Correspondingly, all the mitzvot that must be performed at night may be performed anytime during the night: The entire night is a valid time for reaping the omer of barley on the night following the first day of Passover, for burning the fats of offerings that had been brought during the preceding day, and for burning the limbs of burnt-offerings. This is the principle: Something that it is a mitzva to perform during the day is valid if performed anytime during the entire day; something that it is a mitzva to perform at night is valid if performed anytime during the entire night.
כל הלילה כשר לקצירת העומר - אומר ר"ת שאם שכח לברך בלילה לא יברך ביום כדמשמע בהאי סתמא דמתני' דנהי דאיכא סתמא במנחות (דף עא.) דתני נקצר ביום כשר בדיעבד מ"מ סתמא דהכא עדיפא דהא קתני לה גבי הלכתא פסיקתא דדינא ועוד נראה דאפי' למאן דמכשר קצירת העומר ביום דיעבד מודה הוא גבי ספירה דאין לברך ביום משום דשנה עליה הכתוב לעכב דכתיב (ויקרא כג) תמימות ואי אתה מוצא תמימות אלא כשאתה מונה בלילה וכן כתוב בהלכות עצרת ובה"ג כתב דהיכא דאינשי לברך בלילה ימנה למחר בלא ברכה וכן הלכה אבל אם שכח לילה ויום לא ימנה עוד בברכה דבעינן תמימות וליכא ואחר שבירך על הספירה אומר י"ר שיבנה וכו' מה שאין כן בתקיעת שופר ולולב והיינו טעמא לפי שאין אלא הזכרה עתה לבנין ביהמ"ק אבל לשופר ולולב יש עשיה:
(ח) כתב בה"ג שאם שכח לברך כל הלילה שיספור ביום כן כתבו בתוס' בפרק ר' ישמעאל (סו.) בשמו וכתב שכן נראה מדתניא מצותו בלילה לקצור אם נקצר ביום כשר אבל נראה לר"ת עיקר אידך סתמא דפ' ב' דמגילה ומייתי לה בסוף פירקין כל הלילה כשר לקצירת העומר ודייקי מינה דקתני לילה דומיא דיום מה דיום בלילה לא אף דלילה ביום לא ומפני כך העלה הרא"ש בסוף פסחים והר"ן והמרדכי בפ"ב דמגילה שאם שכח ולא ספר בלילה יספור ביום בלא ברכה:
(כב) מִצְוַת עֲשֵׂה לִסְפֹּר שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימוֹת מִיּוֹם הֲבָאַת הָעֹמֶר שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כג טו) "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת" "שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת". וּמִצְוָה לִמְנוֹת הַיָּמִים עִם הַשָּׁבוּעוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כג טז) "תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם". וּמִתְּחִלַּת הַיּוֹם מוֹנִין לְפִיכָךְ מוֹנֶה בַּלַּיְלָה מִלֵּיל שִׁשָּׁה עָשָׂר בְּנִיסָן:
(כג) שָׁכַח וְלֹא מָנָה בַּלַּיְלָה מוֹנֶה בַּיּוֹם וְאֵין מוֹנִין אֶלָּא מְעֻמָּד. וְאִם מָנָה מְיֻשָּׁב יָצָא:
(כד) מִצְוָה זוֹ עַל כָּל אִישׁ מִיִּשְׂרָאֵל וּבְכָל מָקוֹם וּבְכָל זְמַן. וְנָשִׁים וַעֲבָדִים פְּטוּרִין מִמֶּנָּה:
(כה) וְצָרִיךְ לְבָרֵךְ בְּכָל לַיְלָה בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל סְפִירַת הָעֹמֶר קֹדֶם שֶׁיִּסְפֹּר. מָנָה וְלֹא בֵּרֵךְ יָצָא וְאֵינוֹ חוֹזֵר וּמְבָרֵךְ:
מצוה זו על כל איש מישראל. בפרק ר' ישמעאל תנו רבנן וספרתם לכם שתהא ספירה לכל אחד ואחד.
ומ''ש בכל מקום ובכל זמן. דעת רבינו שאף בזמן הזה היא מצוה מן התורה ובפרק ר' ישמעאל (דף ס''ז) אמרינן אמר אביי מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי [רבנן] דבי רב אשי מני יומי ומני שבועי אמימר מני יומי ולא מני שבועי אמר זכר למקדש [הוא]. ופירש''י ולא מני שבועי אמר האי מניינא דהשתא לאו חובה הוא דהא ליכא עומר אלא זכר למקדש בעלמא הוא הילכך ביומי סגי עכ''ל. ומשמע דאביי ורב אשי נמי סברי דזכר למקדש בעלמא הוא ואפ''ה מצוה למימני שבועי. ומדברי רבינו נראה שהוא מפרש דאי הוה סבירא להו דזכר למקדש בעלמא הוא לא הוו מצרכי למימני שבועי ומשום דסבירא ליה דגם בזמן הזה מצוה מן התורה מצרכי למימני שבועי ופסק כוותייהו וכ''כ הר''ן לדעת רבינו.
ומ''ש ונשים ועבדים פטורין ממנה. משום דמצות עשה שהזמן גרמא הוא:
(א) היא שצונו לספור מקצירת העומר תשעה וארבעים יום. והוא אמרו יתעלה וספרתם לכם ממחרת השבת וגו'. ודע כי כמו שנתחייבו בית דין למנות שנות יובל שנה שנה שמטה שמטה כמו שביארתי במה שקדם כן חייב כל אחד ואחד ממנו למנות ימות העומר יום יום ושבוע שבוע. הוא שאמר תספרו חמשים יום ואמר שבעה שבועות תספר לך. וכמו שמצות מנין השנים והשמיטה מצוה אחת כמו שבארנו (מצוה ק"מ:) כן ספירת העומר מצוה אחת, וכן מנה אותה כל מי שקדמנו מצוה אחת. ואל יטעך אמרם (מנחות ס"ו) מצוה לממני יומי ומצוה לממני שבועי ותחשוב שהם שתי מצות כי כל חלק וחלק מחלקי מצוה שיהיו לה חלקים מצוה לעשות כל חלק ממנה. ואמנם היו שתי מצות אילו אמרו מנין הימים מצוה ומנין שבועות מצוה, וזה מה שלא יעלם למי שלא יטעה אותם הדבור. כי אתה כשתאמר מצוה לעשות כך וכך הנה לא יתחייב מזה המאמר שהפעולה ההיא מצוה בפני עצמה. והראיה הברורה על זה היותנו מונים גם כן בכל לילה שהם כך וכך שבועות כך וכך ימים ואילו היו השבועות מצוה בפני עצמה לא היינו מסדרין ענינה אלא בליל השבועות והיינו אומרים שתי ברכות על ספירת העומר ועל ספירת שבועי העומר. ואין הדברים כן אלא המצוה היא ספירת העומר יומי ושבועי כמו שתקנו. ומצוה זו אין הנשים חייבות בה. (אמור אל הכהנים, תמידין ומוספין פ"י):
(ה) וסופר הימים והשבועות בפ' ר' ישמעאל (סו.) אמר אביי מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי וכתבו הרי"ף והרא"ש בסוף פסחים:
(א) בְּלֵיל שֵׁנִי אַחַר תְּפִלַּת עַרְבִית מַתְחִילִין לִסְפֹּר הָעֹמֶר, וְאִם שָׁכַח לִסְפֹּר בִּתְחִלַּת הַלַּיְלָה הוֹלֵךְ וְסוֹפֵר כָּל הַלַּיְלָה. וּמִצְוָה עַל כָּל אֶחָד לִסְפֹּר לְעַצְמוֹ. וְצָרִיךְ לִסְפֹּר מְעֻמָּד וּלְבָרֵךְ תְּחִלָּה. וְסוֹפֵר הַיָּמִים וְהַשָּׁבוּעוֹת. כֵּיצַד, בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן אוֹמֵר: הַיּוֹם יוֹם אֶחָד בָּעֹמֶר, עַד שֶׁמַּגִּיעַ לְשִׁבְעָה יָמִים וְאָז יֹאמַר: הַיּוֹם שִׁבְעָה יָמִים שֶׁהֵם שָׁבוּעַ אֶחָד בָּעֹמֶר, וּבְיוֹם שְׁמִינִי יֹאמַר: הַיּוֹם שְׁמוֹנָה יָמִים שֶׁהֵם שָׁבוּעַ אֶחָד וְיוֹם אֶחָד בָּעֹמֶר, וְכֵן עַד שֶׁיַּגִּיעַ לְאַרְבָּעָה עָשָׂר יֹאמַר: הַיּוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר יָמִים שֶׁהֵם שְׁנֵי שָׁבוּעוֹת בָּעֹמֶר, וְעַל דֶּרֶךְ זֶה מוֹנֶה וְהוֹלֵךְ עַד מ''ט יוֹם.
(1) On the second night after the evening prayer, we begin to count the Omer. And if someone forgot to count, [that one may count] from the beginning of the evening onwards. He may account all night. It is a mitzvah for each person to count for themselves. He needs to count standing and bless before. He should count the days and weeks. How? On the first day he should say “today is day one of the Omer”, until he arrives to seven days. [At which point he should say], “they are one week of the Omer.” And on the eighth day he should say “today is eight days and they are one week and one day of the Omer.” And also, when he arrives to the 14th day, he should say “today is 14 days, they are two weeks of the Omer.” And in this way he should count and onwards until the 49th day.
(א) ערבית אחר התפלה מתחילין לספור העומר שזמנו מתחלת ליל ט"ז בניסן ומונה והולך מ"ט יום וזמן הספירה מתחילת הלילה ואפילו אינו לילה ממש אלא ספק חשיכה יכולין לספור שכח לספור בתחלת הלילה הולך וסופר כל הלילה ומצוה על כל אחד ואחד לספור לעצמו וצריך לספור מעומד ולברך תחלה וסופר הימים והשבועות כיצד ביום הראשון עומד ומברך על ספירת העומר היום יום אחד עד שמגיע לשבעה ימים ואז יאמר היום שבעה ימים שהם שבוע אחד וביום שמונה יאמר היום שמונה ימים שהם שבוע אחד ויום אחד עד שיגיע לי"ד יאמר היום ארבעה עשר ימים שהם ב' שבועות וכן לעולם וכתב אבי העזרי י"א שא"צ למנות הימים רק עד שיגיע לשבוע כגון היום יום אחד עד שיגיע לשבעה ימים ואז יאמר היום שבעה ימים שהם שבוע אחד אבל מכאן ואילך א"צ למנות ימים של שבוע שעברה עם השבוע הבא אלא ביום שמנה יאמר היום שבוע אחד ויום אחד ואצ"ל היום שמנה ימים שכבר מנאם בשבוע שעבר וכן ביום ט' עד שיגיע לי"ד יאמר היום ארבעה עשר ימים שהם שני שבועות וביום ט"ו יאמר היום ב' שבועות ויום אחד וכן לעולם ויש אומרים שאין להזכיר השבועות אלא בסוף השבוע כגון ביום ז' יאמר היום ז' ימים שהן שבוע אחד וביום ה' אינו אומר אלא היום ה' ימים עד שיגיע לי"ד וכן לעולם וכאשר כתבתי כן נהגו וכן עיקר: וכתב עוד אבי העזרי היכא דפתח ואמר בא"י אמ"ה אדעתא דלימא היום ארבעה שהוא סבור שהם ארבעה ונזכר וסיים בחמש והן חמשה מי אזלינן בתר פתיחה וכיון דפתח אדעתא דלימא ארבעה לא נפיק או דלמא בתר חתימה אזלינן וכדין חתים ונפיק אי נמי איפכא הם ד' ופתח אדעתא דלימא ארבעה וטעה וסיים בה' מי אזלינן בתר פתיחה ונפיק או בתר חתימה ולא נפיק ומסתברא דבתרווייהו לא נפיק דבעיא פתיחה וחתימה ודאי. אם אינו יודע החשבון ופתח אדעתא דליסיים כמו שישמע מחבירו ושתק עד שישמע מחבירו וסיים כמוהו יצא דפתיחה וחתימה איכא ע"כ: כתב בעל הלכות גדולות שאם שכח לברך כל הלילה שיספור ביום ואינו נראה לר"י וא"א הרא"ש ז"ל כתב שיספור ביום בלא ברכה. כתב עוד בה"ג שאם שכה לברך באחד מן הימים שלא יברך עוד בימים שלאחריו ורב סעדיה כתב שאם שכח באחד מן הימים יברך בימים שלאחריו חוץ מלילה הראשון שאם שכח ולא בידך בו שלא יברך עוד ורב האי כתב בין בלילה הראשון בין בשאר לילות אם שכח ולא בירך בו יברך בשאר לילות וכ"כ הר"י: אסור לאכול חדש אף בזמן הזה עד תחלת ליל י"ח בניסן ל"ש לחם ול"ש קלי ול"ש כרמל:
(א) וכ"ה בתא"ו נ"ה ח"ד בשם ספר אשכול וספר המנהיג ונראה דכי מטא זמן ספירה אסור להתחיל לאכול עד שיספור ואם התחיל אחר שמטא זמן חיובו למ"ד ספירה דאורייתא צריך להפסיק ולספור ולמ"ד דרבנן א"צ להפסיק ואם התחיל לאכול קודם שהגיע זמן הספירה א"צ להפסיק אפילו למ"ד דאורייתא וכן מוכח הסוגיא פ"ק דשבת (יא.) לענין תפילה וק"ש כמ"ש הר"ן פ"ק דשבת:
(א) שאלה שאלת למה לא תקנו שהחיינו בספירת העומר:
(ב) תשובה כבר דברו בזה הראשונים ז"ל וכתב הר"ן בהלכות סוכה וז"ל וראיתי מי שכתב שאם לא ספר בלילה לא יספור ביום כדתנן כל הלילה כשר לספירת העומר. משמע דהא ביום לא ומשום הכי לא אמרינן ביה זמן עד כאן. ונראה לי בטעמו של דבר דבשלמא אם לא ספר בלילה סופר ביום נמצא זמנה קבוע וכל החמשים יום זמן אחד הוא ומצי לברוכי שהחיינו אבל השתא דאם לא ספר בלילה אינו סופר ביום נמצא דאותו היום אין לו תשלומין וכיצד יברך והגיענו לזמן הזה לספור חמשים והוא לא ספר כל החמשים ומה שחוזר וסופר בלילה של אחריו זמן אחר הוא זה ולא היה אפשר לתקן שיברך שהחיינו בתחלת הספירה ואם ישכח ולא יספור לילה אחרת יחזור ויברך שהחיינו בלילה של אחריה פעם אחרת וכן בכל פעם שישכח יום אחד דהא כולה חדא מצוה היא ואין לברך ב' פעמים על מצוה אחת. ומכל מקום בעיקר השאלה אני אומר שכל מצוה שהיא הכנה למצוה אחרת תקנו שיברך שהחיינו על המצוה העיקרית ופוטר את שתיהן הילכך ספירת העומר היא הכנה לעצרת דכתיב שבעה שבועות תספר לך מהחל חרמש בקמה וגו'. ועשית חג שבועות לה' אלהיך וכיון שהיא מצוה תלויה באחרת מברך בחג השבועות ועולה לכאן ולכאן ודכוותה אמרינן לגבי עשייית סוכה שהיה צריך לברך שהחיינו בשעת העשייה ואפי' הכי לא מברכינן לה אלא בשעת המצוה שהוא זמן החג ועולה לכאן ולכאן. ותו דאין גמר המצוה עד סוף הספירה ולפיכך אי אפשר לברך שהחיינו בתחלת הספירה שהיא חלק מצוה ולא בסופה שאין מברכין שהחיינו בסוף המצוה. והרשב"א כתב שאין אומרים שהחיינו על דבר שהוא עגמת נפש. והנראה לע"ד כתבתי. דוד ן' אבי זמרא:
(ט) כל מצוה שהיא מזמן לזמן כגון שופר וסוכה ולולב ומקרא מגילה ונר חנוכה וכן כל מצוה ומצוה שהיא קניין לו כגון ציצית ותפילין ומזוזה ומעקה וכן מצוה שאינה תדירה ואינה מצוייה בכל עת שהרי היא דומה למצוה שהיא מזמן לזמן כגון מילת בנו ופדיון הבן מברך עליה בשעת עשייתה שהחיינו ואם לא בירך על סוכה ולולב וכיוצא בהם שהחיינו בשעת עשייה מברך עליהן שהחיינו בשעה שיצא ידי חובתו בהן וכן כל כיוצא בהן.
() והעולם לא נהגו כן לברך שהחיינו על המילה מפני שהיא יותר תדירה מפדיון הבן וגם אין לה עת קבוע משנה לשנה, ויש אומרים שגם מזה הטעם אין מברכין שהחיינו על ביעור חמץ מפני שאין קבוע לו זמן שהיוצא בשיירה קודם שלשים יום ודעתו לחזור חייב לבער. וכן העושה ביתו אוצר. וזה הטעם אינו נכון בעיני שהרי הרוצה לעשות סוכה בריש שתא לשם החג שהיא כשרה למה מברכין שהחיינו והרי אין זמנה קבוע. והטעם הנכון בעיני הוא מה שכתוב בתשובות הגאונים שאין מברכין שהחיינו אלא על דבר שיש בו שמחה והנאה לגוף. והכי אמרינן בתוספתא דברכות ההולך להפריש תרומות מברך שהחיינו נראה מפני שהוא שמח ונהנה באסיפת פירותיו. וכן מברכין שהחיינו על מקרא מגלה ונר חנוכה שהם לשמחה דחס רחמנא עלן ופרוקינן וכן נטילת לולב יש בו שמחה והנאה לגוף שמריח ריח טוב וכן תקיעת שופר יש בו שמחה לפי שבתקיעת שופר יעלה זכרוננו לפניו לטובה, וכן פדיון הבן יש בו שמחה שיצא בנו מכלל נפל. אבל בדיקת חמץ אין בה שמחה והנאה לגוף אבל מצטער הוא באבוד חמצו הנשאר לו ובשריפתו וספירת העומר גם כן אין בה שמחה והנאה לנו בזמן הזה. וגם מזה הטעם אין מברכין שהחיינו על המילה משום דאיכא צערא דינוקא. ואם תאמר והרי מצה ומרור וארבעה כוסות שיש בהן שמחה והנאה לגוף ואין מברכין שהחיינו. ויש לומר שדי לו בברכה שאחר ההגדה שמזכיר בה והגיענו הלילה הזה לאכול בו מצה ומרור אי נמי די לו בזמן שאו' על הכוס במועד וגם מזה הטעם נוכל לפר' שאין לברך שהחיינו על ביעור חמץ שכיון שהבדיק' היא לבער החמץ לצורך המועד די לו בזמן שאומר על הכוס במועד וכן בספירת העומר כיון שהספירה אינה אלא לצורך הבאת הבכורים כמו שנאמר וספרתם לכם וגו' עד ממחרת השבת די לו בזמן שאומר על הכוס במועד. ואם תאמר והרי קריאת ההלל במועדים ובראשי חדשי' שיש בו שמחה ואין מברכין שהחיינו כמו בקריאת מגלה. ויש לומר דקריאת ההלל של מועדים די לו בזמן שאומר במועד והלל של ראש חדש אין לברך בו שהחיינו לפי שמקצת החדשים הם חסרים ולא מצאנו שהחיינו בפחות משלשים יום שהרי הרואה את חבירו בפחות משלשים יום אינו מברך שהחיינו, וגם מזה הטעם אין אומרים זמן בשבתות על הכוס מפני שהם בפחות משלשים יום. והרמ"ה כתב טעם אחר שאין מברכין שהחיינו אלא על מצוה שעשייתה היא גמר מלאכתה, וגבי ביעור חמץ הבדיקה והביטול שעושין ליל י"ד אינה גמר. ועוד שאין זמן השבתה מן התורה אלא בסוף שש שעות.
(תק) ומכל מקום הואיל ונאמר (דברים טז ט): "שבעה שבועות תספר לך מהחל חרמש בקמה תחל לספור שבעה שבועות", דהיינו משעת קצירת העומר, בזמן הזה שאין לנו קצירת העומר, ולא את קרבן העומר שהיה קרב בבית המקדש בט"ז ניסן, אין מצות ספירת העומר אלא מדרבנן, זכר למקדש. וכן היא דעת רוב הפוסקים [ומכללם: רבינו ישעיה, הרז"ה, הרוקח, התוס', מהר"ם מרוטנבורג, הרא"ש, רבינו ירוחם, הרשב"א, ארחות חיים, נימוקי יוסף, אהל מועד, האבודרהם, רבינו פרץ, הסמ"ק, הכל בו, העיטור]. ומרן הש"ע, [כמבואר מדבריו בב"י בדין פתח על דעת לומר ארבעה וסיים חמשה]. ולפיכך יש להשמיט מנוסח "לשם יחוד" שלפני ספירת העומר את הנוסח: "הרינו באים לקיים מצות עשה של ספירת העומר כמו שכתוב בתורה וספרתם לכם וכו'", מאחר שספירת העומר בזמן הזה מדרבנן. [ילקוט יוסף על המועדים עמוד תיב. וראה בדעת מרן אם ספירת העומר מה"ת או מדרבנן, בילקוט יוסף במבוא לספר איסור והיתר כרך ב', ובילקוט יוסף מועדים עמוד תרטו. ובירחון קול תורה תמוז תשס"ג עמוד יד. חזון עובדיה על הל' יו"ט עמו' ריד].
() והטעם שצוה הב"ה לספור את העומר מפני שכל אחד מישראל היה עסוק בקציר שלו והיו מפוזרים כל אחד בגרנו וצוה למנות כדי שלא ישכחו זמן עלייתם לרגל. טעם אחר במדרש משל לאחר שהיה חבוש בבית האסורים וצעק למלך להתירו קבע לו המלך זמן להתירו ולתת לו בתו והיה מונה והולך עד בא הזמן כך עשו ישראל בצאתם ממצרים. וי"א טעם אחר מפני שהעולם בצער מפסח ועד שבועות על התבואות ועל האילנות כדאית' בפ"ק דראש השנה תניא א"ר יהודה מפני מה אמרה תורה הביאו עומ' בפסח מפני שהפסח זמן תבואה הוא אמ' הקב"ה הקריבו לפני עומר בפסח כדי שתתברך לכם תבואה שבשדו' ומפני מה אמרה תורה הביאו שתי הלחם בעצרת מפני שעצרת זמן פירות אילן הוא אמר הקב"ה הקריבו לפני שתי הלחם בעצרת כדי שיתברכו לכם פירות אילן ומפני מה אמרה תורה נסכו מים בחג מפני שחג זמן גשמי שנה הוא אמר הב"ה נסכו לפני מים בחג כדי שיתברכו לכם גשמי שנה וכו', ולפי' צוה הב"ה לספור ימים אלו כדי שנזכור צער העולם ולשוב לו בלבב שלם ולהתחנן לפניו לרחם עלינו ועל הבריות ועל הארץ שיהיו התבואות כתקנן שהם סבת חיינו שאם אין קמח אין תורה וזש"ה ולא אמרו בלבבם נירא נא את ה' אלקינו הנותן גשם יורה ומלקוש בעתו שבועות חקותך צור ישמור לנו אלו שבעה שבועות שבין פסח לעצרת.
(א) שבועות. פשוט דכוונת הגאון בזה למ"ע דספירת העומר. דכתיב וספרתם לכם וגו' שבע שבתות תמימות וגו' (ויקרא כ"ג ט"ו). וכתיב שבעה שבועות תספר לך וגו' תחל לספור שבעה שבועות (דברים ט"ז ט'). וכן באזהרותיו אשר על סדר עשרת הדברות (בדבור לא תשא) כתב מצות עשה דספירת העומר בלשון שבועות עיי"ש. וצ"ע לכאורה מה שלא מנה הגאון אלא מספר השבועות בלבד. והרי קיי"ל (במנחות ס"ו ע"א) דמצוה למימני יומא ומצוה למימני שבועי. משום דכתוב אחד אומר תספרו חמשים יום וכתוב אחד אומר שבע שבתות תמימות תהיינה עיי"ש. והי' לו לכתוב ספירת עומר סתם שכולל שתיהן ומדקמדקדק לכתוב כאן ושם שבועות. משמע ודאי דבדקדוק כתב כן. למעט מספר הימים. והוא תמוה. וכן ראיתי באזהרות אתה הנחלת שמנה רק ספירת השבועות. שכתב בפירוש וספירת העומר שבעה שבועות. ונטו בזה מדרך הבה"ג והר"י אלברגלוני והרשב"ג ז"ל שכתבו ספירת העומר סתם. שכולל השבועות והימים. ובאזהרות הר"א הזקן ז"ל ראיתי שכתב ספורים לעומר חמשים קבעתים עיי"ש. ומבואר כוונתו לקרא דכתיב תספרו חמשים יום. וא"כ מונה ספירת הימים בלבד ולא השבועות. איפוך מדברי רבינו הגאון ז"ל ובעל אתה הנחלת. וגם זה צ"ע לכאורה. ואמנם לזה י"ל דדעת ר"א הזקן כדעת רבינו ירוחם (נתיב חמשי ח"ד) שכתב וז"ל מברכין אקב"ו על ספירת העומר. ותימה הוא שהי' לו לומר וכו'. ועוד למה אין מברכין שתי ברכות. אחת לימים ואחת לשבועות. שהרי שתי מצות הן וכו'. ועוד למה אנו אומרין היום י"ד יום שהם שני שבועות וכו'. והי' לנו לומר היום י"ד יום והיום שני שבועות וכו'. ונראה לן משום דכתיב שבעה שבועות תספר לך וגו'. וכתיב נמי מיום הביאכם את עומר וגו' שבע שבתות תמימות תהיין. ונמצא שלא נכתבה ספירת שבועות אלא גבי עומר. אבל ספירת הימים לא כתיב גבי עומר. נמצא דספירת הימים היא מה"ת אפי' בזה"ז. וספירת השבועות בזמן דאיכא עומר. והיו מברכין זה על זה (נראה דצ"ל על זה ועל זה) בזמן שבהמ"ק קיים. והיינו דכתיב עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמשים יום. והו"ל למכתב עד מחרת. אלא ר"ל ממחרת הספור ועד מחרת. כלומר שלא תלה מיום הביאכם אלא ממחרת. ובזה"ז אנו סופרים לשבועות זכר למקדש. ובדבר שהוא זכר למקדש לבד אין מברכין. מידי דהוי אכריכה דליל פסח ואערבה דשביעי של סוכות לכך אנו אומרים שהם. שאין זו ספירה ממש וכו'. ולכך אמרו במנחות אמר אביי מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי. ר"ל יומי מן התורה. ואמימר מני יומי ולא מני שבועי אמר זכר למקדש הוא. כלומר ספירת השבועות אינה אלא זכר למקדש. ולכך לא הי' מונה שבועות עם ברכת הימים וכו' עכ"ל עיי"ש וזו היא ג"כ דעת הרמ"ה ז"ל בכתאב אל רסאייל (עמוד קנ"א). ולפ"ז י"ל דלזה נקט הר"א הזקן ז"ל ספירת הימים משום דספירה זו היא מ"ע דאורייתא גם בזה"ז משא"כ ספירת השבועות דאינה נוהגת מדאורייתא אלא בזמן שבהמ"ק קיים. והשתא אין מונין השבועות אלא זכר למקדש בעלמא:
(א) ערבית אחר התפלה מתחילין לספור העומר שזמנו מתחלת ליל ט"ז בניסן ומונה והולך מ"ט יום וזמן הספירה מתחילת הלילה ואפילו אינו לילה ממש אלא ספק חשיכה יכולין לספור שכח לספור בתחלת הלילה הולך וסופר כל הלילה ומצוה על כל אחד ואחד לספור לעצמו וצריך לספור מעומד ולברך תחלה וסופר הימים והשבועות כיצד ביום הראשון עומד ומברך על ספירת העומר היום יום אחד עד שמגיע לשבעה ימים ואז יאמר היום שבעה ימים שהם שבוע אחד וביום שמונה יאמר היום שמונה ימים שהם שבוע אחד ויום אחד עד שיגיע לי"ד יאמר היום ארבעה עשר ימים שהם ב' שבועות וכן לעולם וכתב אבי העזרי י"א שא"צ למנות הימים רק עד שיגיע לשבוע כגון היום יום אחד עד שיגיע לשבעה ימים ואז יאמר היום שבעה ימים שהם שבוע אחד אבל מכאן ואילך א"צ למנות ימים של שבוע שעברה עם השבוע הבא אלא ביום שמנה יאמר היום שבוע אחד ויום אחד ואצ"ל היום שמנה ימים שכבר מנאם בשבוע שעבר וכן ביום ט' עד שיגיע לי"ד יאמר היום ארבעה עשר ימים שהם שני שבועות וביום ט"ו יאמר היום ב' שבועות ויום אחד וכן לעולם ויש אומרים שאין להזכיר השבועות אלא בסוף השבוע כגון ביום ז' יאמר היום ז' ימים שהן שבוע אחד וביום ה' אינו אומר אלא היום ה' ימים עד שיגיע לי"ד וכן לעולם וכאשר כתבתי כן נהגו וכן עיקר: וכתב עוד אבי העזרי היכא דפתח ואמר בא"י אמ"ה אדעתא דלימא היום ארבעה שהוא סבור שהם ארבעה ונזכר וסיים בחמש והן חמשה מי אזלינן בתר פתיחה וכיון דפתח אדעתא דלימא ארבעה לא נפיק או דלמא בתר חתימה אזלינן וכדין חתים ונפיק אי נמי איפכא הם ד' ופתח אדעתא דלימא ארבעה וטעה וסיים בה' מי אזלינן בתר פתיחה ונפיק או בתר חתימה ולא נפיק ומסתברא דבתרווייהו לא נפיק דבעיא פתיחה וחתימה ודאי. אם אינו יודע החשבון ופתח אדעתא דליסיים כמו שישמע מחבירו ושתק עד שישמע מחבירו וסיים כמוהו יצא דפתיחה וחתימה איכא ע"כ: כתב בעל הלכות גדולות שאם שכח לברך כל הלילה שיספור ביום ואינו נראה לר"י וא"א הרא"ש ז"ל כתב שיספור ביום בלא ברכה. כתב עוד בה"ג שאם שכה לברך באחד מן הימים שלא יברך עוד בימים שלאחריו ורב סעדיה כתב שאם שכח באחד מן הימים יברך בימים שלאחריו חוץ מלילה הראשון שאם שכח ולא בידך בו שלא יברך עוד ורב האי כתב בין בלילה הראשון בין בשאר לילות אם שכח ולא בירך בו יברך בשאר לילות וכ"כ הר"י: אסור לאכול חדש אף בזמן הזה עד תחלת ליל י"ח בניסן ל"ש לחם ול"ש קלי ול"ש כרמל:
(א) וזמן הספירה מתחלת כו' כתב בתשובת הרשב"א כו' ציבור שטעו ביום המעונן ובירכו על ספירת העומר חוזרין דהיכא לומר היום י' ימים ואינו אלא ט' ומים והמדקדקים אינן סופרין אלא בצאת הכוכבים וכן ראוי לעשות עכ"ל ועיין רמ"א בש"ע. כתב ר' דוד אבודרהם המתפלל עם הציבור מבעוד יום מונה עמהם בלא ברכה ואם יזכיר בלילה יברך ויספור. עוד כתב מי ששואל אותו חבירו בין השמשות כמה ימי הספירה בזה הלילה יאמר לו אתמול היה כך וכך שאם יאמר לו היום כך וכך אינו יכול לחזור ולמנות בברכה אבל קודם בין השמשות כיון שאין זמן ספירה אין בכך כלום. כתב הרשב"א אפילו ענה אמן על ברכת הקהל אם היה דעתו שלא לצאת יחזור ויברך ויספור אחר כך דאע"ג דמצוות אין צריכות כוונה ממש דווקא מן הסתם אבל אם אינו רוצה לצאת בו לא ע"כ וכתב עוד בתשובה אם צריך לומר היום כך וכך לעומר או היום כך וכך תשובה הכל אחד אבל יותר ראוי לומר כך וכך לעומר כדי לבאר יותר ע"כ. כתב בת"ה אם שכח לברך יום אחד בין יום ראשון בין שאר ימים סופר בשאר ימים בלא ברכה אבל אם הוא מסופק אם דילג יום א' ולא סיפר יספור בשאר ימים בברכה עוד כתב ליל שבת וי"ט מברכין וסופרין אחר קידוש בב"ה ובמ"ש וי"ט קודם הבדלה אחר קדיש שלם דאפוקי יומא מאחרינן ליה וכשחל י"ט האחרון של פסח במ"ש דאז אומר קידוש והבדלה בפעם אחד יש לספור קודם שמברכין על הכוס בבית הכנסת עכ"ל. ואחר שבירך על הספירה אומר יהי רצון וכו' לפי שהספירה אינה אלא הזכרה לבנין ב"ה משא"כ בשופר ולולב שהן מצות עשה תוס' פרק היה קורא:
(א) ערבית אחר התפלה מתחילין לספור העומר שזמנו מתחלת ליל ט"ז בניסן וכו' פשוט במנחות (סה:) פרק ר' ישמעאל בברייתא וכתבוה הרי"ף והרא"ש בסוף מסכת פסחים:
(ב) ומ"ש וזמן הספירה מתחלת הלילה ואפילו אינו לילה ממש אלא ספק חשיכה יכולין לספור בסוף מסכת פסחים כתב הרא"ש ונראה דספק חשיכה יכול לברך וא"צ להמתין עד שיהא ודאי לילה כיון דהוי ספיקא דרבנן. ועוד נראה דעדיף טפי סמוך לחשיכה משום תמימות ומיהו התוספות כתבו בפרק ר' ישמעאל (סו.) דאינו נראה והר"ן כתב רוב המפרשים מסכימים דספירת העומר השתא דליכא הבא' ולא קרבן אינה אלא מדרבנן בעלמא זכר למקדש ולפיכך אמרו בתוספות דכיון דמדרבנן היא טוב לספור ביום ראשון בספק חשיכה כדי שיהיו שבע שבתות תמימות לגמרי ואין זה נכון שיכניס עצמו בספק לכתחלה ואי משום תמימות אין להחמיר בתמימות בזמן הזה שהוא מדרבנן טפי מספירה דאורייתא אלא כל שסופו בלילה תמימות קרינן ביה אבל הרמב"ם כתב בפ"ח מהלכות תמידין ומוספין שמצוה זו של ספירת העומר מוטלת על כל איש ישראל בכ"מ ובכל זמן עכ"ל. ובתשובת הרשב"א כתב צבור שטעו ביום המעונן ובירכו על ספירת העומר חוזרין דהיכי לימא היום י' ימים ואינם אלא ט' כי אותו היום ט' הוא ולא עשירי עד צאת הככבים והמדקדקים אינם סופרים עד צאת הכוכבים וכן ראוי לעשות עכ"ל וכך הוא מנהג העולם: כתב ה"ר דוד אבודרהם כתב במחזור ויטרי המתפלל עם הצבור מבע"י מונה עמהם בלא ברכה מימר אמר אם אזכיר בלילה בביתי אחזור ואברך כדין ונמצא שלא בירכתי לבטלה ואם אשכח הרי מניתי ימים ושבועות למצוה אבל הרמב"ם כתב אם מנה ולא בירך יצא וכן עיקר ולפיכך צריך ליזהר מי ששואל אותו חבירו כמה ימי הספירה שיאמר לו אתמול הי' כך וכך שאם אומר לו היום כך וכך נמצא שכבר מנה ואינו יכול לחזור ולמנות בברכה ודוקא כשהגיע זמן הספירה דהיינו בין השמשות אבל אם שאל אותו מבע"י וא"ל כמה יהיה לנו מהספירה זאת הלילה יכול לומר לו כך וכך הם ואין בזה חשש עכ"ל כתב הרשב"א שאלת כשחזן מקדים לברך והקהל עונין אחריו אמן מי שחזר ובירך לאחר מכאן אם היא ברכה לבטלה תשובה אם דעת היחידים שלא לצאת בספירת הש"ץ צריך לחזור ולברך ואע"ג דקי"ל מצות אין צריכות כוונה כתבו רבותינו הצרפתים דדוקא מן הסתם אבל אם אינו רוצה לצאת בו לא ע"כ:
(ג) שכח לספור בתחלת הלילה הולך וסופר כל הלילה זה פשוט מדתנן (מגילה כ:) כל הלילה כשר לקצירת העומר: ומצוה על כל אחד ואחד לספור לעצמו בפ' ר' ישמעאל ת"ר וספרתם לכם שתהא ספירה לכל אחד ואחד:
(ו) ומ"ש רבינו בשם אבי העזרי שי"א שא"צ למנות הימים וכו' וי"א שאין להזכיר השבועות וכו' הוא במרדכי פ"ג דמגילה. והר"ן כתב בסוף פסחים והפירוש הנכון במצוה למימני שבוע היינו בתשלום כל שבוע ושבוע אבל ברוב המקומות החמירו על עצמם לומר בכל יום ויום היום כך וכך לעומר שהן כך שבועות וכך ימים וכ"כ הרא"ש בתשובה וז"ל נהגו בכל תפוצות ישראל למנות יומי ושבועי בכל לילה ואומרין שהם כך וכך שבועות כך וכך ימים ולא שמענו מי שערער בדבר אלא הרז"ה ומנהג אבותינו תורה היא עכ"ל:
(ט) וכתב עוד בה"ג שאם שכח לברך בא' מן הימי' שלא יברך עוד בימים שלאחריו כ"כ התוס' בשמו בפ' ר' ישמעאל וטעמו משום דבעינן תמימות והם כתבו עליו ותימא גדולה הוא ולא יתכן וגם הרא"ש כת' בסוף פסחים דאינו נראה לר"י דכל לילה ולילה מצוה בפני עצמה והר"ן כתב בסוף פ' ערבי פסחים בשם מר יהודאי דמאן דלא מני עומר בלילא קמא לא מני בשאר לילות פירוש משום דבעינן תמימות אבל בשאר לילוותא היכא דלא מני מאורתא מני מיממא ורב האי חולק ואומר דאי משום דבעינן תמימות שכח באחד מן הימים נמי חסר המנין ולפיכך הוא אומר שאם לא ספר בלילה סופר ביום עכ"ל ומשמע דרבי' האי נמי לא איירי אלא בשכח בלילה ונזכר ביום אבל היכא דלא נזכר גם ביום אפשר דסבר שלא יברך אלא שרבי' כ' שדעת רבי' האי כדעת ר"י ולר"י כיון דתליא טעמא דבכל לילה מצוה בפ"ע היא ודאי אפי' אם לא נזכר ביום נמי מברך בשאר לילות: כתב בתה"ד (סי' לז) אם ספק לאחד אם ספר לילה אחד או לאו יראה דיספור בברכה מכאן והלאה ולא מיבעיא אם נזכר ביום ההוא שאז ודאי צריך לספור בלא ברכה מתוך הספק ושוב יספור בשאר לילות בברכה והכי נוהגין אפי' בודאי שכח בלילה לספור וסופר ביום בלא ברכה וסופר שוב בברכה דמיקרי שפיר תמימות הואיל ולא דילג יום אחד לגמרי אלא אפילו לא נזכר הספק עד לילה השנייה אעפ"כ סופר בברכה מתוך הספק ואע"ג דבודאי שכח יום א' נהיגי כהלכות גדולות שכתב שכח יום אחד שוב אינו סופר פירוש בברכה דבלא ברכה מאי נפקא מינה דלא כתוספות דפ' ר' ישמעאל ודלא כאשיר"י דשילהי פסחים מ"מ בספק מצינא למיסמך עלייהו ע"כ וכתב עוד שם סי' ס' דבליל שבת או ליל י"ט מברכין וסופרין לאחר הקידוש ואע"ג דנהגו במוצאי שבת וי"ט לברך ולספור קודם הבדלה התם היינו טעמא דאפוקי יומא מאחרינן ליה וכשחל י"ט האחרון של פסח במ"ש דאז אומר על הכוס קידוש והבדלה בפעם אחת יש לספור קודם שמברך על הכוס בב"ה דיש לאחר ההבדלה היותר שנוכל: כתב ה"ר דוד אבודרהם בליל מ"ש נהגו לספור העומר אחר שאומרים סדר קדושה וקדיש תתקבל והטעם שאין סופרים מיד אחר הקדיש שאומר לאחר התפנה מפני שאותו קדיש אינו שלם אלא עד לעילא ואין לספור אלא אחר קדיש תתקבל כמו בשאר לילות:
(א) ואפילו אינו לילה ממש כו' כ"כ הרא"ש בשם רי"ו וכ"כ בסמ"ג בעשה ר' בשם הרשב"א אבל הר"ן כתב דאינו נכון וכ"כ התו' במנחות וכ"כ הרשב"א בתשובה דהמדקדקים אינם סופרים עד צאת הכוכבים וכן ראוי לעשות אבל מנהג העולם עכשיו לברך בספק חשכה אבל קודם ספק חשכה פשיטא דאין לברך ואפילו בע"ש עיין בתשובת מהרש"ל בסי' י"ג ודלא כמה שנמצא במנהגים בשם הראב"ן:
Rabbi Jachter's Halacha Files
(and other Halachic compositions)
A Student Publication of the Isaac and Mara Benmergui Torah Academy of Bergen County
Parshat Tazria 3 Nissan 5763 April 5, 2003 Vol.12 No.25
The Latest Time For Counting Sefirah
by Rabbi Chaim Jachter
Last week, we discussed the earliest time for Sefirat HaOmer. This week, we shall discuss the latest time for counting the Omer.
Counting During the Day
The Gemara (Menachot 66a) writes that we should count the Omer at night because of “Temimot”, that the full day should be counted (as we explained last week). Tosafot (ad. loc. s.v. Zecher), in turn, cite a dispute between the Behag and Rabbeinu Tam whether counting the Omer during the day is acceptable B’Diavad (post facto). This dispute hinges on the unresolved Tannaitic debate whether it is acceptable B’Diaved to perform Ketzirat HaOmer (cutting of the barley for the Korban Omer) during the day of sixteenth of Nissan (although all agree that ideally it should be performed on the night of the sixteenth of Nissan). This issue continued to be debated throughout the time of the Rishonim and no consensus opinion emerged during this period. Hence, the Shulchan Aruch (Orach Chaim 489:7) adopts a compromise view that if someone forgot to count the Omer at night, he should count the Omer the next day without a Bracha. Interestingly, Rav Yitzchak Yosef (Yalkut Yosef 5:424) notes the practice in Jerusalem for everyone to count the Omer in Shul in the morning without a Bracha, in case someone forgot to count the Omer the previous evening.
Analysis of the Behag's Opinions
Tosafot in Megillah 20b (s.v. V’Chol) presents an intriguing version of the Behag’s opinion on this matter. They quote the Behag as asserting that if one forgot to count the Omer the previous evening he should count the Omer without a Bracha the next morning or afternoon. This is quite puzzling, as the Behag believes that one fulfills the Mitzvah of Sefirat HaOmer during the day. Accordingly, why does the Behag believe that one must omit the Bracha? The Rashash (commenting upon this Tosafot) and Rav Ovadia Yosef (Teshuvot Yabia Omer 4:43) note that virtually all other sources that cite this view of the Behag indicate or explicitly state that the Behag believes that one may recite a Bracha when counting the Omer during the day. In fact, Rav Yosef Dov Soloveitchik even suggested during Shiur at Yeshiva University in November 1983, that the Tosafot in Megillah contains a scribal error. The Rav suggests that the correct text should read that according to the Behag one should recite the Bracha when counting the Omer during the day.
However, on other occasions the Rav suggested a way of explaining the presentation of the Behag by the Tosafot in Megillah 20b. The Rav noted another celebrated opinion of the Behag (cited by Tosafot Menachot 66a s.v. Zecher) that one who misses a day of counting the Omer cannot continue the counting of the Omer. The Rosh (Pesachim 10:41) and the Sefer HaChinuch (306) explain that the Behag believes that the forty-nine days of counting the Omer conceptually constitute one Mitzvah. Hence, if one misses one day, he has missed an integral component of the Mitzvah and the Mitzvah can no longer be fulfilled properly.
The Rav, on the other hand, suggests a different explanation of the Behag. He explains that the Behag believes that one is not defined as counting if he has skipped a day. Counting by definition, explains the Rav, requires continuity. The continuity of the counting of the Omer is broken when one forgets a day of counting the Omer. Accordingly, the Rav suggests that according to Tosafot Megillah 20b, the Behag fundamentally agrees with Rabbeinu Tam that Sefirat HaOmer can be conducted only at night. However, counting the next morning or afternoon, the Behag believes, maintains the continuity of the count and permits us to continue counting the Omer the next evening. For a full discussion of the many ramifications of these two approaches to the opinion of the Behag, see Rav Daniel Feldman’s Binah B’Sefarim pp.82-95.
We should note that most Rishonim disagree with the Behag as noted by the Sha’ar HaTziyun (489:46) and Rav Ovadia Yosef (ad. loc.). The Shulchan Aruch (O.C. 489:8) adopts a compromise view and rules that if one forgot to recite the Omer one day he should continue to count the Omer without a Bracha for the duration of the count. The Shulchan Aruch (ibid), though, rules (based on a responsum of the T’rumat HaDeshen) that if one is unsure if he counted the Omer on a particular day, he may continue to count the Omer with a Bracha. The reason for this leniency is that there exists a S’feik S’feikah (a double doubt) to be lenient in this case. One Safek (doubt) is whether he recited the Omer on the particular day. The other doubt is perhaps the Halacha follows the many Rishonim who reject the opinion of the Behag.
The Mishna Brurah (489:34 and Shaar HaTziyun 489:45) and Rav Ovadia Yosef (ad. loc.) rule in accordance with he majority of Acharonim who believe the same rule applies to one who forgot to count the Omer during the evening but counted the Omer without a Bracha the next morning or afternoon. They rule that he may continue counting the Omer with a Bracha beginning the next evening because a similar S’fek S’feikah exists. Perhaps the Halachah follows the Behag that Sefirah may be counted during the day and perhaps the Halachah follows the opinion of the many Rishonim who reject the Behag.
We should also note that there is no explicit source in the Gemara to support this opinion of the Behag. He bases his opinion on the Gemara’s requirement that the Sefirah be counted at night because of Temimot (as we discussed earlier). The Behag applies this Gemara to one who misses a day of counting, as he reasons that this counting lacks Temimot (completeness). A major reason for the majority of Rishonim rejecting this view is lack of clear Talmudic sources to corroborate this opinion of the Behag.
One Who Forgot to Count Until Bein Hashemashot of the Next Day
We have seen that if someone forgot to count the Omer at night but counted the Omer the next morning or afternoon, he may continue to count the Omer with a Bracha. People, though, often pose the following question. What if one remembers to count Sefirah only during Bein HaShemashot of the next day? Recall from our previous issue that Bein HaShemashot is the time between sunset (Sh’kiah) and nightfall (Tzeit HaKochavim) and that the Gemara (Shabbat 34b) considers this period to be Safek whether it is day or night. The Acharonim debate whether one may still count the Sefirah with a Bracha on the next day in this situation.
Teshuvot Beit David (O.C. 268) at first suggests that one may continue to count with a Bracha because there exists a S’feik S’feikah. One Safek is perhaps the Halacha does not follow the opinion of the Behag. A second Safek is perhaps Bein Hashemashot is considered daytime and that the Halacha follows he Rishonim who find counting the Omer during the day to be B’Diavad acceptable.. He rejects this approach, though, because he believes this is not a legitimate S’feik S’feikah as the second Safek is weak since it is composed of two S’feikot (doubts).
Teshuvot Beit Shlomo (O.C. 102) responds that since the overwhelming majority of Rishonim reject the opinion of the Behag, fundamentally the Halacha should have followed the Behag. However, since the custom to follow the Behag was codified by the Shulchan Aruch we must abide by his opinion (at least to the extent of omitting the Bracha). However, the custom to follow the Behag does not apply in case of Safek such as when someone counted the Omer during Bein HaShemashot. Indeed, the Aruch Hashulchan (ad. loc.) writes regarding a similar question that the opinion of the Behag is a Chiddush (novel approach) to which we limit its applicability. According to the Beit Shlomo, we do not abide by the Behag’s ruling in case of Safek.
Rav Ovadia Yosef (ad. loc.) buttresses this opinion by adding that there is another consideration to be lenient if someone counted Sefirah during what we (Sephardic and non-Chassidic Ashkenazic Jews) assume to be Bein HaShemashot. The leniency is the fact that Rabbeinu Tam considers as day the period that we consider to be Bein HaShemashot. As we noted last week, Rabbeinu Tam and many Rishonim consider day to last until fifty-eight and a half minutes after sunset. Rav Ovadia concludes that we follow the lenient opinion but that it is appropriate for one who does so to count the Sefira only after nightfall (Tzeit HaKochavim) for the duration of the Sefirah, so that his conduct should not be contradictory. One should consult his Rav what constitutes Bein HaShemashot for this purpose. Rav Moshe Feinstein (cited by Rav Aharon Felder, Mo’adei Yeshurun p. 91 and see Teshuvot Igrot Moshe O.C. 4:62) considers only nine minutes after Sh’kiah to constitute Bein HaShemashot for this purpose.
Rav Elazar Meir Teitz and Rav Mordechai Willig both told me that we may not rely on Rabbeinu Tam regarding this matter. For example, if one remembers to count Sefirah at a time when it is night according to the Vilna Gaon (see last week’s Shiur), but it is still day by Rabbeinu Tam’s standard, he may not continue counting the Omer with a Bracha. They both explain that we have accepted with certainty the opinion of the Vilna Gaon and thus we may not rely on Rabbeinu Tam in a lenient direction. For further explanation for this ruling, see Rav Willig’s Am Mordechai, pp.11-16.
Counting the Omer After One Has Accepted Shabbat
An interesting question arises if one accepted Shabbat early (before Sh’kiah) and recited Maariv for Shabbat and subsequently recalls that he did not count the Omer the previous evening. Does his counting at this point permit him to continue counting the Omer with a Bracha? This question hinges on the celebrated dispute between the Taz and Maharshal (see Taz Orach Chaim 668) whether one’s accepting Shabbat transforms the time into the next day for matters that are not related to Shabbat such as Aveilut, sitting in the Sukkah, and Hilchot Niddah. Rav Moshe (Teshuvot Igrot Moshe O.C. 4:99:3) and Rav Ovadia (ad. loc.) rule leniently on this question, assuming that Tosefet Shabbat does not transform time into the next Halachic day.
Conclusion
It is always a challenge to count Sefirah every night so that we can properly fulfill the Mitzvah of Sefirat HaOmer. The striving of Poskim to permit continuing the counting of the Omer with a Bracha reflects the enormous desire of Am Yisrael to fulfill our holy Torah at an optimal level.
(ו) ומ"ש וכתב עוד אבי העזרי היכא דפתח ואמר בא"י כו' כ"כ המרדכי פ"ב דמגילה וכתב שם שלמד כן מדאיבעיא לן בספ"ק דברכות היכא דנקט כסא דשיכרא בידיה וקסבר דחמרא הוא פתח אדעתא דחמרא וסיים בדשיכר' מאי בתר פתיחה אזלי' ולא יצא או דילמא בתר חתימה אזלינן ויצא ולא אפשיטא וכיון דלא איפשטא וספירת העומר דאורייתא חוזר ומברך וסופר וכדאמרינן בפ' מי שמתו ספק קרא ק"ש אינו חוזר וקורא ספק אמר אמת ויציב חוזר וקורא קסבר ק"ש דרבנן אמת ויציב דאוריית' וחוזר ואומר אמת ויציב ואין ברכה לבטלה וה"נ ספירת העומר דאורייתא וחוזר ומברך וסופר עד כאן לשונו וכתב ב"י ולפי מ"ש בשם הר"ן שרוב המפרשים מסכימים דספירת העומר עכשיו אינה אלא מדרבנן בעלמא הויא ספיקא במידי דרבנן ולקולא ואינו חוזר ומברך עכ"ל ועל פי הדברים האלה פסק הרב בש"ע דבין בסיים בה' והם ה' או סיים בה' והם ד' אינו חוזר ומברך ותימה היאך אפשר לומר בסיים ה' והם ד' שהוציא שקר מפיו דאינו חוזר ומברך דמאי שנא מפתח במעריב ערבים וסיים ביוצר אור בתפילת ערבית דלא יצא כדלעיל בסי' נ"ט ובההיא דנקט כסא דשיכרא כו' כתב בעל המאור בהדיא לשם דהיכא דנקט דשיכרא וקסבר דחמרא הוא ופתח אדעתא דשיכרא וסיים בדחמרא דבכה"ג לא איבעיא לן דפשיטא דלא יצא וכן משמע מפרש"י לשם ואף לפי פי' הרי"ף והרא"ש דהכי איבעיא לן היכא שאומר בפה"ג שהנ"ב יש להוכיח דדוקא בדסיים שהנ"ב הוא דאיבעיא לן אבל היכא שלא אמר רק בפה"ג פשיטא לן דלא יצא ואע"ג דמדברי הרמב"ם בפ"ח דה' ברכות נראה שסובר דבכה"ג נמי יצא ואינו חוזר כבר כתב ה"ר יונה בספ"ק דברכות לפרש דברי הרמב"ם שדעתו כדעת הרי"ף והרא"ש אע"פ שאין לשון הרמב"ם משמע כפירושו מכל מקום נדחק להעמיד דבריו מפני שלא יעלה על הדעת לומר דיצא כשהוציא שקר מפיו. ובעל מגדל עוז יישב דבריו בע"א על פי תשובתו של הרמב"ם לחכמי לוניל דלא נאמרו דבריו אלא בשכר היוצא מן הגפן אבל בשכר שעורים אין מקום לומר שיהא יוצא כשסיים בפה"ג וכמו שהשיגו הראב"ד וכבר האריך גם הב"י על זה בביאורו להרמב"ם ע"ש ולענין הלכה נראה ברור דכשהוא עומד בד' ובריך אדעתא דלימא ד' וטעה וסיים בה' דלא יצא וצריך לחזור ולברך כאשר כתבתי דכן היא דעת כל הגאונים וכן הדין בדנקט כסא דשיכרא דשעורים וכו' אבל כשהוא סבור שהוא ד' ובריך אדעתא דד' ונזכר וסיים בה' והם ה' אינו חוזר ומברך לדעת רוב המפרשי' דספירת העומר דרבנן ואזלינן בה לקולא וכמו שפסקו הרי"ף והרא"ש והרמב"ם בהך בעיא דנקט כסא דשיכרא כו' דלא אפשיטא ואזלינן בה לקולא דלא מהדרינן ליה דספיקא דרבנן לקולא ואע"ג דלמאי שכתבו התו' והמרדכי בסוף פ"ק דברכות שר"י פוסק בההיא דנקט כסא דשכרא וכו' לחומרא וצריך לברך פעם אחרת וצריך לפרש דהיינו טעמיה דלא דמי לספק קרא ק"ש כו' דהוי ספק שלא יתברר לעולם משא"כ בספק שמסתפק בו בעל התלמוד דאע"ג דמדרבנן הוא אזלינן לחומרא וא"כ בספירת העומר נמי מה"ט צריך לחזור ולברך אף ע"ג דמדרבנן הוא דנראה דהעיקר כדברי הרי"ף והרמב"ם והרא"ש:
(ב) ומ"ש ומצוה על כל אחד ואחד לספור לעצמו בפר"י ת"ר וספרתם לכם כ"א וא' מונה לעצמו פי' דאי הוה כתיב וספרת לשון יחיד הוה משמע דסגי בספור של אחד בשביל כולם השתא דכתיב וספרתם דרשינן מיניה דבעינן ספירה לכ"א וא' וכך פי' התו' ר"פ לולב הגזול וכ"כ הרא"ש לשם:
(ה) ומ"ש וי"א שאין להזכיר השבועות אלא בסוף השבוע וכו' כ"כ בעל המאור בסוף פסחים שהוא המנהג היפה אבל לא נהגו כמותם אלא כאשר כתב רבינו והרא"ש בתשובה:
(ח) ומ"ש ואינו נראה לר"י טעמו שהוא פוסק כראב"ש שאם לא קצר בלילה אינו קוצר ביום לפיכך אם לא סיפר בלילה אינו סופר ביום וכך פסק ר"ת והאריך הסמ"ג בעשה קצ"ט ור' לבאר טעמו וכתב בסוף דבריו והעם נהגו לספור בלא ברכה וכדעת הרא"ש בסוף פסחים וכן היא דעת הר"ן והמרדכי בפ"ב דמגלה בשם ראבי"ה והכי נהוג:
() נוהגין בקצת מקומות שלא לישא אשה בין פסח לעצרת ושלא להסתפר והטעם שלא להרבות בשמחה שבאותו זמן מתו שנים עשר זוגות אלף תלמידים לר' עקיבא באסכרה מפני שלא היו נוהגין כבוד זה לזה. וכתב הר"י בן גיאת דוקא נישואין שעיקר שמחה חופה וכניסה אבל ליארס ולקדש שפיר דאמי. ונישואין נמי מי שקפץ וכנס אין עונשי' אותו אבל אם בא לשאול בתחלה מורין לו שלא לעשות כן. וכן הורו הגאונים. ויש מקומות שנוהגין לישא אשה ולהסתפר מל"ג לעומר ואילך שאומרי' שאז פסקו מלמות. וכן כת' אבן הירחי ששמע בשם הר' זרחיה הלוי שמצא כתוב בספר ישן הבא מספרד שמתו מפסח ועד פרוס העצרת ומאי פרוס פלגא כדתנן שואלין בהלכות הפסח קודם הפסח שלשים ים ופלגא חמשה עשר יום קודם העצרת וזהו ל"ג לעומר ע"כ.
() כתב רבינו האיי בתשובה מה שנהגו שלא לעשות מלאכה מפסח ועד עצרת משקיעת החמה עד שחרית משום תלמידי ר' עקיבא שכלם מתו משקיעת החמה ונקברו אחר שקיעת החמה והיו העם בטלים ממלאכה ועוד דכתי' שבע שבתות תמימות תהיינה מלשון שבות ושמיטה כדכתיב שבע שבתות שנים מה שנת השמיטה אסורה במלאכה קרקע אף זמן ספירת העומר דהיינו לאחר שקיעת החמה שובתין ממלאכה.
() ונוהגין בספרד לקרות מס' אבות ופרק קנין תורה בשבתות שבין פסח לשבועות בכל שבת פרק אחד. וכת' ה"ר ישראל בן ישראל שהטעם שקורין אותם באלו השבתות לפי שהם ימים מנויים למתן תורה ולכן נמנה אנחנו אלו הימים כמו האוהב שהוא ממתין ביאת אהובו מן הדרך והוא מונה הימים והלילות עד שיבא ורוב עניני המסכת' הם הזירוז על קריאת התור' ומעשה המצות וגם זה הזמן שהוא זמן הקציר הוא מזומן ומוכן לנועע החלק המתעור' מן הנפש וללהטו אחר רוב התאוה ובקשת רוב ההנאות וצריך להשקיטו ולתקנו במה שיש בזאת המסכתא מן המוסרים המביאים לפרישות והכנעת הנפש ושברונה ומניעתה מלבקש מה שיזיקנה כדי להציל אותה ולתקן נהיגת המדות להיותם הולכים על קו המוסר והדעת עד כאן דבריו.
(תצד) ביום החמישים לספירת העומר – הוא חג השבועות. וכך קראה התורה לחג זה, כלומר: החג שלאחר כלות מניין השבועות, כדכתיב (דברים טז ט): "שבעה שבועות תספר לך". וחכמינו ז"ל קראו יום טוב זה "עצרת", וכבר דברו מזה המפרשים.ולי נראה דהנה התרגום בכל מקום מפרש "שבועין". ובפינחס בפסוק ד"וביום הבכורים בהקריבכם מנחה חדשה לה' בשבעתיכם" (במדבר כח כו), תרגם אונקלס "במיעצרתכון" כלשון חכמים. ואולי מפני שבמעמד הנבחר נצטוו "אל תגשו אל אשה". ובדוד כשבא אצל אחימלך כתיב (שמואל א כא ו): "כי אשה עצורה לנו". ועל זה רמזו שהתורה ניתנה בקדושה ובטהרה, ולזכר זה קראוהו חכמים בלשון "עצרת".
(ט) שבעה שבועות תספר לך ב' ספירות בפסוק לומר לך דמצוה לממני יומי ומצוה לממני שבועי:
(תק) אין לברך שהחיינו על ספירת העומר, כיון שהספירה נתקנה זכר למקדש, וגם אין מברכים שהחיינו על מצוה שבדיבור. [חזון עובדיה על הל' יו"ט עמו' ריט].
(תק) נאמר בתורה (ויקרא כא טו) "וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה". וקיבלו רבותינו ז"ל, שפירוש "ממחרת השבת" היינו מחרת יום טוב הראשון של פסח שהוא יום שבתון, ולא שבת בראשית, להוציא מלב הצדוקים שהיו אומרים ממחרת השבת זה שבת בראשית. לפיכך מצות עשה לספור ספירת העומר החל מליל ט"ז בניסן עד סוף שבעה שבועות. וכתב בשבולי הלקט (סימן רלו) בשם מדרש אגדה, תלה הכתוב יום חג השבועות בספירת העומר, שנאמר "שבעה שבועות תספור לך, ועשית חג שבועות לה' אלהיך", לפי שכאשר נתבשרו ישראל בצאתם ממצרים שהם עתידים לקבל התורה לסוף חמישים יום, שנאמר "בהוציאך את העם ממצרים "תעבדון" את האלהים על ההר הזה", הרי נ' של תעבדון יתירה, לומר לך, לקץ של חמישים יום תעבדון את האלהים על ידי קבלת התורה. וישראל מרוב חיבתם לתורה היו מונים בכל יום ויום, ואומרים הרי עבר יום אחד, הרי עברו שני ימים, שלשה, ארבעה, וכו', כי היה הדבר בעיניהם כזמן ארוך, מרוב חיבתם הגדולה לקבלת התורה, ולכן נקבעה הספירה לדורות. ור' יהודה החסיד אמר, לפי שימים אלה ימי מלאכת השדה הם, ואין מי שיגיד לבני הכפרים החקלאים, אם אייר מלא או חסר, לכן אמרה תורה תספרו חמישים יום, ואחר כך מקרא קודש יהיה לכם. עכ"ל. [ילקוט יוסף מועדים עמוד תיב. חזון עובדיה על הלכות יום טוב עמוד ריב].
(תפט) רוב הפוסקים הסכימו דספירה דבזמן הזה אינו אלא דרבנן, שהרי עכשיו ליכא עומר. והספירה שבתורה הוא למנות מן קרבן עומר עד קרבן של שתי הלחם, ועכשיו לא שייך זה (ר"ן שם).וכן משמע במנחות (סו א), שאומר אמימר: מני יומי ולא מני שבוע, אמר זכר למקדש הוא. ופירש רש"י: האי מניינא דהשתא לאו חובה הוא, דהא ליכא עומר. אלא זכר למקדש... עד כאן לשונו.ובהגדה אמרו: בשעה שאמר להם משה "תעבדון את אלקים על ההר הזה", אמרו לו ישראל: "משה רבינו! אימתי עבודה זו? אמר להם: "לסוף חמישים יום." והיו מונין כל אחד ואחד לעצמו, מכאן קבעו חכמים לספירת העומר. כלומר: בזמן הזה שאין אנו מביאין קרבן ולא עומר, אלא מחשבין חמישים יום לשמחת התורה כמו שמנו ישראל באותו זמן. וזהו דרך דרש, דעיקרא דמילתא הוא שזהו זכר למקדש. אבל מכל מקום כל זה מוכיח שאין הספירה עכשיו אלא מדרבנן (ר"ן שם).
(תפט) אבל לא כן דעת הרמב"ם בפרק שביעי מתמידין דין כ"ב, וזה לשונו:מצות עשה לספור שבע שבתות תמימות מיום הבאת העומר... ומצוה זו על כל איש מישראל, בכל מקום ובכל זמן. ונשים ועבדים פטורין ממנה.עד כאן לשונו, הרי שכתב שהיא מצות עשה בכל מקום ובכל זמן. והוא מפרש בגמרא שם דפליגי אמוראי בזה: דאמימר דמני יומי ולא שבוע סבירא ליה דזהו מדרבנן זכר למקדש, ואביי ורבנן דבי רב אשי, דאמרי מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבוע כמו שאנו עושים – סברי דהוה דאורייתא (כסף משנה). ופסק כרבים. ואף על גב דעתה אין קרבן – יש לומר דעיקר הספירה הוא למתן תורה, כמו שמנו ישראל מקודם לפי המדרש שהבאנו. אך הקדוש ברוך הוא צוה להביא קרבנות בתחילת המניין מעומר שעורים, ובסופו מחטים, להורות דבלתי התורה אנחנו כבהמות נדמה שמאכלן שעורים. כמו שאמרו בסוטה (טו ב) שקרבן סוטה הוא מן השעורים: היא עשתה מעשי בהמה – לפיכך קרבנה מאכל בהמה, עיין שם.וכשקבלו התורה הוי דמות אדם להנה, ולכן קרבנם מן החטים מאכל אדם, ולכן צותה התורה למנות להקרבן. אבל עיקר הכוונה הוא למתן תורה, ולכן המצוה גם בזמן הזה (כן נראה לעניות דעתי).
(ד) ומפני כן, כי היא כל עקרן של ישראל ובעבורה נגאלו ועלו לכל הגדלה שעלו אליה, נצטוינו למנות ממחרת יום טוב של פסח עד יום נתינת התורה להראות בנפשנו החפץ הגדול אל היום הנכבד הנכסף ללבנו כעבד ישאף צל, וימנה תמיד מתי יבוא העת הנכסף אליו שיצא לחרות, כי המנין מראה לאדם כי כל ישעו וכל חפצו להגיע אל הזמן ההוא. וזהו שאנו מונין לעמר, כלומר, כך וכך ימים עברו מן המנין ואין אנו מונין כך וכך ימים יש לנו לזמן, כי כל זה מראה לנו הרצון החזק להגיע אל הזמן, ועל כן לא נרצה להזכיר בתחילת חשבוננו רבוי הימים שיש לנו להגיע לקרבן שתי הלחם של עצרת, ואל יקשה עליך לומר אם כן אחר שעברו רב הימים של שבעה שבועות אלו, למה לא נזכיר מעוט הימים הנשארים? לפי שאין לשנות מטבע החשבון באמצעו. ואם תשאל אם כן למה אנו מתחילין אותו ממחרת השבת, ולא מיום ראשון? התשובה כי היום הראשון נתיחד כלו להזכרת הנס הגדול, והוא יציאת מצרים, שהוא אות ומופת בחדוש העולם ובהשגחת השם יתברך על בני אדם, ואין לנו לערב בשמחתו ולהזכיר עמו שום דבר אחר, ועל כן נתקן החשבון מיום שני מיד. ואין לומר היום כך וכך ימים ליום שני של פסח, שלא יהיה חשבון ראוי לומר ליום שני, ועל כן התקן למנות המנין ממה שנעשה בו, והוא קרבן העמר, שהוא קרבן נכבד, שבו זכר שאנו מאמינים, כי השם ברוך הוא בהשגחתו על בני אדם רוצה להחיותם ומחדש להם בכל שנה ושנה זרע תבואות לחיות בו.
(ג) משרשי המצוה. על צד הפשט, לפי שכל עקרן של ישראל אינו אלא התורה, ומפני התורה נבראו שמים וארץ, וכמו שכתוב (ירמיהו לג כה) אם לא בריתי יומם ולילה וגו', והיא העקר והסבה שנגאלו ויצאו ממצרים, כדי שיקבלו התורה בסיני ויקימוה, וכמו שאמר השם למשה (שמות ג יב) וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה. ופרוש הפסוק הוציאך אותם ממצרים, יהיה לך אות שתעבדון את האלהים על ההר הזה, כלומר, שתקבלו התורה שהיא העקר הגדול שבשביל זה הם נגאלים והיא תכלית הטובה שלהם, וענין גדול הוא להם יותר מן החרות מעבדות, ולכן יעשה השם למשה אות בצאתם מעבדות לקבלת התורה, כי הטפל עושין אותו אות לעולם אל העקר.
() וספרתם לכם ממחרת השבת. ענין הספירה הוא שבליל גאולת מצרים שנגלה הקב"ה בכבודו ובעצמו וגאלם, וגדלה ההשפעה מאוד כי אצל השי"ת נגמר אז כל הגאולות עד גאולה אחרונה, כי כל הגאולות נכללים בגאולה ראשונה, כמו שאנו אומרים בתפלה ויוצא את עמו ישראל מתוכם לחירות עולם, וכדאיתא בזה"ק (ויקהל רט"ז:) ובגין דא בעי לאחזאה פורקנא דאית ביה ארבע גאולות וכו' ועל דא אית לאדכרא בההיא גאולה ד' זמנין אמת עד עזרת אבותינו וכו' ומתמן ולהלאה ארבע זמנין אחרנין אמת, והיינו שהוא לרמז שבשורש יצאנו מכל הארבע גליות, אכן לא היה אז בכח תפיסת ישראל להשיג ולידע בתפיסתם את האור שהאיר להם השי"ת, לכן צוה השי"ת וספרתם לכם, היינו שתספרו ותמנו מה שהשגנו כן תספרו חמשים יום עד שביום העצרת תתבוננו מה שהשגתם, כמו אב ההולך עם בנו הקטן ומצא מטמון מאבנים טובות ומרגליות ולא היה בכח הבן ובתפיסתו להבין ערך יקרות הדברים היקרים, ואביו צוה לו לקבל אותם כמו שיוכל שאת, ושאל אותו הבן מה הוא ערך יקרותם, והשיב לו אביו עתה אין עת לעסוק עמך ולהודיעך ערך יקרותם רק כעת חזק ואמץ בני וקח כל מה שתוכל בהתחזקות ובמהירות, ובבואך לביתך תספור ותמנה מה שהשגת ואז אודיעך ערך יקרותם, וכן בכל שנה ושנה מאיר השי"ת אורו הלמעלה מתפיסת אדם בליל א' של פסח, ואח"כ במשך זמן ימי הספירה יתבונן האדם ומכיר בתפיסתו מעט מעט עד שביום העצרת מתבונן האדם ערך יקרות האור הזה (ועיין בפ' משפטים בחלק זה בענין נעשה ונשמע).
(א) ומיד אחר נטילת ידיו יתעטף בציצית מעומד כן כתוב בסמ"ק סי' צ' וטעמא משום דגמר לכם לכם מספירת העומר דכתיב ביה בקמה פי' בקומה. וכן כתב הר"ד אבודרהם וכ"כ בא"ח וכתב דהא דגרסינן בירושלמי כל הברכות מעומד על ברכת המצות קאמר ולא על ברכת הנהנין:
(ז) שָׁכַח וְלֹא בֵּרַךְ כָּל הַלַּיְלָה, יִסְפֹּר בַּיּוֹם בְּלֹא בְּרָכָה.
(7) If he forgot [to count] and did not do the blessing all night, he should count during the day without a blessing.