ספירת העומר פרטים - מכלול ב"ה יום יום - מחד שביך לשבתיך

בא

וּסְפַרְתֶּ֤ם לָכֶם֙ מִמָּחֳרַ֣ת הַשַּׁבָּ֔ת מִיּוֹם֙ הֲבִ֣יאֲכֶ֔ם אֶת־עֹ֖מֶר הַתְּנוּפָ֑ה שֶׁ֥בַע שַׁבָּת֖וֹת תְּמִימֹ֥ת תִּהְיֶֽינָה׃

עַ֣ד מִֽמָּחֳרַ֤ת הַשַּׁבָּת֙ הַשְּׁבִיעִ֔ת תִּסְפְּר֖וּ חֲמִשִּׁ֣ים י֑וֹם וְהִקְרַבְתֶּ֛ם מִנְחָ֥ה חֲדָשָׁ֖ה לַיהוָֽה׃

Leviticus 23:15-16

And from the day on which you bring the sheaf of elevation offering—the day after the sabbath—you shall count off seven weeks. They must be complete: you must count until the day after the seventh week—fifty days; then you shall bring an offering of new grain to יהוה.

יש הבחנה מפורסמת בדבר השאלה האם בספירת העומר כל יום הוא מצווה בפני עצמה. או שמא מדובר במכלול שלם שכולו מהווה מצווה אחת.
הראשון מתבטא בהתייחסות בפסוק ל "תספרו חמישים יום", כך שכל יום מהווה מצווה בפני עצמה.
והאחרון מתבטא במונח "תמימות" והחשיבות בשלמות של המניין וההתייחסות לכלל הספירה.
נראה לכאורה שכל יום מצווה בפני עצמה שכן אנו מברכים על כל יום בנפרד. (אם זו מצווה אחת ארוכה אז אולי שמא היינו צריכים לברך בתחילה או בסוף?)
מחלוקת זו מתגלגלת לזמן הגאונים, למחלוקת בין בה"ג ובין רב סעדיה גאון ורב האי גאון כפי שמופיע בטור:

טור, אורח חיים תפ״ט:א׳

כתב בעל הלכות גדולות שאם שכח לברך כל הלילה שיספור ביום ואינו נראה לר"י וא"א הרא"ש ז"ל כתב שיספור ביום בלא ברכה.

כתב עוד בה"ג שאם שכח לברך באחד מן הימים שלא יברך עוד בימים שלאחריו

ורב סעדיה כתב שאם שכח באחד מן הימים יברך בימים שלאחריו חוץ מלילה הראשון שאם שכח ולא בירך בו שלא יברך עוד ורב האי כתב בין בלילה הראשון בין בשאר לילות אם שכח ולא בירך בו יברך בשאר לילות וכ"כ הר"י:

Tur, Orach Chayim 489:1

...

שולחן ערוך, אורח חיים תפ״ט:ז׳-ח׳

שכח ולא בירך כל הלילה יספור ביום בלא ברכה:

אם שכח לברך באחד מהימים בין יום ראשון בין משאר ימים סופר בשאר ימים בלא ברכה

אבל אם הוא מסופק אם דילג יום אחד ולא ספר יספור בשאר ימים בברכה:

Shulchan Arukh, Orach Chayim 489:7-8

If he forgot [to count] and did not do the blessing all night, he should count during the day without a blessing. If he forgot to bless on one of the days, between the first day [of the omer] and the rest of the days, he should count the rest of the days without a blessing. But, if he uncertain if he skipped a single day and didn’t count, he should count the days with a blessing.

נראה שהשו"ע פוסק בדרך האמצע - אם שכח לספור ביום אחד. מחד ימשיך לספור כדעת הפוסקים שכל יום מצווה בפני עצמה. אך לשיטת (בה"ג) אלו שאומרים שמדובר על מכלול שלם ימשיך לספור ללא ברכה.

משנה ברורה תפ״ט:ל״ו-ל״ח

(לו) סופר בשאר ימים - כדעת הרבה פוסקים דאין ספירת הימים מעכבין זה את זה וכל יומא ויומא מצוה בפ"ע היא:

(לז) בלא ברכה - לחוש למ"ד דספירת שבע שבתות תמימות בעינן והא ליכא דהא חסר חד יומא ונכון בזה שישמע הברכה מן הש"ץ או מאחד מהמברכין ויענה אמן בכונה לצאת ואח"כ יספור [א"ר ופר"ח]:

(לח) יספור בשאר ימים בברכה - דאיכא ספק ספיקא שמא לא דילג כלל ואת"ל שדילג שמא הלכה כאותן פוסקים דכל יום הוא מצוה בפ"ע. וה"ה בכל דבר שדינו לחזור ולספור בלי ברכה מחמת ספק אם לא חזר וסיפר יספור שארי לילות בברכה [אחרונים]. ולכן אם טעה בימים ולא טעה בשבועות או טעה בשבועות ולא טעה בימים דדינו לחזור ולספור בלא ברכה וכנ"ל בסק"ז אם לא חזר וסיפר אפ"ה מונה שאר ימים בברכה ועיין ביאור הלכה:

Mishnah Berurah 489:36-38

...

ראינו שיש כאן שיטת אמצע שרואה חשיבות במכלול ולכן כל חוסר במכלול פוגם באפשרות להמשיך לקיים את המצווה במלואה בברכה, ומאידך מודעת לכך שכל יום מצווה בפני עצמה ולכן יש חשיבות להמשיך בספירה.
אך האם מדובר בפשרה אלגנטית או בגישה מכוונת?
שורש המחלוקת כפי במופיע בהרחבה בתולדות יעקב יוסף נמצא במחלקות ב"ה וב"ש.

ביצה ט״ז א:ג׳-ה׳

תַּנְיָא: אָמְרוּ עָלָיו עַל שַׁמַּאי הַזָּקֵן, כׇּל יָמָיו הָיָה אוֹכֵל לִכְבוֹד שַׁבָּת. מָצָא בְּהֵמָה נָאָה, אוֹמֵר: זוֹ לַשַּׁבָּת. מָצָא אַחֶרֶת נָאָה הֵימֶנָּה — מַנִּיחַ אֶת הַשְּׁנִיָּה וְאוֹכֵל אֶת הָרִאשׁוֹנָה. אֲבָל הִלֵּל הַזָּקֵן — מִדָּה אַחֶרֶת הָיְתָה לוֹ, שֶׁכׇּל מַעֲשָׂיו לְשֵׁם שָׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בָּרוּךְ ה׳ יוֹם יוֹם״, תַּנְיָא נָמֵי הָכִי, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: מֵחַד שַׁבָּיךְ לְשַׁבְּתָיךְ, ובֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: ״בָּרוּךְ ה׳ יוֹם יוֹם״.

Beitzah 16a:3-5

The Gemara explains: From where may it be inferred that this word “statute [ḥok]” is a term relating to food? As it is written: “And they ate their allotment [ḥukkam], which Pharaoh gave them” (Genesis 47:22). Mar Zutra said: One can learn that ḥok is referring to food from here: “Feed me with my allotted [ḥukki] bread” (Proverbs 30:8). It is taught in a baraita: They said about Shammai the Elder that all his days he would eat in honor of Shabbat. How so? If he found a choice animal, he would say: This is for Shabbat. If he subsequently found another one choicer than it, he would set aside the second for Shabbat and eat the first. He would eat the first to leave the better-quality animal for Shabbat, which continually rendered his eating an act of honoring Shabbat. However, Hillel the Elder had a different trait, that all his actions, including those on a weekday, were for the sake of Heaven, as it is stated: “Blessed be the Lord, day by day; He bears our burden, our God who is our salvation; Selah” (Psalms 68:20), meaning that God gives a blessing for each and every day. That is also taught in a baraita in more general terms: Beit Shammai say: From the first day of the week, Sunday, start preparing already for your Shabbat. And Beit Hillel say: “Blessed be the Lord, day by day.”

רש"י על ביצה ט״ז א:ה׳:ב׳

מחד שביך לשבתיך - מאחד בשבת שלך תן לבך לשבת הבאה:

Rashi on Beitzah 16a:5:2

...

ניתן לומר שהשיטה הרואה בכל הספירה מכלול אחד מעמידה את התכלית כעיקר. היעד הוא העיקר והדרך היא אמצעי למטרה - ב"ש.
אל מול גישת ב"ה הרואה במצווה היום יומית, בדרך, בתהליך עיקר. שכן התכלית מופיעה כאן בהווה.
כפי שמביא בעל התולדות יעקב יוסף ניתן להקביל מחלוקת זו למחלוקת ר"י ורשב"י:

רש"י על ברכות ל״ה ב:ו׳:ב׳-ג׳

הנהג בהם – עם דברי תורה: מנהג דרך ארץ – שאם תבא לידי צורך הבריות סופך ליבטל מדברי תורה:

Rashi on Berakhot 35b:6:2-3

...

ברכות ל״ה ב:ה׳-ח׳

תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ״ מָה תַּלְמוּד לוֹמַר? — לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ״ — יָכוֹל דְּבָרִים כִּכְתָבָן, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ״ — הַנְהֵג בָּהֶן מִנְהַג דֶּרֶךְ אֶרֶץ, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר: אֶפְשָׁר אָדָם חוֹרֵשׁ בִּשְׁעַת חֲרִישָׁה, וְזוֹרֵעַ בִּשְׁעַת זְרִיעָה, וְקוֹצֵר בִּשְׁעַת קְצִירָה, וְדָשׁ בִּשְׁעַת דִּישָׁה, וְזוֹרֶה בִּשְׁעַת הָרוּחַ, תּוֹרָה מַה תְּהֵא עָלֶיהָ? אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם — מְלַאכְתָּן נַעֲשֵׂית עַל יְדֵי אֲחֵרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְעָמְדוּ זָרִים וְרָעוּ צֹאנְכֶם וְגוֹ׳״, וּבִזְמַן שֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם — מְלַאכְתָּן נַעֲשֵׂית עַל יְדֵי עַצְמָן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ״. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁמְּלֶאכֶת אֲחֵרִים נַעֲשֵׂית עַל יָדָן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְעָבַדְתָּ אֶת אוֹיְבֶךָ וְגוֹ׳״. אָמַר אַבָּיֵי: הַרְבֵּה עָשׂוּ כְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל, וְעָלְתָה בְּיָדָן. כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי, וְלֹא עָלְתָה בְּיָדָן.

Berakhot 35b:5-8

The Gemara responds: This is not difficult. Here, where God promises Israel that they will gather their grain, the verse refers to a time when they perform God’s will. Here, where the verse indicates that the grain belongs to God, it refers to a time when they do not perform God’s will, as then He will take back the grain, demonstrating that it belongs to Him. The Sages taught: What is the meaning of that which the verse states: “And you shall gather your grain”? Because it is stated: “This Torah shall not depart from your mouths, and you shall contemplate in it day and night” (Joshua 1:8), I might have thought that these matters are to be understood as they are written; one is to literally spend his days immersed exclusively in Torah study. Therefore, the verse states: “And you shall gather your grain, your wine and your oil,” assume in their regard, the way of the world; set aside time not only for Torah, but also for work. This is the statement of Rabbi Yishmael. Rabbi Shimon ben Yoḥai says: Is it possible that a person plows in the plowing season and sows in the sowing season and harvests in the harvest season and threshes in the threshing season and winnows in the windy season, as grain is separated from the chaff by means of the wind, and is constantly busy; what will become of Torah? Rather, one must dedicate himself exclusively to Torah at the expense of other endeavors; as when Israel performs God’s will, their work is performed by others, as it is stated: “And strangers will stand and feed your flocks, and foreigners will be your plowmen and your vinedressers” (Isaiah 61:5). When Israel does not perform God’s will, their work is performed by them themselves, as it is stated: “And you shall gather your grain.” Moreover, if Israel fails to perform God’s will, others’ work will be performed by them, as it is stated: “You shall serve your enemy whom God shall send against you, in hunger, in thirst, in nakedness and in want of all things” (Deuteronomy 28:48). Summing up this dispute, Abaye said: Although there is room for both opinions, many have acted in accordance with the opinion of Rabbi Yishmael, and combined working for a living and learning Torah, and although they engaged in activities other than the study of Torah, were successful in their Torah study. Many have acted in accordance with the opinion of Rabbi Shimon ben Yoḥai and were not successful in their Torah study. They were ultimately forced to abandon their Torah study altogether.

ובחזרה לעניין ספירת העומר ודין מי ששכח לספור יום, נאמר לסיכום שאלו ואלו דברי אלוקים חיים בעומק. לא כסוג של פשרה. אין שום תכלית לחיים בלי "שבת" בלי עוה"ב, בלי חיים של משמעות ואידיאל שעומדים במרחק מה מעל המציאות ומושכים אותנו מעלה מעלה... (ב"ש, רשב"י, בה"ג).
אך המציאות מורכבת ומאתגרת לא כולם מצליחים לחיות במתח הזה - "הַרְבֵּה עָשׂוּ... כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי, וְלֹא עָלְתָה בְּיָדָן" חי היום יום דורשים מאיתנו פשרות ואילוצים ,אנשים שוכחים לספור. משברים אלו עלולים לייצר שבר בל יתוקן, עזיבה ונטישה של המכלול כולו. כי אם לא מסיגים את הכל אז כלום.
אל מול גישה זו מועלה על נס גישת "ב"ה יום יום" חשיפת העומק והמשמעות ביום יום, בעבודת האדמה, בקדושה המאירה כאן בעולם הזה. (ב"ה, ר' ישמעאל, רב סעדיה/רב האי).
ועל כן הדרך להתמודד עם משברים היא לאחוז בזה ובזה - אכן המכלול נפגם אך יש ערך להמשיך לספור גם ללא ברכה.
בימי הספירה אנו נחשפים למערך הספירות - כל המערך הוא הרכבות על גבי הרכבות - אין שבוע שכולו חסד ושבוע שכולו גבורה. יש חסד שבגבורה וגבורה שבחסד. הרכבות אלו הם הם סוד הבריאה לא כפשרה של בדיעבד אלא כסוד של לכתחילה.

ובמובן מסויים זה גם הצעה שמציע לנו אביי - לספור ימים ושבועות.
לאחד את הפרט והכלל , את שני הרעיונות הללו שהם אבן יסוד בעמינו וסוד השרדותינו - אחיזה בשורש ובאידיאל תוך התמודדות עם אילוצי הזמנים ואתגרי העולם הזה.

מנחות ס״ו א:י׳

דאמר אביי מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי

Menachot 66a:10

Rava elaborates: If one seeks to prove from that which Rabban Yoḥanan ben Zakkai said, that there is a contradiction between two verses, as one indicates that there is an obligation to count fifty days and another that the obligation is to count seven weeks, perhaps this contradiction can be resolved in accordance with the statement of Abaye. As Abaye said: It is a mitzva to count days, and it is also a mitzva to count seven weeks. When one counts, he should track both the number of days and the number of weeks.

משנה ברורה תפ״ט:ז׳

(ז) וסופר הימים והשבועות - דכתיב תספרו חמשים יום וכתיב שבעה שבועות תספר לך. ואם סיפר ימים לחוד ולא הזכיר שבועות י"א שיצא בדיעבד וי"א שצריך לחזור ולספור ימים ושבועות כדין וע"כ חוזר וסופר בלא ברכה [ואם שכח לחזור ולספור מונה שאר ימים בברכה] ואם מנה שבועות ולא ימים כגון שאמר ביום השביעי היום שבוע אחד ולא הזכיר ימים כלל לכו"ע לא יצא:

Mishnah Berurah 489:7

...

תולדות יעקב יוסף, בהר ט״ז

בהר סיני לאמר כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם ושבתה הארץ שבת לה', שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך ואספת את תבואתה, ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה' שדך לא תזרע (כה, א-ד). והספיקות יבוארו מאליהם. דאיתא בפ"ק דביצה (טז.) פלוגתא שמאי והלל וכו', ויבואר הפסוק בב' פנים. והוא, שזכרנו ביא[ו]ר שיש ב' דרכים לבעל בחירה, אחד קצרה וארוכה, היא דרך הרשעים הבוחרים בתאוות עולם הזה, כי תאוה היא לעינים. ב', ארוכה וקצרה, דרך הצדיקים לטרוח בעולם הזה שהיא דומה לערב שבת, כדי שיאכל בשבת יום השביעי שכולו שבת לעולם הבא. אך כדי לבחור בדרך חיים שהיא ארוכה וקצרה, ולמאוס בדרך המות שהיא קצרה וארוכה, לפי שהיא תאוה לעינים. צריך הקדמה א' כוללת, שהיא להתרחק תכלית הריחוק מהגאוה, כדי ליכנס בשער הכניעה, ואז בנקל יוכל לבחור בטוב מצד שהוא טוב ולמאוס ברע מצד שהוא רע. וכמ"ש בחוה"ל בשער הכניעה פרק י' וז"ל: תועלת הכניעה, אחד מהם שישמח בחלקו. כי מי שנכנסה בו הגאוה והגדולה אין העולם וכל אשר בו מספיק לו לכלכלתו, לגובה לבו ובזותו מה שהגיע לחלקו ממנו. וכאשר יהי' נכנע, אין לנפשו אצלו שום מעלה, ומה שמזדמן לו מן העולם הוא מסתפק לו, בין במזונו בין בלבושו, והמעט מן העולם מספיק לו עם כניעתו. וההיפך, שאין מספיק לגאוה כל מה שיגיעו, וכמו שנאמר (משלי יג, כה) צדיק אוכל לשובע נפשו ובטן וכו', יעו"ש. ובזה יובן דפרשה זו נאמרה מהר סיני דוקא, כדי שילמד מהר סיני שזכה להנתן בו התורה מצד הכניעה, וכמו שכתבתי ביאור משנה (אבות פ"א מ"א) משה קיבל תורה מסיני וכו', ה"נ כך צריך תחלה להתרחק מהגאוה וליכנוס בשער הכניעה, אז יוכל לבחור בטוב כאשר יבואר. וז"ש כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם. ר"ל כמו שדרשו בש"ס בקדושין (לז:) לחד תנא, כל מקום שנאמר כי תבואו אל הארץ, פירושו עשה מצוה זו שבשבילה תכנס לה ותבוא אל הארץ וכו'. וה"נ עשה מצוה זו שהיא הכנעה הנלמד מסיני, בשביל זה תזכה שתוכל לבא אל הארץ העליונה אשר אני נו"תן לכם, שהיא מתנה שאין לה הפסק עולמות. ושבתה הארץ שבת לה', כי עולם הבא נקרא שבת, שיש בה שביתה ומנוחה, ומי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, כי היום לעשותם (דברים ז, יא) ולא למחר לעשותם. לכך עצה היעוצה שש שנים תזרע שד"ך, ר"ל שדך המיוחד לך, לעבוד אותה בששת ימי השבוע שנקרא שש שנים, כי כל עולם הזה לערב שבת יכונה, וראוי להיות מכת הזריזים שיהי' בן חורין לזרוע שדה שלו ולא של אחרים, כמו העצל שזכר במשל בחוה"ל (ש' הבחינה פ"ג), שכל טרדתו בשש שנים בעסקי פרנסת העולם הזה בשדה שאינו שלו, בעולם שאינו שלו. לזה אמר שש שנים, שהם נגד ו' ימי השבוע הנקרא ערב שבת, כמו בית שמאי שאכל כל ימיו לשם שמים מחד בשבת לשבת. שש שנים תזרע שדך בנגלה, ושש שנים תזמור כרמך בנסתר, סוד ה' גימטריא יין. ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ, שהיא עולם הבא שנקרא שבת לה', אז לא תוכל לעשות מעשה הטוב, וז"ש שדך לא תזרע, שהוא הזרעה בעלמא, לכך תקדים עצמך מחד בשבת לשבת. ובזה נבאר פלוגתא בית שמאי ובית הלל פ"ק דביצה (טז.), תניא אמרו עליו על שמאי הזקן כל ימיו הי' אוכל לכבוד שבת, מצא בהמה נאה אמר זו לשבת, מצא אחרת נאה הימנה מניח את השניה ואכל את הראשונה. אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו, שכל מעשיו היו לשם שמים, שנאמר (תהלים סח, כ) ברוך ה' יום יום. תניא נמי הכי ב"ש אומרים מחד שביך לשבתיך, וב"ה אומרים ברוך ה' יום יום ע"כ. ויש להבין במה פליגי ב"ה וב"ש. ונ"ל דאזלי לשיטתן דפרק ב' דשבת (לא.) בעכו"ם שבא להתגייר על מנת שתשימוני כהן גדול, בית שמאי דוחפו ובית הלל קיבלו, וכן אינך. והטעם, כי בית שמאי הי' מדתו דין, ומה שראוי מצד הדין שיהי' כל מעשה אדם מתחלה ועד סופו לשם שמים, וזולת זה אין בו חפץ להש"י, לכך דוחפו כשאמר שאין כוונתו לשם שמים רק שיהי' כהן גדול שאינו לשם שמים. וזה שאמר כל ימיו הי' אוכל לכבוד שבת, וכמ"ש מוהרש"א שבכל יום מן ו' ימי השבוע יזכור אותו להכין על צד היותר טוב, וכמ"ש מחד שביך וכו', יעו"ש. והרמז בזה לכל ימי אדם בעולם הזה שהוא הכנה לשבת, כמו ערב שבת המכין לשבת, כך בכל ו' ימי השבוע שהם כל שנותיו של אדם יעשה הכנה לשבת, וכמ"ש מחד שביך לשבתך. ואתי שפיר ביא[ו]ר הפסוקים שש שנים תזרע שדך, המיוחד לך לעולם הבא, שהם כל ימי השבוע המכונה לששה שנים וכנ"ל, יזרע ויכין לשבת. מה שאין כן הלל אשר מדתו חסד, שהוא ימין פשוטה לקבל רעים וטובים, ובזה גדלה מעלת החסד על מעלת הדין, וז"ש אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו, ר"ל שאינו מדת הגבורה והדין כמו שמאי, רק מד"תו חסד ורחמים בין לחייבים בין לזכאין. והיינו מה שאמר שכל מעשיו לשם שמים, ר"ל כ"ל מעשיו, הא שעשה שקירב הגר גם שהי' כוונתו לא לשמה, הי' כוונת ומעשה הלל לשם שמים, שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה. וזה שפירש רש"י לשם שמים, שהי' בוטח שתזדמן לו נאה לשבת וכו', שגם שאינו מתכוין לשם שמים בכל ו' ימי השבוע, כשיכין סמוך לשבת מכל מקום יקובל לרצון. וז"ש ברוך ה' יום יום וכפירוש מוהרש"א, שראוי לבטוח בכל יום שיעמוס לנו עוד לימים הבאים וכו', יעו"ש. ובזה תבין כוונת חז"ל (ברכות לד:) שגדולה מעלת בעלי תשובה מצדיקים גמורים, ובמקום שאלו עומדים וכו'. כי זה מקום מדת הדין והגבורה מדת הצדיק, מה שאין כן מקום בעלי התשובה הוא במקום החסד והרחמים, והבן. ומעתה יתפרשו הפסוקים לפי מדריגת בית הלל לומר שש שנים תזרע שדך של הגוף, וכמו שדרשו על (משלי ג, ו) בכל דרכך של הגוף, דעהו וכו' (ברכות סג.). והכי נמי כך, בכל ס' שנה שהם שש שנים, תזרע שדך - לעשות הנאת גופך אם תרצה. רק בשנה השביעית שהם ימי השיבה, יהי' שבת שבתון - שישב[ו]ת שביתת הגוף, ויעשה מה ששייך לנשמה, שיהי' שבת לה'. שד"ך לא תזרע, מה ששייך להגוף, רק לנשמה שהיא כמו גר בעולם הזה, והוא מדת הלל ברוך ה' יום יום. והבן מה שסיים הפסוק שבת שבתון יהיה לארץ, ר"ל כי ארציות החומר והגוף יהי' נח ושבת מן מלאכת הגוף אז בשנה שביעית ימי שיבה, רק יעשה מה ששייך לנשמה, כדי שיזכה לעולם הבא הנקרא שבת לה'. וזה שאמר והיתה שבת הארץ לכם לאכלה וכו'. מזה יהי' לו לאכ"לה לעולם הבא, הוא ועבדיו שהם איבריו, אכילה עולמות, וק"ל.

Toldot Yaakov Yosef, Behar 16

...

תולדות יעקב יוסף, אמור צ״א-צ״ה

ונבאר פסוקי שיר השירים (ג, ט-י), אפריון עשה לו המלך שלמה מעצי הלבנון, עמודיו עשה כסף רפידתו זהב מרכבו ארגמן, תוכו רצוף אהבה וגו'. ונראה, דבארתי בפ' בהר (ויקרא כה, ג) שש שנים תזרע שדך וגו' ובשנה השביעית שבת וגו'. דפליגי תנא קמא ורשב"י בפרק ו' דברכות (לה:), ואספת דגנך (דברים יא, יד) הנהג(ך) דרך ארץ וכו', ורשב"י סבירא לי' אפשר אדם חורש וכו'. ובארתי דפליגי בפלוגתא דבית שמאי ובית הלל, דתניא בפרק ב' דביצה (דף טז.), אמרו עליו על שמאי הזקן שכל ימיו הי' אוכל לכבוד שבת וכו', אבל הלל מדה אחרת הי' לו כו'. תניא נמי הכי בית שמאי אומר מחד שביך לשבתיך, ובית הלל אומר ברוך ה' יום יום. ורשב"י בשיטת בית שמאי, ותנא קמא בשיטת בית הלל על דרך הנזיר וכו'. ובזה יובן הפסוק בב' פנים, א' לשיטת בית שמאי, ב' לשיטת בית הלל. וז"ש שש שנים תזרע שדך המיועד לך לעולם הבא, מה שאין כן עולם הזה הוא עולם שאינו שלך, והוא כבית שמאי מחד שביך לשבתיך, שיעשה הכנה לעולם הבא הנקרא שבת מתחלת שנותיו וכו'. ולשיטת בית הלל יפורש כפשוטו, שש שנים תזרע שדך, הנהג דרך ארץ כתנא קמא דרבי שמעון בן יוחאי, רק שיהי' כוונתו לשם שמים כמו הנזיר הנ"ל, דהיינו לתכלית ואספת את תבוא[ת]ה, שיהי' פנאי לשביעית לשבות שבת לה' וכו', יעו"ש. והעולה משם, כי תכלית בריאת אדם בעולם הזה שיעשה הכנה לעולם הבא, מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, לעולם הבא שכולו שבת. ובית שמאי לשיטתו, מחד שביך. ובית הלל לשיטתו, וכנ"ל. אך ענין הכנה זו יש בו כמה בחינות שונות, כי הכנה לעולם הבא הוא שיעשה לו לבוש מן כל הימים וסוד חלוקא דרבנן, וז"ש מדת ימי מה היא (תהלים לט, ה), ואם חסר יום אחד ממדת ימיו שנתן לו, שלא תיקון בו ואכלום, ומכ"ש ח"ו אם עבר בו עבירה, אין הלבוש שלם, לכך צריך שיהיו תמימות אל החמשים שנה, משנת עשרים שהוא בר עונשין עד ע' שנה, שיהי' שלימות בסוד ואברהם זקן בא בימים (בראשית כד, א) שכת' בזוהר פרשת ויחי (רכד.) יעו"ש. ויש שעושה לבוש מפשטי התורה והמצות בגן עדן התחתון. ויש מכוונת התורה והמצות עושה לבוש בגן עדן העליון. ויש עושין כתר ועטרה מיחודים, וז"ש (ברכות יז.) צדיקים יושבים ועטרותיהן בראשיהן וכו'. ויש שאינו עושה לבוש כלל. ויש גורע על ידי עבירות, שעושה לבוש בגדים צואים.

Toldot Yaakov Yosef, Emor 91-95

...