(15) You shall hold a festival for the LORD your God seven days, in the place that the LORD will choose; for the LORD your God will bless all your crops and all your undertakings, and you shall have nothing but joy.
(א) תחג לה׳ אלקיך. קבלת חז״ל שזה אינו אלא להשלמה אבל מכ״מ אין מקרא יוצא מ״פ ג״כ דבכלל לשון תחוג משמע שמחה הבאה בריקודים ומחולות כמש״כ בס׳ שמות ה׳ ג׳ בלשון ויחגו לי. דמשמעו שמחת ריקודים לפני ה׳ היינו וגילו ברעדת קודש. וה״נ משמעות תחוג לה׳ אלקיך וכדאי׳ בחגיגה ד״י ב׳ דחגו חגא הוא. וזהו דאי׳ ברבה פ׳ אמור פ״ל עה״פ שובע שמחות את פניך דבסוכות יש שבע שמחות סוכה וד׳ מינים וחגיגה ושמחה. ומקשה אם שמחה למה חגיגה ואם חגיגה למה שמחה. ומשני א׳ ר׳ אבין משל לשנים שנכנסו אצל הדין וליה אנן ידעין מאן נצח אלא מאן דנסיב בעיין בידיה אנן ידעין דהוא נצוחיא. כך ישראל ועובדי כוכבים היו באין ומקטרגין לפני הקב״ה בר״ה ולית אנן ידעין מאן נצח אלא במה שישראל יוצאין מלפני הקב״ה ולולבין ואתרוגין בידיהן אנו יודעין דישראל אינון נצוחיא. ופי׳ המפרשים חגיגה היינו קרבן חגיגה. ונתקשו בפי׳ הקושיא אם חגיגה למה שמחה כו׳ וגם בפי׳ הישוב. ולי נראה שאין הפי׳ קרבן חגיגה דא״כ אמאי לא חשיב ראיה ג״כ. אלא פי׳ חגיגה היינו ריקודים. וזהו דמקשה למאי נצטוינו על שמחה וחגיגה הרי היינו הך. ומשני דהוא אות על הניצוח כמו לולב שמורה על הניצוח. ומעתה ניחא דכתיב תרי מ״ע. דמצות ריקוד אינו מצד שמחה כדרך השמחה שמביאה לידי ריקוד. אלא ריקוד הוא לאות על הניצוח. וא״כ אפשר דאפילו אינו שמח בלב מכ״מ מצוה לרקד:
(ב) כי יברכך וגו׳ והיית אך שמח. הוא טעם על מצות התורה לחוג ולשמוח במקום אשר יבחר ה׳. באשר שאז זמן אסיפה בשפע ברכה ומטבע האדם להיות שמחתו יוצאת בפעולה ואחריתה תוגה כדרך שמחה של הוללות. וכדאי׳ בקדושין דפ״א סקבא דשתא ריגלא. ע״כ צוה ה׳ לבא ולשמוח במקום אשר יבחר ה׳. ושם יהי׳ נזהר עפ״י מורא מקדש וזהו דבר הכתוב כי יברכך וגו׳ והיית אך שמח בלי שום תערובת מצוה ומורא ה׳ ומי יודע מה שיהי׳ יוצא מזה ע״כ אני מצוה שתחוג לה׳ במקום אשר יבחר ה׳. ולפי דברינו לעיל בפי׳ המדרש יש לפרש עוד דהוא טעם על הצווי במקום אשר יבחר ה׳ דאי תחוג במדינה ובאה שמחת החג מחמת ברכת האסיף. והיית אך שמח פי׳ בלי ריקודין. כמו השמח בפני עצמו על טובו. ואין אחר עמו. מש״ה צוה הקב״ה להיות במקום אשר יבחר ה׳. ושם תהיה שמחה כללית מכל ישראל וישמחו על הניצוח בקיום האומה והליכותיה בקודש. ובזה יבא לריקודים ג״כ. והדרש על והיית אך שמח זה שמ״ע. ומתפרש ג״כ כמש״כ דבסוכות דיש לכל ישראל מצות סוכה וידוע בסוטה די״ד דמצוה בעידן דעסיק בה מיהא אגוני ומצלי ואין לחוש כ״כ להוללות. משא״כ ש״ע שאין בו מעשה המצוה מש״ה יש להזהר בשמחתו:
(ה) ובחג נידונין על המים. כתב הר"ב מדאמרה תורה כו' גם בזה מסיים בברייתא. כדי שיתברכו לכם גשמי השנה. והא דמיחד שם חג לסוכות. טפי מפסח ועצרת. [*וכן ברפ"ג דשקלים] וכן בספ"ז דנדרים. [*ובמשנה ה' פרק בתרא דבכורות] ואע"פ ששלשתן בשם חגים נקראו בכתוב. מ"מ מלת חג הנחתו הראשונה על המחול והריקוד. אי לאו ג"ש דמדבר מדבר. כמ"ש בספ"ק דחגיגה. והרד"ק כפי הפשט. מפרשו כן מענין ריקוד וטיפוח לשמחה ובסוכות היתה שמחה יתירה של בית השואבה. לפיכך ראוי הוא להקרא ביחוד בשם חג. ומפני כן אומרים בו בתפלה זמן שמחתנו
(יד) מִצְוָה לְהַרְבּוֹת בְּשִׂמְחָה זוֹ. וְלֹא הָיוּ עוֹשִׂין אוֹתָהּ עַמֵּי הָאָרֶץ וְכָל מִי שֶׁיִּרְצֶה. אֶלָּא גְּדוֹלֵי חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל וְרָאשֵׁי הַיְשִׁיבוֹת וְהַסַּנְהֶדְרִין וְהַחֲסִידִים וְהַזְּקֵנִים וְאַנְשֵׁי מַעֲשֶׂה הֵם שֶׁהָיוּ מְרַקְּדִין וּמְסַפְּקִין וּמְנַגְּנִין וּמְשַׂמְּחִין בַּמִּקְדָּשׁ בִּימֵי חַג הַסֻּכּוֹת. אֲבָל כָּל הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים כֻּלָּן בָּאִין לִרְאוֹת וְלִשְׁמֹעַ:
(14) It was a religious duty to observe this celebration as much as possible. Ignorant individuals, or anybody who wished [to participate] took no leading part in it. Only great Jewish scholars, heads of academies, members of the Sanhedrin, elders, and men of piety and good deeds danced, clapped hands, made music and entertained in the Temple in the days of Sukkot. Everyone else, men and women, came to watch and listen.
בה' אעלוזה, אגילה באלקי ישעי. עלז הוא השמחה בפועל ע"י ריקוד, וגילה ושמחה הם בלב, והגילה הוא על דבר מתחדש כמ"ש בכ"מ, ויש הבדל בין ה' ובין אלקי ישעי, ה' מורה על הנהגתו הכללית ע"ז יעלזו בפועל, כי כל העולם יכירו כח מלכותו, וביחוד ישמחו בלב על מה שהוא אלקי ישעם ביחוד בהשגחתו הפרטית המיוחדת על ישראל אשר יחדש להם נסים מעת לעת:
(נ) (נ) אמר החבר: התורה האלוהית לא העבידתנו בסגופים כי אם למדתנו את המדה הנכונה בצוותה עלינו לתת לכל כח מכחות הנפש והגוף את החלק המגיע לו בצדק בלי אשר נבכר את הכח האחד על פני האחרים כי העדפת הכח האחד מביאה להזנחת כח אחר אדם הנוטה לצד כח התאוה נחלש בו כח המחשבה ולהפך וכן כל הנוטה לצד הנצוח נחלש בו צד אחר ארך הצום אינו אפוא עבודת אלקים אצל האדם אשר תאוותיו מועטות וגופו חלש להפך אדם כזה צריך לחזק את גופו למען ישוב לאיתנו ואף מעוט רכישת קנינים אינו עבודת אלקים אצל מי שהרכישה מזדמנת לו בלא יגיעה ואינה מבטלת אותו מלמוד החכמה ומן המעשה הטוב ביחוד אם אדם זה מטפל בבנים או אם בדעתו להוציא ממונו לשם שמים להפך לאיש כזה רבוי הרכישה נאה יותר כללו של דבר שלשה הם יסודות עבודת האלוק על פי תורתנו היראה והאהבה והשמחה התקרב אל אלקיך בכל אחת מאלה ואכן בכניעתך בימי התענית לא תקרב אל האלוק יותר מאשר בשמחתך בשבתות וימים טובים אם שמחתך זו באה מתוך מחשבה וכונה כי כשם שהתחנונים צריכים מחשבה וכונה כך גם השמחה בדבר האלוק ובמצותו צריכה מחשבה וכונה למען תשמח במצוה עצמה מתוך אהבתך למצוה עליה ותכיר מה מאד היטיב לך בה וכאלו באת לביתו כקרוא אל שלחנו ומנעמיו ותן שבח על כך בפיך ובלבך ואם תעלה עליזותך במצוות אל מדרגת הזמר והרקוד יהיו לך גם אלה עבודת האלקים ואף על ידם תדבק בענין האלוקי אך גם דברים אלה לא מסרתם תורתנו בידי איש ואיש כי אם קבעה שעור כלם כי אין זה ביכלת האדם לתקן תקנות לכל אחד מכחות הנפש והגוף כראוי לו ולקבע שעור המנוחה והעבודה הראוי לנו וכן לקבע שעור מה שתוציא הארץ בתנובתה עד שתזקק לשביתה בשמיטה ויובל ועד שיפרישו ממנה את המעשר וכדומה על כן קבע האלוק עצמו שביתת השבת ושביתת המועדים ושביתת הארץ וכל אלה הם זכר ליציאת מצרים וזכרון למעשה בראשית כי שני הענינים האלה קשורים זה בזה שניהם נעשו ברצון האלוקי בלבד לא במקרה ולא בטבע
(50) 50. The Rabbi: The divine law imposes no asceticism on us. It rather desires that we should keep the equipoise, and grant every mental and physical faculty its due, as much as it can bear, without overburdening one faculty at the expense of another. If a person gives way to licentiousness he blunts his mental faculty; he who is inclined to violence injures some other faculty. Prolonged fasting is no act of piety for a weak person who, having succeeded in checking his desires, is not greedy. For him feasting is a burden and self-denial. Neither is diminution of wealth an act of piety, if it is gained in a lawful way, and if its acquisition does not interfere with study and good works, especially for him who has a household and children. He may spend part of it in almsgiving, which would not be displeasing to God; but to increase it is better for himself. Our law, as a whole, is divided between fear, love, and joy, by each of which one can approach God. Thy contrition on a fast day does nothing the nearer to God than thy joy on the Sabbath and holy days, if it is the outcome of a devout heart. Just as prayers demand devotion, so also is a pious mind necessary to find pleasure in God's command and law; that thou shouldst be pleased with the law itself from love of the Lawgiver. Thou seest how much He has distinguished thee, as if thou hadst been His guest invited to His festive board. Thou thankest Him in mind and word, and if thy joy lead thee so far as to sing and dance, it becomes worship and a bond of union between thee and the Divine Influence. Our law did not consider these matters optional, but laid down decisive injunctions concerning them, since it is not in the power of mortal man to apportion to each faculty of the soul and body its right measure, nor to decide what amount of rest and exertion is good, or to determine how long the ground should be cultivated till it finds rest in the years of release and jubilee, or the amount of tithe to be given, etc. God commanded cessation of work on Sabbath and holy days, as well as in the culture of the soil, all this 'as a remembrance of the exodus from Egypt,' and 'remembrance of the work of creation.' These two things belong together, because they are the outcome of the absolute divine will, but not the result of accident or natural phenomena.