שמואל ב׳ מעשה דוד המלך בת־שבע ואוריה

(א) פרשה תשעה עשר תספר מה שקרה לדוד עם בת שבע אשת אוריה החתי ששכב עמה, ושכתב דוד ליואב שיתנהו אל מול פני המלחמה החזקה למות שם, ומה ששלח השם יתברך לו על זה ביד נתן הנביא, ודברי דוד המלך עליו השלום עליו, ומיתת הילד הראשון אשר ילדה לו בת שבע, ולידת שלמה. תחלת הפרשה ויהי לתשובת השנה, עד ויהי אחרי כן ולאבשלום וגו', והנה שאלתי בפרשה הזאת שש שאלות: (ב) השאלה הראשונה בדברים שאמר יואב למלאך אשר שלח אל המלך להודיעו מיתת אוריה, אמר ויצו את המלאך לאמר בכלותך את כל דברי המלחמה לדבר אל המלך והיה אם תעלה חמת המלך ואמר מדוע נגשתם אל העיר להלחם וגו', ואמרת גם עבדך אוריה החתי מת, ולמה לא צוה שיגיד לו כל הענין בראשונה ומיתת אוריה בתוכו? וצוה לאומרו אחר כלות הספור ובתנאי אם תעלה חמת המלך, וזה היה תכלית הספור וכוונתו: (ג) השאלה השנית במשל שספר נתן אל המלך מהאיש העשיר אשר לקח כבשת הרש, והיא למה לא זכר במשל שהאיש העשיר מלבד שלקח את הכבשה מהאיש הרש הנה עוד הרגו עליה? כי זה היה דומה לנמשל, שדוד מלבד אשר לקח את אשת אוריה הנה עוד צוה להרגו בחרב בני עמון, והיה אם כן עם זה המשל יותר דומה לנמשל ויהיה ספור הענין יותר מגונה ויקשה אם כן למה לא זכר זה הנביא במשל וזוכרו בנמשל? השאלה השלישית למה לא צוה האל יתברך לדוד ולא הזהירו הנביא גם כן שיעזוב את בת שבע, אחרי שהושרשנו במסכת סוטה (פרק יהוה משנה ראשונה) שהאשה הנבעלת מתחת בעלה הלא היא אסורה לבעל ואסורה לבועל, ואם דוד עשה תשובה איך לא עזב החטא? בהיות עזיבת החטא תנאי הכרחי מאד והוא העקר בתשובה, ואיך האל יתברך בהיות הענין רע בעיניו בחר שתשאר בת שבע עם דוד? ושיהיה שלמה בנה מלך על ישראל והשם אהבו? השאלה הרביעית בדברי נתן הנביא שאמר בתוכחתו לדוד, אם באמרו את אוריה החתי הכית בחרב, וחזר ואמר ואותו הרגת בחרב בני עמון, והוא דבור כפול, ואם בזכרון העונש שאמר ועתה לא תסור חרב מביתך עד עולם עקב כי בזיתני ותקח את אשת אוריה החתי וגו', ולמה ייחד העונש על לקחו בת שבע ולא ייחדו על מות אוריה החתי בהיותו כל כך קשה? השאלה החמשית במה שאמר דוד חטאתי להשם ויאמר נתן אל דוד גם השם העביר חטאתך לא תמות, ויקשה זה ראשונה ממה שאמר דוד חטאתי להשם, ויורה שהיה החטא בינו ובין המקום ואינו כן, כי גם כן היה בינו לבין חבירו, כמו שחטא לאוריה, וגם כן באמרו גם השם העביר חטאתך לא תמות, והתשובה הזאת אשר עשה דוד לא מצאנו שהועילתו כלל, כי לא סרה החרב מביתו ולא נמנעו נשיו מאשר גזר עליהם, ובדברי הנביא הקודמים והעונש שזכר לא אמר שימות דוד, ולמה אם כן השיבו גם השם העביר חטאתך לא תמות? כי לא נענש במות ולא העביר החטא והעונש ממנו: (ד) השאלה הששית באמרו יען כי נאץ נאצת את אויבי השם בדבר הזה גם הבן הילוד לך מות יומת, ויקשה אמרו את אויבי השם, כי לא היה חטאו כי אם שנאץ את השם, לא שנאץ את אויביו שהוא פועל משובח? ואיך יוכיחהו עליו? ויקשה גם כן מיתת הילד למה היא? והוא לא חטא כלל ולא היה בר עונשין ולמה יומת מה עשה? והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות כלם: (ה) ויהי לתשובת השנה וגו'. זכר הכתוב שבתשובת השנה, רוצה לומר תשובת השמש אל הנקודה ההיא מהזמן שיצאו המלכים בשנה הקודמת להלחם כמו שזכר, קרה מה שיאמר. ויש מפרשים לעת וזמן שנוהגים המלכים לצאת עם חייליהם, והוא זמן ראשית החום שימצאו התבואות והעשבים בשדה והפירות באילנות, כי אז ימצאו הבהמות עשב לאכול והאדם פירות למאכלם, בזמן ההוא שלח דוד את יואב וכל ישראל להשחית בבני עמון ונשאר דוד בירושלם, (ב) ובעת הערב קם דוד ממשכבו ששכב בצהרים והיה הולך בגג, ומשם (מהגג) ראה אשה רוחצת שהיתה טובת מראה מאד, והיא אם כן לא היתה רוחצת בגג כי אם בביתה, אבל דוד מעל הגג ראה אותה כן כי היה לביתה חלון בנכחיות הגג עד שמשם ראה אותה, ולהיות' רוחצת ראתה ערומה ונכנס יפיה בלבו, (ג) וישלח לדרוש ולחקור מי היא ויגידו ויאמרו לו שהיא בת שבע, (ד) ואז שלח דוד מלאכים ויביאוה אליו וישכב עמה. וזכר שהיא היתה מתקדשת מטומאתה, רוצה לומר שלא היתה נדה כי בהיותה נרחצת (כמו שזכר) היתה מתקדשת ומטהרת מטומאתה, הורה והגיד זה להודיע שאז נתעברה להיות הזמן הראוי יותר אליו. והנה להעלים הענין שבה האשה לביתה מיד אחרי ששכב דוד אותה, (ה) ואחרי זה הרגישה בעצמה שהיתה מעוברת, כי אולי הרגישה ברחמה שנשארה בזולת לחות שהוא המורה על ההריון, ושלחה להודיעו לדוד, (ו-ז) ואז כתב ליואב שישלח אליו את אוריה החתי, ובא לפניו ושאלו על שלום יואב והעם והמלחמה, (ח) וצוהו שילך לביתו לרחוץ רגליו שהוא כנוי לתשמיש המטה. ואמרו ותצא אחריו משאת המלך, פירשוהו ארוחה, ששלח לו משאת לחם ויין ובשר לאכול, על דרך (בראשית מ"ג ל"ד) וישא משאות מאת פניו, וכן ת"י סעודתא דמלכא. ואחרים פירשוהו מענין אבוקה, כי לפי שהיה זה בלילה יצאתה עמו אבוקה ללוותו ולהראות לו את הדרך עד ביתו וזה כדי לכבדו. והנה עשה דוד כל זה כדי לעשות הענין באופן שיעלם חטאו מהאנשים, בחשבו שיבא אוריה אל ביתו וישכב עם אשתו ויחשוב אחרי כן שממנו היא הרה, והנה אוריה היה אדם נכבד וירא את השם ואיש מלחמה ולא רצה לרדת אל ביתו פן יחשבו שהתעדן מה והתעלס עם אשתו, (ט) ולכן שכב פתח בית המלך עם עבדי המלך שהיו שוכבים שם לשמור את מטתו כמנהג המלכים:

וכאשר ידע זה דוד ושאלו מדוע לא ירדת לביתך? (יא) השיבו דברים טובים, שבהיות בשדה הארון שהיה הולך עמהם במחנה, וזה זכר ראשונה שהוא העקר, (וכבר כתבתי במה שקדם שהארון הזה לא היה בו לא לוחות הברית ולא שברי לוחות, ולכן לא קראו ארון ברית השם אבל היה ארון שעשו להביא בו האפוד והאורים והתומים, וכמו שזה הוכחתי בראיות ברורות בפרשה השלישית מזה הספר, (דף פ"ו ע"ב) והיה עמהם תמיד במלחמה וכהן עמו כדי לשאול בהם בשעת הצורך) ובהיות עם ישראל ויהודה בסכות שזהו החיוב השני, ואדוני יואב, רוצה לומר בשדה גם כן בסכות והוא החיוב השלישי, ועבדי אדוני המלך גם כן בשדה שם והוא החיוב הרביעי יותר קטן שבכלם, ומפני כל זה לא היה ראוי שילך הוא להתעלס בביתו (יב-יג) ומאשר ראה זה דוד, צוהו שישב שם גם כן עד יום המחרת ויאכל לפניו כדי לכבדו, בחשבו שעם היין יטרף דעתו וילך אל אשתו, והוא עם כל זה לא רצה ושכב הלילה השנית במקום אשר שכב בראשונה. ומאשר לא הצליח דוד בדרך הזה אשר חשב לעשות, (יד-יז) כתב ספר אל יואב ביד אוריה עצמו שיתנהו אל מול המלחמה החזקה וישובו מאחריו ולא יעזרוהו באופן שיכוהו האויבים וימות, והיה משלמות אוריה שלא ראה את המכתב ולא קרא את אשר בו ונתנו אל יואב, והוא עשה כדבר המלך וימת אוריה החתי באותו אופן: ואמנם הפועל הזה פשוטו יורה עליו שהיה מגונה מאד מחמשה צדדים. האחד מאשר חטא דוד באשת איש וישכב את אשת רעהו, וזה בלי ספק יותר מגונה במלך שישכב את אשת עבדו ויגדפהו וישחיתהו בזה, וכל שכן בהיותו טרוד בעבודתו ונלחם את מלחמותיו, הלא ראית מה שנמשך בספרד בימי המלך דון רודרי"גו, שבעבור אשר שכב את בת האלוף גוליא"נו אשר היה יושב בסיב"טא, הביא את כל הישמעאלים אשר מעבר לים ויקחו וילכדו את כל ספרד לנקום נקמתו מהמלך ההוא אשר שכב את בתו. והצד השני הוא במה שהשתדל דוד שאוריה ישכב את אשתו ויחשב לו הבן הילוד, וזה באמת פחיתות גדול למלך רם ונעלה כדוד, שיהיה בנו בחזקת בן אוריה ויוחס אליו ויכרת שמו מבית המלך אביו, וזה באמת לא יעשה קל שבקלים אף כי ראש המלכים וגבירם דוד עליו השלום. הצד השלישי במה שצוה לשום את אוריה אל מול המלחמה החזקה להמיתו, וזה באמת עון פלילי להמית את האיש הזה על לא חמס בכפיו ואין מרמה בפיו, וישלמהו המלך רעה תחת טובה חלף כל עבודתו אשר עבד אתו בשלום ובמישור, הלא טוב היה שיעכבוהו ויטרידוהו שם ולא ישוב לביתו עד אשר תלד אשתו ואיש לא ידע בשכבה ובקומה ותהיה לידתה בסתר, וינתן הילד לאשה מינקת מן העבריות, ולא יוסיף על חטאתו פשע כי אל גילוי עריות הוסיף שפיכות דמים. הצד הרביעי באופן המיתה וההריגה שהרגו בחרב בני עמון וע"י אויבי השם, המבלי אין קברים בישראל ואדם אין שימיתהו בקשת ובחנית? אם לריב ומצה ואם בפתע ולא נודע מי הכהו, ולמה צוה להרגו בחרב האויבים? ואתה רואה שהיה בלתי אפשרי שימות אוריה בזה כי אם במות עמו רבים מישראל, כי לא ישימו איש אחד אל מול המלחמה החזקה לבדו, וכן אמר הכתוב ויפול מן העם מעבדי דוד וימת גם אוריה החתי, ואם כן לא המית דוד את אוריה לבדו כי אם גם עמו אנשים רבים מבני ישראל, וכבר העירו על זה חכמינו ז"ל במדרש שמואל (פרשה כ"ה) אמרו ואתו הרגת בחרב בני עמון, רבנין אמרין ואותו מגיד שהרבה צדיקים כיוצא בו הרגת עמו. הצד החמשי מהגנות שמיד כשעבר האבל שבעת ימים על אשת אוריה מיד צווה המלך ללקחה אל ביתו ותהי לו לאשה, ולמה לא נתאחר על זה ימים או עשור? האם היה עדין נרדף התאוה ולא נתפייס עם הביאה הראשונה, ואם כפי הדין אין ראוי שתנשא האלמנה בעוד תשעים יום מיום שמת בעלה, איך נשאת בת שבע לדוד מיד אחר האבל? כל הפשע והגנות הזה יכלול עון דוד וחטאתו. אמנם במסכת שבת פרק במה בהמה יוצאה (דף נ"ו ע"א) אמרו, אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן, כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה, שנאמר (שמואל א' י"ח י') ויהי דוד בכל דרכיו משכיל והשם עמו, אפשר חטא בא לידו ושכינה עמו? אלא מה אני מקיים מדוע בזית את דבר השם? שבקש לעשות ולא עשה. אמר רב, רבי דאתי מדוד מהפך ודריש בזכותיה דדוד, מדוע בזית את דבר השם לעשות וגו', רבי אומר משונה רעה זו מכל רעות שבתורה, שכל רעות שבתורה כתיב בהם ויעש הרע בעיני השם, וכאן לעשות ולא עשה. ואת אוריה החתי הכית בחרב, שהיה לך לדונו בסנהדרין ולא דנתו, ואת אשתו לקחת לך לאשה, ליקוחין יש לך בה, דאמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן כל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו, שנאמר (שמואל א' י"ז י"ח) ואת חריצי החלב תביא לשר האלף ואת אחיך תפקוד לשלום ואת ערובתם תקח, תאני רב יוסף דברים המעורבים בינו לבינה וכו'. והדברים האלה לחכמינו ז"ל הם דרכי הדרש ואין לי להשיב עליהם. ודי במה שאמרו רבי דאתי מדוד מהפך ודריש בזכותיה, כי היה אצלם זה דרך דרש, והיה רבי מהפך הדבר מחמתו לקורבתו והיותו מזרע בית דוד ולא כפי האמת. ואיך נאמר שבקש לעשות ולא עשה? והכתוב מעיד על המעשה הרע כלו בפירוש, ואם דוד לא חטא איך אמר חטאתי להשם? ולמה עשה תשובה מעולה, ואמר (תהלים נ"א ה') כי פשעי אני אדע וחטאתי נגדי תמיד? וגם הפסוק שהביאם לזה ויהי דוד בכל דרכיו משכיל והשם עמו, הוא קודם הספור ולא ישלול אותו מחטוא אחר כך, כי אם שהיה אז משכיל ונבון ומצליח במעשיו ושהשם היה עמו בכל אשר יעשה, כל שכן שעם היות שחטא באמת לפי שקבל ענשו ועשה תשובה היה השם עמו, ולכן לא יסבול דעתי להקל בחטאת דוד, ולא אכחיש האמת הפשוט, ואיך אתפייס עם הגט שאמרו שהיו נותנים אל נשותיהם? והנה הפסוק שהביאו לראיה רחוק מזה, ודוד אמר לאוריה שילך הלילה ההוא לביתו ושילך בבקר, ויורה שלא היה שם גט והיה הייחוד כשר ונאות, ואין זה כי אם כדמות אמרם שם בגמרא שהיה אוריה מורד במלכות וחייב מיתה, לפי שאמר ואדוני יואב שקרא אל יואב אדוני בפני המלך. סוף דבר אם הכתוב קראו חוטא והוא הודה חטאו, איך היה טועה אדם בהאמינו? טוב לי שאומר שחטא מאד והודה מאד ושב בתשובה גמורה וקבל ענשו ובזה נתכפרו עונותיו:

וישלח יואב ויגד לדוד את כל דברי המלחמה וגו'. הנה שלח יואב מלאך להגיד אל דוד את כל דברי המלחמה, (כ) וצוה אותו שאם יעלה חמת המלך ויאמר למה נגשתם אל העיר להלחם, (כא) מי הכה את אבימלך בן ירובשת, הלא היה יואב יודע שאבימלך בן ירובעל? וקראו כאן בן ירובשת, לפי שהבעל היה נקרא בשת, וירובעל הוא מריב לבעל וכן ירובשת הוא מריב לבושת, הנה אותו אבימלך (שופטים ט׳:נ״ג) בנגשו אל חומת העיר תבץ להלחם שמה השליכה אשה עליו פלח רכב וימת, או ישיבהו המלאך ויאמר גם עבדך אוריה החתי מת. וכוונת צוואת יואב זאת אצלי שאם המלך לא יחרה אפו ולא יאמר דבר המלאך לא יודיעהו כלל ממיתת אוריה, וזה מפני השומעים שלא יחשבו שהוא היה מבשר בעיניו במיתת אוריה ומזה יבינו שהוא צוה להרגו, אבל אם יעלה חמתו על גשתם אל החומה, אז יאמר המלאך אליו ויותר רע יש עוד אדוני המלך והוא שעבדך אוריה מת שמה, שהוא היה הרשום מהנופלים שם, והוא על דרך האומרים ויותר רע מזה ששמעת דבר אחר שאומר לך. וסתר הדברים האלה היו שההגשה אל החומה היתה כדי לקיים מצותו במיתת אוריה, ואם כן המלאך יכוון דבריו לצד אחד, והמלך יבין אותם לצד אחר, גם כוון יואב בצווי הזה שלא ירגיש המלאך במיתת אוריה שהיתה בדבר המלך, ולכן לא זכרו אליו כי אם אחרי שהגיד לו את כל דברי המלחמה, (משלי כ"ו י"ח) כמתלהלה היורה זיקים, והותרה השאלה הראשונה:

(כב-כד) וזכר הכתוב שהמלאך לא שמר מצות יואב, אבל אמר כל הדברים יחד מהמלחמה ומיתת אוריה:

והמלך השיבו שיאמר ליואב אל ירע בעיניך על הדבר הזה, כי כזה וכזה תאכל החרב, רוצה לומר אל ירע בעיניך על מיתת העם שנפלו שם ועל אוריה, כזה וכזה כנכבד כנקלה תאכל החרב, ולכן החזק במלחמה, רוצה לומר השתדל להנקם מהאויבים, ולכן אמר בסוף וחזקהו, וזה צווי למלאך השלוח שיחזק את יואב להלחם. או נפרש וחזקהו בשאר הדברים שיאמר אל יואב, רוצה לומר שיהרוס העיר ויפרוץ אותה, כי אחרי שילכדה הנה הוא יחזק את העיר שזכר שיוכל להשגב בה מהאויבים:

והנה בבוא השמועה אל דוד מיד נתפרסמה מיתת אוריה ובת שבע עשתה הספדה כראוי, (כז) ובעבור ימי האבל לקחה דוד לאשה בכתובה וקדושין. והנה אמר הכתוב וירע הדבר אשר עשה דוד בעיני השם, לפי שהיה הדבר הזה נסתר מאד ואיש אל ידע בכל אלה כי אם האלקים שהוא בוחן לבבות וכליות ועיניו משוטטות בכל הארץ וכל דבר לא נכחד ממנו שראה מה שעשה דוד, וזהו אמרו בעיני השם, רוצה לומר בעיני ישראל לא היה הדבר רע ומגונה, כי לא היו יודעים אמתת הדבר, אבל בעיני השם שהיה הכל גלוי לפניו היה הדבר רע:

(א) ויהי לתשובת השנה, ירמוז שעל ידי שישב המלך בביתו ולא הלך בעצמו ללחום מלחמת יהוה בא מעשה זו לידו, ולבל תאמר שהיה יגע ורפה ידים ממלחמה הקודמת, אמר שהיה לתשובת השנה, ולבל תחשוב שלא היה עת ראוי לצאת מפני הקור והגשם אמר לעת צאת המלכים, כי היה בחדש סיון שכל מלכי ארץ יוצאים ופניהם בקרב, ולבל תאמר שהיתה מלחמה קטנה שאין כבוד המלך לצאת בה בעצמו, אמר כי שלח את יואב שר הצבא ואת עבדיו שהם כל שרי החיל והגבורים ואת כל ישראל, ובזה היה ראוי שילך מלכם לפניהם, והם השחיתו את בני עמון ויצורו על רבה שזה נמשך זמן רב ובכ"ז ודוד יושב בירושלים ולא בא לעזרת יהוה בגבורים: (א) ויהי ר"ל וגם בביתו לא היה טרוד בצרכי העם כי קם ממשכבו לעת הערב וכבר אמרו חז"ל (בירושלמי פ"ק דברכות ובמדרש) כשהיה דוד סועד סעודת עצמו היה ישן עד תשע שעות וכשהיה סועד סעודת מלכים היה ישן עד הערב, וא"כ סעד אז סעודת מלכים ומתענג בתענוגים, וגם אחר כך לא עסק בצרכי צבור רק הלך לטייל על גג בית המלך, ובזה בא לידי עבירה שראה אשה רחצת, ולא עצם עיניו מראות ברע, הגם שראה מעל הגג, באופן שהוצרך לכוון לראות: (א) השאלות: והנה יפלא שדוד נכשל בא"א ובהריגת אוריה וכמה עבירות כמו שחשב מהרי"א, ויפלא איך לא נצטוה לגרש את בת שבע וכדומה שאלות רבות כמו שבא בפנים, ומז"ש שדרש לאשה ושאמר הלא זאת בת שבע, ומ"ש שהיא מתקדשת מטומאתה אם עבר על א"א וכי לא היה עובר על איסור נדה: (ב) וישלח על ידי כן בא לידי מעשה ושלח לדרוש אם היא פנויה או אשת איש, ויאמר הלא זאת בת שבע, הנה השר מהרי"א הרבה להאשים את דוד, ובאר כי חטא מחמשה צדדים, א. מאשר חטא בא"א, ולא יאבה אל דברי חכמינו זכרונם לברכה שהיתה מגורשת מאוריה שזה נגד פשטות הכתובים, ב. במה שהשתדל שאוריה ישכב עם אשתו ויחשב לו הבן הנולד ויכרית שמו מבית אביו, מלבד מה שיצמח מזה תערובות המשפחות ואח נושא את אחותו שעל זה נאמר ומלאה הארץ זימה ג. במה שצוה לשום את אוריה אל פני המלחמה החזקה להמיתו על לא חמס בכפו, וטוב היה שיעכבהו ויטרידהו עד שתלד בת שבע בסתר ויתן הנולד למניקת ואיש לא ידע, ד. במה שהרגו בחרב בני עמון ועמו נהרגו רבים וטובים מבני ישראל, והיה יכול לסבב להרגו על ידי ישראל בצנעה, ה. מה שלקח תיכף את בת שבע לביתו כאילו היה עדיין נרדף מהתאוה. ודעתו שבאמת הרבה אשמה רק על ידי ששב בתשובה הועבר חטאתו וקבל ענשו וטהר. אמנם עם ההשקפה הנכונה דעת חכמינו ז"ל מוכרחת, שאם היתה א"א איך לקחה אחר כך לאשה והלא היא אסורה לבועל, ואיך צם והתפלל שיחיה הבן הנולד שהוא ממזר, ואיך נתקבלה תשובתו והאשה האסורה לו מדין תורה עומדת בביתו והרי זה כטובל ושרץ בידו, ואיך בחר יהוה מזרע הנולד מהאשה הזאת שבט מושלים ויקרא שמו ידידיה ויהוה אהבו, מכל זה מבואר נגלה שבת שבע לא נאסרה על דוד, כי היוצא למלחמה בעת ההיא היה כותב גט כריתות לאשתו, כי הרוגי חרב מלחמה קרוב הדבר שישארו נשותיהם עגונות וכבולות, כי לרוב יקברו החללים בחפזה מאין איש יכיר בפרצוף פנים מי הנהרג להעיד להשיא את אשתו בפרט בעת שיגבר אויב ויקבור את החללים, ולכן תקנו בית דין של דוד שיכתבו גט לנשותיהן, או גט גמור או על תנאי, כי בשני הפנים האלה יצא דוד נקי מתלונת מהרי"א עליו, וכמו שנבאר הדבר בפי' הכתובים כל פרט ופרט. כי אם העון הראשון שחטא בא"א, ספר הכתוב כי שלח דוד וידרוש לאשה לדעת אם היא פנויה או א"א, ויאמר הלא זאת בת שבע בת אליעם אשת אוריה החתי ומזה ידע שהיא פנויה, אם מצד שהיא אשת אוריה שהלך למלחמה וידע שהניח לה גט כדרכם בעת ההיא, ואם מצד שהיא בת אליעם שהיה בן אחיתופל הגילוני יועץ דוד, ובודאי הוא היה היועץ לתקן תקנה זאת, שכל היוצא למלחמה יניח גט כריתות לאשתו, ואם כן אין ספק שהקפיד על זה בנכדו בל תשאר עגונה, ואם כן אם היה גט גמור היתה פנויה גמורה, וגם למפרשים שהיה גט על תנאי, בהכרח היה התנאי שאם לא ישוב בסוף ימי המלחמה לביתו תהיה מגורשת למפרע (שבאופן אחר לא היה אפשר להצילה מחשש עגונה) ואם כן בטח דוד שיטריד את אוריה בסוף ימי המלחמה באיזה שליחות באופן שלא ישוב לביתו כפי התנאי ותהיה פנויה למפרע, ועל זה אמר: (א) וישלח דוד מלאכים ויקחה ותבא אליו שהמלאכים חקרו ע"ז, וכאשר ידעו שגרשה לקחה, וספר כי לא לבד שנזהר מאשת איש כי גם נזהר מאיסור נדה כי היא מתקדשת מטומאתה וטבלה לנדתה: (א) ותהר האשה והנה כפי המבואר לחכמינו זכרונם לברכה (בזהר) יצא אוריה והניח לה גט בז' סיון והמעשה הזאת היתה בכ"ד אלול באופן שהיה הבחנה בין זרע לזרע וידע בבירור שממנו נתעברה, והיא הרגישה תיכף בעיבורה על ידי שנסתלקו ממנה הליחות כמ"ש הרלב"ג: (א) וישלח דוד אל יואב הנה פה מקום האשמה השנית שזכר מהרי"א מה שרצה שישכב אוריה את אשתו ויכרית שם בנו מבית אביו, הנה גם לזה יש מענה שאחר שדוד ידע האמת שהוא בנו ישמור זאת בלבו לעת מצוא, כשיגדל הילד יגלה שהוא בן המלך ושימנע מקחת מזרע המלך, ואם היה גט גמור היה מתקן את הכל, וגם לדעת המפרשים שהיה גט על תנאי שלפי זה כבר רצה לחטוא במה שצוה שאוריה ילך אל ביתו שבזה יובטל הגט ותהיה א"א למפרע, הנה עתה היה מוכרח לזה אחר שנתעברה, שבהכרח יתגלה הדבר ויצמח מזה חילול השם וגם מרד במלוכה כאשר קרה כזאת למלכי ארץ עבור ענינים כאלה, כמ"ש מהרי"א עצמו, ובפרט שהיתה נכד אחיתופל יועץ המלך (שכפי הנראה שנאת אחיתופל לדוד וקשרו עם אבשלום נקבע על ידי מעשה זה, ששמר לו איבה עבור שלקח את נכדו בחזקה, כי לולא זאת רחוק הוא איפוא שאחיתופל שידע שהמלכות שמורה לשלמה בן נכדו יהיה בקושרים עם אבשלום להסב המלוכה אליו) וכ"ש אם היה הדבר נודע תיכף, ומטעם זה לא היה אפשר לעשות כדבר מהרי"א שתלד בצנעה כי איה בית אביה וזקנה הלא ירגישו בזה, ולכן מפני חילול יהוה ומרד במלכות היה בדעתו לקבל על עצמו עון א"א למפרע אשר לא חשב כזאת בשעת מעשה שלא עלה על דעתו שתתעבר, ועל זה אמרו חכמינו זכרונם לברכה מדוע בזית את דבר יהוה לעשות הרע בעיני, שבקש לעשות ולא עשה, כי לבסוף עלה בידו באופן המותר כמו שיתבאר: (א) השאלות: לענין מה ספר כי יצאה אחריו משאת המלך, ולמה לא ירד אוריה אל ביתו, ואם שלא רצה לשכב עם אשתו כמ"ש, היה יכול למנוע מתשמיש: (ב) ויאמר דוד לאוריה רד לביתך ורחץ רגליך הנה בזה המקום יבורר כי גם האשמה השלישית אשר גלל מהרי"א על דוד תשוב לו על מ"ש שהרג את אוריה על לא חמס בכפיו, כי באמת היה אוריה חייב מיתה משלשה טעמים, א. מה שעבר על פקודת המלך, שא"ל רד לביתך ורחץ רגליך, פי' כי בא לפני המלך באבק שעל רגליו כבא מן הדרך, וצוהו שילך וישאר בביתו, כי רצה שלא ילך עוד למלחמה רק ישאר בביתו, כי כן נראה ממה שבבואו לא פקד ע"י מאומה רק שאל אותו לשלום העם והמלחמה וצוהו שילך לביתו, אם כן היה דעתו שישאר בירושלים, ואוריה לא רצה לשמוע אל פקודת המלך להשאר בירושלים רק לשוב אל שדה המערכה, ולכן שכב פתח בית אדוניו כארח נטה ללון ולשוב למקומו, ובזה המרה פי המלך, ב. במ"ש ויצא אוריה מבית המלך ותלך אחריו משאת המלך ותרגם יונתן סעודתא דמלכא, שיש הבדל בין מנחה ובין משאת, ששם משאת הונח על המנחה שיתן הנכבד אל הנקלה לנשאו ולגדלו, וכן כבדהו דוד כבוד גדול ששלח לו לביתו משאת משולחן המלך כדרך השרים, ולא היה לו לנאץ משאת המלך בעיני כל עבדי המלך שנשאר פתח בית המלך ולא הלך לביתו לקבל הכבוד הגדול הזה לאכול סעודת המלך בביתו עם אשתו וכדי בזיון וקצף: (א) וזה שכתוב וישכב אוריה בית אדוניו עם כל עבדי אדוניו וכדי בזיון לפני כל עבדי המלך, והם הרגישו בזה: (א) ויגידו לדוד וכו' ודוד לא רצה להודיע לו שחרה אפו על שעבר על פקודתו כי חשש אולי נודעה לו המעשה ורצה לחקור על זה במסיח לפי תומו וא"ל הלא מדרך אתה בא וכו' כי חייב אדם לפקוד את אשתו בשעה שבא מן הדרך: (א) ויאמר אוריה השיב לפי תומו שנמנע מזאת, א. מצד שהארון וישראל ויהודה (שבטו של מלך) יושבים בסכות, ב. מצד שיואב אדוניו ועבדי דוד רצה לומר השרים והגבורים חונים על פני השדה ואינם אף בסוכה, והם לחורב ביום ולקרח בלילה, ובדבריו אלה מרד המרדה שלישי כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה במ"ש ואדוני יואב שהיה לו לומר ועבדך יואב ועבדי אדוני, כי יואב עבד דוד וכמ"ש האשה התקועית עבדך יואב שם בפי את הדברים האלה, וגם שמ"ש חכמינו זכרונם לברכה בעירובין (דף ס"ג) גמירי דכל זמן שהארון ושכינה שלא במקומם ישראל אסורים בתשמיש, לא שייך כאן למ"ש מהרי"א שזה לא היה הארון שבו הלוחות רק הארון שהיו מונחים בו האפוד והאורים והתומים, והארון והמלך שהם העקר ישבו במקומם, והוא דייק אדוני יואב כאילו יואב הוא העקר ולא יכין לדבר כן בפני המלך, וע"כ נתחייב מיתה כמורד, וע"כ, (א) ויאמר דוד שב בזה גם היום ומחר אשלחך, אחר שסרב נגד דעתו ורצה ללכת למלחמה, וגם שחשב אולי לכן נשאר בפתח המלך כדי שישלחהו למלחמה ועתה שהבטיחו לשלחו ירד אל ביתו לפני צאתו, בפרט שהיה לו שהות כמ"ש וישב ביום ההוא וממחרת: (א) וישכרהו נסה אולי יפותה במשתה היין, וכאשר ראה שכל זה לא הועיל: (א) השאלות: מה חטא אוריה שצוה להמיתו, ומדוע המיתו בדרך שמתו רבים עמו ולא המיתו בביתו, וכמ"ש מהרי"א: (ב) ויכתוב בספר וכו', גם האשמה הרביעית אשר הכביד מהרי"א תוקל לפי דרכנו, מ"ש איך צוה דוד להרוג את אוריה בחרב בני עמון שבהכרח יהרגו רבים מישראל עמו, דוד דייק בדבריו שיתנהו אל מול המלחמה החזקה, כי המלחמה התמידה גם זולת זה וגם בלעדי פקודה זאת בהכרח יעמדו גבורים במקום המערכה לשוב מלחמה שערה והיתה הפקודה שישים את אוריה שם, הנה לא פקד שיקרבו אל מקום סכנה בעבור תכלית זה שיהרג אוריה, כי הם לחמו כדרכם, וצוה שבמקום המלחמה החזקה ישים את אוריה בין הגבורים המחרפים נפשם למות באופן שהאחרים שנהרגו היה בדרך מלחמה, כי לחמו שם כדרכם, רק מ"ש ושבתם מאחריו שלא יצילו את אוריה בזה גרם מיתתו, והוא היה חייב מיתה, ולא תשאל למה לא הרגו בסנהדרין, כי אחר שהיה מוכרח לישא אחר כך את אשתו כמו שיתבאר, יודע הדבר ותצמח תלונה ומרד, לכן כסה קלון בערמה: (א) ויהי בשמור יואב אל העיר אולם נסתבב הדבר שאוריה נהרג מעצמו בדרך מלחמה, כי בשמור יואב על העיר כדרך המצור ששומרים על העיר סביב, ודרך הוא שאנשי העיר יוצאים כפעם בפעם והורגים בחיל הצרים, ובמקום שיש גבורים מבפנים מעמידים שם גבורים מבחוץ ושם את אוריה במקום שידע שאנשי חיל שם בפנים, וגם זה היה בדרך מלחמה כי אוריה היה בין השלשים ושבעה גבורים אשר לדוד: (א) ויצאו אנשי העיר כדרכם פעם בפעם, ויפול מן העם מעבדי דוד רצה לומר מן הגבורים וביניהם גם אוריה נפל שדוד, באופן שמת מעצמו בדרך מלחמה, והנה פה קצר בספור הענין רק מדברי המלאך (פסוק כג כד) מבואר שאנשי העיר יצאו על אנשי המצור אל השדה, וילחמו עמם, והם נצחום וירדפו אחריהם עד החומה ושם הורו המורים מעל החומה ועל ידי זה נפלו גבורים: (א) ויגד לדוד את כל דברי המלחמה כנ"ל בפסוק הקודם: (א) (יט-כ) ויצו את המלאך לאמר א"ל אם יגמור הספור שאז יקצוף המלך למה קרבו אל החומה, ויש בזה שני תרעומיות, כי דרך המצור לעמוד רחוק מן העיר מרחק רב עד שאם יפלו עליהם מן העיר וירדפו אחריהם ישמרו את עצמו בל יגיעו קרוב לגבול היריה, כי כמו מיל מן העיר יוכלו המורים לירות מן החומה בחצים ותותח והמגיעים בגבול ההוא ישחיתו בה היוצאים מן העיר בחרב והעומדים על החומה בחצים וזאת שנית שגם אם הגיעו בגבול הזה עדיין צריכים להזהר שלא יתקרבו אל החומה בעצמה, שאז ישליכו עליהם אבנים שזאת יעשו גם הנשים העומדים ממעל כמו שהיה באבימלך, וזה שכתוב שדוד יתרעם בשתים, א. מדוע נגשתם על העיר להלחם הוא על שנגשו לגבול היריה להלחם שם עם היוצאים הלא ידעתם את אשר יורו מעל החומה שירייה היא מרחוק וידעתם הגבול עד אנה ישיגו החצים והיה צריך להשמר ממקום הזה, ועל זה אמר מדוע שהיא שאלת הסבה שזה אין לעשות בלא סבה מכרחת: (א) ב. מי, זאת שנית מי הכה את אבימלך וכו' למה נגשתם אל החומה, הוא תרעומת שנית על מה שנגשו אל החומה בעצמה, שבזה גם נשים הרגו בם, וזה שכתוב למה רצה לומר לאיזה תכלית עשו זאת, (כי למה היא שאלת התכלית) כי זאת אין לעשות רק לתכלית מועיל שהוא בגמר המצור עת רוצים לדלג שור ולעלות על החומה, לא לחנם ולאין תכלית, ואמרת גם עבדך אוריה החתי מת, הוא מאמר בעל שתי פנים, המלאך הבין שישיב לו כי לא יד יואב היה במעל כי אוריה שהוא מן הגבורים מרי נפש חרף נפשו למות כדרכו ואחריו נמשכו העם, ובלב יואב היה ההודעה שבזה מלא פקודת המלך: (א) וילך המלאך והוא בשלא הבין את דבר יואב הגיד הכל בפעם אחת באופן שלא יקצוף המלך כלל: (א) ויאמר המלאך אמר שהסבה הראשונה היתה מצד שהעיזו אנשי העיר לצאת השדה ועל ידי כן הניסו אותם והתגברו עליהם עד פתח השער ומתוך רתיחת הנצחון התקרבו יותר מן הראוי: (א) ועל ידי כן ויורו המורים וכו' וימותו מעבדי המלך וגם אוריה שהיה המנהיג במקום ההוא מת: (א) ויאמר דוד כה תאמר אל יואב אל ירע בעיניך את הדבר הזה, רצה לומר שדבר הזה שנגשו אל החומה אינו דבר רע, כי טוב יותר שיתקרבו אל החומה ושם ילחמו עד יהרסו את החומה משיעמדו מרחוק ויארכו ימי המצור, כי כזה וכזה תאכל החרב רצה לומר אם יארכו ימי המצור ויעמדו בשדה רחוק מן העיר ואנשי העיר יפלו עליהם תמיד תאכל החרב כפלים מאשר יאכלו החצים והאבנים בעת התקרבם, כי בעת יתקרבו אל החומה הגם שיפלו רבים הלא ישימו קנצי למלים, ובכבשם החומה לא תאכל החרב עוד כפעם בפעם, ולכן החזק מלחמתך על העיר עצמה והרסה לקצר ימי המצור, וחזקהו צוה למלאך שיחזק ידי יואב שיעשה כן: (א) ותשמע הנה גם האשמה החמישית שהגדיל מהרי"א מה שמהר דוד לקחת את האשה, תרבה לה בורית, שהיה מוכרח לזה להסתיר הדבר של ההריון, וגם בכתוב הזה ירמוז כי מגורשת היתה מאוריה, במ"ש ששמעה שמת אישה ותספד על בעלה, כי יש הבדל בין שם איש ובין שם בעל, שם איש הוא מצד החבה שבין איש לאשתו ושם בעל הוא רק מצד שבעל אותה או מצד האדנות, וע"כ כשמדברת בעדה בא תמיד כינוי אישי לא כינוי בעלי, ואמר (הושע א') תקראי אישי ולא תקראי לי עוד בעלי, כי קריאת שם אישי מורה שחבתו עליה, והשמועה באה שמת אישה כי כן חשבו העם, אבל היא ספדה על בעלה לא על אישה כי כבר היתה מגורשת:

(א) וספר כי בעבור האבל אספה דוד אל ביתו והיה נדמה כחונן אשת הגבור הנספה במלחמה, ועל ידי כן ותהי לו לאשה כמוצאת חן ותלד לו בן באופן שהיה נראה שנתעברה עתה, וירע הדבר אשר עשה דוד בעיני ה' באמת לא ידע איש בדבר רק ה' היודע תעלומות, והגם שלא חטא לא בא"א ולא במיתת אוריה כנ"ל, בכ"ז רע הדבר מצד שעשאה דוד משיח אלהי יעקב, והגם שלא היה נענש ע"ז בדיני אדם, רע הדבר בעיני ה' כי לקחה דרך גזל, וכמו שביאר בסימן הבא:

(א) (א-ד) וישלח ה' את נתן אל דוד וגומר. ספר הכתוב שבא נתן הנביא במלאכות ה' אל דוד ואמר לפניו שקרה בעיר דבר עול וחמס רב וששבט מלכותו יעשה משפט וצדקה, והוא שהיו בעיר שני אנשים אחד עשיר ואחד רש, ושעם היות לאיש העשיר צאן ובקר לרוב ולרש לא היה כי אם כבשה אחת קטנה אשר קנה, בהיות שבא אורח לאיש העשיר חמל לקחת מצאנו ומבקרו לעשות לו ויקח כבשת האיש הרש, והנה במשל הזה היה האיש העשיר רמז לדוד המלך ע"ה, והיו לו צאן ובקר הרבה רמז לנשיו ופלגשיו שהיו לו רבות, והרש היה רמז לאוריה, ויורו דברי המשל שהיה אוריה אלמן והיו לו בנים מאשה אחרת כאשר נשא את בת שבע ושהיתה היא נערה והוא היה אדם גדול זקן ממנה מאד, ולזה אמר כבשה קטנה להורות על היות בת שבע קטנה, ואמרו אשר קנה, רמז שהיתה נקנית לו בקידושין, ואמרו עמו ועם בניו, יורה שהיו לו בנים מאשה אחרת. או נאמר שבאו הדברים האלה כלם ליפות המשל, והנה ההלך והאורח והאיש הם שמות נרדפים לדבר אחד, כי הוא מצד עצמו איש ומצד היותו הולך בדרך קראו הלך, ומזה הצד גם כן נקרא אורח שהוא אשר שם לדרך פעמיו. ורבותינו דרשו בסוף מסכת סוכה (פ"ה נ"ב ע"ב), כן דרכו של יצר הרע, בתחלה דומה להלך שעובר על איש והולך, ואח"כ דומה לאורח ואכסנאי שנתארח עמו ימים מעטים, ואחר כך נעשה איש ובעל הבית, ולכן באחרונה אמר לאיש הבא אליו: ואחשוב שכל זה אחז"ל על יצר הרע של דוד בענין בת שבע, כי בראשונה היה הלך ששכב עמה לבד, ואח"כ נעשה אורח בהיותה מעוברת ממנו, ואח"כ הרג את בעלה ולקחה לעצמו והיה אם כן באחרונה בעל הבית. והנה לא זכר נתן בזה המשל דבר על הריגת אוריה לשתי סבות. האחת כדי שלא ירגיש דוד דבר בענין ואז ישמור לפיו מחסום ולא ידבר, והנביא היה רוצה שדוד יחרוץ משפטו, כמו שאמר חי ה' כי בן מות האיש, ולכן העלים קצת הענין. השנית לפי שבענין ההריגה היה המשפט מבואר (שמות כ"א כ"ד) שנפש תחת נפש, ולכן לא חשש הנביא לדבר מהריגת האיש הרש כ"א מלקיחת הכבש', באופן שישיב דוד שעל הכבשה לבד יהיה האיש העשיר בן מות, ויעשה הנביא אז ק"ו, אם על הכבשה לבד הוא בן מות כ"ש על הריגת האיש הרש אשר הרג ג"כ עליה ראוי יותר שיענש עליו:

(ה-ו) וספר שדוד חרה אפו עליו ואמר חי ה' כי בן מות האיש העושה זאת ואת הכבשה ישלם ארבעתים, ונתן הטעם על שני העונשים האלה, באמרו עקב אשר עשה את הדבר ועל אשר לא חמל, ר"ל את הכבשה ישלם ארבעתים עקב אשר עשה את הדבר הזה, כי אחרי שלקח הכבשה בהיות לו צאן ובקר רב ראוי שישלם אותה ארבעתים כפי מה שאמרה תורה (שמות כ"א ל"ז) וארבע צאן תחת השה. ורבי דוד קמחי פירש שארבעתים מדרך הדקדוק הם שמונה, והמתרגם אמר חד על ארבע שהם ששה עשר. ואני אחשוב שאינם כי אם ארבעה לבד, שהוא העונש הראוי כפי הדין, כי אכזריותו נענש במיתה. ואמרו חכמינו ז"ל (יומא פ"ב כ"ב ע"ב) כי בעונש זה לקה בארבעה הילד ואבשלום אמנון ותמר: ונתן הטעם על מה שאמר שהוא בן מות, באמרו על אשר לא חמל, כי בהעדר חמלתו על הרש ובעבור תכונתו הרעה והאכזריות הזה אין ראוי גם כן לחמול עליו והוא חייב מיתה. ואחרי הנחת המשל הזה, ביאר הנביא הנמשל, (ז) באמרו אתה האיש, ר"ל אתה האיש העשיר, וביאר עשרו מהנמשל בו, כה אמר ה' אני משחתיך למלך על ישראל, וזה היה בראשונה על ידי שמואל, ואנכי הצלתיך מיד שאול, וזה ברדפו אחריו אחרי המשחתו, (ח) ואתנה לך את בית אדוניך, וזה אחרי מות שאול שירש נכסיו כמו שנזכר למעלה, והוא בית אדונו שזכר. ואמרו ואת נשי אדוניך בחיקך, אין פירושו שהיו נשי שאול לדוד, אבל אמר שנשיו הם ברשותו ללקחם אם ירצה, ואין מי שימחה בידו כי היו מותרות לו כפי הדין, שאלמנות המלך מותרות למלך אחר, ומלבד זה נתן בידו מלכות ישראל ויהודה שהוא העקר. ומה שאמר ואם מעט ואוסיפה לך כהנה וכהנה, דרשוהו חז"ל במסכת סנהדרין (פ"ב כ"ב ע"א) על הנשים שיוסיף לו נשים כהם וכהם, אבל פשט הכתוב יורה שאמרו על המלכות והממשלה, ר"ל שנקל בעיני ה' להוסיף ממלכתו כהנה וכהנה, כי אין מעצור להשם לעשות ככל אשר ירצה. הנה כל זה הוא הנמשל בעושר האיש שזכר. ואחר זה ביאר הנמשל בלקיחת כבשת האיש הרש, (ט) והוא אמרו מדוע בזית את דבר ה' לעשות הרע בעיניו, וביאר הרע שעשה בשלשה פנים, והם היותר עצמיים שבזה הענין, האחד את אוריה החתי הכית בחרב, ר"ל כאלו אתה הכית אותו בידך, והשני את אשתו לקחת לך לאשה, ובזה רמז למה ששכב עמה בראשונה ולמה שלקחה ונשאה לו לאשה אחר כך ומיד אחרי מיתתו, ועוד רמז עון אחר, והוא שהרגת אותו ביד שונאי ישראל, והיה לך להרגו אם היית רוצה בזה ביד איש ישראל ולא בידי האויבים. ובדברי חז"ל (קדושין מ"ג ע"א) ואע"ג דבכל התורה כלה אין שליח לדבר עבירה, כי בכל מקום השולח פטור והשליח חייב, הכא שאני, שהכתוב קראו הורג, שנאמר ואותו הרגת. והטעם בזה לפי שהיה מלך ואין עובר על מצותו ולכן היה כאלו הוא הרגו, וכן שאול שצוה להרוג נוב עיר הכהנים כאלו הרגם. ואחרי שביאר הנמשל זכר העונש בשני הדברים, ר"ל על הריגת אוריה ועל ענין בת שבע, (י) אם על ענין אוריה אמר ועתה לא תסור חרב מביתך עד עולם, וכן היה שנהרגו בניו וגם בכל זרעו היו הרוגים הרבה על זה העון, ואמנם על ענין בת שבע אמר עקב כי בזיתני ותקח את אשת אוריה החתי להיות לך לאשה, (יא) לכן כה אמר ה' הנני מקים עליך רעה מביתך ולקחתי את נשיך וגו'. הנה התבאר שאמרו ועתה לא תסור חרב הוא דבק למעלה למה שאמר ואתו הרגת בחרב בני עמון, ואמרו עקב אשר בזיתני הוא דבק למטה עם אמרו כה אמר ה' הנני מקים עליך רעה מביתך ולקחתי את נשיך לעיניך, ר"ל שתדע הענין ולא יהיה בידך כח למונעו, ונתתי לרעך יהיה מי שיהיה ושכב עם נשיך לעיני השמש. והנה נתקיים זה באבשלום ששכב את נשי אביו לעיני כל ישראל, ולא תחשוב שנגזר זה על אבשלום לשיהיה מוכרח לעשותו, אבל נגזר העונש על דוד יהיה מי שיהיה השוכב עם נשיו, והנה אבשלום ביצרו הרע עשה זה ונתקיים בו הדבר. וביאור מה הרצון במה שאמר לעיני השמש, (יב) ואמר כי אתה עשית בסתר וגו' ואני אעשה הדבר הזה, ר"ל העונש הנזכר נגד כל ישראל. וה"ר סעדיה כתב שהנביא הודיע בדברים האלה שני דברים, האחד מהם הגברת השלום עליו והשליטו בכל אשר לו, כמו שדוד השליט בני עמון על אוריה, והשני מעשה אבשלום שיעשה בבחירתו שישכב את נשיו וזה הודעת העתיד. וכבר ידעת שמפנות תורתינו הוא, שהידיעה האלקית לא תכריח חומר האפשר והבחירה האנושית:

וספר הכתוב שדוד בשמעו דברי נתן הודה בחטאו ואמר חטאתי לה', ויורה שלא היה החטא כי אם לה', והוא קשה שגם כן חטא לאוריה אשר המיתו, ואתה תראה שגם כן אמר זה בספר תהלים (תהלים נ"א ה') לך לבדך חטאתי והרע בעיניך עשיתי למען תצדק בדברך תזכה בשפטך, ועל זה העון אמרו, כמ"ש בראש המזמור בבוא אליו נתן הנביא כאשר בא אל בת שבע. ומה שאחשוב אני בזה הוא שחטא דוד היה בסתר, אם שכיבתו עם בת שבע בראשונה, ואם הריגת אוריה החתי שהיתה במצותו ולא היה אדם יודע מזה דבר, ולזה אמר למעלה וירע הדבר אשר עשה דוד בעיני ה', שהיה רע בעיניו ית' ולא בעיני ישראל שלא ידעו מהדבר כלל, ואמר נתן הנביא כי אתה עשית בסתר להיות הדבר נסתר ונעלם מעיני כל אדם, ומפני זה אמר דוד חטאתי לה', ר"ל הנה אוריה כבר מת ואין לבקש ממנו מחילה ובת שבע היתה נשואה עמו וחפצה בדבר, ואם כן היה זה הפשע והחטא מיוחד לאלוה ית', ואליו היה ראוי להודות ולבקש ממנו הסליחה והכפרה, כי כאשר יחטא האדם לחבירו לא יכפר הש"י כי אם כאשר בעל הריב יסלח ויכפר על חטאתו, ובהיותו מת הנה האל ית' הוא יכפר בעד חטאתו, ולזה אמר חטאתי ליי', כלומר לו לבדו יוחס החטא, יען אוריה כבר מת ובת שבע נשואה עמי ואין אדם שידע מזה דבר, לכן היה החטא מיוחס אליו לבדו, וז"ש במזמור תשובתו (תהלים נ"א ה'), לך לבדך חטאתי והרע בעיניך עשיתי, שלא היה כבר בעל ריבו כי אם הקב"ה, והיה החטא מיוחס אליו, לפי שאין איש בארץ לבקש ממנו מחילה, וזהו (שם) למען תצדק בדברך תזכה בשפטך, ר"ל אם תכפר בעד חטאתי תצדק ותזכה בו ואין מונע אליו, אחרי שכבר מת אוריה ובת שבע אין בלבה על זה עלבון ובידך הכפרה ועמך הסליחה. ועם היות שאחז"ל (יומא פ"ז ע"א) שמי שחטא לחבירו והוא מת ילך אצל קברו ויבקש ממנו מחילה בפני חברים, לא היה זה ראוי לדוד מפני כבוד המלכות, לפי שהיה חטאו נעלם ונסתר והיה חלול השם לפרסמו ברבים. ואמנם בתשובת נתן שאמר גם ה' העביר את חטאתך לא תמות, אחשוב שכאשר אמר דוד חטאתי לה', כלומר שהחטא ייוחס לש"י ובידו הכפרה והסליחה, אמר נתן אמת הוא שבידו הכל, ולהיות הרחמים והסליחות בידו העביר את חטאתך שלא תמות, ואמר זה לפי שדוד כאשר שמע המשל מפי הנביא אמר חי ה' בן מות האיש הזה, ולכן אמר נתן משפטיך אתה חרצת והודית שהיית חייב מיתה, והאל ית' כאשר גזר עליך גזרה העביר את חטאתך שלא תמות, כי לא גזר עליך שתמות כי אם על בניך ועל נשיך, ועשה זה לפי שהכל מאתו ובידו ורחם עליך קודם הגזירה. הנה אם כן אמרו גם ה' העביר את חטאתך אין ראוי שיפורש אחרי הוידוי, כי אם קודם זה בשעת הגזירה שלא נגזר עליו מיתה לפי שרחם עליו, והנה ודוי דוד ותשובתו לא הסיר העונשים אשר נגזרו עליו, אבל נתכפרו עונותיו וניצל מידי אבשלום וחזר למלכותו בזכות תשובתו:

ואמרו אפס כי נאץ נאצת את אויבי ה' בדבר הזה, תרגם יונתן ארי מפתח מפתחת פומא דסנאי עמא דה', כלומר נתת פתחון פה לשונאי ישראל שיאמרו שנעשה בישראל כדבר הרע הזה. ורד"ק פירשו שהוא כנוי לכבוד. כאלו אמר כאן נאצת את ה' בדבר הזה. ויותר נכון אצלי שנאמר שראוי לאדם שיהיה נאה דורש ונאה מקיים, ודבר רע ומר הוא מאד שהאדם יחטא בדבר מרבה להוכיח עליו על אחרים, ולכן אמר נתן אל דוד ה' העביר את חטאתך שלא תמות, אפס, רוצה לומר עם היות שנאץ נאצת והיית בימים הראשונים מוכיח בשער ומחרף ומגדף ומנאץ את אויבי ה' לפי שיקחו נשי רעיהם, והם האנשים הפושעים העושים כדומה לדבר הזה אשר אתה עשית, (אולי רמז על שאול שהרג נוב עיר הכהנים והיה דוד דורש על זה ומגיד עליו הגדות של דופי ומגדיל אותו עון) ולכן אמר לו הנביא אם אתה היית מנאץ ומחרף אחרים וקורא אותם אויבי ה' לפי שיקחו נשי רעיהם וישכבו אותם, או להיותם שופכי דמים, היה ראוי שימיתך האל יתברך על היותך נכשל בדבר ההוא עצמו אשר נאצת את אחרים עליו, ועם כל זה רחם עליך והעביר את חטאתך שלא תמות. ואמר נתן שגם כן נגזר בכלל העונשים שהבן הנולד לדוד מבת שבע ימות, והיתה הסבה בזה לפי שנעשה בעון ונתעברה אמו ממנו בימי אוריה ובחטא יחמתהו אמו, ולכן לא היה ראוי שיחיה:

ואמנם למה לא צוה נתן הנביא את דוד שיעזוב בת שבע אחרי היותה אסורה לו, בהיות שזנתה מתחת בעלה בחייו והיתה מפני זה אסורה לבועל, הנה חז"ל והמפרשים הסכימו שהיתה הסבה בו לפי שאחרי מות אוריה החתי נתברר שלא חטא דוד למפרע בענין אשת איש, כיון שההולך למלחמת בית דוד קבלו חז"ל (שבת נ"ו ע"א) שהיה כותב גט לאשתו, ולכן מיד שמת אוריה במלחמה נשארה אשתו מגורשת ממנו למפרע משעה שנפרד ממנה, ולזה היה כל מה שעשה דוד עמה בעילת אישות ולא בעילת זנות, כי לא היתה אשת אוריה כבר כשבא דוד עליה, ולזה לא היה מהגנות שיאהב האל ית' את הילד שלמה אשר ילדה בת שבע לדוד וירצה שיהיה המלכות ממנו. ולי אני עוד בזה שתי סבות אחרות. האחד לפי שהיה זה הענין בסתר, וכמו שהוכחתי, עד שמפני זה מהר דוד לקחת את בת שבע אחרי מות אוריה מפני היותה כבר הרה, ואם היה מתאחר מללוקחה יתפרסם הענין אח"כ כשתלד קודם תשעה חדשים אחרי לקוחיה, ולכן רצה ית' שיהיה הדבר סתום וחתום ואיש אל ידע בכל אלה לכבוד המלכות ולכבוד תורת הש"י, ואם היה מצוה הקב"ה שתהיה בת שבע אסורה לדוד תגלה רעתו ויהיה הדבר גלוי לכל עמים וכדי בזיון וקצף, לכן העלים עליו הקב"ה מלהעניש בפרסום את דוד די מריו על דבר אוריה ועל ענין בת שבע, ורצה שלא ידע אותו בלתו, אבל יחשבו הרואים שאוריה מת במלחמה כדרך כל הארץ ושדוד נשא אשתו בהיותה אלמנה בדרך הגון וראוי, הלא תראה שאבשלום לא ידע דבר מזה, ולכן לא הוציא ממנו דבה על אביו, ושמעי בן גרא בקללו את דוד לא זכר מזה כלל, להיות הדבר בלתי נודע אצלם, עם היות שחז"ל (שבת פי"ב דף ק"ה ע"א) רמזוהו בדבריו אבל הוא על צד הדרש, ואדוני' בן חגית בהתנשאו למלוך לא אמר שהיה שלמה בן זנונים ושאינו ראוי למלוך, לפי שלא ידע מזה דבר. הנה אם כן הערים הקב"ה להסתיר הדבר, ולכן לא צוה שיעזוב דוד את בת שבע, אבל הענישו עליו כראוי באופן נסתר הסבה מבני אדם בימים ההם, ואחרי קבלת ענשו לא נשאר עליו חטא משפט מות, ועל זה אמר דוד מזמור (תהלים ל"ב א') אשרי נשוי פשע כסוי חטאה, ואמר שם אתה סתר לי וגו', אמנם אחרי כן צוה האל ית' לנביא שיכתוב בספר את חטאו כדי שילמדו בעלי חטאות לשוב אל ה' בכל לבם ובכל נפשם כאשר עשה דוד, ויבטחו בו ית' שיכפר בעד חטאתם כאשר כפר לדוד, וכמ"ש (שם נ"א ט"ו) אלמדה פושעים דרכיך וגו'. והסבה השנית היא שהאל ית' ראה בחכמתו העליונה שהיתה עתידה בת שבע שיצא ממנה מושל בישראל ומלך עליון על כל הארץ ושיחכם מכל בני קדם, ולכן אותה הוכיח לדוד להוליד ממנה איש יורש את כסאו, ואין עלינו להפליא איכה ואיככה ולמה לא יבחר בשאר נשי דוד, כמו שלא ידענו למה לא בחר ה' בכל בני ישי ובחר בדוד עבדו ויקחהו ממכלאות צאן, כי ממנו כל דבר והוא ידע מי האיש הירא ומזגו וטבעו ותכונתו ראוי למלוך, ומי האשה היותר מוכנת בטבעה מזגה ותכונתה להוליד בן חכם ישמח אב עליון למלכי ארץ, הראית מה שאמרו חז"ל במס' סנהדרין פרק חלק (דף ק"ז ע"א) ראויה היתה בת שבע לדוד אלא שאכלה פגה. ויורה שהיה דעתם שעתיד היה אוריה לנפול במלחמה או למות מיתה טבעית או כרתיית ותנשא בת שבע לדוד להוליד ממנה משיח אלקי יעקב, ושדוד חטא במה שעשה ביצרו הרע והקדים לעשות בחטא מה שהיה עתיד הקב"ה לתת לו בהיתר, וזהו אמרם אכלה פגה. הנה בעבור זה ראתה החכמה העליונה להעניש דוד על מה שעשה ולהקים אמרתו לתת לו בת שבע לאשה להוליד ממנה שלמה בחיר ה', ומפני זה זכר הכתוב שמת הילד הראשון אשר ילדה בת שבע, לפי שבא קודם זמנו והיה כדמות נובלת, ושבא דוד אל אשתו כי קראה אשתו אחרי זה כדי להודיע שלא נמנעה ממנו, ולכן שכב עמה ויולד את שלמה, ושלמה אשר ילדה בזמן הראוי מיד כשנולד אמר הכתוב והשם אהבו, והנה לא עשה עדין מעשה שיהיה ראוי להיותו נאהב ממנו יתברך, כי אם להיותו נגזר בחכמתו העליונה שיהיה מולך על כל ישראל ויחכם מכל האדם ויהיה יועץ וחכם חרשים ונבון לחש. הנה התבארו הפסוקים והותרו עם מה שאמרתי השאלות כלם:

וילך נתן אל ביתו וגו'. זכר הכתוב איך התחילה להתקיים הגזירה האלקית, וראשונה בילד אשר ילדה בת שבע לדוד שחלה מיד כשהלך נתן אל ביתו ויאנש, כלומר שבאו לו כאבים, מלשון (מיכה א' ט') אנושה מכותיה, (טז) ושבקש דוד מאת האלקים בעד הנער בצום ובבכי ומספד ובא ולן, רוצה לומר שהיה בבית השם כל היום ובערב בבואו משם היה לן על הארץ בלא אכילה.

ועם היות שקמו זקני ביתו להאכילו ולהקימו מהארץ לא אבה ולא אכל לחם, (יח) ושמת הנער ביום השביעי והיו אנשיו יראים מהגיד לו פן יעשה רעה, רוצה לומר בגופו שיתגודד וימית עצמו, (יט) ושדוד הבין מיתתו מאשר ראה אותם מתלחשים, רוצה לומר שלא השתדלו ברפואתו, (כ) ואז קם מהארץ וירחץ ויסך ויחלף שמלותיו. וכבר התעוררו החכמים איך דוד רחץ וסך בשבעת ימי אבלות? ומהם אמרו שהיה זה קודם הקבורה. והיותר נכון הוא מה שכתב רד"ק שנתן הנביא בא אל דוד מיד כשילדה בת שבע קודם שימול הנער, ושאחרי ייעודו חלה הנער וביום השביעי ללידתו מת, ואין היום השביעי שזכר שביעי לחולי כי אם שביעי ללידה, ולכן לא נתחייב לנהוג עליו אבלות, ורחץ וסך ובא לבית השם להתפלל ולהודות על הרעה כמו שהיה חייב להודות על הטובה ואם כן לא היה הנער חולה כי אם יום אחד או יומים, ולכן לא אכל דוד בהם לחם:

(כא-כג) וכאשר תמהו עבדיו על זה, השיבם דוד בעוד הילד חי צמתי ואבכה וגו', רוצה לומר שההשתדלות ראוי שתעשה על הדברים האפשריים לא על הנמנעים. ולכן בעוד שהיה הילד חי היה צם ובוכה לראות אם יחנן השם וחי הילד, כי כל מה שהיה עושה היה על דרך תפלה, אבל אחרי מותו מה יועיל זה האם יחיה אחרי מותו? וראוי שנשאל בזה אחרי שכבר ידע דוד שהיה זה גזרה גזורה מהאל יתברך על חטאתו, איך היה צם ומתפלל עליו? ואיך אמר לעבדיו מי יודע יחנני אלקים וחי הילד? ורד"ק השיב שחשב דוד שעם התשובה ינחם השם על הרעה. ואני אחשוב שעשה דוד זה להעלים הענין מהאשה ומאנשיו, ולכן לא ביאר להם שהיה זה בענשו, ואחרי מות הילד בא אל בית השם והשתחוה שמה להיותו מקבל עליו את הדין:

ובעבור שלא נמנעה בת שבע מהסבות אשר זכרתי, זכר הכתוב שדוד נחם את בת שבע אשתו, וקראה עתה אשתו לפי שהיה כבר מת אוריה והיתה בת שבע אשתו על פי השם. ואמר ויבא אליה וישכב עמה, הכפל להודיע שלא נתעברה ממנו מהביאה הראשונה. וחכמינו ז"ל דרשו ויבא אליה, שבא עמה בטענה, לפי שהיתה נמנעת מלהזקק לו, ושנשבע לה שבנה אשר תלד ימלוך אחריו, ואז וישכב עמה ורחוק הוא. והנה היה מטוב הצלחתה שילדה בן אחריו ויקרא את שמו שלמה, להעיר שבו נעשה שלום בין דוד לאביו שבשמים. ובדברי הימים נאמר שהקדוש ברוך הוא קרא לו זה השם, כמו שאמר דוד (דברי הימים א' כ"ב ט') ויהי עלי דבר השם וגו', כי שלמה יהיה שמו ושלום והשקט אתן על ישראל בימיו, ויהיה אם כן ויקרא כנוי להשם יתברך שצוה שיקראוהו כן:

ואמנם אמרו והשם אהבו וישלח ביד נתן ויקרא את שמו ידידיה בעבור השם, אחשוב בפירושו שהשם אהב את שלמה בצאתו מרחם וישלח ביד נתן להודיע לדוד שהשם אהבו, וכאשר דוד ידע זה אז קרא את שם בנו ידידיה בעבור השם, רוצה לומר שקרא אז את שמו ידיד השם בעבור שהשם אוהב אותו כמו שהודיעו הנביא. הנה התבאר שראשונה קראו לו שלמה, ואחר כך בעבור שהודיעו הנביא שהשם אהבו קראוהו שם מורה על האהבה והוא ידידיה. והמפרשים אמרו כי וישלח ביד נתן חוזר לשם שלמה ששלח השם ביד נתן לצוות לדוד שיקראהו שלמה, ושוי"ו ויקרא את שמו, ישמש במקום בעבור, ששלח לו להגיד זה בעבור שיקרא שמו ידידיה, ומה שכתבתי הוא הנכון לבד. והנה לא קרא עם כל זה הכתוב את שמו ידידיה כי אם שלמה תמיד, והיה זה להעיר כי ידידיה הוא שם מורה על אהבת השם אליו, ושלמה הוא המורה על שלות ישראל, ובזה מהבשורה שהוא יבנה את בית השם, ולכן קראוהו תמיד שלמה:

וילחם יואב ברבת בני עמון וגו'. יספר הכתוב שלחם יואב ברבת בני עמון (והוא המקום שמת שם עליו אוריה) ולכד עיר הממלכה. וראוי שתדע שהיה המנהג בימים ההם וכן עוד היום הוא המנהג בכל ארצות ישמעאל ובארצות רבות מאדום, שהיכלי המלך אינם בתוך העיר, אבל הם תמיד חוץ לעיר, והיה זה כדי שלא יהיה ענין המלך עמל וכעס לאנשי העיר ולא יעיקם, ולזה אמר כאן שלכד עיר המלוכה ועדין לא נלכדה רבה, לפי שהוא היה היכל המלך היושב סמוך לעיר. ורש"י כתב שני חזוקי חומה היו לה חיצונית ופנימית, החיצונה היא עיר המלוכה והפנימית הוא למבצר ולחוזק, ומה שכתבתי הוא יותר נכון. וידמה שבעיר המלוכה (והוא היכל המלך שהיה סמוך לעיר) היה תולדת ומקור המים כלם אשר היו באים לעיר רבה, שהיא העיר הגדולה, ולזה כאשר לכד יואב עיר המלוכה, שהוא היכל המלך הסמוך לעיר אשר היו משם יוצאים מימי העיר, ראה שהעיר תנתן בהכרח, (כז-כח) ולזה שלח מלאכים אל דוד להודיעו, נלחמתי ברבה שהיא העיר הגדולה גם לכדתי עיר המים שהיא עיר המלוכה אשר זכר ושיאסוף יתר העם ויחנה על העיר, רוצה לומר רבה וילכדה, כי אם לא יעשה כן יצטרך לצור יואב עליה וילכדה ויקרא שמו עליה, והיה יואב בוחר יותר שיאמרו שהמלך לכדה משיקרא על שמו, להיותו עבד נאמן לדוד:

(כט-ל) וזכר הכתוב שכן עשה דוד שאסף עמו והלך שמה וילכדה, ולקח עטרת מלכם מעל ראשו והיה משקלה ככר זהב ואבן יקרה ושמה דוד על ראשו וכבר הוקשה על החכמים והמפרשים ז"ל, איך היה סובל על ראשו עטרת ככר זהב? ומהם אמרו במסכת ע"ז (פרק ג' מ"ד ע"א) שהאבן יקרה היתה אבן שואבת ומעמידה באויר, ומהם אמרו שהאבן יקרה היתה שוה ככר זהב, ויהיה פירוש ואבן יקרה. כמו מאבן יקרה. ורד"ק כתב שהיה סובל אותה זמן מועט, והוא היותר נכון ושהיה באופן שיוכל לסבלה:

וספר שמלבד העטרה הוציא דוד עוד מהעיר שלל רב, ואת עמה אשר שבה שמה הוציא משם וישם במגרה ובחריצי הברזל ובמגזרות הברזל, והם מיני עונשין ויסורין, והמגרה הוא הנקרא בלעז שיר"א, וחריצי הברזל, הם כלים גדולים שבהם דשין התבואה, ומגזרות הברזל, הם אשר יחתכו בהם האבנים, ואמר כל זה להודיע שהמיתם באכזריות רב, כדי שכל שאר האומות ישמעו ויראו. ומהם העביר במלבן, כלומר ששרפם במקום ששורפים הלבנים, וכן היה עושה לכל בני עמון אשר ביתר הערים שלכד דוד גם כן, ועם זה שב דוד והעם אל ירושלים בשמחה ובששון, כמו שכתוב (זכריה ט' ט') גילי מאד בת ציון הריעי ירושלם והנה מלכך יבא לך צדיק ונושע הוא וגומר:

(א) וישלח ה' את נתן להוכיחו כי דוד היה בזה צדיק בעיני עצמו אחר שעלה בידו הכל בדרך היתר ואין עונש עליו בדיני בשר ודם כנ"ל, והסביר לו חטאו במשל באופן שהוא עצמו חרץ משפטו שני אנשים היו בעיר אחת שבזה יגדל העושק יותר, בהיותו עמו בעיר מכיר בענין, ולא די שלא עזרו, לקח את אשר לו: (א) וספר כי העשיר היה לו צאן ובקר, הרבה מאד בהפלגה יתרה שזה המשל לדוד שהיו לו נשים כל אשר שאלו עיניו: (א) ולרש אין כל כי אם כבשה אחת קטנה שזה המשל לאוריה שלא היה לו רק בת שבע שלקחה בקטנותה כמ"ש חכמינו זכרונם לברכה, ועל זה אמר קטנה, אשר קנה על ידי קדושין ויחיה ותגדל עמו עד שהיתה ראויה לאיש, ועם בניו יחדו כי היו לו בנים מאשה אחרת, מפתו תאכל וכו' וזה המגדיל החטא, כפי גודל העוני וכפי גודל האהבה שהיה לו אל הדבר: (א) ויבא הלך הגדיל החטא משני פנים א. מצד שלא לקח מצאנו שהיה לו די והותר, ב. מצד מעוט הצורך של העשיר אל המעשה הזאת, כי הוא לא היה כילי רק מצד שבא אליו הלך בלתי חשוב בעיניו שיקח בעבורו מצאנו, רק על ידי שמצא כבשת הרש, חשבו כארח, ואחר כך עשאו כולו לפניו כאילו בא אליו איש נכבד, מה שלא רצה לעשות מבקרו, וכן אמרו חכמינו זכרונם לברכה היצה"ר תחלה דומה כהלך ואחר כך כארח ואחר כך כבעה"ב, שתחלה ראה דוד אותה, ואחר כך חמדה ונעשה היצה"ר אורח, ואחר כך לקחה לאשה ונעשה בעל הבית: (א) ויחר אף דוד באיש מאד, הנה יש הבדל בין משפט המלך ובין משפט השופטים, שהשופטים לא ישפטו רק כפי התורה אשר תשקיף על הפעולה, ומשפט הגונב שה וטבחו חרוץ שישלם ארבע צאן תחת השה, אבל המלך ישפוט לפי השעה ולפי הפועל, שבנדון זה יחרוץ המשפט לפי האכזריות ורוע הלב שהראה העשיר במעשהו, ולכן הציע במשפט זה לפני דוד שידין אותו במשפט המלכות לצורך שעה ובהשקף על האיש הפועל, ודוד חרה אפו באיש הפועל הזאת, וגמר אומר כי בן מות האיש העושה זאת שמצד האיש הפועל חייב מיתה: (א) ואת וחוץ מזה חייב בתשלומי ארבעה כפי משפט התורה הקבוע על הגניבה והטביחה, ופי' דבריו שישלם ארבעתים עקב אשר עשה את הדבר הזה בעד המעשה, והוא בן מות על אשר לא חמל: (א) אתה האיש רצה לומר הגם שעל הפעולה לבדה אין עליו לא עונש רוצח ולא עונש נואף א"א כנ"ל, רק ענין גניבה, מה שלקח כבשת חברו בגניבה, שידמה ענשו שישלם ארבעתים, אמנם בהשקף על האיש הפועל, אשר לפיהו חרצת עליו משפט מות, אתה האיש ובאר זה משני פנים, אם מצד מעלתו שנמשח למלך, ושדבקה בו ההשגחה הפרטיית, להצילו מכף אויביו, ויכלול בזה גם כן שמצד זה יותר היה לו להשמר אף מחטא קל, בזכרו טובות הבורא עליו, ואם מצד עשרו שהוא דומה בזה כאיש העשיר ועל זה אמר: (א) ואתנה לך וכו' את נשי אדניך שהם ברשותך וגם את בית ישראל שתקח נשים מאשר תבחר, ואם מעט ואוסיפה וכמ"ש חכמינו זכרונם לברכה שהיה יכול להוסיף נשים עד י"ח, ואם כן: (א) מדוע בזית וכו', ובאר שהגם שיצטדק בדיני ב"ו, לא יצטדק בעיני ה', מצד מה ששני העונות שעשה שהם הריגת אוריה ולקיחת בת שבע, היה כ"א סבה לחברו ומפרש שאת אוריה הכית בחרב על ידי מה שאת אשתו לקחת לך לאשה, רצה לומר שהגם שאוריה נתחייב מיתה, בכ"ז אחר שזה נסבב על ידי לקיחת אשתו, שעל ידי מיתתו יכולת לקחת אותה לקוחין גמורין (כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה לקוחין יש לך בה, כי זה ההבדל בין כשיאמר נשא אשה ובין כשיאמר שם לקיחה כמ"ש בפי' רות) ואם כן על ידי כן נחשב כאילו הכית אותו בחרב דרך רצח, וכן נחשב כאילו את אשתו לקחת על ידי מה שאתו הרגת בחרב בני עמון שהגם שהרגת אותו בחרב בני עמון במלחמה ואין אתה נענש כמו שפירשו חכמינו זכרונם לברכה, בכ"ז כיון שזה היה סבה ללקיחת אשתו נחשב כאילו לקחת את אשתו דרך גזלה: (א) ועתה גזר עליו שני מיני עונשין שחרץ על האיש העשיר, א. עונש מות שנגד זה אמר לא תסור חרב מביתך שיחול עונש זה בבניו, ובאר שזה עקב כי ביזתני וכו' מצד שהיה עם המעשה בזוי דבר ה', שלפי ערכו לא היה לו לעשות זאת: (א) (יא-יב) ב. כה ונגד עונש הפעולה, ישלם כמדתו במה שיקים עליו רעה מביתו ויקח את נשיו, שהם עשר פילגשיו, אמנם נגד שהוא עשה בסתר יפרע ממנו בגלוי: (א) ויאמר נתן אל דוד, זה היה ההבדל בין דוד ובין שאול, ששאול נתן אמתלאות על חטאו ולכן נגזר עליו עונש כמ"ש ואון ותרפים הפצר, ודוד הודה תיכף, ולא השיב שעשה הכל בהיתר, והודיעו הנביא שהשם קבל תשובתו: (א) אפס כי נאץ נאצת הוא פועל יוצא מצד שסבב שעל ידי זה ינאצו אויבי ה' ויכעיסוהו ויש חילול ה' בדבר, לכן גם הבן ימות, ומהרי"א פי' שיען שהיה תמיד מנאץ את אויבי ה' ומבזה אותם על דברים כאלה, ועתה עשה כמעשיהם, כענין הנה יסרת רבים וכו' לכן יוסיף לו עוד עונש, וע"ד הדרש יבואר על פי מ"ש חכמינו זכרונם לברכה לא היה דוד ראוי לאותו מעשה אלא להורות תשובה, רצה לומר לא היה להחמיר עליו ולגלות הדבר באופן שידמה שחטא בא"א ובהריגת אוריה, מה שאינו כן באמת, והיה ראוי לכסות עליו, רק שרצה ה' להורות תשובה, וזה שכתוב כי אתה עשית בסתר ואני אעשה את הדבר נגד כל ישראל, ועל זה אמר דוד חטאתי ובקש שלא יחמיר עליו, והשיב שגם ה' מצד מדת הרחמים העביר חטאתו, והוא כפי' מהרע"פ מל' ויעבירו קול במחנה רצה לומר שפרסם חטאתו, כי על ידי זה נאץ נאצת את אויבי ה' הבלתי רוצים לשוב בתשובה, כי בזה יראו שהשי"ת מקבל שבים: (א) אשר ילדה מצד שילדה אשת אוריה, שהיתה נראה בעיני ה' כאילו היתה אשתו כנ"ל:

(א) ויבקש הגם שנגזרה גזירה מועלת תפלה. והתפלל בעד הנער, ומה שהיתה הגזרה למרק עונו, חשב למרקו על ידי עינוי וצום, שצם כל היום אצל הארון, ובא לביתו ולן בתענית ושכב ארצה לענות נפשו: (א) ביום השביעי למהרי"א היה שביעי ללידה ולכן לא נהג אבילות: (א) בעבור הילד חי צמת ותבך כי חשבו שהיה הצום מחמת צער על חולי הילד, לא דרך תפלה שהיה די בתפלה לבד לא לענות נפשו, ואם כן שאלו מדוע פסק מלהצטער במותו, ובע"י (ובע"כ) פירושו הלא נראה שלא צמת בעבור שהילד חולה רק בעבור שהילד חי כי חפצת במותו כי כאשר מת קמת וכו': (א) כי אמרתי השיב שמה שצם ובכה היה דרך תפלה ואין להתפלל על הנמנעות רק על האפשריות, וזה שכתוב ועתה מת וכו': (א) ויקרא את שמו שלמה מבואר בד"ה שכבר אמר יהוה לדוד שבן המולך אחריו יהיה שמו שלמה כי שלום יהיה בימיו, ובאשר רצה להמליך בן זה קרא שמו שלמה והסכים יהוה לזה, ויהוה אהבו, כמ"ש אני אהיה לו לאב כנ"ל: (א) וישלח ביד נתן להודיע לו זה ועל אהבת יהוה קרא שמו גם ידידיה: (א) עיר המלוכה היכל המלך היה במבצר מיוחד חוץ מן העיר כמ"ש מהרי"א ושם היה מוצא המים שממנו הסתפקו כל בני העיר ולכן נקראת גם כן עיר המים, וידע יואב שתנתן העיר בידו בהכרח כי יצמאו למים: (א) וחנה על העיר כי כשיחנה ויצור עליה ילכדנה מחסרון המים בעיר: (א) אבל דוד אסף כל העם וילחם וילכדה על ידי מלחמה להיות לו לשם: