(כז) אֱלֹהִ֖ים לֹ֣א תְקַלֵּ֑ל וְנָשִׂ֥יא בְעַמְּךָ֖ לֹ֥א תָאֹֽר׃
(27) You shall not revile God, nor put a curse upon a chieftain among your people.
(יד) לֹא־תְקַלֵּ֣ל חֵרֵ֔שׁ וְלִפְנֵ֣י עִוֵּ֔ר לֹ֥א תִתֵּ֖ן מִכְשֹׁ֑ל וְיָרֵ֥אתָ מֵּאֱלֹהֶ֖יךָ אֲנִ֥י יְהוָֽה׃
(14) You shall not insult the deaf, or place a stumbling block before the blind. You shall fear your God: I am the LORD.
תניא א"ר ישמעאל בן אלישע פעם אחת נכנסתי להקטיר קטורת לפני ולפנים וראיתי אכתריאל יה ה' צבאות שהוא יושב על כסא רם ונשא ואמר לי ישמעאל בני ברכני אמרתי לו יה"ר מלפניך שיכבשו רחמיך את כעסך ויגולו רחמיך על מדותיך ותתנהג עם בניך במדת הרחמים ותכנס להם לפנים משורת הדין ונענע לי בראשו וקמ"ל שלא תהא ברכת הדיוט קלה בעיניך
Similarly, it was taught in a baraita that Rabbi Yishmael ben Elisha, the High Priest, said: Once, on Yom Kippur, I entered the innermost sanctum, the Holy of Holies, to offer incense, and in a vision I saw the Lord of Hosts one of the names of God expressing His ultimate authority, seated upon a high and exalted throne (see Isaiah 6). And He said to me: Yishmael, My son, bless Me. I said to Him: “May it be Your will that Your mercy overcome Your anger, and may Your mercy prevail over Your other attributes, and may You act toward Your children with the attribute of mercy, and may You enter before them beyond the letter of the law.”
The Holy One, Blessed be He, nodded His head and accepted the blessing. This event teaches us that you should not take the blessing of an ordinary person lightly. If God asked for and accepted a man’s blessing, all the more so that a man must value the blessing of another man.
ואמר רבי אלעזר אמר ר' חנינא לעולם אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך שהרי שני גדולי הדור ברכום שני הדיוטות ונתקיימה בהן ואלו הן דוד ודניאל דוד דברכיה ארונה דכתיב (שמואל ב כד, כג) ויאמר ארונה אל המלך וגו' דניאל דברכיה דריוש דכתיב (דניאל ו, יז) אלהך די אנת פלח ליה בתדירא הוא ישיזבינך
Apropos a statement that Rabbi Elazar said that Rabbi Ḥanina said, the Gemara records other such statements: And Rabbi Elazar further said that Rabbi Ḥanina said: One should never regard the blessing of an ordinary person [hedyot] as light in your eyes, as two of the great men of their generations received blessings from ordinary people and those blessings were fulfilled in them. And they were David and Daniel. David, for Araunah blessed him, as it is written: “And Araunah said to the king, May the Lord your God accept you” (II Samuel 24:23), and it was fulfilled. Daniel, for Darius blessed him, as it is written: “Your God Whom you serve continually, He will rescue you” (Daniel 6:17), and this too was fulfilled when Daniel was saved from the lions’ den.
ואמר רבי אלעזר אמר ר' חנינא אל תהי קללת הדיוט קלה בעיניך שהרי אבימלך קלל את שרה (בראשית כ, טז) הנה הוא לך כסות עינים ונתקיים בזרעה (בראשית כז, א) ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו
And Rabbi Elazar further said that Rabbi Ḥanina said: One should not regard the curse of an ordinary person as light in your eyes, for Abimelech cursed Sarah, saying: “Behold, it is to you a covering of the eyes to all that are with you” (Genesis 20:16), and indeed this was fulfilled in her descendant, as it is stated: “And it came to pass, that when Isaac was old, and his eyes were dim, so that he could not see” (Genesis 27:1). Abimelech’s curse of covered eyes was fulfilled through her son Isaac’s blindness.
(א) ואולי יהיה בדעתנו כי בתכלית מה שנאסר לנו קללת איש מישראל כשיהיה שומע אותו למה שישיגהו מן הצער והכאב אבל קללת החרש אחר שלא ישמע ולא יכאב בו שלא יהיה בזה חטא, הנה הודיענו שהוא אסור והזהיר ממנו, כי התורה לא הקפידה בענין המקולל לבד אבל הקפידה גם כן בענין המקלל לבד כשהזהיר שלא יניע נפשו לנקימה ולא ירגיל לכעוס, וכן בעלי הקבלה הביאו ראיה על איסור קללת כל איש מישראל מאמרו לא תקלל חרש.
אבל מקלל חבירו בשם כיון דעביד תרתי [ר"ל שני סוגי עבירה, דקא מפיק ש"ש לבטלה זהו מדברים שבין אדם למקום, וקא מצער לחבריה זהומדברים שבין אדם לחבירו]
חידושי הריטב"א מסכת מכות דף יא עמוד א
גמרא קללת חכם אפילו בחנם היא באה לפי שאין בה תנאי כאידך דעלי, והוה משמע כי אחיתופל לפי שלא היה יודע לדרוש ק"ו בתחילתו הוא שלאגלה לו, [להכי] קרי ליה קללת חנם, מיהו לאו חנם ממש דהא בכל אדם אמר הכתוב קללת חנם לא תבא, כי נצטער דוד בדבר על שלא גלה לו מיד ולאשם את לבו לדרוש ק"ו.
(ב) ואפשר לנו לומר, לפי עניות דעתנו, כי בהיות הנפש המדברת שבאדם חלק עליוני, וכמו שכתוב (בראשית ב ז) ויפח באפיו נשמת חיים. ותרגם לרוח ממללא, נתן בה כח רב לפעל אפילו במה שהוא חוץ ממנה, ועל כן ידענו ונראה תמיד כי לפי חשיבות נפש האדם ודבקותה בעליונים כנפש הצדיקים והחסידים ימהרו דבריהם לפעל בכל מה שידברו עליו, וזה דבר ידוע ומפרסם בין יודעי דעת ומביני מדע. ואפשר לומר עוד, כי הענין להשבית ריב בין בני אדם ולהיות ביניהם שלום, כי עוף השמים יוליך את הקול, ואולי יבואו דברי המקלל באזני מי שקלל. והרמב''ם זכרונו לברכה אמר (בסהמ''צ ל''ת שי''ז) בטעם מצוה זו כדי שלא יניע נפש המקלל אל הנקמה ולא ירגילנה לכעס. ועוד האריך בענין בספרו. ונראה לי מדבריו, שלא יראה הוא בדעתו נזק אל המקלל בקללה, אלא שתרחיק התורה הענין מצד המקלל, שלא ירגיל נפשו אל הנקמה וכעס ואל פחיתות המדות. וכל דברי רבותינו נקבל עם היות לבבנו נאחז במה שכתבנו יותר.
אור החיים במדבר פרשת בלק פרק כג
לעמוד על כוונת הדברים יש להעיר בעיקר הדבר של האיש המקולל, ממה נפשך אם הוא חייב כפי הדין רעה הבאה עליו באמצעות הקללה על כל פנים לא ינצל ממנהגם כי לא יקולל, ואם הוא כפי משפט אלהים לא עשה דבר שיתחייב עליו ביאת הרע קללתו תשוב על ראש המקלל
וכמו כן כשיקלל אדם את חבירו תסובב הקללה שעונותיו אשר ה' מאריך לו אפו עליהם ימהר ליפרע ממנו, אבל אם איןלו עון לא תועיל קללת המקלל כלום
שו"ת הרשב"א חלק א סימן תח
זו שאלה פלוסופית שתולין הכל בטבע הנוהג אך לפי הנראה מן הכתוב והסכמת חכמי התורה אינו כן. אלא יש בכל או סגולות או דבריםנעלמים לא נתבארה לנו עתה סבותם. והיא שאמרו ברית כרותה לשפתים ואמרו הוה כשגגגה /כשגגה/ היוצאה מלפני השליט ונח נפשיה דיהודהוכאלה רבים וזו היא המניעה בקללה והחפץ בברכות
(א) אֵין נְשִׂיאַת כַּפַּיִם בְּפָחוֹת מִי', וְהַכֹּהֲנִים מֵהַמִּנְיָן. וְאֵין לְזָר לִשָּׂא כַּפָּיו, אֲפִלּוּ עִם כֹּהֲנִים אֲחֵרִים (בְּפ' ב' דִּכְתֻבּוֹת דכ''ד דְּזָר עוֹבֵר בַּעֲשֵׂה, וְתוספ' פ' כָּל כִּתְבֵי לֹא יָדַע ר''י מָה אִסוּר יֵשׁ בְּזָר הָעוֹלֶה, וְאֶפְשָׁר דְּעִם כֹּהֲנִים אֲחֵרִים שָׁרֵי וְצָרִיךְ עִיּוּן).
(1) Birkat Kohanim is not performed if there are fewer than ten, including the Kohanim in the quorum. Ram"a: A non-kohen should not perform Birkat Kohanim, even if there are other kohanim present (Ketubot, ch. 2, daf 24, states that a non-kohen violates a positive commandment; but Tosafot in the chapter "Kol Kitvei" (Tr. Shabbat) states that R"i does not know what prohibition there would be for a non-kohen who ascends [for Birkat Kohanim], and it is possible that with other kohanim it would be permitted; but this requires further consideration).
(ג) (ג) ואין לזר - דכתיב כה תברכו וגו' אתם ולא זרים ולאו הבא מכלל עשה עשה ועיין בב"ח שכתב דדוקא עם נשיאת כפים ואפילו אם לא בירך מתחלה אקב"ו וכו' אבל אם יברך ברכת כהנים בלא נשיאת כפים אינו עובר בעשה ומפמ"ג משמע דאיסור יש בכל גווני. כתב בספר מגן גבורים דהא דאמרה תורה אתם ולא זרים אינו רק במתכוין לכוונת המצוה אבל אי לא מכוין כלל לכוונת המצוה רק שלא לעבור על דברי חבריו שחשבו שהוא כהן ואמרו לו עלה לדוכן פשיטא דאין כאן איסור עשה כלל עי"ש ונ"ל דכ"ז דוקא למאי דקי"ל לעיל בסימן ס' ס"ד דמצות צריכות כונה דאל"ה אינו מותר רק דוקא אם מכוין בפירוש שלא לשם מצוה או שאינו מכוין כלל לברכה ועיין בבה"ל:
ביאור הלכה סימן קכח
דזר עובר בעשה - עיין במשנה ברורה שכתבנו ונ"ל דכ"ז דוקא למאי דקי"ל דמצות צריכות כונה וכו' ולכאורה לפ"ז יש לתמוה על מנהג העולםשנוהגין לברך אחד לחבירו בין שהוא כהן או זר בעת שמלוה אותו בלשון יברכך וגו' ואף דברכה כזו הוא שלא בשעת התפלה וידוע הוא מה שאיתאבירושלמי פ"ד דתענית לא מצינו נשיאת כפים בלא תפלה הלא זהו בודאי רק תקנתא דרבנן דקבעוהו בתפלה ומדאורייתא אינו תלוי בזה כלל תדע דהלאתפלה גופא לרוב הפוסקים הוא דרבנן וא"כ כיון דמדאורייתא יוצא בברכה בעלמא כשמברך אותם אפילו שלא בשעת תפלה וע"ז אמרה התורה אתםולא זרים האיך מותר לזר לברך אחד לחבירו בלשון זה וא"כ יש ראיה ממנהג העולם להא דקי"ל מצות צריכות כונה. ואולי יש לומר דטעם המנהג משוםדס"ל כהב"ח דדוקא בפריסת ידים עובר הזר בעשה א"נ דכיון דתקנו רבנן שלא לישא כפים בלא תפלה שוב מי שאומר פסוקים אלו של ב"כ בלא תפלהבין כהן בין ישראל הוי כמכוין בפירוש שלא לקיים בזה המצוה דברכת כהנים ולכן שרי
תורה תמימה הערות במדבר פרק ו
ואני שמעתי מאיש אמונים שהגר"א מווילנא ברך את הג"מ רי"ח לנדא מו"ץ דווילנא בשעת חופתו והניח ידו אחת על ראש הגרי"ח בשעת הברכה, ושאלוהו על ככה, והשיב, כי לא מצינו ברכה בשתי ידיםרק לכהנים במקדש, וזולת זה לא ראיתי ולא שמעתי מי שיעיר בזה, והיא הערה נפלאה, ודוחק לומר דכל עיקר מצות נשיאות כפים היא רק בצבור בעשרה משום דבר שבקדושה, דזה הוי רק אסמכתא,כמש"כ הר"ן פ"ג דמגילה.