(11) but the seventh year thou shalt let it rest and lie fallow, that the poor of thy people may eat; and what they leave the beast of the field shall eat. In like manner thou shalt deal with thy vineyard, and with thy oliveyard.
שו"ת מבי"ט חלק א סימן יא
נשאל נשאל מעמדי על ענין גידולי שנת השמיטה בקרקע גוי ולקח' יש' קודם מירוח ומירח' אם חייבי' במעשרות כשאר שני' שמעשרי' הלקוח מן הגוי ונתמרח ביד ישראל מדרבנן כיון שהם אינם מפקירים שדותיהם בשנת השמיטה או דלמא כיון שמצות שביעית חובת קרקע לישראל בארץ ישראל אין בהחיוב מעשרות כלל. והיתה להם תשובתי כי אין שום חיוב בארץ יש' מעשרו' בשנת השמיטה אפילו מהלקוח מיד גוי קודם מירוח ומירחו יש' מכמה פנים
כל שכן מירוח פירות הגדלים בקרקע גוי דמהיכא תיתי חיובייהו אין שום חיוב בשנת השמיטה וכן כתבו כל הפוסקי' ז"ל סתם שנת השמיטה כולה הפקר אין בה שום חיוב לא תרומה ולא מעשרות כלל לא ראשון ולא שני ולא מעשר עני ואם איתא דפירות קרקע גוי שמירחם ישראל בארץ יש' חייבי' במעשרות למה להו למסתם ואם תתעקש לומר כי לאפטרה תורה ממעשרות אלא מה שהוא הפקר שהם פירות יש' אבל פירות גוי שאינו מפקירם יהיו חייבים לא היא דאטו יש' שגדר כרמו ולא הפקירה בשנת השמיטה יתחייב במעשר הא רחמנ' אפקרי' לארעי' לעניי' ולעשירים ולכך אין שום חיוב מעשר כ"ש בגוי ומצאתי און לי משנה ובריית' ותוספתא וירושלמי שנר' בפי' שאין שום חיוב בשנת השמטה ממעשרו' אפי' במה שגדל בקרקע גוי ומירחו ישראל:
שו"ת אבקת רוכל סימן כד
כל זה לשון הרב כמוהר"ר משה מטראני רנ"ו
ואני יוסף קארו לא נכשרו בעיני דברי החכם הנזכר והנני אומר:
כי זה עשרים שנה ראיתי מה שכתב הר' שלמה שירילייו זלה"ה לנהוג דין שביעית בפירות הגויים הגדלים בארץ וראיתי ראיותיו וזה לשוני מה שכתבתי אז ראיתי מה שטען בקונדריסו לנהוג דיני שביעית בפירות הגויים הגדילים בארץ ולא נראה לי שיש בראיותיו כדי לבטל מנהג הקדמונים שלא נהגו כן דמה שהביא ראיה מדתנייא בתוספתא אין מוכרין ולא לוקחין מן הגוי פירות שביעית איכאלמימר דהיינו דוקא בפירות שגדלו בשדה ישראל.
ועתה ראיתי מה שכתב החכם כמוהר"ר משה מטראני נר"ו לפטור בשביעית ממעשרות גדולי שנתהשמטה בקרקע גוי ולקחם ישראל ממנו קודם מירוח ומירחן וטען ראשונה כי מן התורה אין בשנתהשמטה חיוב במעשרות כו' ואני אומר כי מה שהוא סובר שהוא עקשות הוא היושר כי לא נפטרופירות שביעית ממעשרות אלא מטעם הפקר וכל שאינו מופקר לא נפטר ממעשרות ומה שטען אטוישראל שגדר כרמו ולא הפקיר' כו' יש לומר שזהו כמודיע הדבר בסתום ממנו דאיכא למימר בהא איןהכי נמי שהיא חייבת אע"ג דרחמנא אפקירה כיון דאיהו לא אפקרי' ואפי' אם תמצי לומר דפטורהאיכא למימר שאני התם דרחמנא אפקרי' מה שאין כן בשל גוי כו'.
מנחת חינוך מצוה פד
ואני מסופק אי המצוה אקרקפתא דגברא הוא דרחמנא ציוהו להפקיר פירותיו בשביעית ומחויב לקיים להפקיר ואם מפקיר ה"ז הפקר אבל אם אינו מפקיר אינו מופקר ונהי דעובר על עשה מ"מ אינו הפקר רק עובר על גזירת השי"ת א"כ אין אחר רשאי ליטלו והרי הוא גזל ביד אחרים כ"ז שלא הפקיר. ומבואר בכ"מ ור"מ פ"ו מהמ"ע דשביעית פטור מן מעשר כיון דהוא הפקר והפקר פטור מן המעשר א"כ כ"ז שלא הפקיר כיון דל"ה הפקר חייב לעשר. א"ד הפקר זה א"צ הבעלים להפקיר רק הוא אפקעתא דמלכא שהוא ממילא הפקר רק אם נעל כרמו עובר על עשה זו והרי הוא גוזל הרבים אבל ממילא הוי הפקר אם כן פטור ממעשר בכ"ע. וכן אם אחר זכה בע"כ דבעלים הרי הוא שלו דזוכה מן הפקר אף דלא הפקירו הבעלים. שוב האיר השי"ת את עיני ומצאתי במהרי"ט ח"א סי' מ"ב האריך וחלק על רבינו ב"י לענין פירות עכו"ם בקרקע עכו"ם ודעת הב"י דאינו אפקעתא דמלכא רק מצוה עליו ודעת המהרי"ט דהוא אפקעתא דמלכא וה"ר מפ' אין בין המודר דמבואר שם דרחמנא אפקרי' וכן בפ' המפקיד כו' נטושין בע"כ ע"ש. וגם מצאתי בפאת השלחן שנדפס מחדש לחכם מאה"ק האריך לפלפל וחלק על המהר"יט ודחה ראיותיו ודעתו שהוא רק מ"ע להפקיר ומביא מכ"מ ע"ש באורך. והנה בד"ז אכתוב אי"ה בפ' בהר עכ"פ ספיקא דילי ושאילתינו כשאילת הגדולים הנ"ל. ולכאורה י"ל דהרב המחבר כתב דנוהג בזכרים ובנקבות ואי אמרי' דהמ"ע הוא אקרקפתא דמחויב להפקיר דכן גזה"כ אם כן למה הנשים חייבים במצוה זו הא מ"ע שהז"ג נשים פטורות. אך י"ל דל"ה זמ"ג דפירות שביעית לעולם הם בקדושתן ואפי' בשאר שנים שגדלו בשביעית ל"ה זמ"ג. אך זה ניחא להר"מ ה' ציצית דכסות יום פטור בלילה בכ"ע ע"כ הוי ציצית זמ"ג א"כ ניחא כאן אבל להרא"ש וכ"כ תוס' קדושין ל"ד ע"א ד"ה ותפילין וע' בטואו"ח סי' ח"י דסוברים דכסות יום חייב אף בלילה וכסות לילה פטור אף ביום ואף דכסות יום חייב תמיד מ"מ ה"ל מ"עשהז"ג כיון דשם לילה גורם פטור אם כן נהי דפירות שביעית תמיד בקדושתם מ"מ פירות שאר שנים אין נוהג בהם קדושה אף בשביעית אם כן ה"ל שוה לציצית דהזמן גורם המצוה א"כ יהיו נשים פטורות ממ"ע זו. אע"כ דהוא אפקעתא דמלכא ואין חילוק בין אנשים לנשים דהתורה אפקרי' אך אם נעל כרמו עובר בעשה גם הנשים עוברים במ"ע כיון שהוא בשוא"ת ולא בקו"ע אפשר דהנשים חייבות כמ"ש בח"ז בשם הפ"מ. אך אפשר דהרהמ"ח הולך תמיד בשיטת הר"מ ול"ה מ"ע שהז"ג כיון דעלפ"ש מוטל המ"ע תמיד כמ"ש. ולדעת הרא"ש דהוי מ"ע שהז"ג אפשר דאה"נ נשים פטורות ממצוה זו דאקרקפתא דגברא מנחי ובמפורשים ור"מ אינו מבואר ד"ז אף דלהר"מ נשים חייבות כמ"ש ואפשר דלרא"ש באמת פטורים ממצוה זו. אך באמת זו משנה וגמרא מפורשת קדושין נ' ע"ב ובש"ס שם נ"ב מעשה בא' שליקט כלכלה של תאנים ושלהם היתה ושל שביעית היתה. ובש"ס שם טעמא דשלשביעית היתה דהפקר כו' מבואר להדיא דאף בנשים פירות שביעית הוי הפקר ע"ש ומבואר בפ"י. אם כן לדעת הרא"ש דה"ל מצות עשה שהז"ג ע"כ דאפקעתא דמלכא הוא ונשים גם כן בכלל זה דאי ה"ל מצוה היו נשים פטורות דה"ל מ"ע שהז"ג. אם כן לדעת הרא"ש מוכח דה"ל אפקעתא דמלכא. אך לדעת הר"מ לא מוכח דאפשר הוי ליה מצוה אקרקפתא דגברי מכל מקום נשים חייבות דל"ה מ"עשהז"ג אם כן לדעת הר"מ הספק במק"ע.
והנה אם נימא דמצוה זו אקרקפתא דגברי א"כ חש"ו שיש להם שדה בירושה או שניתן להם במתנה כמבואר בח"מ וחש"ו לאו בני מצות נינהו אם כן אין פירותם הפקר בשביעית וחייב בתו"מ ואסור ליקח פירותיהם אך אם נאמר דהוא אפקעתא דמלכא גם פירות של חש"ו הוי הפקר גמור. וא"ל הא דתנן שומרי ספיחים בשביעית לצורך לחה"פ ושהל"ח נוטלין שכרן כו' ובתוספות מנחות פ' כל הקרבנות ובכ"מ פלפלו הא מן המשומר אסור באכילה ע"ש ולמה לא היו לוקחין בפירות חש"ודאפשר לא הי' סמוך לירושלים פירות שלהם ואם הי' באקראי אפשר דאה"נ דהיו לוקחים משלהם אודאפי' הי' מ"מ אינם בני הקנאה מה"ת כידוע וז"פ. ואם הפירות של חש"ו נשארו אחר שביעית ונתגדלו צריכים להפקיר פירותיהם אח"כ דעיקר המצוה ע"מ שגדל בשביעית יש עליהם קדושת שביעית אפי' בשאר שנים ע' ר"מ ה' שמיטה. והמצוה ל"ד בשנה השביעית [אלא] בכל שעה חלה מצוה כנ"פ. ובתוס' במקומות הנ"ל הביאו פלוגתא אי הפירות מן המשומר אסור באכילה א"ל ע"ש באורך גבי שומרי ספיחים. ומצד הסברא בשלמא אי אמרינן דהיה אפקעתא דמלכא דהתורה הפקירה א"כ זה שכתבה התורה ואת ענבי נזיריך כו' מצווים כל ישראל שלא לשמור הפירות כי העשה אינו מוטל על הבעלים לשיטה זו רק ממילא הוי הפקר דהתורה הפקירה ומצווים כל ישראל שלא לשמור הפירות ואם נשמרו אסורים הפירות לשיטות אלו אבל אי נימא דהמצוה הוא על הבעלים שיפקירו אם כן אם הבעלים קיימו המצוה והפקירו ואחרים היו שומרים הפירות אין סברא שיאסרו וי"ל פי' הכתוב ענבי נזיריך היינו שהבעלים הפרישום כו' אבל אם הבעלים כדין עשו מה"ת שיאסרו אם אחרים שומרים א"כ לסברא זו הי' ניחא מה ששומרים ספיחים דאינם נאסרין כלל בשמירת אחרים אך ד"ז לענין איסור הפירות וגם דיני ביעור ודין פירות ששית בשביעית ופירות שביעית בשמינית ובאיזה פירות הולכין אחר עונת המעשרות יבוארו אי"ה בפרשת בהר שם נאמרו כללותיה ופרטותיה:
ספר המצוות לרמב"ם מצות עשה קלד
והמצוה הקל"ד היא שצונו להפקיר כל מה שתצמיח הארץ בשנת השמיטה והפקיר צמחי אדמתינו כלם לכל אדם. והוא אמרו ית' (משפטי' כג) והשביעית תשמטנה ונטשתה וכו'. ולשון מכילתא [דרשב"י] והלא הכרם והזית בכלל היה ולמה יצא להקיש אליו מה כרם מיוחד שהוא בעשה עוברים עליו בלא תעשה כך כל שהוא בעשה עוברים עליו בלא תעשה. וענין זה המאמר מה שאספר. וזה שאמרו והשביעית תשמטנה ונטשתה כולל הפקיר כל מה שיצמח מן הארץ בשנה השביעית מן הענבים והתאנים והזתים והאפרסקין והרמונים והחטים והשעורים וזולת זה. הנה הודיע שהשמטת הכל מצות עשה ואחר כך פרט ואמר כן תעשה לכרמך לזיתך וזה הוא בכלל כל מה שיצמח מן הארץ, ואמנם בא זה הצווי בכרם ובזית לבד בעבור שבא בכתוב האזהרה בייחוד מלאסוף תבואת הכרםוהוא אמרו (ר"פ בהר ל"ת רכג) ואת ענבי נזיריך לא תבצור, וכמו שהכרם שהפקרו מצות עשה מניעתו מצות ל"ת כן כל מה שיצמח בשנה שביעית שהתבאר שהפקרו בעשה הנה מניעתו בלא תעשה ויהיה דין הזית כדין הכרם בעשה ולא תעשה ודין זה ודין שאר פירות אחד. הנה התבאר מכל מה שקדם שהשמטת גדולי שביעית מצות עשה. וכבר התבארו משפטי מצוה זו במסכת שביעית. והיא אינה חובה מן התורה אלא לפירות ארץ ישראל בלבד:
ובשביעית אין יורד לתוך שדהו כו': מאי שנא דאוכל מן הנוטות דפירי דהפקירא אינון ארעא נמי אפקרה אמר עולא בעומדין אילנות על הגבולים ר' שמעון בן אליקים אמר גזירה שמא ישהא בעמידה:
תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת שביעית פרק ד
מאימתי אדם זוכה בפירותיו בשביעית ר' ירמיה סבר מימר משיתנם בתוך כלי ורבי יוסי סבר מימר אפילו נתנם לתוך כליו לא זכה בהו דהוא סבר דאינון דידיה ולית אינון דידיה
שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק ג סימן צ
ורק בשביעית שהואהפקר הוא כנותן להם לא מבעיא לפי מה שמשמע
שבעל השדה מחוייב להפקיר בפה אף שבלא אמירתו שמפקיר נמי הוא הפקר, דכן משמע לשון הרמב"ם פ"ד משמיטה הכ"ד שכתב מ"ע =מצותעשה= להשמיט כל מה שתוציא הארץ בשביעית שנאמר והשביעית תשמטנה ונטשתה, שמשמע שצריך להפקיר בפיו, ומש"כ אחר זה וכל הנועל כרמו או סג שדהו בשביעית ביטל מ"ע, אין כוונתו שדוקא בכה"ג עובר העשה אבל ליכא עשה להפקירם, אלא שכוונתו שאם נועל כרמו וסוגר שדה ועובר המ"ע אף שמפקירם בפה כדכתב הכ"מ ומשמע שהוא מפרש זה ברמב"ם, דהרי באמירתו שמפקיר הוא כאומר לכו"ע שיכנסו לגינתו ויאכלו פירות האילן שהוא ערלה כשלא יציין להודיע שהוא ערלה, אלא אפילו אם נימא שכיון שהוא הפקר גם בעצם דרחמנא אפקריה אינו צריך להפקיר או אף כשהוא מחוייב להשמיט ולא השמיט בפיו אלא סמך על הפקר התורה נמי מכיון שהאחרים אין יודעין שהוא איסור רק הוא ואינו מציין הוא כאומר שיאכלו גם מאילן הערלה מאחר דעליו הןצריכין לסמוך ועובר בלפנ"ע, אבל בשאר שני שבוע שודאי לא שייך להחשיב שהוא כנותן לפניהם דהרי אדרבה הוא מקפיד שלא יבואו שום אדם לגינתו ולחצרו וכ"ש שלא יאכלו הפירות, ומי שנכנס לשם ואוכל הפירות עושה מעצמו שיודע שבעה"ב אינו רוצה ליכא בזה לפנ"ע. וכן סובר גם ת"קש ליכא בזה לפנ"ע אך שמ"מ סובר ת"ק דאיכא חיוב אחר לשמור את האחרים מלעבור על איסורים אולי הוא מדין ערבות ומדאורייתא או מדרבנן ורשב"ג פליג ע"ז שליכא חיוב על האדם לשמור בעלי עבירות מחטאים שיחטאו בעצמן, ונפסק ברמב"ם כרשב"ג בפ"ט ממע"ש ה"ז.