(א) וישמע יתרו. מַה שְּׁמוּעָה שָׁמַע וּבָא? קְרִיעַת יַם סוּף וּמִלְחֶמֶת עֲמָלֵק:
(1) וישמע יתרו AND JETHRO HEARD — What was the particular report which he heard so that he came? — The division of the Red Sea and the war with Amalek (cf. (Mekhilta d'Rabbi Yishmael 18:1:1; Zevachim 116a).
(א) את כל אשר עשה. לָהֶם בִּירִידַת הַמָּן וּבַבְּאֵר וּבַעֲמָלֵק:
(1) את כל אשר עשה ALL THAT [GOD] HAD DONE for them through the falling of the Manna and through the well (cf. Rashi on Numbers 21:17) and by the defeat of Amalek.
פירוש ר' עובדיה מברטנורא על רש"י - למשה ולישראל שקול משה כנגד כל ישראל. את כל אשר עשה להן בירידת המן ובבאר וכו'. קשה למה סרס המקרא שפי' למשה ולישראל קודם שיפרש את כל אשר עשה.י"ל שעשה זה כדי לסמוך למשה ולישראל אצל מה שאמר למעלה שיתרו היה תולה הגדולה במשה ובדין היה עושה לתלות הגדולה בו שהרי היה שקול כנגד כל ישראל ואח"כ חזר לסדרה מקרא ופי' את כל אשר עשה. ומהר"ר כתב נראה שאם היינו מפרשים למשה ולישראל שעשה לישראל ע"י משה הייתי מפרש כל הנסים שנעשו במצרים ובקריעת ים סוף אבל כשאנו מפרשים שקול משה כנגד כל ישראל דמשמע שגם למשה נעשו נסים והנה הנסים דמצרים לא היו צריכין למשה וגם קריעת הים משה בעצמו עשאה ולכך פי' המן שגם משה היה צריך לאכול המן וגם לבאר היה צריך לשתות וגם מלחמת עמלק נעשה ע"י יהושע ושייך ביה למשה מפני שהתפלל עליה כדכתיב מהר"ר:
(ח) את כל התלאה. שֶׁעַל הַיָּם וְשֶׁל עֲמָלֵק:
(8) את כל התלאה ALL THE TRAVAIL that they had experienced at the Red Sea, and that caused by Amalek (Mekhilta d'Rabbi Yishmael 18:8).
(ט) על כל הטובה. טוֹבַת הַמָּן וְהַבְּאֵר וְהַתּוֹרָה, וְעַל כֻּלָּן אשר הצילו מיד מצרים; עַד עַכְשָׁיו לֹא הָיָה עֶבֶד יָכוֹל לִבְרוֹחַ מִמִּצְרַיִם, שֶׁהָיְתָה הָאָרֶץ מְסֻגֶּרֶת, וְאֵלּוּ יָצְאוּ שִׁשִּׁים רִבּוֹא (מכילתא):
(9) על כל הטובה FOR ALL THE GOODNESS — the goodness in giving the Manna and the well and the Torah — and he rejoiced above all these (more especially), אשר הצילו מיד מצרים THAT HE HAD DELIVERED THEM OUT OF THE HAND OF EGYPT — Until now no slave had ever been able to escape from Egypt because that land was closely shut in on all sides, but these had gone forth six hundred thousand in number (cf. Mekhilta d'Rabbi Yishmael 18:11:1).
רבי אליהו מזרחי (א) [וישמע יתרו] מה שמועה שמע.
אינו רוצה לומר מה שמע, דבהדיא כתיב קרא: "את כל אשר עשה". ואם רצה לפרש דקרא ד"את כל אשר עשה" לא קמיירי אלא בקריעת ים סוף ומלחמת עמלק, היה לו לפרש זה גבי "את כל אשר עשה".
ועוד, מנא ליה לפרושי הכי קרא, ד"את כל אשר עשה" כולהו משמע.
ועוד, דלגבי "את כל אשר עשה" פירש בירידת המן והבאר ועמלק, ואלו קריעת ים סוף לא קאמר.
אלא הכי פירושו: מה שמועה שמע ובא, כלומר מאי זו שמועה מכל השמועות ששמע נתעורר לבא. והכי קתני בהדיא במכילתא ומייתי לה בשלהי מסכת זבחים (זבחים קטז א): "מה שמועה שמע ובא" ואף בקצת נוסחאות שאינו כתוב בהם "ובא" אלא - "מה שמועה שמע", הרי כתוב בהן:
-
"רבי יהושע אומר: מלחמת עמלק שמע ובא.
-
רבי אלעזר המודעי אומר: מתן תורה שמע ובא.
-
רבי אליעזר אומר: קריעת ים סוף שמע ובא".
משמע דעל ביאתו עסקינן, ולא על שמועתו, ואם כן על כרחך לומר דפירוש "מה שמועה שמע" הוא: מה שמועה שמע ובא.
-
ורבי יהושע שאמר מלחמת עמלק שמע ובא, הוא מפני שכתובה בצדו, ודריש סמוכין. ואף על פי שאין מלחמת עמלק מופלג כקריעת ים סוף, שהרי בקריעת ים סוף הפליג הכתוב בה, ואמרה רחב (יהושע ב, י): "כי שמענו את אשר הוביש ה' את מי ים סוף מפניכם", ובמלחמת עמלק לא מצינו שהפליג בו בשום מקום, מכל מקום מפני שהוא ועמלק היו בעצה עם פרעה (שמות רבה כז, ו ועיין שם א, ט), וראה שאבד הקדוש ברוך הוא את עמלק מן העולם, עשה תשובה ואמר: אין לי לילך אלא אצל אלהיהן של ישראל, כדאיתא בשמות רבה (שמות רבה כז, ו).
-
ורבי אליעזר שאמר: קריעת ים סוף שמע ובא, הוא ממה שהפליג הכתוב בה ואמר (יהושע ה, ו): "ויהי כשמוע כל מלכי האמרי אשר בעבר הירדן ימה וכל מלכי הכנעני אשר על הים את אשר הוביש ה'", ורחב אמרה (יהושע ב, י): "שמענו את אשר הוביש ה' את מי ים סוף מפניכם ונשמע וימס לבבנו".
ואם תאמר, כיון דסבירא ליה לרש"י ז"ל דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, ומשום הכי נקט דברי שניהם ואמר: מלחמת עמלק וקריעת ים סוף, מאי טעמא לא נקט נמי מלתיה דרבי אליעזר המודעי דקאמר מתן תורה שמע ובא. יש לומר, דקריעת ים סוף ומלחמת עמלק הם קרובים לפשוטו של מקרא, האחד מצד סמיכות והאחד מצד הפלגתו, אבל מתן תורה אין בו לא זה ולא זה, ורש"י ז"ל אינו מביא בפירושו אלא המדרשות הקרובות לפשוטו של מקרא.
ומה שפירש בפסוק: "את כל אשר עשה בירידת המן והבאר ועמלק" ולא קריעת ים סוף והתורה, אף על פי שכלם נכללים במאמר "את כל אשר עשה", וגבי (פסוק ט) "על כל הטובה אשר עשה" פירש "טובת המן והבאר והתורה" ולא קריעת ים סוף ועמלק. יש לומר, משום דגבי "את כל אשר עשה" לא מציל פרושי קריעת ים סוף, משום ד"למשה ולישראל" כתיב, והקריעה לא היתה בעבורם, שהרי בעמידת הענן בין מצרים ובין ישראל (יד, כ) כבר היו בטוחים ולא היו יראים מהם, ואם כן לא היתה הקריעה רק להטביעם, להתכבד (כד) ה' על ידם, כדכתיב (יד, ד. יד, יז): "ואכבדה בפרעה ובכל חילו", ולא להצלת ישראל.
ונתינת התורה לא תפול בה עשייה, רק נתינה, ולכן לא יתכן שתכנס תחת מאמר "את כל אשר עשה". אבל בקרא ד"על כל הטובה אשר עשה", לא חשש לכלול בו נתינת התורה, אף על גב דכתיב ביה עשייה, משום דעשייה זו שבה אל "הטובה", ומצד שהיא טובה נופל בה עשייה. ולא יתכן לכלול מלחמת עמלק, משום דמלחמת עמלק הצלה היא ולא טובה, ולא קריעת ים סוף, אי משום דלאו טובה היא, ואי משום ד"לישראל" כתיב, וקריעת ים סוף לא היתה לישראל, כדלעיל.
ובפסוק (פסוק ח) "את כל התלאה" לא כלל רק שעל הים ושל עמלק, משום דכולהו אחריני לאו תלאה נינהו. ופירוש "שעל הים" אינו רוצה לומר בעד קריעת ים סוף, דקריעת ים סוף לאו תלאה היא, אלא בעד צעקתם שצעקו כשראו המצרים רודפים אחריהם עד שפת הים (יד, י).
אך קשה, כיון שאין קריעת ים סוף נכללת במאמר "את כל אשר עשה", היאך אפשר לומר ששמע אותה ובא, הא מאמר "וישמע" אינו דבק רק עם "את כל אשר עשה".
ועוד, מאי שנא מלחמת עמלק מקריעת ים סוף, שמלחמת עמלק כלל אותה בכלל "את כל אשר עשה", וקריעת ים סוף לא כלל אותה בכלל "את כל אשר עשה", אי משום ד"למשה ולישראל" כתיב וקריעת ים סוף לא היתה למשה ולישראל, חלישותו של עמלק נמי לא היתה אלא לעמלק, ואי משום הצלתם של ישראל שהיתה על ידי חלישותו של עמלק, הא לא שייך בה עשייה, דהצלה אינה אלא העדר וההעדר לא תפול בו עשייה, וצריך עיון.
(א) למשה ולישראל. שָׁקוּל מֹשֶׁה כְּנֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל (מכילתא):
(1) למשה ולישראל TO MOSES AND TO ISRAEL — Moses alone is of equal in importance to all Israel (Mekhilta d'Rabbi Yishmael 18:1:5).
רבי אליהו מזרחי למשה ולישראל שקול משה כנגד כל ישראל. במכילתא. דאם לא כן "למשה" למה לי, הא בכלל לישראל הוא. ומה שפירש זה קודם "את כל אשר עשה" הקודם לו, הוא כדי להודיע למה היה יתרו מתכבד במשה הפך המנהג, שמנהג העולם תמיד שיתכבד החתן בחותן, לא החותן בחתן, לכך הסמיך לזה שקול משה כנגד כל ישראל, כלומר וראוי שיתכבד בו חותנו, אף על פי שהוא הפך המנהג.
גור אריה שקול משה כנגד כל ישראל. דאם לא כן, הוי ליה למכתב 'את כל אשר עשה אלהים לישראל', אלא 'שקול וכו''. והטעם מפרשים כי משה היה משלים את ישראל בכל דבר, ודבר המשלים שקול נגד הכל בעבור שהוא משלים הכל, ואם לא היה משה משלים את ישראל הן בתורה הן בכל דבר לא היו נחשבים לעם ישראל, ולפיכך היה משה נחשב ככל ישראל, כך נרא הנכון.
ועוד יש לפרש, כי למעלת משה שקול נגד כל ישראל, מפני שדעתו וחכמתו הוא שכולל כל הדעות והחכמות שיש בששים רבוא בני אדם. ובפרק הרואה (ברכות נח.) אמרינן הרואה ששים רבוא מישראל מברך 'ברוך חכם הרזים', פירוש שיודע מה בלבו של אלו (רש"י שם). וכשרואה חכם מופלג מברך גם כן 'חכם הרזים', כדאיתא התם בהדיא (שם נח:), וזה מפני כי החכם המופלג בחכמה, ויודע חכמות ודעות הרבה, הוא שקול כמו ששים רבוא שיש בהן כל הדעות, ולפיכך היה משה שקול נגד כל ישראל, שאין לך כמו משה. אף על גב דהתם אמרינן דעל כלחכם מופלג בחכמה מברכין כך, ואם כן מאי מעלת משה, אין זה קשיא, דהא הכא אמרינן דכל ישראל אצל משה נחשבים כמו אנשים דעלמא, אף על גב דהיו בישראל כמה חכמים מופלגים גם כן, לא היו אצלו רק כמו שאר אנשים אצל חכם מופלג, ולפיכך משה שקול נגד כל ישראל. וכל הפירושים שאמרנו הם אמת כאשר תבין דברי חכמה:
ר״י בכור שור שמות י"ח
(א) וישמע יתרו כהן מדין – כל האותות והמופתים, והיד הגדולה אשר עשה הקב"ה לישראל על ידי משה, אלא ששם משה בראש, שהוא מלך וגדול.
כי הוציא ה' את ישראל – ועל ידי כן שהוציא הקב"ה את ישראל ממצרים, ויצא השמועה והקול בעולם, ובאה השמועה עד יתרו, שאם עשה ולא הועיל, לא הייתה השמועה יוצאה.
ר׳ אברהם בן הרמב״ם שמות י"ח
למשה ולישראל וג' – פרט למשה מפני (כמה) טעמים: מהם שהוא (שקול) כנגד כל האומה, ומהם הדיבור שייחד לו האל יתעלה, ופסיקת כבדות פיו, ונצחונו על פרעה, ושאר החסדים שעשה עמו (ה') יתעלה.
רלב״ג ביאור המילות שמות י"ח
חלק א: וישמע יתרו כהן מדין וגו' (יח, א) עד בחדש השלישי (יט, א) ביאור המלות וקצת דברי הסיפור
(א-יב) אמר שכבר שמע יתרו כל אשר עשה אלהים למשה ולישראל עַמּוֹ מהנפלאות כאשר הוציא את ישראל מיד מצרים. והנה שמע - לפי זה הפירוש - מכת בכורות, ומה שפסח ה' יתעלה על בתי בני ישראל לבלתי היות שם נגף למשחית, ומה שהשאילום המצרים בצאתם כלי כסף וכלי זהב ושמלות כי נתן ה' יתעלה חן העם בעיני מצרים; כי אלו הנפלאות עשה ה' יתעלה כאשר הוציאם מארץ מצרים. ויִדְמֶה שלא היה נכון בעיניו הדבר, כי לא יהיה זה מהיושר בחוק ה' יתעלה כשלא יִוָּדַע בו יותר מזה השיעור; ולזה שב משה לספר ליתרו את כל המכות שהביא ה' יתעלה על פרעה ועל מצרים בהדרגה, ואת כל התלאה אשר מצאתם בדרך מרדיפת פרעה וחילו אחריהם וממלחמת עמלק, ואז הודה יתרו לה' יתעלה וברך אותו, וראה כי ביושר הביא ה' יתעלה על המצרים מה שהביא מהרעות.
אלשיך
או יאמר, פן יאמר איש, אולי מה שבא יתרו להתגייר, לא היה רק כי ראה את הערב רב שנתגיירו, שהטיב ה' להם בהנצל בקריעת ים סוף, ובאר, ומן, ועל כן נתן אל לבו להתגייר גם הוא. לזה אמר, כי לא כן הוא, כי אם וישמע וכו' את כל אשר עשה אלהים כי לא בעד הערב רב היה כי אם למשה ולישראל עמו. והראיה, כי הנה כי הוציא ה' את ישראל בלבד ממצרים. כי האחרים הם הערב רב לא הוציאם הוא יתברך, כי אם שמעצמם יצאו, כאומרו וגם ערב רב עלה אתם. והוא גם כן מאמר משה לחותנו למען יחזיק בזה ולא יתגייר על מה שהטיב ה' לגרים כי אם את כל אשר עשה אלהים היה על אודות ישראל. וכן כל התלאה ויצילם ה' את ישראל עמו ולא לערב רב. ועם כל זה שתלבו להתגייר, וודאי שהוא לשם שמים:
או יאמר, וישמע, לבל יעלה על לב שעיקר כוונתו היתה להוליך בתו ובניה לבעלה. אך בראותו שם את ישראל בכבודו של עולם מן וענני כבוד ובאר, וחתנו מלך עליהם, נתן אל לבו להתגייר. על כן הקדים הכתוב ואמר וישמע וכו'. לומר, כי הן אמת שבעת שמיעתו היה בו בחינת יתרו שהוא תואר יהידות, ותואר כהן מדין. שהיו שתי הבחינות מקשקשות בלבו, כדרך כל גוי השם בלבו אל מעשה ה' כי נורא הוא לעקור עצמו מהבלו אל תורת ה', כי בהתחיל רוח ה' לפעמו להגישו אל האמת, עודנו שוקל בלבו שתי הבחינות, עד התיישבו בעצם וגומר בלבו כי ה' אמת ותורתו אמת ואין זולתו. וזה יאמר, וישמע יתרו, כהן מדין. שהם שתי הבחינות, בעת השמיעה בלבד. אך כשנדבה רוחו אותו ליקח את בתו כבר נטהר בדעתו להיות ראוי ליקרא יתרו ולא כהן מדין. וזהו אומרו ויקח יתרו. לומר, כי לקיחתו היתה אחר היותו ראוי ליקרא יתרו שהוא תואר שלמות יהידתו כמפורש למעלה. וזהו, כי בשמיעה אמר כהן מדין, ואחר כך אמר יתרו. לומר, כי כששמע היה כהן מדין. אך כשלקח את צפורה לא היה רק יתרו, שכבר קיבל יהידות בעצם:
(א) וישמע יתרו הנה השמיעה תאמר על הדבר הבלתי הוה בזמן המסופר. כי אמנם על הדבר ההוה אז תפול ראיה לרחוק ולקרוב, כענין וירא יעקב כי יש שבר במצרים, וירא בלק, וראו כל עמי הארץ. ובהיות שיציאת ישראל ממצרים היתה אז דבר הוה, לפיכך אמרו ז''ל מה שמועה שמע קריעת ים סוף ומלחמת עמלק, מפני ששתי אלה כבר עברו אז. אמנם כשנפרש כי הוציא שהוא כמו כאשר הוציא, יאמר ששמע כל אשר עשה האל יתברך כאשר הוציא את ישראל ממצרים, והם המכות הגדולות והאותות והמופתים וכו'. ולכן נשאו לבו ללכת בעצמו אל המדבר, ולא שלח על ידי שליח למשה את אשתו ואת בניו, כי חפץ לדרוש אלהים, כענין מלך בבל אשר שלח לראות את המופת אשר היה בארץ:
(1) וישמע יתרו, the word שמיעה for hearing is used when recording or referring to something which did not occur at the time it is being reported. When one hears of something which is just happening, the Torah uses the term ראיה, “seeing,” i.e. first hand knowledge of something. It does not matter whether the sound of the happening comes from a distant location or is nearby within one’s eyesight. Examples of the use of the word ראיה “seeing” being used for matters which were heard second hand, not seen, are found in Genesis 42,1 where Yaakov, resident in the land of Canaan, is reported as “seeing” that there was grain for sale in Egypt. Clearly, the Torah refers to Yaakov having heard about it. Seeing the matter was not near at hand nor had occurred just then, the Torah used the words וירא יעקב, “Jacob saw.” A similar use of the word “seeing,” וירא for something not actually seen is Numbers 22,2 where Bileam is reported as “seeing” all that Israel had done to the Emorite kings. Bileam had not seen any of it, but had heard that the Israelites had defeated the two most powerful Emorite kings Sichon and Og. A third example confirming our theory would be Deuteronomy 28,10 where the people of the globe are reported as expressing their conviction that the Jewish people are G’d’s darlings and that they would therefore be in awe of them. Clearly, the people of the globe could not have “seen” this, but they had heard about the success of the Jewish nation. The events inspiring such feelings among the nations of the globe had occurred over a period of time, not all at once. However, if we understand the words כי הוציא as meaning כאשר הוציא, “when He took out,” we must understand Yitro as saying that he had heard all that G’d had done for Israel at the time when He took them out of Egypt. This would include a reference to all the plagues, the drowning of the Egyptians army, etc. It was this information which had prompted him to journey into the desert himself instead of sending a messenger who would accompany Tzipporah and her children so that they would be reunited with their husband/father. He was primarily motivated by his quest for G’d. This is similar to Chronicles II 32,31 where the king of Babylon wanted to have evidence of the reports he had received about the miraculous recovery from his illness which King Chizkiyah had experienced.
(א) אשר עשה אלהים למשה - שלא הזיקו פרעה ושהגדילו הקדוש ברוך הוא בעיני פרעה ועבדיו ועשה לישראל נסים על ידו.
(1) אשר עשה אלוקים למשה, that Pharaoh never tried to harm him personally, and that G’d provided him with such an imposing image in the eyes of Pharaoh and his servants seeing He let him perform all these miracles.
(י) אשר הציל אתכם מיד מצרים ומיד פרעה כי עשה עמכם נס גדול שלא הרגו אתכם פרעה ועמו, כי באו בעבורכם עליהם מכות גדולות בארצם. והיה הנס הזה גדול במשה, על כן הזכירו לנכח בכלל, ואמר ''אתכם'', אתה והעם. ועוד נס אחר, אשר הציל את העם מתחת יד מצרים, שהיו הם במצרים ויצאו משם לחירות עולם ור''א אמר כי ברך תחלה השם אשר הציל אתכם אתה ואהרן שבאו המכות על ידכם לפרעה ולמצרים, ואחרי כן ברך אשר הציל את העם מתחת יד מצרים במצרים ובים:
(א) למשה ולישראל עמו הנפלאות שעשה למשה, שעשה עמו חסד וטובה שיבא אל פרעה תמיד ולא יפחד ממנו ויביא עליו המכות עד שיצאו ממצרים הוא והעם עמו, והוא כמלך עליהם. ור''א אמר, למשה ולישראל, בעבור משה וישראל, והטעם על המכות וטביעת פרעה וכן נראה מדעת רבותינו שאמרו (במכילתא כאן) שקול משה כישראל וישראל כמשה: