Torah blessing:
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו, וְצִוָּנוּ לַעֲסוֹק בְּדִבְרֵי תוֹרָה:
Baruch ata Adonai, eloheinu melech ha'olam asher kidshanu b'mitzvotav
v'tzivanu la'asok b'divrei Torah.
Holy One of Blessing, Your presence fills creation, You guide us with Your Mitzvot and command us to immerse ourselves in the words of Torah.
Sefer D’varim - Eleh ha-d'varim, "These are the words [that Moses addressed to all Israel]" (Deuteronomy1:1)
Deuteronomy (Greek - “second law”)
Moses’ farewell discourse - a “repetition” (with alterations!) of the Exodus/Numbers (Shemot/B’midbar) narrative - the past 40 years.
אֵ֣לֶּה הַדְּבָרִ֗ים אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶל־כׇּל־יִשְׂרָאֵ֔ל בְּעֵ֖בֶר הַיַּרְדֵּ֑ן בַּמִּדְבָּ֡ר בָּֽעֲרָבָה֩ מ֨וֹל ס֜וּף בֵּֽין־פָּארָ֧ן וּבֵֽין־תֹּ֛פֶל וְלָבָ֥ן וַחֲצֵרֹ֖ת וְדִ֥י זָהָֽב׃ אַחַ֨ד עָשָׂ֥ר יוֹם֙ מֵֽחֹרֵ֔ב דֶּ֖רֶךְ הַר־שֵׂעִ֑יר עַ֖ד קָדֵ֥שׁ בַּרְנֵֽעַ׃ וַֽיְהִי֙ בְּאַרְבָּעִ֣ים שָׁנָ֔ה בְּעַשְׁתֵּֽי־עָשָׂ֥ר חֹ֖דֶשׁ בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֑דֶשׁ דִּבֶּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל כְּ֠כֹ֠ל אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יי אֹת֖וֹ אֲלֵהֶֽם׃ אַחֲרֵ֣י הַכֹּת֗וֹ אֵ֚ת סִיחֹן֙ מֶ֣לֶךְ הָֽאֱמֹרִ֔י אֲשֶׁ֥ר יוֹשֵׁ֖ב בְּחֶשְׁבּ֑וֹן וְאֵ֗ת ע֚וֹג מֶ֣לֶךְ הַבָּשָׁ֔ן אֲשֶׁר־יוֹשֵׁ֥ב בְּעַשְׁתָּרֹ֖ת בְּאֶדְרֶֽעִי׃ בְּעֵ֥בֶר הַיַּרְדֵּ֖ן בְּאֶ֣רֶץ מוֹאָ֑ב הוֹאִ֣יל מֹשֶׁ֔ה בֵּאֵ֛ר אֶת־הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּ֖את לֵאמֹֽר׃
These are the words that Moses addressed to all Israel on the other side of the Jordan.—Through the wilderness, in the Arabah near Suph, between Paran and Tophel, Laban, Hazeroth, and Di-zahab, it is eleven days from Horeb to Kadesh-barnea by the Mount Seir route. — It was in the fortieth year, on the first day of the eleventh month, that Moses addressed the Israelites in accordance with the instructions that יי had given him for them, after he had defeated Sihon king of the Amorites, who dwelt in Heshbon, and King Og of Bashan, who dwelt at Ashtaroth [and] Edrei. On the other side of the Jordan, in the land of Moab, Moses undertook to expound this Teaching. He said:
(א)אלה הדברים. לְפִי שֶׁהֵן דִּבְרֵי תוֹכָחוֹת וּמָנָה כָאן כָּל הַמְּקוֹמוֹת שֶׁהִכְעִיסוּ לִפְנֵי הַמָּקוֹם בָּהֶן, לְפִיכָךְ סָתַם אֶת הַדְּבָרִים וְהִזְכִּירָם בְּרֶמֶז מִפְּנֵי כְבוֹדָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל (עי' ספרי):
(1) אלה הדברים THESE ARE THE WORDS — Because these are words of rebuke and he is enumerating here all the places where they provoked God to anger, therefore he suppresses all mention of the matters in which they sinned and refers to them only by a mere allusion contained in the names of these places out of regard for Israel (cf. Sifrei Devarim 1:1; Onkelos and Targum Jonathan).
According to the Sifri, the numerous place names listed here are not landmarks indicating where Moses spoke these words—indeed, some of these places do not even exist as geographical locations. Rather, these are words of rebuke by Moses to the people of Israel. Instead of mentioning their sins outright, he alluded to them with these place names. ~Sifri, Rashi
אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל וגו'. אמר שבכל אחד מהמקומות שהזכיר פה והם מקומות אשר עותו שם ארחות דרכם בגזרת האל יתעלה להניעם במדבר בעון המרגלים אמר משה לכל ישראל אלה הדברים שיזכיר. והם (ב) אחד עשר יום מחורב כו'. וזה כי כל ל''ח שנה שהגיעם במדבר אנה ואנה לא הלכו בדרך ישר מכוון אל מקום נודע וכשהיו מגיעים אל מקום אשר משם היו נעים וחוזרים לאחוריהם או לצדדין ולא בדרך ישר היה משה אומר להם ראו מה גרמתם שהרי מהלך י''א יום יש מחורב עד קדש ברנע דרך הר שעיר שהוא הדרך היותר קצר אצל עוברי דרכים. והאל ית' הוליך אתכם לקדש ברנע בג' ימים דרך המדבר הגדול והנורא ומפני עונכם אתם נעים כל זה הזמן. וכל זה היה אומר למען יזכרו וישובו אל יי:
Moses means that in all the locations mentioned by him here he had communicated what follows to the people, some in each location. In all of these locations, the people had angered God. Each time he reminded them that if it had not been for their sins they would have long since reached their destination. The 38 years that they were wandering in the desert they did not travel in a straight line, nor did they travel on well-marked routes used by desert travelers. Each time they arrived at a spot where they made camp Moses reminded them that the reason that they had still not reached their final destination was due to their having committed so many sins. The shortest route to Kadesh Barnea, the southern boundary of the Land of Israel, is only 11 days’ march away from Mount Chorev when traveling via Mount Seir. If they were still not in the Holy Land this was only due to their sins. The delay had been designed to make them have remorse and to return to God without mental reservations.
והנה הזכיר בכאן שני דברים אמר שדבר משה אל בני ישראל ככל אשר צוה יי אותו אליהם וזה רמז אל המצות שיאמר להם בספר הזה שלא נזכרו עד הנה בתורה ואמר שהם ככל אשר צוה אותו השם לא הוסיף ולא גרע על מה שנצטווה והזכיר זה בעבור שלא אמר בהם "וידבר יי אל משה" ולכן כלל אותם עתה שהם כולם ככל אשר נצטווה מפי הקב"ה ואמר עוד כי הואיל משה באר את התורה וזה רמז במצות שנאמרו כבר שיחזור אותם לבאר אותם ולחדש בהם דברים וטעם "הואיל משה" שרצה לבאר להם את התורה והזכיר כן להודיע כי מעצמו ראה לעשות כן ולא צוהו השם בזה מלשון הואל נא ולין (שופטים יט ו) ולו הואלנו ונשב (יהושע ז ז) וכן רבים
The verses at the beginning of Sefer Devarim (above) teach us two things:
1. All of the mitzvos that are taught in the Book of Devarim came from Hashem, and this is what is meant in verse 3: "in accordance with the instructions that Hashem had given him for them."
2. In Sefer Devarim, Moshe explains the mitzvos in his own words, not the words of Hashem. This is what is meant in verse 5: "Moshe undertook to expound this Teaching."
ההפרש שיש בין המשנה התורה ובין שאר התורה כי התורה שנתן השם יתברך לישראל יש בה שתי בחינות, הבחינה האחת מצד השם יתברך אשר הוא נותן התורה, הבחינה השנית מצד ישראל המקבלים את התורה. ואם היה אחד נותן לחבירו דבר והם שוים במדרגה אין כאן רק בחינה אחת כי שניהם שוים במעלה, אבל כאשר השם יתברך שהוא על הכל נתן התורה לישראל והם בארץ אי אפשר שלא יהיה כאן בחינה מיוחדת מצד הנותן ובחינה אחרת מצד המקבל. ולפיכך התורה כולה חוץ ממשנה תורה שהוא חומש האחרון ראוי שימצא בה הבחינה מצד הנותן, כי המקבל מקבל בסוף כאשר גמר הנותן את גזרת דבריו ואז המקבל מקבל, ולפיכך נקרא משנה תורה כאילו היה דבר מיוחד שהוא מצד המקבל, ויש בחינה מצד המקבל דכתיב במשנה תורה (דברים א') הואל משה באר את התורה הזאת כי המקבל הוא צריך יותר פירוש וביאור, וזהו ההפרש אשר יש בין התורה ובין משנה תורה. ולפיכך כל דבור שנאמר בתורה אף שמשה היה מדבר אותו מכל מקום היה כאלו השם יתברך מדבר כל התורה, שכך גזר וכך צוה השם יתברך והיה השם יתברך נותן הדבור בפיו וכמו שכתוב בעשרה דברות (שמות י"ט) משה ידבר והאלקים יעננו בקול, וכך היה בכל דבור שהיה מדבר משה, השם יתברך שם הדבור בפיו. אבל משנה תורה היה מדבר משה מעצמו כמו השליח שמדבר כאשר צוה לו המשלח,
The difference between the first four books of the Torah and the last book is that the first four are written from the perspective of the Giver of the Torah (Hashem), while the fifth book is written from the perspective of the recipient of the Torah (Moshe). Generally in the Torah, when Moshe speaks, he is speaking directly the words that Hashem had placed in his mouth. But in Sefer Devarim, Moshe says his own words, as an agent speaking on behalf of his principal.
(ב) במדרש מרפא לשון עץ חיים התורה מרפאת הלשון. ביאור הענין כי ס' משנה תורה הזה הוא בחי' תורה שבע"פ. אשר דבר משה ר"ת אדם. כי הוא עיקר האדם כמ"ש אדם אתם. שעליו נאמר ויפח כו' ויהי כו' לנפש חי' לרוח ממללא. שע"ז נברא אדם המדבר. כמ"ש עם זו יצרתי כו' ת' יספרו. בחי' תורה שבע"פ להוציא מפיו מילין להעיד על הבורא ית' כמ"ש אתם עדי. וזה הכח מושרש בכל איש ישראל בפרט. וכמ"ש בכלל ישראל. וזה השורש נתעורר בכח העסק בתורה שבכתב בכל עת שמייגעין בתורה יגעתי ומצאתי הוא כנ"ל שמתעורר כח המוטבע באדם ע"י היגיעה. וכן הי' מתחלה ע"י קבלת התורה בהר סיני נתעורר אח"כ כח הכלל ישראל.
The Book of Devarim is the aspect of "Torah Sheba'al Peh" (the Oral Law). Through the Torah, Moshe's speech impediment was healed and at the end of his life, his words became words of Torah (i.e., the Book of Devarim). Torah Sheba'al Peh is the power to create Torah through toiling in its study. Every Jew has this power, which was given to the Jewish people at Har Sinai.
(יד) וְהַיָּמִ֞ים אֲשֶׁר־הָלַ֣כְנוּ ׀ מִקָּדֵ֣שׁ בַּרְנֵ֗עַ עַ֤ד אֲשֶׁר־עָבַ֙רְנוּ֙ אֶת־נַ֣חַל זֶ֔רֶד שְׁלֹשִׁ֥ים וּשְׁמֹנֶ֖ה שָׁנָ֑ה עַד־תֹּ֨ם כׇּל־הַדּ֜וֹר אַנְשֵׁ֤י הַמִּלְחָמָה֙ מִקֶּ֣רֶב הַֽמַּחֲנֶ֔ה כַּאֲשֶׁ֛ר נִשְׁבַּ֥ע יי לָהֶֽם׃ (טו) וְגַ֤ם יַד־יי הָ֣יְתָה בָּ֔ם לְהֻמָּ֖ם מִקֶּ֣רֶב הַֽמַּחֲנֶ֑ה עַ֖ד תֻּמָּֽם׃ (טז) וַיְהִ֨י כַאֲשֶׁר־תַּ֜מּוּ כׇּל־אַנְשֵׁ֧י הַמִּלְחָמָ֛ה לָמ֖וּת מִקֶּ֥רֶב הָעָֽם׃ {ס}
(14) The time that we spent in travel from Kadesh-barnea until we crossed the wadi Zered was thirty-eight years, until that whole generation of warriors had perished from the camp, as יי had sworn concerning them. (15) Indeed, the hand of יי struck them, to root them out from the camp until they were finished off. (16) When all the warriors among the people had died off,
(ט) וָאֹמַ֣ר אֲלֵכֶ֔ם בָּעֵ֥ת הַהִ֖וא לֵאמֹ֑ר לֹא־אוּכַ֥ל לְבַדִּ֖י שְׂאֵ֥ת אֶתְכֶֽם׃ (י) יי אֱלֹקֵיכֶ֖ם הִרְבָּ֣ה אֶתְכֶ֑ם וְהִנְּכֶ֣ם הַיּ֔וֹם כְּכוֹכְבֵ֥י הַשָּׁמַ֖יִם לָרֹֽב׃ (יא) יי אֱלֹקֵ֣י אֲבֽוֹתֵכֶ֗ם יֹסֵ֧ף עֲלֵיכֶ֛ם כָּכֶ֖ם אֶ֣לֶף פְּעָמִ֑ים וִיבָרֵ֣ךְ אֶתְכֶ֔ם כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֥ר לָכֶֽם׃ (יב) אֵיכָ֥ה אֶשָּׂ֖א לְבַדִּ֑י טׇרְחֲכֶ֥ם וּמַֽשַּׂאֲכֶ֖ם וְרִֽיבְכֶֽם׃
(9) Thereupon I said to you, “I cannot bear the burden of you by myself. (10) Your God יי has multiplied you until you are today as numerous as the stars in the sky.— (11) May יי, the God of your ancestors, increase your numbers a thousandfold, and bless you as promised.— (12) How can I bear unaided the trouble of you, and the burden, and the bickering!
(ד) שְׁמַ֖ע יִשְׂרָאֵ֑ל יי אֱלֹקֵ֖ינוּ יי ׀ אֶחָֽד׃
(4) Hear, O Israel! יי is our God, יי is one
(ה) וְאָ֣הַבְתָּ֔ אֵ֖ת יי אֱלֹקֶ֑יךָ בְּכׇל־לְבָבְךָ֥ וּבְכׇל־נַפְשְׁךָ֖ וּבְכׇל־מְאֹדֶֽךָ׃ (ו) וְהָי֞וּ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֗לֶּה אֲשֶׁ֨ר אָנֹכִ֧י מְצַוְּךָ֛ הַיּ֖וֹם עַל־לְבָבֶֽךָ׃ (ז) וְשִׁנַּנְתָּ֣ם לְבָנֶ֔יךָ וְדִבַּרְתָּ֖ בָּ֑ם בְּשִׁבְתְּךָ֤ בְּבֵיתֶ֙ךָ֙ וּבְלֶכְתְּךָ֣ בַדֶּ֔רֶךְ וּֽבְשׇׁכְבְּךָ֖ וּבְקוּמֶֽךָ׃ (ח) וּקְשַׁרְתָּ֥ם לְא֖וֹת עַל־יָדֶ֑ךָ וְהָי֥וּ לְטֹטָפֹ֖ת בֵּ֥ין עֵינֶֽיךָ׃ (ט) וּכְתַבְתָּ֛ם עַל־מְזֻז֥וֹת בֵּיתֶ֖ךָ וּבִשְׁעָרֶֽיךָ׃ {ס}
(5) You shall love your God יי with all your heart and with all your soul and with all your might. (6) Take to heart these instructions with which I charge you this day. (7) Impress them upon your children. Recite them when you stay at home and when you are away, when you lie down and when you get up. (8) Bind them as a sign on your hand and let them serve as a symbol on your forehead; (9) inscribe them on the doorposts of your house and on your gates.
(יג) וְהָיָ֗ה אִם־שָׁמֹ֤עַ תִּשְׁמְעוּ֙ אֶל־מִצְוֺתַ֔י אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֖ם הַיּ֑וֹם לְאַהֲבָ֞ה אֶת־יי אֱלֹֽהֵיכֶם֙ וּלְעׇבְד֔וֹ בְּכׇל־לְבַבְכֶ֖ם וּבְכׇל־נַפְשְׁכֶֽם׃ (יד) וְנָתַתִּ֧י מְטַֽר־אַרְצְכֶ֛ם בְּעִתּ֖וֹ יוֹרֶ֣ה וּמַלְק֑וֹשׁ וְאָסַפְתָּ֣ דְגָנֶ֔ךָ וְתִירֹֽשְׁךָ֖ וְיִצְהָרֶֽךָ׃ (טו) וְנָתַתִּ֛י עֵ֥שֶׂב בְּשָׂדְךָ֖ לִבְהֶמְתֶּ֑ךָ וְאָכַלְתָּ֖ וְשָׂבָֽעְתָּ׃ (טז) הִשָּֽׁמְר֣וּ לָכֶ֔ם פֶּ֥ן יִפְתֶּ֖ה לְבַבְכֶ֑ם וְסַרְתֶּ֗ם וַעֲבַדְתֶּם֙ אֱלֹקִ֣ים אֲחֵרִ֔ים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶ֖ם לָהֶֽם׃ (יז) וְחָרָ֨ה אַף־יי בָּכֶ֗ם וְעָצַ֤ר אֶת־הַשָּׁמַ֙יִם֙ וְלֹֽא־יִהְיֶ֣ה מָטָ֔ר וְהָ֣אֲדָמָ֔ה לֹ֥א תִתֵּ֖ן אֶת־יְבוּלָ֑הּ וַאֲבַדְתֶּ֣ם מְהֵרָ֗ה מֵעַל֙ הָאָ֣רֶץ הַטֹּבָ֔ה אֲשֶׁ֥ר יי נֹתֵ֥ן לָכֶֽם׃ (יח) וְשַׂמְתֶּם֙ אֶת־דְּבָרַ֣י אֵ֔לֶּה עַל־לְבַבְכֶ֖ם וְעַֽל־נַפְשְׁכֶ֑ם וּקְשַׁרְתֶּ֨ם אֹתָ֤ם לְאוֹת֙ עַל־יֶדְכֶ֔ם וְהָי֥וּ לְטוֹטָפֹ֖ת בֵּ֥ין עֵינֵיכֶֽם׃ (יט) וְלִמַּדְתֶּ֥ם אֹתָ֛ם אֶת־בְּנֵיכֶ֖ם לְדַבֵּ֣ר בָּ֑ם בְּשִׁבְתְּךָ֤ בְּבֵיתֶ֙ךָ֙ וּבְלֶכְתְּךָ֣ בַדֶּ֔רֶךְ וּֽבְשׇׁכְבְּךָ֖ וּבְקוּמֶֽךָ׃ (כ) וּכְתַבְתָּ֛ם עַל־מְזוּז֥וֹת בֵּיתֶ֖ךָ וּבִשְׁעָרֶֽיךָ׃ (כא) לְמַ֨עַן יִרְבּ֤וּ יְמֵיכֶם֙ וִימֵ֣י בְנֵיכֶ֔ם עַ֚ל הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֧ע יי לַאֲבֹתֵיכֶ֖ם לָתֵ֣ת לָהֶ֑ם כִּימֵ֥י הַשָּׁמַ֖יִם עַל־הָאָֽרֶץ׃ {ס}
(13) If, then, you obey the commandments that I enjoin upon you this day, loving your God יי and serving [God] with all your heart and soul, (14) I will grant the rain for your land in season, the early rain and the late. You shall gather in your new grain and wine and oil— (15) I will also provide grass in the fields for your cattle—and thus you shall eat your fill. (16) Take care not to be lured away to serve other gods and bow to them. (17) For יי’s anger will flare up against you, shutting up the skies so that there will be no rain and the ground will not yield its produce; and you will soon perish from the good land that יי is assigning to you. (18) Therefore impress these My words upon your very heart: bind them as a sign on your hand and let them serve as a symbol on your forehead, (19) and teach them to your children—reciting them when you stay at home and when you are away, when you lie down and when you get up; (20) and inscribe them on the doorposts of your house and on your gates— (21) to the end that you and your children may endure, in the land that יי swore to your fathers to assign to them, as long as there is a heaven over the earth.
(יא) כִּ֚י הַמִּצְוָ֣ה הַזֹּ֔את אֲשֶׁ֛ר אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּ֑וֹם לֹא־נִפְלֵ֥את הִוא֙ מִמְּךָ֔ וְלֹ֥א רְחֹקָ֖ה הִֽוא׃ (יב) לֹ֥א בַשָּׁמַ֖יִם הִ֑וא לֵאמֹ֗ר מִ֣י יַעֲלֶה־לָּ֤נוּ הַשָּׁמַ֙יְמָה֙ וְיִקָּחֶ֣הָ לָּ֔נוּ וְיַשְׁמִעֵ֥נוּ אֹתָ֖הּ וְנַעֲשֶֽׂנָּה׃ (יג) וְלֹא־מֵעֵ֥בֶר לַיָּ֖ם הִ֑וא לֵאמֹ֗ר מִ֣י יַעֲבׇר־לָ֜נוּ אֶל־עֵ֤בֶר הַיָּם֙ וְיִקָּחֶ֣הָ לָּ֔נוּ וְיַשְׁמִעֵ֥נוּ אֹתָ֖הּ וְנַעֲשֶֽׂנָּה׃ (יד) כִּֽי־קָר֥וֹב אֵלֶ֛יךָ הַדָּבָ֖ר מְאֹ֑ד בְּפִ֥יךָ וּבִֽלְבָבְךָ֖ לַעֲשֹׂתֽוֹ׃ {ס}
(11) Surely, this Instruction which I enjoin upon you this day is not too baffling for you, nor is it beyond reach. (12) It is not in the heavens, that you should say, “Who among us can go up to the heavens and get it for us and impart it to us, that we may observe it?” (13) Neither is it beyond the sea, that you should say, “Who among us can cross to the other side of the sea and get it for us and impart it to us, that we may observe it?” (14) No, the thing is very close to you, in your mouth and in your heart, to observe it.