(טו) שׂ֣וֹם תָּשִׂ֤ים עָלֶ֙יךָ֙ מֶ֔לֶךְ אֲשֶׁ֥ר יִבְחַ֛ר יהוה אֱלֹהֶ֖יךָ בּ֑וֹ מִקֶּ֣רֶב אַחֶ֗יךָ תָּשִׂ֤ים עָלֶ֙יךָ֙ מֶ֔לֶךְ לֹ֣א תוּכַ֗ל לָתֵ֤ת עָלֶ֙יךָ֙ אִ֣ישׁ נׇכְרִ֔י אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־אָחִ֖יךָ הֽוּא׃
(15) you shall be free to set a king over yourself, one chosen by your God יהוה. Be sure to set as king over yourself one of your own people; you must not set a foreigner over you, one who is not your kin.
(ט) כִּ֛י חֵ֥לֶק יהוה עַמּ֑וֹ יַעֲקֹ֖ב חֶ֥בֶל נַחֲלָתֽוֹ׃
(9) For יהוה’s portion is this people; Jacob, God’s own allotment.
אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים. בִּשְׁלָמָא יוֹם הַכִּפּוּרִים — מִשּׁוּם דְּאִית בֵּיהּ סְלִיחָה וּמְחִילָה, יוֹם שֶׁנִּיתְּנוּ בּוֹ לוּחוֹת הָאַחֲרוֹנוֹת.
§ The mishna taught that Rabban Shimon ben Gamliel said: There were no days as happy for the Jewish people as the fifteenth of Av and as Yom Kippur. The Gemara asks: Granted, Yom Kippur is a day of joy because it has the elements of pardon and forgiveness, and moreover, it is the day on which the last pair of tablets were given.
(מז) תַּ֗חַת אֲשֶׁ֤ר לֹא־עָבַ֙דְתָּ֙ אֶת־יהוה אֱלֹהֶ֔יךָ בְּשִׂמְחָ֖ה וּבְט֣וּב לֵבָ֑ב מֵרֹ֖ב כֹּֽל׃
(47) Because you would not serve your God יהוה in joy and gladness over the abundance of everything,
(יד) וְשָׂמַחְתָּ֖ בְּחַגֶּ֑ךָ אַתָּ֨ה וּבִנְךָ֤ וּבִתֶּ֙ךָ֙ וְעַבְדְּךָ֣ וַאֲמָתֶ֔ךָ וְהַלֵּוִ֗י וְהַגֵּ֛ר וְהַיָּת֥וֹם וְהָאַלְמָנָ֖ה אֲשֶׁ֥ר בִּשְׁעָרֶֽיךָ׃ (טו) שִׁבְעַ֣ת יָמִ֗ים תָּחֹג֙ לַיהוה אֱלֹהֶ֔יךָ בַּמָּק֖וֹם אֲשֶׁר־יִבְחַ֣ר יהוה כִּ֣י יְבָרֶכְךָ֞ יהוה אֱלֹהֶ֗יךָ בְּכֹ֤ל תְּבוּאָֽתְךָ֙ וּבְכֹל֙ מַעֲשֵׂ֣ה יָדֶ֔יךָ וְהָיִ֖יתָ אַ֥ךְ שָׂמֵֽחַ׃
(14) You shall rejoice in your festival, with your son and daughter, your male and female slave, the [family of the] Levite, the stranger, the fatherless, and the widow in your communities. (15) You shall hold a festival for your God יהוה seven days, in the place that יהוה will choose; for your God יהוה will bless all your crops and all your undertakings, and you shall have nothing but joy.
מַתְנִי׳ הַהַלֵּל וְהַשִּׂמְחָה — שְׁמוֹנָה. כֵּיצַד? מְלַמֵּד שֶׁחַיָּיב אָדָם בְּהַלֵּל וּבְשִׂמְחָה וּבִכְבוֹד יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן שֶׁל חַג כִּשְׁאָר כׇּל יְמוֹת הַחַג. גְּמָ׳ מְנָא הָנֵי מִילֵּי — דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ״ — לְרַבּוֹת לֵילֵי יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן. אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״אַךְ״ — חִלֵּק.
MISHNA: This mishna elaborates upon the first mishna in this chapter. The obligation to recite hallel and the mitzva of rejoicing on the Festival by sacrificing and eating the meat of peace-offerings are always for eight days. The mishna explains: How so? This teaches that a person is obligated in hallel, and in the mitzva of rejoicing, and in reverence for the last day of the Festival like he is for all the other days of the Festival.GEMARA: The Gemara asks: From where are these matters, that on the eighth day of the Festival one is obligated to rejoice, derived? It is as the Sages taught that the verse states with regard to Sukkot: “And you shall be altogether joyful” (Deuteronomy 16:15). The verse comes to include the evenings of the last day of the Festival, i.e., then too, one is obligated to rejoice by partaking of the meat of the peace-offerings sacrificed the previous day. The Gemara asks: Does the verse come to include the evening of the eighth day? Or perhaps it comes to include only the evening of the first day of the Festival. The Gemara answers: When the verse says: Altogether, it is exclusionary, and it has distinguished this night from the other nights of the Festival.
לרבות לילי יו"ט האחרון - לשמחה שלפניו לכוללו עם שבעת הימים שיזבח שלמים בשביעי כדי לאכול ליל שמיני דהאי שמח למאי אתא כיון דכתיב לעיל מיניה ושמחת בחגך אלא לרבות שמחת ליל שמיני וכיון דאתרבי לילי יו"ט האחרון שהוא טפל ק"ו היום שהוא עיקר שחייב בשמחה ושאר הלילות לא צריכי ריבויי דימים אפילו לילות במשמע כדרבינן גבי סוכה (לעיל סוכה מג.) וכי איצטריך ללילי יו"ט האחרון איצטריך דאינו בכלל שבעה ועל כרחך לילה אתרבי שהוא סמוך לשבעת ימים דקרא ויום אתי בק"ו ואשמעינן שבשלמים הנזבחים בחג הסוכות ישמחו בליל שמיני שאינו יכול להקריב בלילה:
(יד) מִצְוָה לְהַרְבּוֹת בְּשִׂמְחָה זוֹ. וְלֹא הָיוּ עוֹשִׂין אוֹתָהּ עַמֵּי הָאָרֶץ וְכָל מִי שֶׁיִּרְצֶה. אֶלָּא גְּדוֹלֵי חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל וְרָאשֵׁי הַיְשִׁיבוֹת וְהַסַּנְהֶדְרִין וְהַחֲסִידִים וְהַזְּקֵנִים וְאַנְשֵׁי מַעֲשֶׂה הֵם שֶׁהָיוּ מְרַקְּדִין וּמְסַפְּקִין וּמְנַגְּנִין וּמְשַׂמְּחִין בַּמִּקְדָּשׁ בִּימֵי חַג הַסֻּכּוֹת. אֲבָל כָּל הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים כֻּלָּן בָּאִין לִרְאוֹת וְלִשְׁמֹעַ:
(טו) הַשִּׂמְחָה שֶׁיִּשְׂמַח אָדָם בַּעֲשִׂיַּת הַמִּצְוָה וּבְאַהֲבַת הָאֵל שֶׁצִּוָּה בָּהֶן. עֲבוֹדָה גְּדוֹלָה הִיא. וְכָל הַמּוֹנֵעַ עַצְמוֹ מִשִּׂמְחָה זוֹ רָאוּי לְהִפָּרַע מִמֶּנּוּ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כח מז) "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת יהוה אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב". וְכָל הַמֵּגִיס דַּעְתּוֹ וְחוֹלֵק כָּבוֹד לְעַצְמוֹ וּמִתְכַּבֵּד בְּעֵינָיו בִּמְקוֹמוֹת אֵלּוּ חוֹטֵא וְשׁוֹטֶה. וְעַל זֶה הִזְהִיר שְׁלֹמֹה וְאָמַר (משלי כה ו) "אַל תִּתְהַדַּר לִפְנֵי מֶלֶךְ". וְכָל הַמַּשְׁפִּיל עַצְמוֹ וּמֵקֵל גּוּפוֹ בִּמְקוֹמוֹת אֵלּוּ הוּא הַגָּדוֹל הַמְכֻבָּד הָעוֹבֵד מֵאַהֲבָה. וְכֵן דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אָמַר (שמואל ב ו כב) "וּנְקַלֹּתִי עוֹד מִזֹּאת וְהָיִיתִי שָׁפָל בְּעֵינָי". וְאֵין הַגְּדֻלָּה וְהַכָּבוֹד אֶלָּא לִשְׂמֹחַ לִפְנֵי יהוה שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל ב ו טז) "וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד מְפַזֵּז וּמְכַרְכֵּר לִפְנֵי יהוה": סָלִיק הִלְכוֹת שׁוֹפָּר סֻכָּה וְלוּלָב
(14) It is a great mitzvah to maximize this celebration. The common people and anyone who desired would not perform [in these celebrations]; only the greatest of Israel's wise men: the Rashei Yeshivot, the members of the high court, the pious, the elders, and the men of stature. They were those who would dance, clap their hands, sing, and rejoice in the Temple on the days of the festival of Sukkot. However, the entire people - the men and the women - would come to see and hear.
(15) The happiness with which a person should rejoice in the fulfillment of the mitzvot and the love of God who commanded them is a great service. Whoever holds himself back from this rejoicing is worthy of retribution, as [Deuteronomy 28:47] states: "...because you did not serve God, your Lord, with happiness and a glad heart." Whoever holds himself proud, giving himself honor, and acts haughtily in such situations is a sinner and a fool. Concerning this, Solomon warned [Proverbs 28:10]: "Do not seek glory before the King." [In contrast,] anyone who lowers himself and thinks lightly of his person in these situations is [truly] a great person, worthy of honor, who serves God out of love. Thus, David, King of Israel, declared [II Samuel 6:22]: "I will hold myself even more lightly esteemed than this and be humble in my eyes," because there is no greatness or honor other than celebrating before God, as [II Samuel 6:16] states: "King David was dancing wildly and whistling before God."
בַּיּ֤וֹם הַשְּׁמִינִי֙ שִׁלַּ֣ח אֶת־הָעָ֔ם וַֽיְבָרְכ֖וּ אֶת־הַמֶּ֑לֶךְ וַיֵּלְכ֣וּ לְאׇהֳלֵיהֶ֗ם שְׂמֵחִים֙ וְט֣וֹבֵי לֵ֔ב עַ֣ל כׇּל־הַטּוֹבָ֗ה אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֤ה יהוה לְדָוִ֣ד עַבְדּ֔וֹ וּלְיִשְׂרָאֵ֖ל עַמּֽוֹ׃
On the eighth day he let the people go. They bade the king good-bye and went to their homes, joyful and glad of heart over all the goodness that GOD had shown to God’s servant David and to Israel—God’s people.
זְכֹר֙ יְמ֣וֹת עוֹלָ֔ם בִּ֖ינוּ שְׁנ֣וֹת דֹּר־וָדֹ֑ר שְׁאַ֤ל אָבִ֙יךָ֙ וְיַגֵּ֔דְךָ זְקֵנֶ֖יךָ וְיֹ֥אמְרוּ לָֽךְ׃
Remember the days of old,
Consider the years of ages past;
Ask your parent, who will inform you,
Your elders, who will tell you:
שאל אביך. נר חנוכה מברכין עליה אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר חנוכה, והיכן צונו, א"ר נחמיה, שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך .
(שבת כ"ג א')
וּמַאי מְבָרֵךְ: ״בָּרוּךְ ... אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לְהַדְלִיק נֵר (שֶׁל) חֲנוּכָּה״. וְהֵיכָן צִוָּנוּ? מִ״לֹּא תָּסוּר״. וְרַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: ״שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ״.
The Gemara asks: And what is the first blessing that one recites? He recites: Blessed…Who has made us holy through His mitzvot and has commanded us to light the Hanukkah light. The Gemara asks: And where did He command us? The mitzva of Hanukkah is not mentioned in the Torah, so how can one say that it was commanded to us by God? The Gemara answers: The obligation to recite this blessing is derived from the verse: “You shall not turn aside from the sentence which they shall declare unto you, to the right, nor to the left” (Deuteronomy 17:11). From this verse, the mitzva incumbent upon all Jews to heed the statements and decrees of the Sages is derived. Therefore, one who fulfills their directives fulfills a mitzva by Torah law. Rav Naḥman bar Yitzḥak said that the mitzva to heed the voice of the Elders is derived from the verse: “Ask your father, and he will declare unto you, your Elders, and they will tell you” (Deuteronomy 32:7).
דוזהו ביום השמיני שלח את העם ויברכו את המלך כי אין מלך בלא עם ולא שייך לפניו ית׳ להיות נקרא שמו מלך כי על מי הוא מלך שהרי הוא מהווה את הכל והיה הוה ויהיה בשוה בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד אלא ע״י עבודתנו אנו ממשיכים מלכותו עלינו וכמאמר אמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם כמ״ש במ״א ועמ״ש מזה בד״ה אתם נצבים גבי למען הקים אותך היום לו לעם כו׳ ע״ש והנה המשכת בחי׳ מלכותו אינו בבחי׳ רצוא שהוא להשתפך נפשו כו׳ אלא הוא בחי׳ שוב וכמ״ש שום תשים עליך מלך כו׳ וכמ״ש במ״א וזהו שלח את העם להיות בבחי׳ שוב כדי להיות בחי׳ עם:(ולתוספת ביאור ענין שלח זהו כמ״ש המשלח מעינים בנחלים כו׳ ישקו כל חיתו שדי שזהו בחי׳ ההמשכה מבחי׳ ח״ע שהיא בחי׳ מעיין הנובע ממקור מים חיים הוא בחי׳ סתימא דכל סתימין שמזה נמשך להיות ישקו כל חיתו שדי ישברו פראים צמאם שהוא בחי׳ ומדרג׳ השוב שאחר הצמאון והרצוא וע׳ מ״ש על פסוק זה בזהר פ׳ חקת) (דקפ״א ע״א) ועמש״ל ע״פ ושאבתם מים כו׳ ממעיני הישועה. ופי׳ בנחלים י״ל עוד ג״כ ע״ד מ״ש סד״ה להבין פי׳ הפסוק מי אל כמוך גבי לשארית נחלתו נחלה עבר על נפשנו שהוא בחינת ההמשכה לנש״י כו׳ ע״ש וכמ״ש מה טובו אוהליך יעקב כו׳ כנחלים נטיו כו׳ ועיין בזהר ויקרא (דף י״ו סע״א) גבי כארזים עלי מים. וזהו ג״כ מ״ש ושולח מים ע״פ חוצות. עוד יובן ענין שלח ע״ד מ״ש במ״א בד״ה ויהי בשלח פרעה את העם שע״י גלותם במצרים גרמו שנתעלו בחי׳ ניצוצי אלקות שנפלו שמה בשבירת הכלים והוא הוא בחי׳ כח הצומח להצמיח ישועות ישראל כמ״ש ופרעה הקריב וארז״ל שהקריב את ישראל לאביהם שבשמים וע״ז נאמר בשלח פרעה את העם שהיה משלח פארות וענפים ועושה פרי למעלה את העם כו׳ ע״ש באריכות.
והנה עם היות שרצוא הוא בחי׳ גבוה מאד עכ״ז תכלית הבריאה להיות לו ידרה בתחתונים שיהיה הגילוי למטה וזהו בחי׳ שוב. ועמ״ש בד״ה שובה ישראל עד בפי׳ הפסוק כי עמך הסליחה למען תורא ומ״ש במ״א ע״פ מאמר הזח״ג אמור (ד״ק ע״ב) בענין בת אבי היא אך לא בת אמי כי יוהכ״פ זהו מבחי׳ תבא אם ותקנח כו׳ ובשמע״צ נקרא כנס״י בת אבי כו׳ ועמש״ל מענין ביום השמיני גבי מאת הוי׳ היתה זאת היא נפלאת בעינינו ועמ״ש במ״א בענין שמיני למילואים והנה (בד״ה ב׳ סי׳ ז׳) כתיב וביום עשרים ושלשה לחדש השביעי שלח את העם י״ל רמז ליו״ט ב׳ של גליות ועמ״ש לקמן מענין יו״ט ב׳ של גליות ואזי ויברכו את המלך להמשיך בחי׳ מלכותו ית׳. והיינו ע״י עסק התורה באתדבקות רוחא ברוחא בחי׳ ישקני מנשיקות פיהו וגו׳ ואזי ואשים דברי בפיך כו׳ מתניתא מלכתא כו׳ כמ״ש במ״א. וארז״ל אל תקרא בניך אלא בוניך שעוסקים בבנינו של עולם (עמ״ש מזה בד״ה וכל בניך למודי) פירוש בנינו של עולם הוא בחי׳ מלכותו ית׳ כי מלכותך מלכות כל עולמים כתיב ותורה שבעל פה קרינן לה שנבנית מתורה שבכתב שמאות אחת מתורה שבכתב נמשך פרק אחד בתורה שבעל פה וכמו למשל מאות ו׳ וכי ישאל וי״ו מוסיף על ענין ראשון נעשה פרק השואל שע״י תורה שבעל פה הוא התגלות מלכותו ית׳ בבחי׳ גילוי. וזהו ויברכו את המלך בחינת ברכה והמשכה בגילוי רב ואותה אנו מבקשים גלה כבוד מלכותך (ועמ״ש במ״א בענין חיי שרה מאה שנה שהם מאה ברכות כו׳ ומ״ש בד״ה האזינו השמים בענין והאופנים כו׳ ואומרים ברוך כבוד יהוה ממקומו. וסד״ה ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה ובד״ה אני הוי׳ אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים בענין יהא שמיה רבא מברך ובד״ה ועתה יגדל נא כח אד׳) והופע בהדר גאון עוזך. והופע לשון זריחה והארה בהתגלות כמ״ש הופיע מהר פארן וזרח משעיר וגו׳. וזהו וילכו לאהליהם שהמשיכו בחי׳ מלכותו ית׳ לעשות לו אהל ומשכן ודירה בתחתונים בחי׳ כלים וכו׳ (ועמ״ש מענין אהל בד״ה במדבר סיני באהל מועד וע״פ מה טובו אוהליך יעקב כו׳) וע״י זה נעשים שמחים וטובי לב. פי׳ שמחים בבחי׳ אהבה שלמעלה מן הטעם ודעת וכמ״ש אז תשמח בבחי׳ אז שהוא בבחי׳ קדם (עמ״ש בד״ה ראה אנכי הנ״ל גבי פי׳ לאיתן האזרחי וע׳ במדרש רבה בשלח) (ר״פ כ״ג) ע״פ נכון כסאך מאז ובזח״ב (בשלח נ״ד ב׳) ע״פ אז ישיר וטובי לב שתהיה בגילוי אהבה זו שמבחי׳ פנימיות נקודת הלב בבחי׳ אור ולא בבחינת חשך וכמ״ש וירא אלה ים את האור כי טוב (ועיין במדרש רות רבה ע״פ וייטב לבו ועמ״ש בד״ה ענין חנוכה בענין בהיטיבו את הנרות). על כל הטובה אשר עשה יהוה לדוד עבדו היינו בחי׳ מלכותו ית׳ ולישראל עמו שהם בניך בוניך כו׳ כנ״ל והמשכיל על סדר עבודה זו יראה שיש בה ריחוק וקירוב וריחוק שצריך לעורר תמיד בחי׳ רצוא ולא די להיות בבחי׳ שוב לבד וגם בבחי׳ רצוא אי אפשר להתקיים כנ״ל.
"The Midrash asks: We can understand the “goodness” that God had done to Israel (the Midrash describes the felicity which came upon the people that night). But what goodness was done to David, who had been long dead? And the Midrash answers: When Solomon wanted, at this event of dedication and consecration, to bring the ארון (ark) into the inner sanctum of the Temple, the gates of the Temple cleaved one to another, and would not open. Solomon tried every means at his disposal to open them, but to no avail. He recited 24 psalms, but there was no response. He then decided to command the doors to open by exclaiming, שאו שערים ראשיכם (“O gates, lift up your heads”), but he received no response to his royal command. But then, when he said the words אל תשב משיחך זכרה לחסדי דוד עבדך, “Do not reject Thy anointed, remember the grace of Thy servant David,” he was immediately answered and the doors opened. At that moment, the face of the enemies of David turned black as a pot on the stove, and all Israel knew that the Holy One had forgiven David because of that sin (i.e., the sin of Uriah and Bathsheba)." - (Rabbi Lamm - "Reworking the Past 1975)
