(ד) שְׁמַ֖ע יִשְׂרָאֵ֑ל יְהוָ֥ה אֱלֹהֵ֖ינוּ יְהוָ֥ה ׀ אֶחָֽד׃ (ה) וְאָ֣הַבְתָּ֔ אֵ֖ת יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ בְּכָל־לְבָבְךָ֥ וּבְכָל־נַפְשְׁךָ֖ וּבְכָל־מְאֹדֶֽךָ׃ (ו) וְהָי֞וּ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֗לֶּה אֲשֶׁ֨ר אָנֹכִ֧י מְצַוְּךָ֛ הַיּ֖וֹם עַל־לְבָבֶֽךָ׃ (ז) וְשִׁנַּנְתָּ֣ם לְבָנֶ֔יךָ וְדִבַּרְתָּ֖ בָּ֑ם בְּשִׁבְתְּךָ֤ בְּבֵיתֶ֙ךָ֙ וּבְלֶכְתְּךָ֣ בַדֶּ֔רֶךְ וּֽבְשָׁכְבְּךָ֖ וּבְקוּמֶֽךָ׃ (ח) וּקְשַׁרְתָּ֥ם לְא֖וֹת עַל־יָדֶ֑ךָ וְהָי֥וּ לְטֹטָפֹ֖ת בֵּ֥ין עֵינֶֽיךָ׃ (ט) וּכְתַבְתָּ֛ם עַל־מְזוּזֹ֥ת בֵּיתֶ֖ךָ וּבִשְׁעָרֶֽיךָ׃ (ס)
It seems that the view of the Baal Halachot Gedolot (Behag) is that the count of 613 commandments is His decrees, may He be exalted, that He decreed upon us to do or to refrain from doing. But belief in His exalted existence that He made known to us with signs and wonders and the revelation of His Presence before our very eyes, this is the central point, the root from which [all] the commandments are “born” – this was not listed [in the 613].
(1) ..."I am Hashem your God:" This statement is a positive commandment, as it says, "I am Hashem, who teaches and commands you that you should know and believe that there is a Hashem, and He is your God," that is to say, He existed before, from Him came everything by means of his desire [i.e., He created the world because He wanted to, not by accident] and capability, and He is your God, so you are required to serve Him. It says in the text, "who took you out of Eretz Mitzrayim," for He took you out of there to teach you about the reality and the desire [of Hashem], for with His knowledge and providence we left there, and to teach about the newness, for from the beginning of the world, not a thing has changed from His nature, and to teach you about what He can do, which will teach you about His uniqueness, like it says above [in Shmot 9:14], "so that you will know that there is no one like Me in all the land." And this is the reason for [the phrase] "Who took you out" - for they know of and bear witness to all of these [ideas.]
(ג) אַנְטִיגְנוֹס אִישׁ סוֹכוֹ קִבֵּל מִשִּׁמְעוֹן הַצַּדִּיק. הוּא הָיָה אוֹמֵר, אַל תִּהְיוּ כַעֲבָדִים הַמְשַׁמְּשִׁין אֶת הָרַב עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס, אֶלָּא הֱווּ כַעֲבָדִים הַמְשַׁמְּשִׁין אֶת הָרַב שֶׁלֹּא עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס, וִיהִי מוֹרָא שָׁמַיִם עֲלֵיכֶם:
(3) Antigonos, man of Sokho, received from Shimon the Righteous. He would say, "Do not be as servants who are serving the master in order to receive a reward, rather be as servants who are serving the master not in order to receive a reward; and may the fear of Heaven be upon you."
(ב) אנטיגנוס איש סוכו היו לו שני תלמידים שהיו שונין בדבריו והיו שונים לתלמידים ותלמידים לתלמידיהם עמדו ודקדקו אחריהן ואמרו מה ראו אבותינו לומר [דבר זה] אפשר שיעשה פועל מלאכה כל היום ולא יטול שכרו ערבית אלא אילו היו יודעין אבותינו שיש עולם [אחר] ויש תחיית המתים לא היו אומרים כך. עמדו ופירשו מן התורה ונפרצו מהם שתי פרצות צדוקין וביתוסין צדוקים על שום צדוק ביתוסין על שום ביתוס. והיו משתמשין בכלי כסף וכלי זהב כל ימיהם שלא היתה דעתן גסה עליהם אלא צדוקים אומרים מסורת הוא ביד פרושים שהן מצערין עצמן בעוה״ז ובעוה״ב אין להם כלום:
Antigonos, man of Skohho had 2 students who taught their students who in turn taught their students. They stood up and were particular about their words and said: What reason did our fathers have for saying these words? Is it possible for a worker to do work all day and not get his payment in the evening? Rather, if our fathers knew that there is another world, and the dead will be revived they would never have said this! They stood and separated themselves from the Torah, and two groups emerged - the Sadducees and the Baytusim. They would use gold and silver vessels all the days of their lives, not because they were coarse, but because they said there is no point in causing yourself pain this world if you aren't going to get reward in the next!
(ב) אשר אנכי מצוך היום. לֹא יִהְיוּ בְּעֵינֶיךָ כִדְיוּטְגְּמָא יְשָׁנָה שֶׁאֵין אָדָם סוֹפְנָהּ, אֶלָּא כַּחֲדָשָׁה שֶׁהַכֹּל רָצִין לִקְרָאתָ
(2) אשר אנכי מצוך היום [THESE WORDS] WHICH I COMMAND THEE THIS DAY — this day— they should not be in thine eyes as an antiquated דיוטגמא which no one minds, but as one newly given which everyone gladly welcomes.
(ב) לבניך. אֵלּוּ הַתַּלְמִידִים, מָצִינוּ בְּכָל מָקוֹם שֶׁהַתַּלְמִידִים קְרוּייִם בָּנִים, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים י"ד) בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם,
(2) לבניך [AND THOU SHALT TEACH THEM DILIGENTLY] UNTO THY CHILDREN — These are the disciples. Everywhere do we find that disciples are termed בנים, as it is said, (Deuteronomy 14:1) “Ye are children (בנים) of the Lord your God”.
[רכד] כל אדם צריך לקבל עליו עול מ"ש בכל יום בתכלית התוקף שמתרצה למסור עצמו לגמרי ולהכלל במקורו. וזהו פרשה א' דק"ש הגם דבפ' ב' אח"כ נאמר ואספת דגנך שלמדו מזה בברכות (לה:) הנהג בהן מנהג ד"א. שהיא בלשון רבים אמורה ואמרי' שם הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידן דא"א לרבים ולכל העולם כולו להיות כרשב"י. ולכך לא נאמר שם בכל מאדך שפי' ממונך להפקיר הכל שזה אינו לרבים דצריכים לנהוג במדת ד"א ולהשגיח על ממונם ג"כ להיות במה להתפרנס וקיום חיותם. ונקרא פ' זו (שם יג.) עול מצות שרק מקבל עול מצותיו ית' לעבדה ולשמרה ולקבוע עתים לתורה. והכל כפי כח אדם ולא לצאת מהגבול ומדת ד"א דעוה"ז. משא"כ פר' א' דנאמר בלשון יחיד ליחידים אשר ה' קורא כרשב"י נא' בכל מאדך היינו להיות מופקר לגמרי. וזהו עול מ"ש ועול תורה כאותו שא' בעירובין (כב.) מי שלימו קורמי וכמ"ש (ברכות סג.) אין ד"ת מתקיימין אלא במי שממית כו' ובמי שנעשה אכזרי כו' (עירובין שם). וכל א' צריך ג"כ לומר פרשה א' ג"כ שתחלת קבלתו בכל יום עול מ"ש צריך להיות בענין זה גם להיות מופקר אם יהי' רצון הש"י כך. רק מי שמנהיג במדת ד"א והגדרה הוא מפני שהרבה עשו כו' ולא עלתה בידן שאין זה רצון הש"י. וכן אפי' אותם היחידים צריכים ג"כ שיאמרו פ' והי' א"ש כמ"ש לרשב"י בשבת (לג:) שיחזור למערה כי א"א להיות כן רק במערה וחוץ לעוה"ז. אבל בעוה"ז הקב"ה רוצה בישוב העולם ולא תוהו בראה. והנהגה זו לצאת מגבולו ומכפי שהוא כלי לקבל בעודו בגוף זהו הנהגה מעולם התוהו כנודע סודם שבקשו לקבל שפע אור שלמעלה מכח המגבילם המכונה בשם כלי. רק בעוה"ז שהוא בכלי הגוף המגדיר א' (תענית כב:) נשמה שנתתי בך החייה ולא יפקיר לגמרי לצאת מגבול כלי הגוף. רק צריך שיהי' בו כח זו של ההפקר לגמרי ג"כ. רק אצל היחיד זה בתוקף ולרבים זה. אבל מ"מ כל א' צריך לשניהם. וידוע מהאריז"ל דבפ' א' יש שם מ"ב ובפ' והי' א"ש שם ע"ב ונודע דשם מ"ב הוא לעולים במרכבה שעולים בו ועליו יסד רנב"ה תפלת אנא בכח כו' והיורדים יורדים בשם ע"ב וא"צ טהרה כ"כ משא"כ שם מ"ב צריך טהרה גדולה כי הוא מצד הגבורה כנודע. והיינו ב' תפלות דר' נחוניא בן הקנה בכניסתו לבהמ"ד וביציאתו (ברכות כח:). [ע"ש בתפלת הכניסה קכ"ג אותיות חסר ג' משם מ"ב ודיציאה רי"ג אותיות חסר ג' משם ע"ב כי באמת הי' משלב שם האדנות ג"כ בשם ההוי"ה והוא א' יותר לידבק באלופו של עולם ואכ"מ] שהכניסה לבהמ"ד להפקיר כל עניני עוה"ז אם אינו כלי לכך צריך יראה גדולה שלא יארע ח"ו תקלה כענין אלישע אחר או אפי' כבן עזאי ובן זומא. ומאחר שרוצה לצאת ממדרגה גופנית צריך להיות כמלאכים שנאמר בהם עושים באימה וביראה כו' בקדושה ובטהרה כו'. ואח"כ כשנבלע בלב ד"ת ומדריגת ההפקרות ברצון ה' ויוצא למדת ד"א וקבלת עול מצות אז נותן הודי' על חלקו שקיבל להיות בהפקרות לגמרי. וזהו פ' והי' א"ש ואספת דגנך שאז"ל (שם לה:) תחלה שהיא לעושין רצונו של מקום ודרך ברכה ואח"כ א' דהיינו באין עושין רצונו של מקום וכמו שהק' זה התוס'. ויותר קשה דהא בפרשה עצמה מפורש והי' אם שמוע תשמעו וגו' דהיינו עושין רצונו של מקום. רק באמת סכינא חריפא מפסקי קראי שהדגן של העושין רצונו ש"מ והאוסף אין עושין רצונו ש"מ. ופ' זו נאמרה בלשון רבים ולכן לא נאמר בכל מאודך דהיינו עומק הרצון העליון כנ"ל. ומואספת חזר ללשון יחיד לפי שברבים נכללו כל מיני יחידים ולכללותם הוא ונתתי וגו' השפע יורד לכל והוא מיוחד למאן דעייל ונפיק בכניסה ויציאה הנ"ל שהיציאה ג"כ צורך כניסה שא"א להיות בדביקות תמיד כנודע. וחבור כל האילן הוא עליא ואתכליא ואלמלא עליא כו' (כמ"ש חולין צב.) והם האוספים פי' תמכי אורייתא ומחזיקים בידם להיות השפע יורד לראוי לקבל ובצל החכמה בצל הכסף כולא חד. וכשיוצא מד"ת ומתחבר לצבור ובהם גם ע"ה אם אז ג"כ דבוק בד"ת זהו מאן דעייל ונפיק ששבחו בזוהר (ח"ג קמא סע"א) ולא דעייל ולא נפיק. פי' שבשעה שעוסק בד"ת ודאי הוא דבוק בהש"י רק אם נקבע בלב כ"כ עד שגם ביציאתו להנהיג מדת ד"א יהי' שומע בקול ה' ומצותיו ולא יזוז זה מדת רע"ק שיצא בשלום וע"ז נותן הודי' על חלקו. משא"כ אחר כי כשנכנסה חכמה נכנסה ג"כ ערמומיות והתגברות היצר כנ"ל אות רי"ט. ולכן אחר פגע זונה תבעה מה שלא הי' לו יצ"ר גדול כ"כ מקודם. וע"ז פ' והי' א"ש אחר שמע ובו שם היציאה בשלום לנהוג מדת ד"א ג"כ ע"פ ה'. ובפ' שמע לא נזכר כלל ההיפוך כי בהיותו בדביקות ועול תורה א"א כלל לרע. רק בפ' והי' א"ש נא' השמרו וגו' וע"ז תיקנו פ' והי' א"ש לקבוע אהבת הש"י בלב גם בהיותו עסוק בעניני העולם וכד"ש שמחים בצאתם וגו' שתהי' יציאתו ככניסתו:
A person needs to accept upon himself the yoke of heaven every single day. This is the first paragraph of the Shm'a. In the second paragraph of the Shm'a it says that you "should gather your grains", from which the Talmud deduces that we need to treat Torah together with work. This second paragraph is written in plural. The Talmud says that "many did like Rabbi Shimon Bar Yochai and it didn't work out for them", because it is impossible for the majority of people and the entire world to be like Rabbi Shimon Bar Yochai.
(The second chapter) is all about the yoke of Mitzvot, to guard and observe them, and to set out times for the study of Torah, each person according to their strength, and not to leave the boundary of the way of the world in this world.
The first chapter is said in the singular to those individuals who have the capacity to give "with all of their posessions" to be completely ownerless in relationship to G-d's will.