Lesson 282 * Azamra Source Sheet *
User Profile Picture
ByRichard Mechaly

THE SOURCE OF JUDGING IN THE TORAH

לֹא־תַעֲשׂ֥וּ עָ֙וֶל֙ בַּמִּשְׁפָּ֔ט לֹא־תִשָּׂ֣א פְנֵי־דָ֔ל וְלֹ֥א תֶהְדַּ֖ר פְּנֵ֣י גָד֑וֹל בְּצֶ֖דֶק תִּשְׁפֹּ֥ט עֲמִיתֶֽךָ׃

VAYIKRA 19:15

You shall not render an unfair decision: do not favor the poor or show deference to the rich; judge your kinsman fairly.

רש"י על ויקרא י״ט:ט״ו:ד׳
(ד) בצדק תשפט עמיתך. כְּמַשְׁמָעוֹ; דָּ"אַ: הֱוֵי דָן אֶת חֲבֵרְךָ לְכַף זְכוּת (שבועות ל'):
Rashi on Leviticus 19:15:4
(4) בצדק תשפט עמיתך IN RIGHTEOUSNESS SHALT THOU JUDGE THY COMPANION — Take this as the words imply (i.e. take the word צדק as what it usually implies: strict right). Another explanation is: Judge thy fellow man with an inclination in his favour (Sifra, Kedoshim, Chapter 4 4; Shevuot 30a).

ת"ר (ויקרא יט, טו) בצדק תשפוט עמיתך שלא יהא אחד יושב ואחד עומד אחד מדבר כל צרכו ואחד אומר לו קצר דבריך ד"א בצדק תשפוט עמיתך הוי דן את חבירך לכף זכות

Rashi

הוי דן את חבירך לכף זכות - ולא בדין בעלי דינים הכתוב מדבר אלא ברואה חבירו עושה דבר שאתה יכול להכריעו לצד עבירה ולצד זכות הכריעו לזכות ואל תחשדהו בעבירה:

Shevuot 30a

The Sages taught: The verse states: “But in righteousness shall you judge your colleague” (Leviticus 19:15), from which it is derived: The court must ensure that there will not be a situation where one litigant is sitting and onelitigant is standing, or a situation where one litigant says everything that he needs to say to present his case and one litigant, the judge says to him: Curtail your statement. Alternatively, it is derived from the verse: “But in righteousness shall you judge your colleague,” that you should judge another favorably, and seek to find justification for his actions, even if when interpreted differently his actions could be judged unfavorably.English

3 STORIES FROM GEMMERA ABOUT JUDGING

שבת קכ״ז ב:ב׳

ת"ר הדן חבירו לכף זכות דנין אותו לזכות ומעשה באדם אחד שירד מגליל העליון ונשכר אצל בעה"ב אחד בדרום שלש שנים ערב יוה"כ אמר לו תן לי שכרי ואלך ואזון את אשתי ובני אמר לו אין לי מעות אמר לו תן לי פירות אמר לו אין לי תן לי קרקע אין לי תן לי בהמה אין לי תן לי כרים וכסתות אין לי הפשיל כליו לאחוריו והלך לביתו בפחי נפש

Shabbat 127b:2

The Sages taught in a baraita: One who judges another favorably is himself judged favorably. And there was an incident involving a certain person who descended from the Upper Galilee and was hired to work for a certain homeowner in the South for three years.On the eve of the Day of Atonement, he said to the homeowner: Give me my wages, and I will go and feed my wife and children. The homeowner said to him: I have no money. He said to him: In that case, give me my wages in the form of produce. He said to him: I have none. The worker said to him: Give me my wages in the form of land. The homeowner said to him: I have none. The worker said to him: Give me my wages in the form of animals. He said to him: I have none. The worker said to him: Give me cushions and blankets. He said to him: I have none. The worker slung his tools over his shoulder behind him and went to his home in anguish.

שבת קכ״ז ב:ג׳
לאחר הרגל נטל בעה"ב שכרו בידו ועמו משוי ג' חמורים אחד של מאכל ואחד של משתה ואחד של מיני מגדים והלך לו לביתו אחר שאכלו ושתו נתן לו שכרו
Shabbat 127b:3
After the festival of Sukkot, the homeowner took the worker’s wages in his hand, along with a burden that required three donkeys, one laden with food, one laden with drink, and one laden with types of sweets, and went to the worker’s home. After they ate and drank, the homeowner gave him his wages.
שבת קכ״ז ב:ד׳
אמר לו בשעה שאמרת לי תן לי שכרי ואמרתי אין לי מעות במה חשדתני אמרתי שמא פרקמטיא בזול נזדמנה לך ולקחת בהן ובשעה שאמרת לי תן לי בהמה ואמרתי אין לי בהמה במה חשדתני אמרתי שמא מושכרת ביד אחרים בשעה שאמרת לי תן לי קרקע ואמרתי לך אין לי קרקע במה חשדתני אמרתי שמא מוחכרת ביד אחרים היא ובשעה שאמרתי לך אין לי פירות במה חשדתני אמרתי שמא אינן מעושרות ובשעה שאמרתי לך אין לי כרים וכסתות במה חשדתני אמרתי שמא הקדיש כל נכסיו לשמים
Shabbat 127b:4
The homeowner said to him: When you said to me: Give me my wages, and I said: I have no money, of what did you suspect me? Why did you not suspect me of trying to avoid paying you? The worker answered, I said: Perhaps the opportunity to purchase merchandise [perakmatya] inexpensively presented itself, and you purchased it with the money that you owed me, and therefore you had no money available. The homeowner asked: And when you said to me: Give me animals, and I said: I have no animals, of what did you suspect me? The worker answered: I said: Perhaps the animals are hired to others. The homeowner asked: When you said to me: Give me land, and I said: I have no land, of what did you suspect me? The worker answered: I said: Perhaps the land is leased to others, and you cannot take the land from the lessees. The homeowner asked: And when you said to me: Give me produce, and I said: I have no produce, of what did you suspect me? The worker answered: I said: Perhaps they are not tithed, and that was why you could not give them to me. The homeowner asked: And when I said: I have no cushions or blankets, of what did you suspect me? The worker answered: I said: Perhaps he consecrated all his property to Heaven and therefore has nothing available at present.
שבת קכ״ז ב:ה׳
א"ל העבודה כך היה הדרתי כל נכסי בשביל הורקנוס בני שלא עסק בתורה וכשבאתי אצל חבירי בדרום התירו לי כל נדרי ואתה כשם שדנתני לזכות המקום ידין אותך לזכות
Shabbat 127b:5
The homeowner said to him: I swear by the Temple service that it was so. I had no money available at the time because I vowed and consecrated all my property on account of Hyrcanus, my son, who did not engage in Torah study. The homeowner sought to avoid leaving an inheritance for his son. And when I came to my fellow residents in the South, the Sages of that generation, they dissolved all my vows. At that point, the homeowner had immediately gone to pay his worker. Now the homeowner said: And you, just as you judged favorably, so may God judge you favorably.
משנה אבות א׳:ו׳

(ו) יְהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה וְנִתַּאי הָאַרְבֵּלִי קִבְּלוּ מֵהֶם. יְהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה אוֹמֵר, עֲשֵׂה לְךָ רַב, וּקְנֵה לְךָ חָבֵר, וֶהֱוֵי דָן אֶת כָּל הָאָדָם לְכַף זְכוּת:

Pirkei Avot 1:6

(6) Yehoshua ben Perachiah and Nitai of Arbel received from them. Yehoshua ben Perachia says, "Make for yourself a mentor, acquire for yourself a friend and judge every person as meritorious."

וֶהֱוֵי דָן אֶת כָּל הָאָדָם לְכַף זְכוּת. כְּשֶׁהַדָּבָר בְּכַף מֹאזְנַיִם וְאֵין לוֹ הֶכְרֵעַ לְכָאן וּלְכָאן, כְּגוֹן אָדָם שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִים מִמַּעֲשָׂיו אִם צַדִּיק אִם רָשָׁע וְעָשָׂה מַעֲשֶׂה שֶׁאֶפְשָׁר לְדוּנוֹ לִזְכוּת וְאֶפְשָׁר לְדוּנוֹ לְחוֹבָה, מִדַּת חֲסִידוּת הִיא לְדוּנוֹ לְכַף זְכוּת. אֲבָל אָדָם שֶׁהֻחְזַק בְּרָשָׁע, מֻתָּר לְדוּנוֹ לְחוֹבָה, שֶׁלֹּא אָמְרוּ אֶלָּא הַחוֹשֵׁד בִּכְשֵׁרִים לוֹקֶה בְּגוּפוֹ (שבת צז.), מִכְּלָל שֶׁהַחוֹשֵׁד בִּרְשָׁעִים אֵינוֹ לוֹקֶה:

Bartenura

"and judge every person as meritorious": when the matter is hanging in the balance and there is no way to decide it in this way or that way. For example, a man from whose actions we do not know if he is righteous or wicked, who preforms an act that is possible to judge favorably and possible to judge unfavorably, it is pious to judge him favorably. But it is permissible to judge a man who is established to be evil unfavorably. As they only stated (Shabbat 97), “one who suspects righteous people is afflicted on his body” - [and so] it is implied [from this] that one who suspects evildoers is not afflicted.

English

חפץ חיים, חלק ראשון: הלכות איסורי

לשון הרע, כלל ו ח׳:א׳

וְכָל זֶה, אֲפִלּוּ אִם הַסִפּוּר הָיָה עַל אִישׁ בֵּינוֹנִי, אֲשֶׁר דַּרְכּוֹ לִזָּהֵר מִן הַחֵטְא וּפְעָמִים יִכָּשֵׁל בּוֹ, וְכָל שֶׁכֵּן אִם הַסִפּוּר הָיָה עַל אִישׁ יְרֵא אֱלֹהִים, שֶׁעָלָיו שַׁיָּךְ יוֹתֵר מִצְּוַת עֲשֵׂה דִּ"בְצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ" (כמבואר ברמב"ם פרק א' דאבות משנָה ו', ובשערי תשובה לרבנו יונה, במאמר רי"ח) וְהוּא עוֹבֵר עַל זֶה וְדָן אוֹתוֹ לְכַף חוֹב וּמַסְכִּים לְהַמְסַפֵּר בִּגְנוּתוֹ, בְּוַדַּאי עוֹבֵר עַל אִסוּר קַבָּלַת לָשׁוֹן הָרָע *.

HALACHA - Chafest Chaim

והוי דן את כל האדם לכף זכות. ענינו כשיהיה אדם שלא תדע בו אם צדיק הוא אם רשע ותראהו שיעשה מעשה או יאמר דבר שאם תפרשהו על דרך אחת יהיה טוב ואם תפרשהו על דרך אחרת יהיה רע קח אותו על הטוב ולא תחשוב בו רע אבל אם יהיה האדם נודע שהוא צדיק מפורסם ובפעולות הטובות ונראה לו פועל שכל עניניו מורים שהוא פועל רע ואין אדם יכול להכריעו לטוב אלא בדוחק גדול ואפשר רחוק הוא ראוי שתקח אותו שהוא טוב אחר שיש שום צד אפשרות להיותו טוב ואין מותר לך לחשדו ועל זה אמרו כל החושד בכשרים לוקה בגופו וכן כשיהיה רשע ויתפרסמו מעשיו ואחר כן ראינוהו שיעשה מעשה שכל ראיותיו מורות שהוא טוב ויש בו צד אפשרות רחוק לרע ראוי להשמר ממנו ושלא תאמן בו שהוא טוב אחר שיש בו אפשרות לרע ועל זה נאמר (גם) כי יחנן קולו אל תאמן בו וגו' וכשיהי' בלתי ידוע והמעשה בלתי מכריע לא' משני הקצוות צריך בדרך החסידות שתדין לכף זכות איזה קצה שיהיה משני הקצוות:עברית

RAMBAM

"and judge every person as meritorious:" Its subject is when there is a person whom you do not about him if he is righteous or if he is wicked and you see him doing an act or saying something and if you interpret it one way it will be good and if you interpret in another way it will be bad - [in this case,] take it to the good and do not think bad about it. But if the man is known to be famously righteous and of good deeds; and an action of his is seen that all of its aspects indicate that it is a bad deed and a person can only determine it to be good with great stretching and a distant possibility, it is fit that you take it that it is good, since there is some aspect of a possibility that it is good. And it is not permissible for you to suspect him; and about this did they say (Shabbat 97a), "The body of anyone who suspects proper ones will be struck." And so [too] when it is an evildoer and his deeds are famous, and afterwords we see him that he does a deed, all of the indications about which are that it is good but there is an aspect of a distant possibility that it is bad; it is fit to guard oneself from him and not to believe that it is good, since there is a possibility for the bad. And about this is it stated (Proverbs 26:25), (Also) "Though he be fair-spoken do not trust him, etc." But when he is not known and the deed is indeterminate towards one of the two extremes; according to the ways of piety, one must judge a person as meritorious towards whichever extreme of the two extremes [would be the case].

והוי דן כו'. כמ״ש בר״פ העדות (שבועות ל' א') בצדק תשפוט עמיתך הוי דן כו':

GRA

והוי דן את כל האדם לכף זכות. כבר אמרו בפ' מפנין שזה הוא מן הדברים שאדם אוכל פירותיהן בע"הז והקרן קיימת לו לע"הב וסמכו זה אל הפסוק שאמר בצדק תשפוט עמיתך בפ' שבועת העדות. ויש לסמוך זה אל ואהבת לרעך כמוך וכל הדן את חבירו לכף זכות דנין אותו למעל' לזכות כמו שהביאו שם מעשה בחסיד א' שפדה ריבה אח' והשכיבה במרגלותיו שהיה חושד שמא יש בתלמידיו מי שאינו הגון ולמחר ירד וטבל מפני שראה קרי לטורח הדרך ותלמידיו דנוהו לזכות וכן כשנכנס רבי יהושע בן חנניה אצל מטרוניתא וחלץ תפליו שלא ליכנס בהם במקום טומאה ונעל הדלת בפניו כדי שלא יתגלה הסוד שהיה רוצה לדבר עמה ויצא וטבל מפני שניתזה צנורא מפיה עליו ודנוהו תלמידיו לזכות. וכן מעשים אחרים שהיו קרובים לדון לחובה ובדרך רחוקה דנו אותם לזכות. והזהיר בזה החכם כי בזה תתקיים החברה בין החברים. ורבינו משה ז"ל עשה בזה שלשה חלוקות שאם האדם הוא מפורסם בצדק ויצא מתחת ידו דבר אפילו יהיו רוב הצדדים נוטים לחובה כיון שיש צד אפילו רחוק לדונו לזכות חייב אדם לדונו לזכות ועל זה נאמר בשבת פרק הזורק החושד בכשרים לוקה בגופו ויותר חזק מזה אמרו פרק מי שמתו אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה בלילה אל תהרהר אחריו ביום שמא עשה תשובה והקשו שמא סלקא דעתך אלא אימא וודאי עשה תשובה. ואם האדם הוא מפורסם ברשע ועשה מעשים אפילו יהיו רוב הצדדי' נוטים לזכות כיון שיש צד אחד שיש לדונו לחובה מותר לדונו לחובה ועל זה נאמר כי יחנן קולו אל תאמין בו כי שבע תועבות בלבו. ואם האדם הוא בלתי ידוע והמעשה הוא שקול ממדת החסידות הוא לדונו לזכות במצות זה החכם:

MAGEN AVOT

,והוי דן וכו' ביד בהלכות דעות פ' חמישי סי' ז'. ונלע"ד עשה לך רב וכו' ירצה ללמדנו שלא יאמר אדם דבר תורה בודאי הגמור אא"כ ישא ויתן בו בראשונה לפני רבו או לכל הפחות יבקש ויחפש עליו יפה בספרים וזהו רב ואחרי כן יקנה לעצמו חבר לישא וליתן עמו באותו דבר תורה כי שמא לא הבינו יפה מפי רבו או מתוך הספר ואם באולי ינגדנו חברו ידון אותו לכף זכות שהוא רוצה להודות על האמת אלא שדעתו קצרה להשיג ולהכיר מה שהוא נכון ויציב וכן חברו לו דוק:

MELECHET SHLOMO

חובות הלבבות, שער שישי - שער הכניעה י׳:ח׳

וכן אמרו רז״‎ל והוי דן את כל האדם לכף זכות והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות ואמרו מאד מאד הוי שפל רוח ואמרו יהי אדם רך כקנה ואל יהי קשה כארז לפיכך זכה קנה לחתוך ממנו קולמוס לכתוב בו ס״‎ת תפילין ומזוזות.

DUTIES OF THE HEART

Duties of the Heart, Sixth Treatise on Submission 10:8

Similarly, our sages taught "judge every man favorably" (Avos 1:6), "receive every person with a cheerful countenance" (Avos 1:15), and "Be very, very lowly of spirit" (Avos 4:4), and "One should always be flexible as a reed and not unyielding as a cedar. This is why the reed has merited to have made from it a quill to write a Sefer Torah, tefillin and mezuzot" (Taanis 20b).

ויהא דן את כל האדם לכף זכות (אבות א, ו). ואם יראה בעיניו ולבבו יבין בברור שחברו או אשתו, או אפלו בנו ותלמידו ומשרתו, חטא כנגדו ועשה עמו שלא כהגן, ראוי שלא יכעס ולא יצטער ולא יקפיד כלל, כי מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו (איכה ג לט) וה' אמר לו קלל. ומה גם שאם אדם כמותו הקל בכבודו או כבדו מה יתן לו ומה יוסיף לו הכל הבל ורעות רוח (קהלת ב כד ד ד ו ט):

Pele Yoetz 43:3

2nd SOURCE

English Basic Explanation - Chapter 37

Chapter 37

Psalm 37 is essentially an appeal by David not to be lured or misled by the successes of the wicked. People who earn success, fame and fortune through deceit, dishonesty and exploitation of the weak should not be envied, because their successes are short-lived. Contrary to common perception, it is the righteous, ethical men who will "inherit the earth" (verses 9, 11) and enjoy true blessing and prosperity. Despite the evils the wicked plot against the righteous, the righteous will ultimately emerge victorious.

David draws upon empirical evidence in imploring the reader to withstand and overcome the temptation to support the wicked. He observes that from his youth through his old age, he has never witnessed "an abandoned Tzadik" who lacks the means to support his family (verse 25). To the contrary, the righteous seem to always have enough with which to not only feed their own families, but to lend to those in need (verse 26). Conversely, David testifies to having seen firsthand successful, influential tyrants who vanish without leaving any mark on the world (verses 35-36).

The success and prosperity of the wicked pose a formidable challenge to one's faith and commitment to the Torah's ideals. Many people cannot help but think of how greener the grass is on the other side of the hill, how much they could achieve and enjoy by shaking themselves free of what might at first seem like the heavy burden of Mitzva observance. David therefore implores us to overcome this instinct and remember the incalculable benefits of observance and dangers of sin. Rather than be misled by the power and wealth of the wicked, we must instead place our faith and trust in God and the blessings He promises to bestow upon those who loyally follow His ways.

תהילים ל״ז:א׳-מ׳
(א) לְדָוִ֨ד ׀ אַל־תִּתְחַ֥ר בַּמְּרֵעִ֑ים אַל־תְּ֝קַנֵּ֗א בְּעֹשֵׂ֥י עַוְלָֽה׃ (ב) כִּ֣י כֶ֭חָצִיר מְהֵרָ֣ה יִמָּ֑לוּ וּכְיֶ֥רֶק דֶּ֝֗שֶׁא יִבּוֹלֽוּן׃ (ג) בְּטַ֣ח בַּֽ֭יהוָה וַעֲשֵׂה־ט֑וֹב שְׁכָן־אֶ֝֗רֶץ וּרְעֵ֥ה אֱמוּנָֽה׃ (ד) וְהִתְעַנַּ֥ג עַל־יְהוָ֑ה וְיִֽתֶּן־לְ֝ךָ֗ מִשְׁאֲלֹ֥ת לִבֶּֽךָ׃ (ה) גּ֣וֹל עַל־יְהוָ֣ה דַּרְכֶּ֑ךָ וּבְטַ֥ח עָ֝לָ֗יו וְה֣וּא יַעֲשֶֽׂה׃ (ו) וְהוֹצִ֣יא כָא֣וֹר צִדְקֶ֑ךָ וּ֝מִשְׁפָּטֶ֗ךָ כַּֽצָּהֳרָֽיִם׃ (ז) דּ֤וֹם ׀ לַיהוָה֮ וְהִתְח֪וֹלֵ֫ל ל֥וֹ אַל־תִּ֭תְחַר בְּמַצְלִ֣יחַ דַּרְכּ֑וֹ בְּ֝אִ֗ישׁ עֹשֶׂ֥ה מְזִמּֽוֹת׃ (ח) הֶ֣רֶף מֵ֭אַף וַעֲזֹ֣ב חֵמָ֑ה אַל־תִּ֝תְחַ֗ר אַךְ־לְהָרֵֽעַ׃ (ט) כִּֽי־מְ֭רֵעִים יִכָּרֵת֑וּן וְקֹוֵ֥י יְ֝הוָ֗ה הֵ֣מָּה יִֽירְשׁוּ־אָֽרֶץ׃ (י) וְע֣וֹד מְ֭עַט וְאֵ֣ין רָשָׁ֑ע וְהִתְבּוֹנַ֖נְתָּ עַל־מְקוֹמ֣וֹ וְאֵינֶֽנּוּ׃ (יא) וַעֲנָוִ֥ים יִֽירְשׁוּ־אָ֑רֶץ וְ֝הִתְעַנְּג֗וּ עַל־רֹ֥ב שָׁלֽוֹם׃ (יב) זֹמֵ֣ם רָ֭שָׁע לַצַּדִּ֑יק וְחֹרֵ֖ק עָלָ֣יו שִׁנָּֽיו׃ (יג) אֲדֹנָ֥י יִשְׂחַק־ל֑וֹ כִּֽי־רָ֝אָ֗ה כִּֽי־יָבֹ֥א יוֹמֽוֹ׃ (יד) חֶ֤רֶב ׀ פָּֽתְח֣וּ רְשָׁעִים֮ וְדָרְכ֪וּ קַ֫שְׁתָּ֥ם לְ֭הַפִּיל עָנִ֣י וְאֶבְי֑וֹן לִ֝טְב֗וֹחַ יִשְׁרֵי־דָֽרֶךְ׃ (טו) חַ֭רְבָּם תָּב֣וֹא בְלִבָּ֑ם וְ֝קַשְּׁתוֹתָ֗ם תִּשָּׁבַֽרְנָה׃ (טז) טוֹב־מְ֭עַט לַצַּדִּ֑יק מֵ֝הֲמ֗וֹן רְשָׁעִ֥ים רַבִּֽים׃ (יז) כִּ֤י זְרוֹע֣וֹת רְ֭שָׁעִים תִּשָּׁבַ֑רְנָה וְסוֹמֵ֖ךְ צַדִּיקִ֣ים יְהוָֽה׃ (יח) יוֹדֵ֣עַ יְ֭הוָה יְמֵ֣י תְמִימִ֑ם וְ֝נַחֲלָתָ֗ם לְעוֹלָ֥ם תִּהְיֶֽה׃ (יט) לֹֽא־יֵ֭בֹשׁוּ בְּעֵ֣ת רָעָ֑ה וּבִימֵ֖י רְעָב֣וֹן יִשְׂבָּֽעוּ׃ (כ) כִּ֤י רְשָׁעִ֨ים ׀ יֹאבֵ֗דוּ וְאֹיְבֵ֣י יְ֭הוָה כִּיקַ֣ר כָּרִ֑ים כָּל֖וּ בֶעָשָׁ֣ן כָּֽלוּ׃ (כא) לֹוֶ֣ה רָ֭שָׁע וְלֹ֣א יְשַׁלֵּ֑ם וְ֝צַדִּ֗יק חוֹנֵ֥ן וְנוֹתֵֽן׃ (כב) כִּ֣י מְ֭בֹרָכָיו יִ֣ירְשׁוּ אָ֑רֶץ וּ֝מְקֻלָּלָ֗יו יִכָּרֵֽתוּ׃ (כג) מֵ֭יְהוָה מִֽצְעֲדֵי־גֶ֥בֶר כּוֹנָ֗נוּ וְדַרְכּ֥וֹ יֶחְפָּֽץ׃ (כד) כִּֽי־יִפֹּ֥ל לֹֽא־יוּטָ֑ל כִּֽי־יְ֝הוָ֗ה סוֹמֵ֥ךְ יָדֽוֹ׃ (כה) נַ֤עַר ׀ הָיִ֗יתִי גַּם־זָ֫קַ֥נְתִּי וְֽלֹא־רָ֭אִיתִי צַדִּ֣יק נֶעֱזָ֑ב וְ֝זַרְע֗וֹ מְבַקֶּשׁ־לָֽחֶם׃ (כו) כָּל־הַ֭יּוֹם חוֹנֵ֣ן וּמַלְוֶ֑ה וְ֝זַרְע֗וֹ לִבְרָכָֽה׃ (כז) ס֣וּר מֵ֭רָע וַעֲשֵׂה־ט֗וֹב וּשְׁכֹ֥ן לְעוֹלָֽם׃ (כח) כִּ֤י יְהוָ֨ה ׀ אֹ֘הֵ֤ב מִשְׁפָּ֗ט וְלֹא־יַעֲזֹ֣ב אֶת־חֲ֭סִידָיו לְעוֹלָ֣ם נִשְׁמָ֑רוּ וְזֶ֖רַע רְשָׁעִ֣ים נִכְרָֽת׃ (כט) צַדִּיקִ֥ים יִֽירְשׁוּ־אָ֑רֶץ וְיִשְׁכְּנ֖וּ לָעַ֣ד עָלֶֽיהָ׃ (ל) פִּֽי־צַ֭דִּיק יֶהְגֶּ֣ה חָכְמָ֑ה וּ֝לְשׁוֹנ֗וֹ תְּדַבֵּ֥ר מִשְׁפָּֽט׃ (לא) תּוֹרַ֣ת אֱלֹהָ֣יו בְּלִבּ֑וֹ לֹ֖א תִמְעַ֣ד אֲשֻׁרָיו׃ (לב) צוֹפֶ֣ה רָ֭שָׁע לַצַּדִּ֑יק וּ֝מְבַקֵּ֗שׁ לַהֲמִיתוֹ׃ (לג) יְ֭הוָה לֹא־יַעַזְבֶ֣נּוּ בְיָד֑וֹ וְלֹ֥א יַ֝רְשִׁיעֶ֗נּוּ בְּהִשָּׁפְטֽוֹ׃ (לד) קַוֵּ֤ה אֶל־יְהוָ֨ה ׀ וּשְׁמֹ֬ר דַּרְכּ֗וֹ וִֽ֭ירוֹמִמְךָ לָרֶ֣שֶׁת אָ֑רֶץ בְּהִכָּרֵ֖ת רְשָׁעִ֣ים תִּרְאֶֽה׃ (לה) רָ֭אִיתִי רָשָׁ֣ע עָרִ֑יץ וּ֝מִתְעָרֶ֗ה כְּאֶזְרָ֥ח רַעֲנָֽן׃ (לו) וַ֭יַּֽעֲבֹר וְהִנֵּ֣ה אֵינֶ֑נּוּ וָֽ֝אֲבַקְשֵׁ֗הוּ וְלֹ֣א נִמְצָֽא׃ (לז) שְׁמָר־תָּ֭ם וּרְאֵ֣ה יָשָׁ֑ר כִּֽי־אַחֲרִ֖ית לְאִ֣ישׁ שָׁלֽוֹם׃ (לח) וּֽ֭פֹשְׁעִים נִשְׁמְד֣וּ יַחְדָּ֑ו אַחֲרִ֖ית רְשָׁעִ֣ים נִכְרָֽתָה׃ (לט) וּתְשׁוּעַ֣ת צַ֭דִּיקִים מֵיְהוָ֑ה מָֽ֝עוּזָּ֗ם בְּעֵ֣ת צָרָֽה׃ (מ) וַֽיַּעְזְרֵ֥ם יְהוָ֗ה וַֽיְפַ֫לְּטֵ֥ם יְפַלְּטֵ֣ם מֵ֭רְשָׁעִים וְיוֹשִׁיעֵ֑ם כִּי־חָ֥סוּ בֽוֹ׃
Psalms 37:1-40
(1) Of David. Do not be vexed by evil men; do not be incensed by wrongdoers; (2) for they soon wither like grass, like verdure fade away. (3) Trust in the LORD and do good, abide in the land and remain loyal. (4) Seek the favor of the LORD, and He will grant you the desires of your heart. (5) Leave all to the LORD; trust in Him; He will do it. (6) He will cause your vindication to shine forth like the light, the justice of your case, like the noonday sun. (7) Be patient and wait for the LORD, do not be vexed by the prospering man who carries out his schemes. (8) Give up anger, abandon fury, do not be vexed; it can only do harm. (9) For evil men will be cut off, but those who look to the LORD— they shall inherit the land. (10) A little longer and there will be no wicked man; you will look at where he was— he will be gone. (11) But the lowly shall inherit the land, and delight in abundant well-being. (12) The wicked man schemes against the righteous, and gnashes his teeth at him. (13) The Lord laughs at him, for He knows that his day will come. (14) The wicked draw their swords, bend their bows, to bring down the lowly and needy, to slaughter upright men. (15) Their swords shall pierce their own hearts, and their bows shall be broken. (16) Better the little that the righteous man has than the great abundance of the wicked. (17) For the arms of the wicked shall be broken, but the LORD is the support of the righteous. (18) The LORD is concerned for the needs of the blameless; their portion lasts forever; (19) they shall not come to grief in bad times; in famine, they shall eat their fill. (20) But the wicked shall perish, and the enemies of the LORD shall be consumed, like meadow grass consumed in smoke. (21) The wicked man borrows and does not repay; the righteous is generous and keeps giving. (22) Those blessed by Him shall inherit the land, but those cursed by Him shall be cut off. (23) The steps of a man are made firm by the LORD, when He delights in his way. (24) Though he stumbles, he does not fall down, for the LORD gives him support. (25) I have been young and am now old, but I have never seen a righteous man abandoned, or his children seeking bread. (26) He is always generous, and lends, and his children are held blessed. (27) Shun evil and do good, and you shall abide forever. (28) For the LORD loves what is right, He does not abandon His faithful ones. They are preserved forever, while the children of the wicked will be cut off. (29) The righteous shall inherit the land, and abide forever in it. (30) The mouth of the righteous utters wisdom, and his tongue speaks what is right. (31) The teaching of his God is in his heart; his feet do not slip. (32) The wicked watches for the righteous, seeking to put him to death; (33) the LORD will not abandon him to his power; He will not let him be condemned in judgment. (34) Look to the LORD and keep to His way, and He will raise you high that you may inherit the land; when the wicked are cut off, you shall see it. (35) I saw a wicked man, powerful, well-rooted like a robust native tree. (36) Suddenly he vanished and was gone; I sought him, but he was not to be found. (37) Mark the blameless, note the upright, for there is a future for the man of integrity. (38) But transgressors shall be utterly destroyed, the future of the wicked shall be cut off. (39) The deliverance of the righteous comes from the LORD, their stronghold in time of trouble. (40) The LORD helps them and rescues them, rescues them from the wicked and delivers them, for they seek refuge in Him.
תהילים ל״ז:י׳

(י) וְע֣וֹד מְ֭עַט וְאֵ֣ין רָשָׁ֑ע וְהִתְבּוֹנַ֖נְתָּ עַל־מְקוֹמ֣וֹ וְאֵינֶֽנּוּ׃

Psalms 37:10

(10) A little longer and there will be no wicked man; you will look at where he was— he will be gone.

וְתוּב בִּזְעֵיר וְלֵית רַשִׁיעָא וְתִתְבַּיֵן עַל אַתְרֵיהּ וְלֵיתוֹי:

עברית

Aramaic Targum to Psalms 37:10

ועוד מעט. כשתמתין עוד מעט תראה כי אין הרשע:

והתבוננת על מקומו.ותסתכל על מקום שהיה שם ואיננו כי מת ואבד:

RASHI

ועוד - דום מעט ותראה בעיניך יום הכרת הרשע הנזכר.

IBN EZRA

ועוד מעט בזמן קרוב,

ואין רשע והרשע יהיה אין, ולא זאת לבד כי

והתבוננת על מקומו,אם תתבונן היטב בעת שהוא עדיין על מקומו, הוא ג''כ

איננו, כי הצלחתו רק הצלחה מדומה, אבל

MALBIM

ועוד מעט. אף כי הרשע מצליח לא יהיה לזמן רב כי כשיהיה עוד זמן מעט ואין הרשע וכאשר תתבונן להסתכל על מקומו ותראה שאיננו:

METZUDAT DAVID

Likutey Moharan #54:7

תהילים קמ״ו:ב׳
(ב) אֲהַלְלָ֣ה יְהוָ֣ה בְּחַיָּ֑י אֲזַמְּרָ֖ה לֵֽאלֹהַ֣י בְּעוֹדִֽי׃
Psalms 146:2
(2) I will praise the LORD all my life, sing hymns to my God while I exist.
רש"י על תהילים קמ״ו:ב׳:א׳
(א) אזמרה לאלהי בעודי. בעוד אני חי:
Rashi on Psalms 146:2:1
...
אבן עזרא על תהילים קמ״ו:ב׳:א׳
(א) אהללה אזמרה - בלשון, כי במותו איננו וזאת היא התהלה והזמרה להוכיח בני אדם.
Ibn Ezra on Psalms 146:2:1
...
מצודת דוד על תהילים קמ״ו:ב׳:א׳-ד׳

אהללה. בפה: ,בחיי. בעוד אני חי: ,אזמרה. בכלי נגון: ,בעודי.בעוד אני בקיומי:

Metzudat David on Psalms 146:2:1-4

...

EVERY GENERATION THERE IS A SHEPHERD WHO IS THE ASPECT OF MOSHE

רַבִּי יוֹסֵי (דף סז ע''ב) אָמַר בַּדּוֹר הַזֶּה דָּא שְׁבָחָא דִּילֵיהּ דְּהֲוָה בְּהַהוּא דָרָא חַיָּיבָא וְאִשְׁתְּכַח כּוּלֵי הַאי אִישׁ צַדִּיק תָּמִים (ודאי ולאו בדרא דיליה אלא) (ס''א ודא די ליה) וְאֲפִילּוּ בְּדָרָא דְמשֶׁה, אֲבָל לָא הֲוָה יָכִיל לְאַגָּנָא עַל עָלְמָא. בְּגִין דְּלָא אִשְׁתַּכְּחוּ עֲשָׂרָה בְּעָלְמָא כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (בראשית יח) אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם עֲשָׂרָה וְלָא אִשְׁתַּכְּחוּ תַּמָּן, אוּף הָכָא לָא אִשְׁתַּכְּחוּ עֲשָׂרָה. אֶלָא הוּא וּתְלַת בְּנוֹי וְנוּקְבַיְיהוּ וְלָא הֲווּ עֲשָׂרָה.

: רַבִּי יוֹסֵי אָמַר, בַּדּוֹר הַזֶּה זֶה שֶׁבַח שֶׁלּוֹ, שֶׁהָיָה בְּאוֹתוֹ דוֹר רָשָׁע, וְנִמְצָא כָּל כָּךְ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים [[ודאי ולא בדורו, אלא]] [[ס''א וזה שלו]] וַאֲפִלּוּ בְּדוֹרוֹ שֶׁל מֹשֶׁה, אֲבָל לֹא הָיָה יָכוֹל לְהָגֵן עַל הָעוֹלָם, מִשּׁוּם שֶׁלֹּא נִמְצְאוּ עֲשָׂרָה בָּעוֹלָם, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר {{בראשית יח}} אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם עֲשָׂרָה, וְלֹא נִמְצְאוּ שָׁם. גַּם כָּאן לֹא נִמְצְאוּ עֲשָׂרָה, אֶלָּא הוּא וּשְׁלֹשֶׁת בָּנָיו וּנְקֵבוֹתֵיהֶם, וְלֹא הָיוּ עֲשָׂרָה.
סִתְרֵי תּוֹרָה השלמה מההשמטות (סימן יב) (מזוהר ישן) מָה הֵשִׁיב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךָ הוּא לְנֹחַ כְּשֶׁיָּצָּא מִן הַתֵּיבָה וְרָאָה אֶתּ הָעוֹלָם חָרֵב והִתְּחִיל לִבְכּוֹתּ לְפָּנָיו וְאָמַר רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם נִקְרֵאתָּ רַחוּם הָיָה לְךָ לְרַחֵם עַל בְּרִיוֹתֶּךָ וְכוּ'. הֶשִׁיבוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךָ הוּא וְאָמַר. רַעֲיאָ שָׁטְיָיא, הַשְׁתָּא אֲמַרְתָּ דָּא, לָמָה לֹא אֲמַרְתָּ בְּשַׁעְתָּא דְאֲמָרִיתּ לָךָ, כִּי אוֹתְּךָ רָאִיתִּי צַּדִּיק לְפָּנַי וְגוֹ'. וְאַחַר כָּךָ, הִנְנִי מֵבִיא אֶתּ הַמַּבּוּל מַיִם. וְאַחַר כָּךָ, עשה לְךָ תֵּיבַתּ עֲצֵּי גוֹפֶּר. כָּל הַאי אִתְּעֲכָּבִיתּ ואֲמָרִיתּ לָךָ בְּגִין דְּתַּבְעֵי רַחֲמִין עַל עַלְמָא. וּמִכְּדֵין שְׁמָעְתָּא דְתִּשְׁתְּזִיב בְּתֵּיבוּתָּא לָא עָאל בְּלִבָּךָ לְמִבְעֵי רַחֲמִין על יִשׁוּבָא דְעַלְמָא ועֲבָדְתּ תֵּיבוּתָּא וְאִשְׁתְּזִיבַתּ וּכְעַן דְּאִתְּאֲבִיד עַלְמָא פַּתָּחְתּ פּוּמָךָ לְמַלְּלָא קֳדָמָי בַּעְיָין וְתַּחֲנוּנִים. כֵּיוָן דְחָזָא נֹחַ כָּךָ, אַקְרִיב קָרֵבָּנִין ועֲלָוָון דִּכְתִּיב (בראשית ח') וַיִּקַּח מִכָּל הַבְּהֵמָה הַטְהוֹרָה וּמִכָּל הַעוֹף הַטָהוֹר וְגוֹ'.

: מַה הֵשִׁיב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְנֹחַ כְּשֶׁיָּצָא מֵהַתֵּבָה וְרָאָה אֶת הָעוֹלָם חָרֵב, וְהִתְחִיל לִבְכּוֹת לְפָנָיו וְאָמַר: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, נִקְרֵאתָ רַחוּם, הָיָה לְךְ לְרַחֵם עַל בְּרִיּוֹתֶיךְ וְכוּ'? הֱשִׁיבוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמַר: רוֹעֶה שׁוֹטֶה, עַכְשָׁו אַתָּה אוֹמֵר אֶת זֶה? לָמָּה לֹא אָמַרְתָּ בְּשָׁעָה שֶׁאָמַרְתִּי לְךְ כִּי אֹתְךְ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי וְגוֹ', וְאַחַר הִנְנִי מֵבִיא אֶת הַמַּבּוּל מַיִם, וְאַחַר כָּךְ עֲשֵׂה לְךְ תֵּבַת עֲצֵי גֹפֶר? כָּל זֶה הִתְעַכַּבְתִּי וְאָמַרְתִּי לְךְ כְּדֵי שֶׁתְּבַקֵּשׁ רַחֲמִים עַל הָעוֹלָם, וּמֵאָז שֶׁשָּׁמַעְתָּ שֶׁתִּנָּצֵל בַּתֵּבָה, לֹא נִכְנַס בְּלִבְּךְ לְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עַל יִשּׁוּב הָעוֹלָם, וְעָשִׂיתָ תֵּבָה וְנִצַּלְתָּ, וְכָעֵת, אַחַר שֶׁנֶּאֱבַד הָעוֹלָם, פָּתַחְתָּ פִּיךְ לוֹמַר לְפָנַי בַּקָּשׁוֹת וְתַחֲנוּנִים!? כֵּיוָן שֶׁרָאָה נֹחַ כָּךְ, הִקְרִיב קָרְבָּנוֹת וְעוֹלוֹת, שֶׁכָּתוּב {{בראשית ח}} וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהוֹר וְגוֹמֵר.
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֹּא וּרְאֵה מָה בֵּין צַּדִּיקִים שֶׁהָיוּ לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל אַחַר נֹחַ וּבֵין נֹחַ, נֹחַ לא הֵגִין עַל דוֹרוֹ וְלֹא הִתְּפָּלֵל עֲלֵיהֶם כְּאַבְרָהָם, דְּכֵיוָן דְּאָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא לְאַבְרָהָם (בראשית י''ח) זַעֲקָתּ סְדוֹם וַעֲמוֹרָה כִּי רַבָּה מִיָד וַיִּגַּשׁ אַבִרָהָם וַיֹּאמַר וְגוֹ' וְהִרְבָּה תַּחֲנוּנִים לִפְּנִי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךָ הוּא עַד שְׁשָׁאל שְׁאִם יִמְצָּא עֲשָׂרָה צַּדִּיקִים שֶׁיְכַפֶּר לְכָל הַמָּקוֹם בַּעֲבוּרָם, וְחַשָׁב אַבְרָהָם שֶׁהָיוּ בָּעִיר עִם לוֹט וְאִשְׁתּוֹ וּבְנוֹתָּיו עֲשָׂרָה צַּדִּיקִים וּלְפִּיכָךָ לא הִתְּפָּלֵל.

: אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, בֹּא רְאֵה מַה בֵּין צַדִּיקִים שֶׁהָיוּ לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל אַחַר נֹחַ וּבֵין נֹחַ. נֹחַ לֹא הֵגֵן עַל דּוֹרוֹ וְלֹא הִתְפַּלֵּל עֲלֵיהֶם כְּאַבְרָהָם, שֶׁכֵּיוָן שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם {{שם יח}} זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה - מִיָּד נִגַּשׁ אַבְרָהָם וַיֹּאמַר וְגוֹמֵר, וְהִרְבָּה תַחֲנוּנִים לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, עַד שֶׁשָּׁאַל שֶׁאִם יִמְצָא עֲשָׂרָה צַדִּיקִים, שֶׁיְּכַפֵּר לְכָל הַמָּקוֹם בַּעֲבוּרָם, וְחָשַׁב אַבְרָהָם שֶׁהָיוּ בָּעִיר עִם לוֹט וְאִשְׁתּוֹ וּבְנוֹתָיו עֲשָׂרָה צַדִּיקִים, וּלְפִיכָךְ לֹא הִתְפַּלֵּל.
אַחַר כַּךָ בָּא מֹשֶׁה וְהִתְּפָּלֵל וְהֵגִין עַל דוֹרוֹ כֵּיוָן שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךָ הוּא (שמות ל''ב) סָרוּ מָהֵר מִן הַדֶּרֶךָ. מִיָד עֲמָד מֹשֶׁה בַּתְּפִּלָה וַיְּחַל משֹה וְגוֹ' עַד שֶׁאַחַזָתּוֹ חַלְחַלָה. רָבַּנָן אַמְרֵי, לֹא הִנִּיחַ משהֹ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא עַד שֶׁנָתַּן נַפְּשׁוֹ עֲלֵיהֶם מִן הָעוֹלָם הַזֶּה וּמִן הָעוֹלָם הַבָּא דִּכְתִּיב (שם) וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְּרֶךָ אשר כַּתָּבְתָּ אָמַר רַבִּי יוֹסֵי מֵהָכָא (תהלים ק''ו) וַיֹּאמֶר לְהַשְׁמִידָם לוּלֵא מֹשֶׁה בְּחִירוֹ עָמָד בַּפֶּרֶץ לְפָּנָיו.

: אַחַר כָּךְ בָּא מֹשֶׁה וְהִתְפַּלֵּל וְהֵגֵן עַל דּוֹרוֹ. כֵּיוָן שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא {{שמות לב}} סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ - מִיָּד עָמַד מֹשֶׁה בִּתְפִלָּה, וַיְחַל מֹשֶׁה וְגוֹמֵר, עַד שֶׁאֲחָזַתּוּ חַלְחָלָה. רַבּוֹתֵינוּ אָמְרוּ, לֹא הִנִּיחַ מֹשֶׁה לַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא עַד שֶׁנָּתַן נַפְשׁוֹ עֲלֵיהֶם מִן הָעוֹלָם הַזֶּה וּמִן הָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁכָּתוּב {{שם}} וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךְ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, מִכָּאן {{תהלים קו}} וַיֹּאמֶר לְהַשְׁמִידָם לוּלֵי מֹשֶׁה בְחִירוֹ עָמַד בַּפֶּרֶץ לְפָנָיו.
אָמַר רַבִּי יְהושֹֹעַ, מָה רָאָה נֹחַ שֶׁלּא בִּיקֵשׁ רַחֲמִים עַל דוֹרוֹ. אָמַר בְּלִבּוֹ אוּלַי לֹא אַמָלֵט דִּכְתִּיב (בראשית ז') כִּי אוֹתְּךָ רָאִיתִּי צַּדִּיק לְפָּנַי בָּדוֹר הַזֶּה כְּלוֹמַר לְפִּי הַדוֹר וּלְפִּיכָךָ לא בִּיקֵשׁ רַחֲמִים עֲלֵיהֶם. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אֲפִּילוּ (הכי) הֵכִּיר הֲוָה לֵיהּ לְמִבְעֵי רַחֲמִין עַל עַלְמָא בְּגִין דְּנִיחָא לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא, מָאן דְיֵימָר טָבָא עַל בְּנוֹי. מְנָא לָן מִגִדְעוֹן בָּר יוֹאַשׁ דְלָא הֲוָה זַכָּאי וְלָא בָּר זַכָּאי וּמִשׁוּם דְּאָמַר טִיבוּתָּא עַל יִשְׂרָאֵל, אָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא, (שופטים ו') לֵךָ בְּכֹחַךָ זְה וְהוֹשָׁעְתָּ אֶתּ יִשְׂרָאֵל מִיָּד מִדְיָן. מָהוּ בְּכֹחַךָ זֶה טִיבוּתָּא דְּאַמָרַתּ עַל בָּנַי. (עד כאן מההשמטות)

: אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, מָה רָאָה נֹחַ שֶׁלֹּא בִקֵּשׁ רַחֲמִים עַל דּוֹרוֹ? אָמַר בְּלִבּוֹ, אוּלַי לֹא אֲמַלֵּט, שֶׁכָּתוּב {{בראשית ז}} כִּי אֹתְךְ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה, כְּלוֹמַר לְפִי הַדּוֹר, וּלְפִיכָךְ לֹא בִקֵּשׁ רַחֲמִים עֲלֵיהֶם. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, אֲפִלּוּ כָּךְ הָיָה לוֹ לְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עַל הָעוֹלָם, מִשּׁוּם שֶׁנּוֹחַ לַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ- הוּא מִי שֶׁיֹּאמַר טוֹב עַל בָּנָיו, מִנַּיִן לָנוּ? מִגִּדְעוֹן בֶּן יוֹאָשׁ, שֶׁלֹּא הָיָה צַדִּיק וְלֹא בֶּן צַדִּיק, וּמִשּׁוּם שֶׁאָמַר טוֹב עַל יִשְׂרָאֵל, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא {{שופטים ו}} לֵךְ בְּכֹחֲךְ זֶה וְהוֹשַׁעְתָּ אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד מִדְיָן. מַה זֶּה בְּכֹחֲךְ זֶה? הַטּוֹב שֶׁאָמַרְתָּ עַל בָּנַי. ע''כ מההשמטות.
רַבִּי אֶלְעָזָר שָׁאִיל לֵיהּ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן אֲבוֹי, הָא תָּנִינָן בְּשַׁעֲתָא דְעָלְמָא אִתְמַלְיָיא חוֹבֵי בְּנֵי נָשָׁא וְדִינָא נָפַק, וַוי לְהַהוּא זַכָּאָה דְּאִשְׁתְּכַח בְּעָלְמָא דְּאִיהוּ אִתְפַּס בְּחוֹבוֹי דְחַיָיבַיָא בְּקַדְמִיתָא. נֹחַ אֵיךְ אִשְׁתְּזִיב דְּלָא אִתְפַּס בְּחוֹבַיְיהוּ. אָמַר לֵיהּ הָא אִתְּמָר דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּעָא לְאֲפָקָא מִנֵּיהּ תּוֹלָדִין לְעָלְמָא מִגּוֹ תֵּיבוּתָא. וְתוּ דְּהָא דִּינָא לָא יָכְלָא לְשַׁלְטָאָה עֲלוֹי בְּגִין דְּהֲוָה טָמִיר וְגָנִיז בַּתֵּבָה וְאִתְכַּסְיָיא מֵעֵינָא.

: רַבִּי אֶלְעָזָר שָׁאַל אֶת רַבִּי שִׁמְעוֹן אָבִיו, הֲרֵי שָׁנִינוּ, בְּשָׁעָה שֶׁהָעוֹלָם מִתְמַלֵּא בַּחֲטָאֵי בְּנֵי אָדָם וְהַדִּין יוֹצֵא - אוֹי לְאוֹתוֹ צַדִּיק שֶׁנִּמְצָא בָּעוֹלָם, שֶׁהוּא נִתְפָּס בַּחֲטָאֵי הָרְשָׁעִים בַּתְּחִלָּה. אֵיךְ נִצַּל נֹחַ שֶׁלֹּא נִתְפַּס בַּחֲטָאֵיהֶם? אָמַר לוֹ, הֲרֵי נֶאֱמַר שֶׁרָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהוֹצִיא מִמֶּנּוּ תּוֹלָדוֹת לָעוֹלָם מִתּוֹךְ הַתֵּבָה. וְעוֹד, שֶׁהֲרֵי הַדִּין לֹא יָכֹל לִשְׁלֹט עָלָיו, מִשּׁוּם שֶׁהָיָה טָמִיר וְנִסְתָּר בַּתֵּבָה וְהִתְכַּסָּה מֵהָעַיִן.
וְתָּא חֲזֵי, כְּתִיב, (צפניה ב) בַּקְשׁוּ צֶדֶק בַּקְשׁוּ עֲנָוָה אוּלַי תִּסָּתְרוּ בְּיוֹם אַף יְיָ. וְנֹחַ בִּקֵּשׁ צֶדֶק וְעָאל בְּגַוָּוהּ לְשַׁלְטָאָה וּלְקַטְרְגָא לֵיהּ. הָכָא אִתְרְמִיז לְאִנּוּן קַדִּישֵׁי עֶלְיוֹנִין לְמִנְדַע בְּרָזָא דְּאַתְוָון קַדִּישִׁין עִלָּאִין הִפּוּכָא דְּאַתְוָון כ''ב לְאִתְמְחֵי לְאִנּוּן חַיָּיבַיָא. וְעַל דָּא וַיִּמָּחוּ מִן הָאָרֶץ כְּתִיב. בֹּא אַתָּה וְכָל בֵּיתְךָ.

: וּבֹא וּרְאֵה, כָּתוּב {{צפניה ב}} בַּקְּשׁוּ צֶדֶק בַּקְּשׁוּ עֲנָוָה אוּלַי תִּסָּתְרוּ בְּיוֹם אַף ה'. וְנֹחַ בִּקֵּשׁ צֶדֶק, וְנִכְנַס לְתוֹךְ הַתֵּבָה וְנִסְתַּר בְּיוֹם אַף ה', וְעַל זֶה הַדִּין לֹא יָכֹל לִשְׁלֹט וּלְקַטְרֵג עָלָיו. כָּאן נִרְמָז לְאוֹתָם קְדוֹשִׁים עֶלְיוֹנִים לָדַעַת בְּסוֹד הָאוֹתִיּוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת הָעֶלְיוֹנוֹת הַהִפּוּךְ שֶׁל הָאוֹתִיּוֹת כ''ב לְהַכּוֹת אֶת אוֹתָם הָרְשָׁעִים, וְעַל זֶה וַיִּמָּחוּ מִן הָאָרֶץ כָּתוּב. בּא אַתָּה וְכֹל בֵּיתְךְ.
רַבִּי יִצְחָק פָּתַח (ישעיה סג) מוֹלִיךְ לִימִין משֶׁה זְרוֹעַ תִּפְאַרְתּוֹ בּוֹקֵעַ מַיִם מִפְּנֵיהֶם לַעֲשׂוֹת לוֹ שֵׁם עוֹלָם. (נ''א זרוע תפארתו) דָּא זְכוּתָא דְאַבְרָהָם דְּאִיהוּ יָמִינָא מִמּשֶׁה. תִּפְאֶרֶת דְּמשֶׁה. וּבְגִין כָּךְ בּוֹקֵעַ מַיִם מִפְּנֵיהֶם. דְּהָא זְכוּתָא דְאַבְרָהָם בּוֹקֵעַ מַיִם אִיהוּ. וְכָל דָּא לָמָה לַעֲשׂוֹת לוֹ שֵׁם עוֹלָם.

: רַבִּי יִצְחָק פָּתַח, {{ישעיה סג}} מוֹלִיךְ לִימִין מֹשֶׁה זְרוֹעַ תִּפְאַרְתּוֹ בּוֹקֵעַ מַיִם מִפְּנֵיהֶם לַעֲשׂוֹת לוֹ שֵׁם עוֹלָם [[זרוע תפארתו]] - זוֹ זְכוּת שֶׁל אַבְרָהָם, שֶׁהוּא הַיָּמִין מִמֹּשֶׁה, תִּפְאֶרֶת שֶׁל מֹשֶׁה, וּמִשּׁוּם כָּךְ בּוֹקֵעַ מַיִם מִפְּנֵיהֶם, שֶׁהֲרֵי הַזְּכוּת שֶׁל אַבְרָהָם הִיא בּוֹקַעַת מַיִם. וְכָל זֶה לָמָּה? לַעֲשׂוֹת לוֹ שֵׁם עוֹלָם
תָּא חֲזֵי, מַה בֵּין משֶׁה לִשְׁאָר בְּנֵי עָלְמָא. בְּשַׁעֲתָא דְאֲמַר לָהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמשֶׁה (שמות לב) וְעַתָּה הַנִּיחָה לִי וְגו'. וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָדוֹל וְגו'. מִיָּד אָמַר משֶׁה וְכִי אֶשְׁבּוֹק דִּינְהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל בְּגִינִי. הַשְׁתָּא יֵימְרוּן כָּל אִנּוּן בְּנֵי עָלְמָא דְּאֲנָא קַטְלִית לוֹן לְיִשְׂרָאֵל. כְּמָה דְּעֲבַד נֹחַ.

: בֹּא רְאֵה מַה בֵּין מֹשֶׁה לִשְׁאָר בְּנֵי הָעוֹלָם. בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה {{שמות לב}} וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְגוֹ', וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךְ לְגוֹי גָּדוֹל וְגוֹ' - מִיָּד אָמַר מֹשֶׁה, וְכִי אֶעֱזֹב דִּינָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל בִּשְׁבִילִי? כָּעֵת יֹאמְרוּ כָּל אוֹתָם בְּנֵי הָעוֹלָם שֶׁאֲנִי הָרַגְתִּי אֶת יִשְׂרָאֵל כְּמוֹ שֶׁעָשָׂה נֹחַ.
דְּכֵיוָן דְּאָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דִּישֵׁזִיב לֵיהּ בְּתֵיבוּתָא (כמה דאתמר) דִּכְתִיב וַאֲנִי הִנְנִי מֵבִיא אֶת הַמַּבּוּל מַיִם וְגו'. וּכְתִיב וּמָחִיתִי אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וַאֲנִי הִנְנִי מֵקִים אֶת בְּרִיתִי וְגו' וּבָאתָ אֶל הַתֵּבָה כֵּיוָן דְּאָמַר לֵיהּ דְּיִשְׁתְּזִיב הוּא וּבְנוֹי לָא בָּעָא רַחֲמִין עַל עָלְמָא וְאִתְאֲבִידוּ. וּבְגִין כָּךְ אִקְרוּן מֵי הַמַּבּוּל עַל שְׁמֵיהּ כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (ישעיה נד) כִּי מֵי נֹחַ זֹאת לי אשׁר נשׁבָּעַתִּי מעָבוֹר מֵי נֹחַ.

: שֶׁכֵּיוָן שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיַּצִּיל אוֹתוֹ בַּתֵּבָה, [[כמו שנאמר]] שֶׁכָּתוּב וַאֲנִי הִנְנִי מֵבִיא אֶת הַמַּבּוּל מַיִם וְגוֹ', וְכָתוּב וּמָחִיתִי אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וַאֲנִי הִנְנִי מֵקִים אֶת בְּרִיתִי וְגוֹ' וּבָאתָ אֶל הַתֵּבָה - כֵּיוָן שֶׁאָמַר לוֹ שֶׁיִּנָּצֵל הוּא וּבָנָיו, לֹא בִקֵּשׁ רַחֲמִים עַל הָעוֹלָם וְנֶאֶבְדוּ. וּמִשּׁוּם כָּךְ נִקְרָאִים מֵי הַמַּבּוּל עַל שְׁמוֹ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר {{ישעיה נד}} כִּי מֵי נֹחַ זֹאת לִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי מֵעֲבֹר מֵי נֹחַ.
אָמַר משֶׁה הַשְׁתָּא יֵימְרוּן בְּנִי עָלְמָא דְּאֲנָא קְטִילַת לוֹן בְּגִין דְּאָמַר לִי וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָדוֹל. הַשְׁתָּא טַב לִי דְּאֵימוּת וְלָא יִשְׁתֵּצוּן יִשְׂרָאֵל. מִיָּד וַיְחַל משֶׁה אֶת פְּנֵי יְיָ אֱלֹהָיו. בָּעָא רַחֲמִין עֲלַיְיהוּ וְאִתְעַר רַחֲמֵי עַל עָלְמָא.

: אָמַר מֹשֶׁה, כָּעֵת יֹאמְרוּ בְּנֵי הָעוֹלָם שֶׁאֲנִי הָרַגְתִּי אוֹתָם מִשּׁוּם שֶׁאָמַר לִי וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךְ לְגוֹי גָּדוֹל. כָּעֵת טוֹב לִי שֶׁאָמוּת וְלֹא יֻשְׁמְדוּ יִשְׂרָאֵל. מִיָּד - וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהָיו. בִּקֵּשׁ רַחֲמִים עֲלֵיהֶם וְעוֹרֵר רַחֲמִים עַל הָעוֹלָם.
וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק שֵׁירוּתָא דְּבָעָא רַחֲמֵי עֲלַיְיהוּ מַאי קָאֲמַר. לָמָּה יְיָ יֶחרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ. וְכִי מִלָּה דָא אֵיךְ אָמַר לֵיהּ משֶׁה לָמָּה. וְהָא עֲבָדוּ כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכֶה וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה וְגו'. וּמשֶׁה אָמַר לָמָּה. אֶלָּא הָכִי אוֹלִיפְנָא מַאן דִּמְרַצֶּה לְאָחֳרָא לָא בָּעֵי לְמֶעְבַּד הַהוּא חוֹבָא (דאיהו) רַב, אֶלָּא יַזְעִיר לֵיהּ קַמֵּיהּ. וּלְבָתַר יַסְגֵּי לֵיהּ קַמֵּיהּ אָחֳרָא (ד''א ל''ג חייבא) דִּכְתִיב אַתֶּם חֲטָאתֶם חֲטָאָה גְדֹלָה.

: וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק, בַּתְּחִלָּה כְּשֶׁבִּקֵּשׁ רַחֲמִים עֲלֵיהֶם מָה אָמַר? לָמָה ה' יֶחֱרֶה אַפְּךְ בְּעַמֶּךְ. וְכִי הַדָּבָר הַזֶּה אֵיךְ אָמַר אוֹתוֹ מֹשֶׁה לָמָּה, וַהֲרֵי עָבְדוּ כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה וְגוֹ', וּמֹשֶׁה אָמַר לָמָּה? אֶלָּא כָּךְ לָמַדְנוּ, מִי שֶׁמְּרַצֶּה אֶת הָאַחֵר, לֹא צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת אֶת אוֹתוֹ חֵטְא [[שהוא]] לְגָדוֹל, אֶלָּא יַקְטִין אוֹתוֹ לְפָנָיו, וְאַחַר כָּךְ יַגְדִּיל אוֹתוֹ לִפְנֵי הָאַחֵר [[הרשע]], שֶׁכָּתוּב אַתֶּם חֲטָאתֶם חֲטָאָה גְדֹלָה.
וְלָא שָׁבִיק לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַד דְּמָסַר גַּרְמֵיהּ לְמוֹתָא דִּכְתִיב וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חֲטָאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מָחִיל לוֹן דִּכְתִיב וַיִּנָּחֶם יְיָ עַל הָרָעָה וְגו'. וְנֹחַ לָא עֲבַד כֵּן אֶלָּא בָּעָא לְאִשְׁתְּזָבָא וְשָׁבִיק כָּל עָלְמָא.

: וְלֹא עָזַב אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַד שֶׁמָּסַר עַצְמוֹ לְמִיתָה, שֶׁכָּתוּב וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךְ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מָחַל לָהֶם, שֶׁכָּתוּב וַיִּנָּחֵם ה' עַל הָרָעָה וְגוֹ'. וְנֹחַ לֹא עָשָׂה כֵּן, אֶלָּא רָצָה לְהִנָּצֵל, וְעָזַב אֶת כָּל הָעוֹלָם.
וּבְכָל זִמְנָא דְדִינָא שַׁרְיָא עַל עָלְמָא, רוּחַ קוּדְשָׁא אָמַר וַוי דְּלָא אִשְׁתְּכַח כְּמשֶׁה דִּכְתִיב (ישעיה ס''ג) וַיִּזְכּוֹר (ימי עולם משה עמו) (וגו) אַיֵּה הַמַּעֲלֵם מִיָּם וְגו'. דִּכְתִיב (שמות יד) וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל משֶׁה מַה תִּצְעַק אֵלָי. דְּהָא אִיהוּ בִּצְלוֹתָא סָלִיק לוֹן מִן יַמָּא. וּבְגִין דְּשַׁוֵּי גַּרְמֵיהּ בִּצְלוֹתָא עֲלַיְיהוּ דְיִשְׂרָאֵל בְּיַמָּא. אִיקְרֵי (על שמיה) הַמַּעֲלֵם מִיָּם. דְּאִיהוּ אַסִּיק לוֹן מִן יַמָּא.

: וּבְכָל פַּעַם שֶׁהַדִּין שׁוֹרֶה עַל הָעוֹלָם, רוּחַ הַקֹּדֶשׁ אוֹמֶרֶת: אוֹי שֶׁלֹּא נִמְצָא כְּמוֹ מֹשֶׁה, שֶׁכָּתוּב {{ישעיה סג}} וַיִּזְכֹּר יְמֵי עוֹלָם מֹשֶׁה עַמּוֹ אַיֵּה הַמַּעֲלֵם מִיָּם וְגוֹ', שֶׁכָּתוּב {{שמות יד}} וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה מַה תִּצְעַק אֵלָי. שֶׁהֲרֵי בַּתְּפִלָּה הוּא הֶעֱלָה אוֹתָם מֵהַיָּם, וּמִשּׁוּם שֶׁשָּׂם עַצְמוֹ בִּתְפִלָּה עַל יִשְׂרָאֵל בַּיָּם, נִקְרָא [[על שמו]] הַמַּעֲלֵם מִיָּם, שֶׁהוּא הֶעֱלָה אוֹתָם מֵהַיָּם.

http://www.chabadbasel.com/templates/blog/post_cdo/aid/2570355/postid/61382/lang/en

THE SCHOOLCHILDREN BREATH

שבת קי״ט ב:ח׳
אמר רב המנונא לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביטלו בה תינוקות של בית רבן שנאמר (ירמיהו ו, יא) שפוך על עולל בחוץ וגו' מה טעם שפוך משום דעולל בחוץ אמר עולא לא חרבה ירושלים אלא מפני שלא היה להם בושת פנים זה מזה שנאמר (ירמיהו ו, טו) הובישו כי תועבה עשו גם בוש לא יבושו וגו' אמר ר' יצחק לא חרבה ירושלים אלא בשביל שהושוו קטן וגדול שנאמר (ישעיהו כד, ב) והיה כעם ככהן וכתיב בתריה הבוק תבוק הארץ
Shabbat 119b:8
Rav Hamnuna said: Jerusalem was destroyed only because schoolchildren there were interrupted from studying Torah, as it is stated: “And I am filled with the wrath of God, I cannot contain it, pour it onto the infants in the street and onto the gathering of youths together, for men and women alike will be captured, the elderly along with those of advanced years” (Jeremiah 6:11). Rav Hamnuna explains: What is the reason that the wrath is poured? It is because infants are outside in the streets and are not studying Torah.
Ulla said: Jerusalem was destroyed only because people had no shame before each other, as it is stated: “They acted shamefully; they have performed abominations, yet they neither were ashamed nor did they know humiliation. Therefore, they will fall among the fallen, they will fail at the time that I punish them, said God” (Jeremiah 6:15).
Rabbi Yitzḥak said: Jerusalem was destroyed only because its small and the great citizens were equated. They did not properly value the prominent leaders of their generation, as it is stated: “And the common people were like the priest, the slave like his master, the maidservant like her mistress, the buyer like the seller, the lender like the borrower, the creditor like the one indebted to him” (Isaiah 24:2). And it is written afterward: “The land shall be utterly desolate and completely plundered, for God has said this” (Isaiah 24:3).
רש"י על שבת קי״ט ב:ח׳:א׳
שפוך על עולל - רישא דקרא ואת חמת ה' נלאיתי הכיל שפוך וגו' שפוך החמה בנקמה בשביל שעולל לחוץ ובטלין מבית רבן:
Rashi on Shabbat 119b:8:1
...
חידושי אגדות על שבת קי״ט ב:י״ח
הבל שיש בו חטא כו'. ר"ל דגם התורה שהיא רק בהבל פיו של אדם אינו דומה כו' דהבל שאינו של חטא הוא יראת ה' טהורה כמ"ש נושא אשה ואח"כ לומד תורה הוא יראת ה' טהורה וק"ל:
Chidushei Agadot on Shabbat 119b:18
...
ביאור שטיינזלץ על שבת קי״ט ב:ח׳
"(ישעיה ה, יג). אמר רב המנונא: לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביטלו בה תינוקות של בית רבן מלימוד תורה, שנאמר: "ואת חמת ה' מלאתי נלאיתי הכיל שפך על עולל בחוץ ועל סוד בחורים יחדיו כי גם איש עם אשה ילכדו זקן עם מלא ימים "(ירמיה ו, יא). והוא מסביר: מה טעם שפך החימה — משום שעולל בחוץ ברחובות ואינו לומד תורה. אמר עולא: לא חרבה ירושלים אלא מפני שלא היה להם בושת פנים זה מזה, שנאמר: "הובישו כי תועבה עשו גם בוש לא יבושו גם הכלים לא ידעו לכן יפלו בנופלים בעת פקדתים יכשלו אמר ה' "(ירמיה ו, טו). אמר ר' יצחק: לא חרבה ירושלים אלא בשביל שהושוו בה קטן וגדול ולא העריכו כראוי את גדולי הדור, שנאמר: "והיה כעם ככהן כעבד כאדוניו כשפחה כגבירתה כקונה כמוכר כמלווה כלווה כנושה כאשר נושא בו "(ישעיה כד, ב), וכתיב בתריה [ונאמר אחר כך]: "הבוק תבוק הארץ והבוז תבוז כי ה' דבר את הדבר הזה" (ישעיה כד, ג).
Steinsaltz on Shabbat 119b:8
...
ויקרא א׳:א׳
(א) וַיִּקְרָ֖א אֶל־מֹשֶׁ֑ה וַיְדַבֵּ֤ר יְהוָה֙ אֵלָ֔יו מֵאֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד לֵאמֹֽר׃
Leviticus 1:1
(1) The LORD called to Moses and spoke to him from the Tent of Meeting, saying:
רש"י על ויקרא א׳:א׳:א׳
(א) ויקרא אל משה. לְכָל דִּבְּרוֹת וּלְכָל אֲמִירוֹת וּלְכָל צִוּוּיִים קָדְמָה קְרִיאָה, לְשׁוֹן חִבָּה, לָשׁוֹן שֶׁמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מִשְׁתַּמְּשִׁין בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר וְקָרָא זֶה אֶל זֶה (ישעיהו ו'), אֲבָל לִנְבִיאֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם נִגְלָה עֲלֵיהֶן בִּלְשׁוֹן עֲרָאִי וְטֻמְאָה, שֶׁנֶּאֱמַר וַיִּקָּר אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם (במדבר כ"ג):
Rashi on Leviticus 1:1:1
(1) ויקרא אל משה AND [THE LORD] CALLED UNTO MOSES — All oral communications of the Lord to Moses whether they are introduced by דבר or by אמר or by צו were preceded by a call (to prepare him for the forthcoming address) (cf Sifra, Vayikra Dibbura d'Nedavah, Chapter 1 1-2). It is a way of expressing affection, the mode used by the ministering angels when addressing each other, as it is said (Isaiah 6:3) “And one called unto another [and said, Holy, holy, holy is the Lord of hosts]”. To the prophets of the nations of the world, however, God revealed himself in a manner which Scripture describes by an expression ordinarily used for denoting events of a casual character and of uncleanness, as it is said, (Numbers 23:4) “and God happened to meet (ויקר) Balaam” (the term ויקר, from the root ,קרה, is connected with מִקְרֶה which denotes “chance”, “occurrence”, and has also the meaning of “uncleanness”, by analogy with Deuteronomy 23:11: ‎לא יהיה טהור מקרה לילה) (cf. Bereishit Rabbah 52:5).
רש"י על ויקרא א׳:א׳:ב׳
(ב) ויקרא אל משה. הַקּוֹל הוֹלֵךְ וּמַגִּיעַ לְאָזְנָיו וְכָל יִשְֹרָאֵל לֹא שׁוֹמְעִין; יָכוֹל אַף לְהַפְסָקוֹת הָיְתָה קְרִיאָה, תַּ"ל וַיְדַבֵּר — לְדִבּוּר הָיְתָה קְרִיאָה וְלֹא לְהַפְסָקוֹת, וּמַה הָיוּ הַפְסָקוֹת מְשַׁמְּשׁוֹת? לִתֵּן רֶוַח לְמֹשֶׁה לְהִתְבּוֹנֵן בֵּין פָּרָשָׁה לְפָרָשָׁה וּבֵין עִנְיָן לְעִנְיָן; קַ"וָ לְהֶדְיוֹט הַלּוֹמֵד מִן הַהֶדְיוֹט:
Rashi on Leviticus 1:1:2
(2) ויקרא אל משה AND HE CALLED UNTO MOSES — This implies that the Voice went on and reached his (Moses’s) ears only but all the other Israelites did not hear it). One might think that for the subsections there was also such a call! It, however, states, “[And the Lord called unto Moses] and spake (וידבר) [to him]”, thus intimating that a דבור, a complete section had (was preceded by) a call (e. g., in our text chapters 1—4), but not the subsections. And what purpose did these subsections serve (i. e., why are the larger sections broken up into smaller ones)? To give Moses an interval for reflection between one division and another and between one subject and another — something which is all the more necessary for an ordinary man receiving instruction from an ordinary man (Sifra, Vayikra Dibbura d'Nedavah, Chapter 1 9).
רש"י על ויקרא א׳:א׳:ג׳
(ג) אליו. לְמַעֵט אֶת אַהֲרֹן; רַ' יְהוּדָה אוֹמֵר י"ג דִּבְּרוֹת נֶאֶמְרוּ בַּתּוֹרָה לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וּכְנֶגְדָּן נֶאֶמְרוּ י"ג מִעוּטִין, לְלַמֶּדְךָ שֶׁלֹּא לְאַהֲרֹן נֶאֶמְרוּ אֶלָּא לְמֹשֶׁה שֶׁיֹּאמַר לְאַהֲרֹן, וְאֵלּוּ הֵן י"ג מִעוּטִין: לְדַבֵּר אִתּוֹ, מִדַּבֵּר אֵלָיו, וַיְדַבֵּר אֵלָיו (במדבר ז'), וְנוֹעַדְתִּי לְךָ (שמות כ"ה) — כֻּלָּן בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים. יָכוֹל יִשְׁמְעוּ אֶת קוֹל הַדִּבּוּר תַּ"לֹ קוֹל לוֹ, קוֹל אֵלָיו, מֹשֶׁה שׁוֹמֵעַ וְכָל יִשְֹרָאֵל לֹא שָׁמָעוּ:
Rashi on Leviticus 1:1:3
(3) אליו TO HIM — This is intended to exclude Aaron. Rabbi Judah said, “Thirteen communications in the Torah are stated, according to the wording of the text, to have been spoken to Moses and Aaron together; but corresponding to these there are thirteen which include expressions with a limitative force to teach you that they were spoken not to Aaron but to Moses only, with the view that he should communicate them to Aaron. The following are the thirteen limitations: (Numbers 7:89) “[And when Moses had come into the appointed tent] that He might speak with him, [then he heard the Voice] speaking unto him … [from between the two cherubim]: and he spoke unto him”; (Exodus 25:22) “and there I will be met by thee”; — all the thirteen instances you will find in Torath Cohanim (Sifra, Vayikra Dibbura d'Nedavah, Chapter 2 1. — I might, however, think that they (Aaron and all Israel) heard at least the sound of the Divine utterance (הדבור), even though they could not distinguish the words! However, in the text, Numbers 7:89: וישמע את הקול מדבר אליו,where it might have said לו‎...‎ ה]קול], it says אליו‎‎… ‎ה]קול], “And he heard the voice (הקול) uttering itself (מדבר) right up to him (אליו)” — consequently Moses alone heard the utterance, and all Israel did not here it) (Sifra, Vayikra Dibbura d'Nedavah, Chapter 2 8).
רש"י על ויקרא א׳:א׳:ד׳
(ד) מאהל מועד. מְלַמֵּד שֶׁהָיָה הַקּוֹל נִפְסָק וְלֹא הָיָה יוֹצֵא חוּץ לָאֹהֶל; יָכוֹל מִפְּנֵי שֶׁהַקּוֹל נָמוּךְ, תַּ"ל אֶת הַקּוֹל, מַהוּ הַקּוֹל? הוּא הַקּוֹל הַמְפֹרָשׁ בִּתְהִלִּים קוֹל ה' בַכֹּחַ קוֹל ה' בֶּהָדָר קוֹל ה' שֹׁבֵר אֲרָזִים (תהילים כ"ט), אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר מֵאֹהֶל מוֹעֵד? מְלַמֵּד שֶׁהָיָה הַקּוֹל נִפְסָק. כַּיּוֹצֵא בוֹ וְקוֹל כַּנְפֵי הַכְּרֻבִים נִשְׁמַע עַד הֶחָצֵר הַחִיצֹנָה (יחזקאל י'), יָכוֹל שֶׁהַקּוֹל נָמוּךְ תַּ"ל כְּקוֹל אֵל שַׁדַּי בְּדַבְּרוֹ, אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר עַד הֶחָצֵר הַחִיצֹנָה? שֶׁכֵּוָּן שֶׁמַּגִּיעַ שָׁם הָיָה נִפְסָק:
Rashi on Leviticus 1:1:4
(4) מאהל מועד FROM THE APPOINTED TENT — This teaches us that the Voice broke off and did not issue beyond the appointed tent. One might think that this was so because the Voice was a very low one! Scripture, however, states, (Numbers 7:89) “[when he entered the tent he heard] the Voice”. What does it mean by the Voice? It was the Voice that is so minutely described in Psalms, (29:4, 5) “The voice of the Lord is powerful; the voice of the Lord is full of majesty. The voice of the Lord breaketh the cedars. But if this be so (that it was a very powerful voice), why does Scripture state, “[and the Lord spoke to him] from the appointed tent” (מאהל מועד and does not state באהל מועד)? Because it intends to tell us that the Voice broke off and that it was heard only in the tent). A similar case we have in Ezekiel that a powerful sound uttered within the Temple was not heard outside: (Ezekiel 10:5) “And the sound of the cherubims’ wings was heard up to the outer court”. One might think then that the sound was a very low one! Scripture, however, continues “as the Voice of the Almighty God when He speaketh”! If this was so why, then, does Scripture state, “[it was heard] up to the outer court only”? Because when it (the sound) reached there it broke off (Sifra, Vayikra Dibbura d'Nedavah, Chapter 2 10-11).
רש"י על ויקרא א׳:א׳:ה׳
(ה) מאהל מועד לאמר. יָכוֹל מִכָּל הַבַּיִת, תַּ"ל מֵעַל הַכַּפֹּרֶת, יָכוֹל מֵעַל הַכַּפֹּרֶת כֻּלָּהּ, תַּ"ל מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים:
Rashi on Leviticus 1:1:5
(5) מאהל מועד לאמר [AND THE LORD … SPOKE UNTO HIM] OUT OF THE APPOINTED TENT, SAYING — One might think from this that the Lord spoke to him from the entire house (i.e. from any part of the appointed tent)! Scripture, however, states, (Numbers 6:89) “[and he heard the Voice speaking unto him] from off the covering”. From this, again, one might think that he heard the Voice coming from off the entire covering (from any part of it)! Scripture, however, continues, “from between the two cherubim”. Consequently the words מאהל מועד cannot denote the place from which the Lord spoke to Moses, but the area within which the Voice was heard (Sifra, Vayikra Dibbura d'Nedavah, Chapter 2 12).
רש"י על ויקרא א׳:א׳:ו׳
(ו) לאמר. צֵא וֶאֱמוֹר לָהֶם דִּבְרֵי כִּבּוּשִׁין — בִּשְׁבִילְכֶם הוּא נִדְבָּר עִמִּי; שֶׁכֵּן מָצִינוּ שֶׁכָּל ל"ח שָׁנָה שֶׁהָיוּ יִשְֹרָאֵל בַּמִּדְבָּר כִּמְנֻדִּים, מִן הַמְּרַגְּלִים וָאֵילַךְ, לֹא נִתְיַחֵד הַדִּבּוּר עִם מֹשֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר וַיְהִי כַאֲשֶׁר תַּמּוּ כָּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה לָמוּת... וַיְדַבֵּר ה' אֵלַי לֵאמֹר (דברים ב'), אֵלַי הָיָה הַדִּבּוּר. דָּ"אַ צֵא וֶאֱמֹר לָהֶן דְּבָרַי וַהֲשִׁיבֵנִי אִם יְקַבְּלוּם, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר וַיָּשֶׁב מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם וְגוֹ' (שמות י"ט):
Rashi on Leviticus 1:1:6
(6) לאמר SAYING — This implies “Go and speak to them words that will bring them to a subdued frame of mind):‘It is for your sake that He communicates with me’!” And indeed we find this was so; for all the thirty — eight years during which Israel in the wilderness were placed, as it were, under excommunication — from the time of the incident of the spies and onwards — there was no intimate conversation of God with Moses, for it is said, (Deuteronomy 2:16, 17) “So it came to pass, when were consumed all the men of war (i. e. the men who had waged war immediately after the return of the spies; cf. Numbers 14:40—45. It was they and their generation who wandered in the wilderness as though excommunicated) … that the Lord spake unto me, saying, …” — only then was a divine communication again made to me (Sifra). Another explanation of לאמר is that it means “to speak to God”: it implies, “Go and tell them My commands and bring Me back word whether they will accept them, as it is said, (Exodus 19:8) “And Moses returned the words of the people unto the Lord (Sifra, Vayikra Dibbura d'Nedavah, Chapter 2 13).