תפלת הערב אין לה קבע: מאי אין לה קבע אילימא דאי בעי מצלי כוליה ליליא ליתני תפלת הערב כל הלילה אלא מאי אין לה קבע כמאן דאמר תפלת ערבית רשות דאמר רב יהודה אמר שמואל תפלת ערבית רבן גמליאל אומר חובה ר' יהושע אומר רשות אמר אביי הלכה כדברי האומר חובה ורבא אמר הלכה כדברי האומר רשות.
רי"ף מסכת ברכות דף יט עמוד א
וקיימא לן דהלכה כרבא מיהו הני מילי היכי דלא צלי ליה כלל אבל היכא דצלי ליה לתפלת ערבית כבר שוייה עליה חובה ואי טעי הדר לרישא כדאמרינן [דף ל' ע"ב]:
או תפלה של ערבית. אתיא כמ"ד תפלת ערבית חובה ואפילו למ"ד רשות בחנם אין לנו לבטלה אם לא ע"י אונס קצת וכן משמע ההיא דתפלת השחר (ברכות דף כו.) שכח ולא התפלל ערבית מתפלל שחרית שתים וכן (שם דף ל:) אם שכח ולא הזכיר של ר"ח בלילה אין מחזירין אותו לפי שאין מקדשין החדש בלילה הא מקדשין מחזירין ולא מחלק כלל בין למ"ד רשות או בין למ"ד חובה דמשמע דליכא מאן דפליג וההיא דשבת (דף ט: ושם) אי שרא ליה הימייניה לא מטרחינן ליה וכן בירושלמי אי עלה למטתו לא ירד היינו אונס קצת ולא כפי' ה"ג שפירש' דאף למ"ד רשות אי שויה עליה חובה הויא כחובה והא ליתא דמי לא עסקינן בהכי שכבר התפלל בשאר לילות ואם היינו מפרשים שויה עליה חובה באותה לילה יתכן ההיא דטעה ולא התפלל ר"ח בלילה ובברכות הארכתי והבאתי ההיא דאמרו (יומא דף פז: ושם) דתפלת נעילה פוטרת של ערבית:
מגן אברהם סימן תפט
נשים פטורו' מספיר' דהוי מ"ע שהז"ג (רמב"ם וכ"כ בזוהר תצו' ע' שי"ט) ומיהו כבר שווי' עלייהו חובה:
מנחת חינוך מצוה שו
ונשים ועבדים פטורים ממצוה זו דהוי מ"ע שהז"ג ועמג"א כתב דהאידנא שווייא עלייהו חובה. וד"ז צ"ע והוא דבר חדש דנשים אם קבלו עליהם לעשות מ"ע שהם פטורין יתחייבו מפני דשוויא עלייהו חובה ולא ראיתי כן בשום מקום ואינו דומה לתפלת ערבית עיין בראשונים וכאן יש דיעות דאסור להו לעשות מ"ע שהז"ג ולכ"ע אינו מצוה כלל והיאך ישוויי' חובה. ולא ידעתי מוצא הדברים של ד' המג"א.
מגן אברהם סימן תקצא
ו (פמ"ג) (מחה"ש) יצא - ואפי' בתחלה רשאי שלא לו' שום פסוק אבל אם התחיל פסוק א' צ"ל כולם (כ"ה בגמ' וטור וב"ח) ומ"מ נראה לי דהאידנא שויי' עלייהו כחובה וצ"ל כול' כמ"ש הרי"ף גבי תפלת ערבית ולכן כ' רמ"א לשון דיעבד:
בית יוסף אורח חיים סימן קפח
ח וכתב אחי ה"ר יחיאל ובסעודה שלישית של שבת צריך עיון אם מחזירין אותו וכו'. כל זה כתבו התוספות (מט: ד"ה אי) והמרדכי והרשב"א בפרק שלשה שאכלו (שם) והגהות מיימון כתבו בפרק ב' (אות ח) בשם ראבי"ה (ח"ב סי' תקסו) דכיון דנהוג עלמא להזכיר וגם בירך על דעת להזכיר שווייה עליה כחובה וכהאי גוונא פסק בה"ג (ברכות ה.) גבי תפילת ערבית אע"פ שהיא רשות כיון שהתחיל להתפלל שווייה עליה כחובה ע"כ ומדברי תרומת הדשן בסימן ל"ח יתבאר לך דלא קיימא לן הכי:
דרכי משה הקצר אורח חיים סימן קפח
(ח) ונראה לי דוקא בסעודה שלישית איכא למימר כהאי גוונא מאחר דאיכא למאן דאמר דחובה לאכול פת דומיא דתפילת ערבית דאיכא למאן דאמר דחובה להתפלל ולכן אמרינן מאחר שהתחיל שוויה עליו חובה אבל בראש חודש ליכא למאן דאמר שהוא חובה ולכן לא שייך לומר שהוא שוויה חובה:
בית יוסף אורח חיים סימן תרפב
ומ"ש רבינו ואם לא אמרו אין מחזירין אותו. כך למדו הרי"ף (יא.) והרא"ש (סי' טו) והתוספות (כד.ד"ה דתני') בפרק במה מדליקין מהברייתא השנויה שם וכתבו דהכי איתא בהדיא בתוספתא (ברכות פ"ג הי"ד) כל יום שאין בו קרבן מוסף כגון חנוכה ופורים בערבית שחרית ומנחה מתפלל י"ח ואומר מעין המאורע ואם לא אמר אין מחזירין אותו וטעמא משום דלאו דאורייתא נינהו וכן נהגו ודלא כדברי אבי העזרי (ראבי"ה ברכות סי' קלא) שכתב המרדכי (סי' רעט) דהשתא כיון דנהגו כולי עלמא להזכיר וגם בירך על מנת להזכיר שוייה עליו כחובה וחוזר:
רמב"ם הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק י הלכה ו
מי שנסתפק לו אם התפלל אם לא התפלל אינו חוזר ומתפלל אלא אם כן מתפלל תפלה זו על דעת שהיא נדבה, ד שאם רצה יחיד להתפלל כל היום תפלת נדבה יתפלל, מי שהיה עומד בתפלה ונזכר שכבר התפלל פוסק ואפילו באמצע ברכה, ואם היתה תפלת ערבית אינו פוסק שלא התפלל אותה מתחילה אלא על דעת שאינה חובה. +/השגת הראב"ד/ מי שהיה עומד בתפלה וכו'. כתב הראב"ד ז"ל /א"א/ אין כאן נחת רוח עכ"ל.+
כסף משנה הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק י
ומ"ש רבינו ואם היתה תפלת ערבית וכו'. כתב הראב"ד אין כאן נחת רוח עכ"ל נראה שטעמו שאף על פי שתפלת ערבית היתה רשות עכשיו כבר קבעוה חובה כדאמרינן בפ"א. ואין זה דבר מוכרח ויש מקום לדברי רבינו מאחר שמתחלתה היתה רשות:
חידושי ר' חיים הלוי הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק י
עיין בכ"מ שפי' ההשגה משום דס"ל דגם תפלת ערבית קבלוה בחובה ודינו שפוסק באמצע הברכה.ולדעת הרמב"ם צ"ל דהא דחובה ונדבה לא מצטרפי הוא משום דהן חלוקין בעצם החפצא של תפלה, דזו תפלת חובה וזו תפלת נדבה. וערבית דין רשות ונדבה עלה, והא דקבעוה לחובה פירושו שקבעו חובה על עצמן להתפלל תפלת רשות ונדבה, אבל התפלה בעצמותה נדבה ורשות היא, כיון דבעיקר תקנת וחובת תפילה אינה רק רשות ונדבה. וע"כ שפיר פסק הרמב"ם דערבית הואיל והיא בעצמותה רשות ונדבה מצטרפת עם תפלת נדבה דחד מינא נינהו, שארי תפלות דהויין חובה בעיקר מילתייהו הויין תרי מיני ולא מצטרפי עם נדבה.
והנה ברי"ף בדין תפלת ערבית רשות סיים ז"ל מיהו הנ"מ היכא דלא צלי ליה כלל אבל היכא דצליליה לתפלת ערבית כבר שוויהו עלייהו לחובה וכו', ואפילו למ"ד רשות חובה הוא דליתא אבל מצוה איתא והאידנא נהוג עלמא לשוויהו כחובה, והרמב"ם בפ"א שם כתב ז"ל ואין תפלת ערבית חובה כתפלת שחרית ומנחה ואעפ"כ נהגו וכו' להתפלל תפלת ערבית וקבלוה עליהם כתפלת חובה. ונראה דהשמיט הא דכתב הרי"ף דמשהתחיל להתפלל שוויהו חובה דהוי דין בעצמותה של התפלה דמשהתחיל להתפלל נעשית חובה מאליה, דלפ"ז התפלה בעצמה שניא היא מתפלת נדבה,והרמב"ם דסובר דתפלת ערבית בעצמותה הויא חד מינא עם תפלת נדבה, ע"כ השמיט וסיים רק הא דקבעוה כחובה ר"ל דנהגו להתפלל התפלת נדבה וכמו שנתבאר.
ועיין עוד בפ"ג מהל' תפלה שכתב הרמב"ם ז"ל תפלת הערב אע"פ שאינה חובה המתפלל אותה זמנה מתחלת הלילה עד שיעלה עמוד השחר וכו' המתפלל תפלה קודם זמנה לא יצא ידי חובתו וחוזר ומתפלל אותה בזמנה וכו' ויש לו להתפלל תפלת ערבית של שבת בערב שבת קודם שתשקע החמה וכו' לפי שתפלת ערבית רשות. הרי להדיא דדעת הרמב"ם דתפלת ערבית דין רשות ודין נדבה עלה גם בשעה שמתפלל אותה. והיינו כטעמי' דמצטרפת עם תפלת רשות ונדבה, וחד מינא נינהו.והראב"ד שם השיג וכתב שאין ראוי לעשות כן אלא לצורך שעה, והיינו כדעת הרי"ף, דלא הויא חדמינא עם נדבה ובשעת התפלה חוזרת להיות חובה מאליה וכמו שנתבאר.
אולם אשר יראה בדעת הראב"ד, דהנה בברכות דף כ"א [ע"א] אמר ר' יהודה אמר שמואל היה עומד בתפלה ונזכר שהתפלל פוסק ואפילו באמצע ברכה וכו', ואמר ר' יהודה אמר שמואל התפלל ונכנס לבית הכנסת ומצא ציבור שמתפללין אם יכול לחדש בה דבר יתפלל ואם לאו אל יתפלל, וצריכא דאי אשמעינן הכא משום דלא אתחיל בה אבל התם דאתחיל בה אימא לא צריכא. וכתב הרי"ף דהא דר"י אמר שמואל לא פליגא אדר' יוחנן דהלואי שיתפלל אדם כל היום כולו דההיא ג"כ ביכול לחדש קמיירי ואי לא אל יתפלל, ואפילו באמצע ברכה פוסק, אכן ברש"י בשם בה"ג פסק דהלכה כרבי יוחנן בספק התפלל וכר"י אמר שמואל בודאי התפלל. ומבואר בדעתם דר"י אמר שמואל ורבי יוחנן פליגי. וברמב"ם פ"א מהל' תפלה פסק וז"ל תפלות אלו אין פוחתין מהם אבל מוסיפין עליהם וכו' וכל אותן התפלות שמוסיף כמו מקריב נדבות לפיכך צריך לחדש דבר, הרי להדיא בדעת הרמב"ם דהא דצריך שיחדש דבר הוא משום דהוי תפלת נדבה, וזהו להדיא כדעת הרי"ף דרבי יוחנן דאמר הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו לא פליג אדר"י אמר שמואל דצריך שיחדש בה דבר, דאדרבה הואיל והיא נדבה ע"כ צריך שיחדש בה דבר, והראב"ד שם חולק וכתב ז"ל אעפ"י שלא יחדש עכ"ל, והיינו משום דס"ל כדעת רש"י והבה"ג דרבי יוחנן דאמר הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו פליג אדשמואל. ופוסק כרבי יוחנן דא"צ חידוש דבר בנדבה.
והנה במימרא שניה דשמואל דבעמד להתפלל ונזכר שכבר התפלל פוסק ואפילו באמצע ברכה, עיין ברי"ף שפי' דשמואל תרי דינים תני בתפלת נדבה, חדא דאם אינו יכול לחדש דבר פוסק. ושנית דגם ביכול לחדש אם התחיל בתורת חובה אינה מצטרפת לנדבה ופוסק באמצע ברכה. אכן לדעת הראב"ד י"ל דבאמת ליתא כלל דינא דאם התחיל בתורת חובה אינה יכולה להיות שוב נדבה, דאין בההתחלה שעל דעת חובה שום גריעותא כלל לענין דין נדבה, וגם התפלה שעל דעת חובה אם רקאינה חובה חוזרת להיות נדבה, והא דקאמר שמואל פוסק אפילו באמצע ברכה הוא זה גופא הדין הראשון דשמואל דאם אינו יכול לחדש דבר אל יתפלל ומשום הכי הוא דפוסק. או דאיירי גם הכאבאינו יכול לחדש דבר. או דאפילו ביכול לחדש מ"מ כיון דההתחלה היתה שלא בתורת נדבה וחידושדבר א"כ הוי בכלל אינו יכול לחדש דבר דלשמואל אינו יכול להתפלל בכה"ג תפלת נדבה, אבל שוםהוספת דין מחמת אתחלותא דחובה לא נאמר בזה כלל. ונראה דזהו ביאור ההשגה שכתב אין כאןנחת רוח, והיינו דהראב"ד פליג על עיקר הדין של הרמב"ם דאם נזכר שכבר התפלל פוסק. ומשוםדלדעת הראב"ד כל זה הוא לדעת שמואל דסובר דבעינן שיחדש דבר אבל אנן קי"ל כרבי יוחנן דיכול להתפלל תפלת נדבה גם בלא חידוש דבר, וממילא דגם בהתחיל בתורת חובה גומר ודין תפלת נדבה עלה. ולפ"ז קיימא ההשגה אתחלת דברי הרמב"ם דאם נזכר שכבר התפלל פוסק בתפלת חובה, על זה הוא שהשיג דגם בתפלת חובה אם נזכר שכבר התפלל גומרה בתורת נדבה וכטעמי' לעיל בפ"א דיכול להתפלל תפלת נדבה גם בלא חידוש. וכמו שנתבאר דלדעת הראב"ד גם ההתחלה שעל דעת חובה מצטרפת להחשב תפלת נדבה ותליא רק בדין חידוש דבר.