Oy to Joy of Purim

כַּיָּמִ֗ים אֲשֶׁר־נָ֨חוּ בָהֶ֤ם הַיְּהוּדִים֙ מֵאֹ֣יְבֵיהֶ֔ם וְהַחֹ֗דֶשׁ אֲשֶׁר֩ נֶהְפַּ֨ךְ לָהֶ֤ם מִיָּגוֹן֙ לְשִׂמְחָ֔ה וּמֵאֵ֖בֶל לְי֣וֹם ט֑וֹב לַעֲשׂ֣וֹת אוֹתָ֗ם יְמֵי֙ מִשְׁתֶּ֣ה וְשִׂמְחָ֔ה וּמִשְׁלֹ֤חַ מָנוֹת֙ אִ֣ישׁ לְרֵעֵ֔הוּ וּמַתָּנ֖וֹת לָֽאֶבְיֹנִֽים׃

Esther 9:22

the same days on which the Jews enjoyed relief from their foes and the same month which had been transformed for them from one of grief and mourning to one of festive joy. They were to observe them as days of feasting and merrymaking, and as an occasion for sending gifts to one another and presents to the poor.

שולחן ערוך אורח חיים תרצה, ב

חייב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי:

רמ"א: הגה וי"א דא"צ להשתכר כל כך אלא שישתה יותר מלימודו (כל בו) ויישן ומתוך שישן אינו יודע בין ארור המן לברוך מרדכי (מהרי"ל) ואחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים

Shulchan Aruch Orach Chaim 695:2

One is obligated to be intoxicated on Purim to the point where he does not know [the difference] between "accursed is Haman" and "blessed is Mordechai".

Rama: Some say it is not necessary to become drunk so much, but rather to drink more than he is used to (Kol Bo), and to fall asleep, and while he sleeps he does not know [the difference] between "accursed is Haman" and "blessed is Mordechai" (Maharil). [There is no difference] between one who has more and one who has less, as long as his heart is directed to heaven.

What type of happiness are we meant to experience on Purim?

Is this a spiritual experience ? Or a bodily sensation? Or both?

אור חדש, הקדמה כ״ז

אמנם מי שסבר כי גם יום הכפורים לא יהיה בטל, דעתו כי אלו שני ימים, דהיינו ימי הפורים ויום הכפורים, דומים בענין זה; כי ימי הפורים, מפני שהמן היה רוצה לכלות אותם מן העולם, ודבר זה הוא ביטול* גופם. ומפני כך ימי הפורים הם ימי המשתה ושמחה (אסתר ט, כב), וזהו הנאות הגוף. וצריך שיהיה השכרות כל כך עד שיסלק השכל, וכמו שאמרו (מגילה ז:) צריך לבסומי בפוריא עד שלא ידע בין ארור המן ובין ברוך מרדכי. כלומר, כיון שתקנו ימי הפורים למשתה ושמחה, שהוא הנאת הגוף, לכך צריך שיהיו נמשכים לגמרי אחר הנאת הגוף, עד שיסולק השכל לגמרי. כי הגוף והשכל שני הפכים, שאם האחד קם השני נופל, וכל אשר הוא נוטה אחר השכל, הוא נגד הנאת גופו. לכך אמרו (שם) שצריך לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, שאז יסולק השכל לגמרי, והאדם נעשה גופני לגמרי. ואפילו בין ארור המן ובין ברוך מרדכי לא ידע, אף שבשביל ארור המן וברוך מרדכי הוא המשתה והשמחה עצמו, ואפילו זה אינו יודע, כל שכן שלא ידע להבחין בין דבר לדבר בשאר דבר. אמנם עוד יתבאר דבר זה. ומפני כך קבעו ימי משתה ושמחה, שהוא הנאת הגוף.

Ohr Chadash, Introduction 27

...

אור חדש ט׳:כ״ב:ג׳

ועוד פירוש, "מיגון לשמחה" זה נאמר על כח הגופני שהוא בצער, ונהפך אל השמחה. "אבל" נאמר* על כח בלתי גופני, [ד]שייך לומר בו שהוא כאבל. ואמר "מאבל ליום טוב" כי יום טוב שייך לומר על כח בלתי גופני, כאשר האדם הוא בשלימות אלקי. וידוע כי היום טוב, שהוא יום קדוש, שייך אל כח בלתי גופני, ויש לאדם שלימות אלקי, וזה מבואר.

Ohr Chadash 9:22:3

...

Is this a personal happiness or a communal happiness?

ליקוטי מוהר"ן, תנינא כ״ג:א׳:ד׳

אֲבָל מַעְלָה יְתֵרָה – לְהִתְאַמֵּץ לִרְדֹּף אַחַר הַמָּרָה שְׁחֹרָה דַּוְקָא, לְהַכְנִיס אוֹתָהּ גַם־כֵּן בְּתוֹךְ הַשִּׂמְחָה, בְּאֹפֶן שֶׁהַמָּרָה שְׁחוֹרָה בְּעַצְמָהּ תִּתְהַפֵּךְ לְשִׂמְחָה. שֶׁיְּהַפֵּךְ הַמָּרָה שְׁחֹרָה וְכָל הַיִּסּוּרִין לְשִׂמְחָה, כְּדֶרֶךְ הַבָּא לְתוֹךְ הַשִּׂמְחָה, שֶׁאָז מִגֹּדֶל הַשִּׂמְחָה וְהַחֶדְוָה מְהַפֵּךְ כָּל הַדְּאָגוֹת וְהָעַצְבוּת וְהַמָּרָה שְׁחוֹרוֹת שֶׁלּוֹ לְשִׂמְחָה. נִמְצָא שֶׁחוֹטֵף הַמָּרָה שְׁחֹרָה וּמַכְנִיס אוֹתָהּ בְּעַל־כָּרְחָהּ לְתוֹךְ הַשִּׂמְחָה, כַּמָּשָׁל הַנַּ"ל.

Likutei Moharan, Part II 23:1:4

Yet greater still is to gather courage to actually pursue gloom, and to introduce it into the joy, such that the gloom itself turns into joy. A person should transform gloom and all suffering into joy. It is like a person who comes to a celebration. The abundant joy and happiness then, transforms all his worries, depression and gloom into joy. We find that he has grabbed the gloom and introduced it, against its will, into the joy, as in the aforementioned analogy.

הרב קלנימוס קלמיש שפירא, אש קודש, פורים ת״ש

מובא בתיקוני זוהר, שפורים כיום הכיפורים. כמו שהתענית והתשובה שביום כפור חובה לקיימם מפני גזרת הקב"ה, כן גם שמחת פורים. לא רק אם האדם עצמו בשמחה צריך הוא לשמח, אלא אף אם הוא בשפלות ובשבירת הלב, המוח וכל רוחו נרמס, חוק הוא שצריך, על כל פנים, איזה ניצוץ של שמחה להכניס אל ליבו.

וכן גם ממעלה למטה: כמו שביום הכפורים "עצומו של יום מכפר", כן גם בפורים. אף שלא היה האיש הישראלי בשמחה כפי שצריך להיות וממילא כל עבודתו שבפורים לא היתה בשלמות, מכל מקום, הישועה והשמחה שהפורים פועל על ישראל גם עתה פועל ועושה.

Aish Kodesh, Rabbi Kalonymus Kalman Shapira of Piaseczno, Purim 5700 (1940)

It is written in the holy Tikkunei HaZohar (Tikkun 21, 57:2) that Purim is like Yom HaKiPurim. Just like on Yom HaKiPurim there is a requirement of fasting and teshuva (return/repentance). A person must do them whether he wants to or not! They are fulfilled because of the decree of the Holy Blessed One. So too the simcha (happiness/celebration /joy) of Purim is required: not only if a man is naturally in simcha or is in a situation where it is possible for him should he rejoice, but rather, he has to be happy! Even if he is feeling wretched and broken hearted, his mind and spirit trampled, it is required of him to find even a little spark of simcha to bring into his heart.

And similarly, according to the principle of “above so below:” just as on Yom HaKiPurim, the day itself atones, even if the person didn’t complete his teshuva, The Talmud teaches that he is atoned for (Tractate Yoma, 85). Thus too on Purim, even if the Israelite person is not experiencing simcha according to how one should and his service of God on Purim is not perfect, the salvation and the simcha of the day itself acts on him and Yisrael the way it did at the time of the first Purim.

What is the highest form of happiness?

ליקוטי מוהר"ן, תנינא ל״ד:א׳:א׳

וַיִּחַדְּ יִתְרוֹ עַל כָּל הַטּוֹבָה (שמות י״ח:ט׳).

Likutei Moharan, Part II 34:1:1

“Va’yichad Yitro (And Yitro exulted) over all the good”

ליקוטי מוהר"ן, תנינא ל״ד:א׳:ב׳

כִּי אֵצֶל סְתַּם בְּנֵי־אָדָם אֵין הַשִּׂמְחָה שֶׁל כָּל הַטּוֹבוֹת בְּיַחַד, כִּי יֵשׁ חִלּוּקִים רַבִּים בְּעִנְיַן הַשִּׂמְחָה. לְמָשָׁל כְּשֶׁבָּאִין עַל חֲתֻנָּה, יֵשׁ מִי שֶׁשָּׂמֵחַ מִן הָאֲכִילָה שֶׁאוֹכֵל, דָּגִים וּבָשָׂר וְכַיּוֹצֵא, וְיֵשׁ אֶחָד, שֶׁשָּׂמֵחַ מִן הַכְּלֵי־זֶמֶר, וְיֵשׁ שֶׁשָּׂמֵחַ מִדְּבָרִים אֲחֵרִים כַּיּוֹצֵא בָּהֶם, וְיֵשׁ שֶׁשָּׂמֵחַ מִן הַחֲתֻנָּה עַצְמָהּ, כְּגוֹן הַמְחֻתָּנִים, שֶׁאֵינָן מַשְׁגִּיחִים עַל אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה, רַק שְׂמֵחִים מִן הַחֲתֻנָּה עַצְמָהּ, וְכַיּוֹצֵא שְׁאָר חִלּוּקִים.

Likutei Moharan, Part II 34:1:2

The average person does not rejoice in all the types of good at once. There are very many distinctions in the matter of joy. For example, when attending a wedding, one person rejoices in the food he eats—fish, meat and the like—another rejoices in the music, and another rejoices in some other such thing. Others rejoice in the wedding itself, such as the in-laws, who do not focus on the food and drink, but are happy about the wedding itself. And there are other such distinctions.

ליקוטי מוהר"ן, תנינא ל״ד:א׳:ג׳

אֲבָל אֵין אָדָם שֶׁיִּהְיֶה שָׂמֵחַ מִכָּל הַשְּׂמָחוֹת בְּיַחַד. וַאֲפִלּוּ מִי שֶׁשָּׂמֵחַ מִכָּל הַדְּבָרִים הַנַּ"ל, אַף־עַל־פִּי־כֵן אֵין הַשִּׂמְחָה מִכָּל הַדְּבָרִים בְּיַחַד, רַק מִכָּל אֶחָד בִּפְנֵי עַצְמוֹ בָּזֶה אַחַר זֶה. גַּם יֵשׁ אֶחָד, שֶׁאֵין לוֹ שׁוּם שִׂמְחָה כְּלָל, לֹא מִן הָאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה וְלֹא מִשְּׁאָר דְּבָרִים, וְאַדְּרַבָּא, יֵשׁ לוֹ קִנְאָה וָצַעַר, שֶׁמְּקַנֵּא עַל הַשִּׁדּוּךְ, עַל שֶׁזֶּה נִשְׁתַּדֵּךְ בָּזֶה.

Likutei Moharan, Part II 34:1:3

However, no person rejoices in all the types of joy simultaneously. Even someone who rejoices in all the aforementioned things, does not rejoice in them all together but in each thing separately, one after the other. And there is even an individual who has no joy whatsoever, not from the food or drink or any of the other things. On the contrary, he feels envy and pain, because he is jealous of the match, that this one made a match with that one.

ליקוטי מוהר"ן, תנינא ל״ד:א׳:ד׳

אֲבָל שְׁלֵמוּת וְגַדְלוּת הַשִּׂמְחָה הִוא, מִי שֶׁזּוֹכֶה לִשְׂמֹחַ מִכָּל הַטּוֹבוֹת בְּיַחַד. וְזֶה אִי אֶפְשָׁר כִּי־אִם כְּשֶׁמִּסְתַּכֵּל לְמַעְלָה עַל כָּל הַטּוֹבָה, דְּהַיְנוּ עַל הַשֹּׁרֶשׁ, שֶׁמִּשָּׁם נִמְשָׁכִין כָּל הַטּוֹבוֹת. וְשָׁם בְּהַשֹּׁרֶשׁ הַכֹּל אֶחָד, וַאֲזַי שִׂמְחָתוֹ מִכָּל הַטּוֹבוֹת בְּיַחַד,

Likutei Moharan, Part II 34:1:4

However, the perfection and magnitude of the joy is when a person merits rejoicing in all the good things at once. And this is only possible when he directs his attention above, “over all the good”—i.e., to the root from which all the good is drawn. There, at the root, everything is one, and so he rejoices in all the types of good simultaneously.

ליקוטי מוהר"ן, תנינא ל״ד:א׳:ה׳

וְאָז הַשִּׂמְחָה גְּדוֹלָה מְאֹד, וּמְאִירָה בְּאוֹר גָּדוֹל מְאֹד. כִּי עַל־יְדֵי הַכְּלָלִיוּת שֶׁנִּכְלָל שִׂמְחָה בַּחֲבֶרְתָּהּ, נִגְדָּל בְּיוֹתֵר אוֹר הַשְּׂמָחוֹת.

Likutei Moharan, Part II 34:1:5

Then, the joy is very great and radiates with a very great light. This is because the intermingling of one joy with its companion increases the magnitude of their light.

ליקוטי מוהר"ן, תנינא ל״ד:א׳:ו׳

וְכֵן כָּל מַה שֶּׁנִּכְלָלִין יוֹתֵר רִבּוּי הַשְּׂמָחוֹת זֶה בָּזֶה, נִגְדָּל וְנִתּוֹסֵף אוֹר הַשִּׂמְחָה בְּיוֹתֵר וְיוֹתֵר, כִּי נִגְדָּל וְנִתּוֹסֵף הָאוֹר מְאֹד, עַל־יְדֵי הִתְנוֹצְצוּת שֶׁמִּתְנוֹצֵץ מִשִּׂמְחָה לַחֲבֶרְתָּהּ. וְכָל מַה שֶּׁיֵּשׁ יוֹתֵר שְׂמָחוֹת שֶׁנִּכְלָלִין בְּיַחַד, נִתּוֹסֵף בְּיוֹתֵר וְיוֹתֵר אוֹר הַהִתְנוֹצְצוֹת. וְעַל־כֵּן כְּשֶׁנִּכְלָל הַשִּׂמְחָה שֶׁל כָּל הַטּוֹבוֹת בְּיַחַד, אֲזַי אוֹר הַשִּׂמְחָה גָּדוֹל מְאֹד עַל־יְדֵי רִבּוּי הַהִתְנוֹצְצוּת מִזֶּה לָזֶה וּמִזֶּה לָזֶה כַּנַּ"ל.

Likutei Moharan, Part II 34:1:6

And the more that the numerous types of joy intermingle, the brighter and brighter the light of the joy grows and the more and more it increases. For the light of the joy grows brighter and increases as a result of each joy shining into its companion. And the more the types of joy that intermingle, the brighter the light shines. Therefore, when the joy in all the good things are merged together, the light of the joy is then very bright on account of the shining from this one to that one, and from that one to this one.

ליקוטי מוהר"ן, תנינא ל״ד:א׳:ז׳

וְזֶהוּ: וַיִּחַדְּ יִתְרוֹ עַל כָּל הַטּוֹבָה – שֶׁהָיָה שָׂמֵחַ מִכָּל הַטּוֹבוֹת בְּיַחַד. וְזֶהוּ: עַל כָּל הַטּוֹבָה, כִּי הָיָה מִסְתַּכֵּל לְמַעְלָה עַל כָּל הַטּוֹבָה, הַיְנוּ עַל הַשֹּׁרֶשׁ, שֶׁשָּׁם הַכֹּל אֶחָד, וְשָׁם נִכְלָלִין כָּל הַשְּׂמָחוֹת יַחַד, וְעַל־כֵּן הָיָה שָׂמֵחַ עַל כָּל הַטּוֹבוֹת בְּיַחַד כַּנַּ"ל:

Likutei Moharan, Part II 34:1:7

This is the meaning of “va’YiChaD Yitro (And Yitro exulted) over all the good.” His joy was from all the good things b’YaChaD (together). And this is “over all the good.” He directed his attention up above, over all the good—i.e., to the root, where everything is one and where all the types of joy are united. He was therefore joyous over all the good things together.

דברים כ״ח:מ״ז

תַּ֗חַת אֲשֶׁ֤ר לֹא־עָבַ֙דְתָּ֙ אֶת־יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ בְּשִׂמְחָ֖ה וּבְט֣וּב לֵבָ֑ב מֵרֹ֖ב כֹּֽל׃

Deuteronomy 28:47

Because you would not serve your God יהוה in joy and gladness over the abundance of everything,

אבן עזרא על דברים כ״ח:מ״ז:א׳

מרב כל. אשר תתאוה או כל צורך:

Ibn Ezra on Deuteronomy 28:47:1

BY REASON OF THE ABUNDANCE OF ALL THINGS. Which you desired, or all your needs.

דברים כ״ט:ח׳

וּשְׁמַרְתֶּ֗ם אֶת־דִּבְרֵי֙ הַבְּרִ֣ית הַזֹּ֔את וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם לְמַ֣עַן תַּשְׂכִּ֔ילוּ אֵ֖ת כׇּל־אֲשֶׁ֥ר תַּעֲשֽׂוּן׃ {פ}

Deuteronomy 29:8

Therefore observe faithfully all the terms of this covenant, that you may succeed in all that you undertake.

חזקוני, דברים כ״ט:ח׳:א׳

ושמרתם את דברי הברית הזאת מאחר שעשו לכם כל החסדים האלו הכתובים למעלה. שלימא סדרא דפרשת והיה כי תבא

Chizkuni, Deuteronomy 29:8:1

ושמרתם את דברי הברית הזאת, “observe therefore the words of this covenant;” you are obligated to do so in light of all the favours the Lord has done for you as recorded earlier.