת שבת? מצאתי הטעם בשם הר"ר נתן ב"ר מכיר ז"ל: לפי שהתורה נתנה בשבת שחרית על ידי משה, הלכך ראוי לספר בכבודו של משה כי התורה ניתנה לו במתנה, דכתיב (שמות לא:יח), "ויתן אל משה ככלותו".
⬭ Thinking Machine theory ⬭
א.3 ספר אבודרהם
ישמח משה במתנת חלקו ע"ש (איוב כב:יט) "יראו צדיקים וישמחו". במתנת חלקו ומה היא מתנת חלקו? כי עבד נאמן קראת לו, (במדבר יב:ז) "לא כן עבדי משה. בכל ביתי נאמן הוא".
שפת אמת על פרשת וארא שנת תרל"ז
... וזה תשובת ה' על מאמר למה הרעותה כי הנה נודע בזוה"ק פי' למה הרעותה. שמשה רע"ה הי' למעלה מהטבע. ולא הי' יכול לסבול ולראות כלל דבר רע בעולם. וע"ז התרעם לפני הבורא למה הכניס בנ"י במקום תערובת טו"ר. והשי"ת השיבו כי לאשר האבות בכחם נכנסו לתקן פרצה זאת. נשבע להם כי זרעם יגמרו את עבודה רבה הזו. והאמת כי האבות עשו זאת הכנה לבנים שיוכלו לבוא לבחי' הגאולה בכח הקדמת עבודתם. וז"ש רש"י אל האבות שעשו כמעשה אבות לבנים. וכיון שלא הי' לגמרי בזכות בנ"י רק ע"י זכות האבות לכך הי' ע"י יסורים. וז"ש לא נודעתי. הודעתי אין כתיב כאן. פי' שלא מנע השי"ת מצדו להודיע להם שמו ית'. רק שהם בחרו להם דרך זה עד שסיבבו שלא נודע להם שמו ית'. ובאמת עבודת האבות הוא בבחי' תיקון המעשה. ומדרגת מרע"ה הוא בחי' מנוחת יום השבת. [לכן כ' ישמח משה במתנת חלקו]. ...
⬭ Horse race theory ⬭
פי' "ישמח משה": כשהיו אבותינו במצרים וראה משה כובד השעבוד שהכבידו עליהם, בקש מפרעה שיתן להם יום אחד בשבוע שינוחו בו, ונתנו לו, ובחר ביום השביעי. וכאשר נצטוו על יום השבת, שמח משה שבחר בו. וזהו "ישמח משה במתנת חלקו".
⬭ Years later, in Russia/London/Palestine. . . ⬭
עולת ראי"ה
משרת הנהגת הצבור נקראת עבדות (הוריות י.), מצד התכן החמרי של צרכי הצבור, ונקראת גם שררות, מצד עול התורה והמצות המוטל עליו בזה, שהוא תפארת מן האדם. ומשה רבנו ע"ה צדקת ד' עשה, לקרבם לעבודת ד' ביראה ודבקות התורה והמצות, ומשפטיו עם ישראל בענינים הנוגעים לצרכי גופם. על כן ישמח משה במתנת חלקו, כי עבד נאמן קראת לו, לעסוק הרבה בצרכי הגוף של ישראל, להוריד את המן ולהגיז את השלו, וכליל תפארת בראשו נתת לו, בשררות התורה ועבודת הקודש ללמד העם דעת ד'.
עין איה על שבת א ג
עבודה גופנית ועבודת רוח - תפקיד ישראל והעמים.
(שבת ט ב): "ומאימתי התחלת אכילה, רב אמר משיטול ידיו ורבי חנינא משיתיר חגורה, ולא פליגי הא לן והא להו".
המנהגים הנימוסיים יש להם איזה יחש עם טבע העם, הקשור אם מעט ואם הרבה גם כן בטבע הארץ, ויתכן היות שבאשר חגירת החגורה באמץ היא מורה על מצב גוף מוכן לעבודה גופנית רבה, לעומת זה מי שהוא מסור להגיון ועבודה שכלית אין מצב שינוס מתניים הגון לו, כל אחד צריך להסיר מגופו כל מעיק וללכת חפשי כפי רוח הגיונו אשר ישאהו, על כן בבל ארעא דחשוכא[1], אינה מיוחדת לסגולת העיון הנעלה כל כך, על כן אנשיה הם יותר נוטים למצב מורה הכנה לפעולות חומריות, שמהן היא גם כן החגירה בחוזק, המורה על זריזות גופנית. אמנם ארץ ישראל שאוירה מחכים[2], ושתעודת העם היושב בה היא להיות כל בניו לימודי ד' הוגי דיעות וחושבי מחשבות, (ו)רק לפעמים בעת הצורך יאמצו זרועותיהם גם כן לעבודות גופניות, כי מתנאי החכמה לשנא עצלה, ויפה תלמוד תורה עם דרך ארץ[3], אבל הנימוס הקבוע ימשכם למצב ראוי לעבודת רוח יותר מעבודת חומר. "עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו"[4] ומקרא מלא אמר הנביא[5], שגם לו יבא תר בחפץ צור ישראל, "ועמדו זרים ורעו צאנכם ובני נכר איכריכם וכורמיכם ואתם כהני ד' תקראו משרתי אלקינו". וכבר היה דוגמת העתיד בימי שלמה, שהעבודות הגופניות היו מסורות לגרים מבני הנכר[6] המוכשרים לכך על פי תכונתם, וישראל עשה חיל בעבודת הרוח וכל מלאכת מחשבת בתורה ובתעודה, במוסר וחכמה, בין חכמה מעשית כהנהגה ושלטון שרים ונציבים, בין חכמה עיונית שרי קודש והוגי דיעות, שזהו באמת חלק ישראל בעמים רבים, "כי חלק ד' עמו"[7].
1. פסחים לד, ב. 2. בבא בתרא קנח, ב. 3. אבות פרק ב, משנה ב. 4. ישעיהו מג, כא. 5. שם סא, ה-ו. 6. מלכים א ה, כ. 7. דברים לב, ט.
English
⬭ Bonus ⬭
שבת קודש הוא האות הגדול שבין הקב"ה ובין עמו ישראל, כמו שכתוב: "כי אות היא ביני וביניכם לדעת כי אני ד' מקדשכם", כלומר: אף על גב דשבת הוא זכר למעשה בראשית, "כי ששת ימים עשה ד' את השמים ואת הארץ, וביום השביעי - שבת וינפש", ולכן "ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו, כי בו שבת" וגו', כדכתיב במעשה בראשית. ואם כן, הוא שייך לכל ברואי עולם, ואינה דומה למועדים, שהם זכר ליציאת מצרים, שאין לשארי האומות שייכות בזה, שהם לא יצאו ממצרים. אבל במעשה בראשית כולם נבראו. מכל מקום לא נתן הקב"ה קדושת השבת, רק לישראל בלבד. וזהו "לדעת כי אני ד' מקדשכם", כלומר, שאתם קדושים אצלי, כדכתיב: "קדושים תהיו", ולכן נתתי לכם קדושת השבת. והשבת וישראל הם תכלית הבריאה. (וזהו שאומרים: "ולא נתתו" וכו' "לגויי הארצות, ולא הנחלתו" וכו', כלומר: אף שלכאורה יש שייכות לכולם בזה. וזהו שאמרו בפרק קמא דשבת: "מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, לך אמור להם לישראל" וכו', כלומר: אף שביכולת ליתנה לכל הברואים, ודו"ק).