פרשת יתרו - אמונה בה' - אחד מתרי"ג מצות או לא?

1) Is emunah in Hashem a Mitzvah or a pre-requisite
2) If its a Mitzvah - What is the Mitzvah of אנכי ה? Rambam says to beleieve, Ramban says קבלת מלכותו , Kinas Sofrim says - to pass on to children.

ספר המצוות, מצוות עשה א׳:א׳

היא הצווי אשר צונו בהאמנת האלהות, והוא שנאמין שיש שם עלה וסבה הוא פועל לכל הנמצאים, והוא אמרו אנכי ה' אלהיך. ובסוף גמרא מכות (דף כ"ג:) אמרו תרי"ג מצות נאמרו למשה בסיני, מאי קראה תורה צוה לנו משה, ר"ל מנין תור"ה. והקשו על זה ואמרו תורה בגימטריא תרי"א הוי, והיה המענה אנכי ולא יהיה מפי הגבורה שמענום. הנה נתבאר לך שאנכי ה' מכלל תרי"ג מצות, והוא צווי באמונת האלהות כמו שבארנו. (בפרשת וישמע יתרו, מדע הלכות יסודי התורה פ"א):

Rambam includes 3 things in the Mitzvah 1) Hashems existence 2) His Hashgacha in the World 3 ) He gave us the Torah

Sefer HaMitzvot, Positive Commandments 1:1

That is the command that He commanded us to believe in God. And that is that we believe that there is an Origin and Cause, that He is the power of all that exists. And [the source of the command] is His saying (Exodus 20:2), "I am the Lord your God." And at the end of the Gemara, Makkot (Makkot 23b), they said, "There were 613 commandments stated to Moshe at Sinai [...] What is the verse [that alludes to this]? 'Moses commanded to us the Torah' (Deuteronomy 33:4)" - meaning to say, the numerical value of [the word,] Torah. And they asked about this and said, "That is 611." And the answer was, "They heard, 'I am the Lord, your God, and '[You] shall have no [other gods]' (Exodus 20:2, 3), from the mouth of the Almighty." Behold it has been made clear to you that "I am the Lord, your God," is included in the 613 commandments. And that is the command about belief in God, as we explained. (See Parashat Yitro; Mishneh Torah, Foundations of the Torah 1.)

משנה תורה, הלכות יסודי התורה א׳:א׳

יְסוֹד הַיְסוֹדוֹת וְעַמּוּד הַחָכְמוֹת לֵידַע שֶׁיֵּשׁ שָׁם מָצוּי רִאשׁוֹן. וְהוּא מַמְצִיא כָּל נִמְצָא. וְכָל הַנִּמְצָאִים מִשָּׁמַיִם וָאָרֶץ וּמַה שֶּׁבֵּינֵיהֶם לֹא נִמְצְאוּ אֶלָּא מֵאֲמִתַּת הִמָּצְאוֹ:

Mishneh Torah, Foundations of the Torah 1:1

The foundation of all foundations and the pillar of wisdom is to know that there is a Primary Being who brought into being all existence. All the beings of the heavens, the earth, and what is between them came into existence only from the truth of His being.

משנה תורה, הלכות יסודי התורה א׳:ה׳

הַמָּצוּי הַזֶּה הוּא אֱלֹהֵי הָעוֹלָם אֲדוֹן כָּל הָאָרֶץ. וְהוּא הַמַּנְהִיג הַגַּלְגַּל בְּכֹחַ שֶׁאֵין לוֹ קֵץ וְתַכְלִית. בְּכֹחַ שֶׁאֵין לוֹ הֶפְסֵק. שֶׁהַגַּלְגַּל סוֹבֵב תָּמִיד וְאִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּסֹּב בְּלֹא מְסַבֵּב. וְהוּא בָּרוּךְ הוּא הַמְסַבֵּב אוֹתוֹ בְּלֹא יָד וּבְלֹא גּוּף:

Mishneh Torah, Foundations of the Torah 1:5

This entity is the God of the world and the Lord of the entire earth. He controls the sphere with infinite and unbounded power. This power [continues] without interruption, because the sphere is constantly revolving, and it is impossible for it to revolve without someone causing it to revolve. [That one is] He, blessed be He, who causes it to revolve without a hand or any [other] corporeal dimension.

משנה תורה, הלכות יסודי התורה א׳:ו׳

וִידִיעַת דָּבָר זֶה מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ ב) "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ". וְכָל הַמַּעֲלֶה עַל דַּעְתּוֹ שֶׁיֵּשׁ שָׁם אֱלוֹהַּ אַחֵר חוּץ מִזֶּה עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ ג) "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי". וְכוֹפֵר בָּעִקָּר שֶׁזֶּהוּ הָעִקָּר הַגָּדוֹל שֶׁהַכּל תָּלוּי בּוֹ:

Mishneh Torah, Foundations of the Torah 1:6

The knowledge of this concept is a positive commandment, as [implied by Exodus 20:2]: "I am God, your Lord...."
Anyone who presumes that there is another god transgresses a negative commandment, as [Exodus 20:3] states: "You shall have no other gods before Me" and denies a fundamental principle [of faith], because this is the great principle [of faith] upon which all depends.

רמב"ן על שמות כ׳:ב׳:א׳

אנכי ה' אלהיך הדבור הזה מצות עשה, אמר אנכי ה', יורה ויצוה אותם שידעו ויאמינו כי יש ה', והוא אלהים להם, כלומר הווה, קדמון, מאתו היה הכל בחפץ ויכולת, והוא אלהים להם, שחייבים לעבוד אותו. ואמר אשר הוצאתיך מארץ מצרים, כי הוצאתם משם תורה על המציאות ועל החפץ, כי בידיעה ובהשגחה ממנו יצאנו משם, וגם תורה על החדוש, כי עם קדמות העולם לא ישתנה דבר מטבעו, ותורה על היכולת, והיכולת תורה על הייחוד, כמו שאמר (שמות ט׳:י״ד) בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ. וזה טעם אשר הוצאתיך, כי הם היודעים ועדים בכל אלה:

Ramban on Exodus 20:2:1

I AM THE ETERNAL THY G-D. This Divine utterance constitutes a positive commandment. He said, I am the Eternal, thus teaching and commanding them that they should know and believe that the Eternal exists and that He is G-d to them. That is to say, there exists an Eternal Being through Whom everything has come into existence by His will and power, and He is G-d to them, who are obligated to worship Him. He said, Who brought thee out of the land of Egypt, because His taking them out from there was the evidence establishing the existence and will of G-d, for it was with His knowledge and providence that we came out from there. The exodus is also evidence for the creation of the world, for assuming the eternity of the universe, [which precludes a Master of the universe Who is in control of it], it would follow that nothing could be changed from its nature. And it is also evidence for G-d’s infinite power, and His infinite power is an indication of the Unity, as He said, that thou [i.e., Pharaoh] mayest know that there is none like Me in all the earth. This is the intent of the expression, Who brought thee out, since they are the ones who know and are witnesses to all these things.

השגות הרמב"ן על ספר המצוות, מצוות עשה א׳:ב׳

אמר הכותב האמונה הזאת בדבור הזה לא נפלאת היא ולא רחוקה היא וכן בדברי רז"ל מפורש שהוא קבלת מלכותו יתעלה והיא האמונה באלהות, אמרו במכילתא לא יהיה לך אלהים אחרים על פני למה נאמר לפי שהוא אומר אנכי ה' אלהיך, משל למלך שנכנס למדינה אמרו לו עבדיו גזור להם גזירות אמר להם לאו כשיקבלו מלכותי אגזור עליהם גזירות שאם מלכותי אינן מקבלים גזירותי היאך מקיימים, כך אמר המקום לישראל אנכי ה' אלהיך לא יהיה לך אלהים אחרים על פני אני הוא שקבלתם עליכם מלכותי במצרים אמרו הן כשם שקבלתם מלכותי קבלו גזירותי לא יהיה לך. ועם כל זה ראיתי לבעל ההלכות שלא ימנה אותה מצוה מכלל תרי"ג והתימה מהרב שמנה בדבור לא יהיה לך ד' מניעות, לא יהיה לך לא תעשה לא תשתחוה להם ולא תעבדם, אם כן יהיה מפי הגבורה חמש ומפי משה תר"ח לא מנין תור"ה. והנראה מדעתו של בעל ההלכות שאין מנין תרי"ג מצות אלא גזירותיו יתעלה שגזר עלינו לעשות או מנענו שלא נעשה, אבל האמונה במציאותו יתעלה שהודיע אותה אלינו באותות ומופתים ובגילוי השכינה לעינינו הוא העיקר והשורש שממנו נולדו המצות לא ימנה בחשבונן, והוא מאמר החכמים גזור עליהם, עשו קבלת המלכות ענין בפני עצמו והמצות הנגזרות מאתו יתעלה מענין אחר, ועוד כי מה הפרש בין הדיבור הזה ובין מה שאמר יתעלה בצדוק המדות אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים והוא ירצה לומר הואיל וקבלתם מלכותי מיציאת מצרים קבלו גזירותי ואם תהיה בכל מקום מצוה שיאמר דעו והאמינו שאני ה' שהוצאתי אתכם מארץ מצרים ועשו מצותי עם כל זה לא יבא בחשבון המצות כי הוא העיקר והן התולדות כאשר פירשתי. ולדעת הזו מה שאמרו בתשובת השאלה תורה תרי"א הוי אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום לומר שיש בדיבור לא יהיה לך שתי מצות ישלימו לתרי"ג. והם המניעה בעשיית הצלמים לא יהיה לך ולא תעשה לך ענין אחד. והמניעה בעבודתם לא תשתחוה להם ולא תעבדם מצוה אחרת. הודיעו כי עד כאן הדברות מפי הגבורה מובנות לכלם באשר הם בלשון מדבר על עצמו, אנכי ה', על פני, ושאר הדברות בלשון נביא מתרגם ביניהם. אבל הכונה מפני (מצות) הדבור הב' שהן משלימות המנין, וכן מנה בה"ג במצות ל"ת שבסקילה עובד ע"ז אחד ומנה בלאוין שבמלקות לא יהיה לך אחד שהיא אצלו מניעה בקיום הצלמים ולא הזכיר לאו אחר בעשייתן, ומצאתי ראיה לדבריו שאמרו במכילתא לא יהיה לך אלהים אחרים למה נאמר לפי שנאמר לא תעשה לך פסל אין לי אלא שלא יעשה העשוי כבר מנין שלא יקיים תלמוד לומר לא יהיה לך, וזה דעת בעל הלכות גדולות ויש לו פנים, אבל עוד במצות לא תעשה אבאר המתחוור לי:

Hasagot HaRamban on Sefer HaMitzvot, Positive Commandments 1:2

... in the words of our Rabbis OBM it is explicit that *he accepts His kingship YT3LH* and *is belief in divinity*, it says in Mechilta "Don't have other gods 3L PNY why because he said I am Hashem your god, parable to a king that enters a land the servents say to him decree for them decrees he says to them not until they accept my kingship will i decree for them decrees because if my kindhsip they don't accept how will they fulfill my decrees, thus says the omnipresent to Israel I am Hashem your god, you accepted my kingship in Egypt, they said as they accepted my kingship so to the will accept my decree have no other. it appears to the baal halachot not to count this in 613.

קנאת סופרים על ספר המצוות, מצוות עשה א׳:א׳-ו׳

הוקשה אצל המחברים איך יצדק למנות למצוה מציאות המצוה כי לא תצוייר מצוה אם לא יקדם בבירור מציאות מצוה ולפיכך לא יתכן למנותה ולהכניסה במנין המצות אלא שתקובל ליסוד מוסד מושכל ראשון שיקדם בירור מציאותו אצל המצווים לקבלת מצותיו. וכבר העיר בזה רמב"ן ז"ל בהליצו על בה"ג שלא מנה למצוה אנכי ה' אלהיך ואחריו ה"ר חסדאי בס' אור ה' פ"א ואחרים שנמשכו אחריהם והאריכו בזה כל אחד ואחד בדרך הישר בעיניו. ואני הצעיר אענה חלקי כפי הנראה לע"ד לישוב כונת הרב ז"ל: ואמינא דאין ספק שהיה ידוע וברור לכל ישראל אמיתות מציאות האלוה יתברך שמו באופן שלא היה מקום להסתפק בו כלל, הן מפי קבלתם מהאבות ברורה ומפורסמת באומה כמו שהבטיח הכתוב בזה כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' וגו', והן מן המוחש על ידי האותות הגדולות והמופתים הנוראים אשר עיניהם ראו ולא זר ביציאת מצרים וקריעת ים סוף עד שנתאמת אצלם יכלתו יתברך על הברואים לשנותם כפי רצונו כחומר ביד היוצר וכמו שכתוב וירא ישראל את היד הגדולה וגו' ויאמינו בה' וגו' וכמה כתובים אחרים המורים על זה העיקר הגדול. וכן מהמושכל הנבואי במעמד הקדוש ההוא שנגלה עליהם ממ"ה הקב"ה כדכתיב השמע עם קול אלהים חיים וגו'. ועל זה נתחדש בו הצווי באנכי ה' אלהיך וגו' כדי שיחשב למ"ע לקיים ביניהם זאת האמונה בשלם שבפנים וילמדוה וינחילוה לבניהם אחריהם עד עולם והיינו דכתיב וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר דכל לאמר לאחרים משמע ויתכן זה בדבור ה' עם משה כדי שיאמר לבני ישראל אמנם הכא לא שייך זה המשמעות כיון שהמדבר עצמו עם כל ישראל מבלי אמצעי השמיע קולו ובפרט באותן דברות ראשונות דאנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמעום שכלם נמצאו באותו מעמד הקדוש וא"כ מאי לאמר לאחרים איכא הכא, אלא הכוונה היא שיקיימו זאת האמונה בידם וביד צאצאיהם וזהו לאמר דקום קרא שימסרו זה העיקר לבניהם אחריהם ומצד זה בכלל מנין המצות תחשב וכמו שכתוכ ג"כ למען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אותותי אשר שמתי בם וידעתם כי אני ה':

ויש להתבונן אגב ארחין מ"ש הרב בס' המורה ח"ב פ' ל"ג על אמרם ז"ל אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום ששני אלו השרשים ר"ל מציאות האל יתברך והיותו אחד אמנם יושג בעיון האנושי וכל מה שיודע במופת משפט הנביא בו ומשפט כל מי שידעהו שוה אין יתרון ולא יודעו שני השרשים האלה מצד הנבואה לבד ע"כ. ולע"ד ירצה בזה שהמציאות והאחדות השיגום כל ישראל כל אחד מהם כפי מדרגתו החכמים בראוי להם ושאר העם בראוי להם, כי נתברר לכלם אמיתות הענינים מצד הפלאים העצומים והנוראים עד שמתוכם אפי' ההדיוטות שבהם הכירו את בוראם אשר לבדו נטה שמים ויסד ארץ ועמו היכולת המוחלט והממשלה וההשגחה בעליונים ותחתונים לקיימם על הסדר המוגבל מאתו בראשית בריאתם ונוסף עוד יכלתו העצומה לשדד מערכותם ולשנותם ברצונו ממנהגם וטבעם, ועם הידיעות האלה וכל המתיחס להן שזכו להשיג בעיון האנושי בשלם שבפנים זכו עוד להתעלות במדרגת עיון למעלה מן האנושי עד התקשרם בשפע האלהי המכונה בשם נבואה כי השלמות הקודם היה כמו סולם מוצב ארצה בהכנות הגונות שבהן ראשו מגיע השמים לעלות אליה כל אחד מהם כפי ערך מעלתו, והיינו גבורת המופת דקאמר הרב, פי' הכנה והצעה גוברת להשיג מעלת הנבואה באותו מעמד הקדוש והנורא לא שיכוון בזה גבורת המופת האנושי לבדו ושיהיה מיוסד על הקדמות הפילוסופיא היונית כמו שחפאו על הרב קצת מן המערערים אלא ודאי הנרצה אצל הרב בעיון האנושי אינו כי אם עיון שכלי אמיתי בתולדות מופתיות לקוחות מהקדמות הכרחיות ומושכלות אמיתיות מצד החוש והשכל אשר לא יכחישם שום בעל חי מדבר, וזהו מה שדקדק הרב לומר ולא יודעו שני השרשים האלה מצד הנבואה לבד, פי' שהעיון והנבואה ג"כ נצטרפו ונצמדו יחדו להודעת שתים זו שמענו, מכוון למ"ש הרב לעיל ה"א פרק מ"ו וז"ל ולפ"ז נאמר וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים עם היות המאמר ההוא ג"כ מראה נבואה כמו שהוא ידוע ומפורסם באומה ע"כ, ויכוון זה עם מ"ש עוד בח"ב פ' ל"ח שהשפע האלהי הוא כמו שישפע על הכח הדמיוני להשלימו עד שיגיד העתידות כן ישלים כח הדברי עד שידע ענינים נאמני המציאות ויגיע לו מזאת ההשגה כאלו השיגם מהקדמות עיוניות. ע"כ תורף דבריו שם: ועל דרך זה הלך ג"כ הרמב"ן ז"ל בפירוש החומש פ' יתרו במ"ש שם על פסוק בעבור ישמע העם בדברי עמך ז"ל בעבור ישמע העם דברי ויהיו הם עצמם נביאים בדברי לא שיאמינו מפי אחרים ע"כ. ועל פסוק אנכי ה' אלהיך כתב ז"ל הדיבור הזה מ"ע א' אנכי ה' יורה ויצוה אותם שידעו ויאמינו בה' כי יש ה' והוא אלהים להם שחייבין לעבוד אותו ואמר אשר הוצאתיך מארץ מצרים כי הוצאתם משם תורה על המציאות ועל החפץ כי בידיעה ובהשגחה ממנו יצאו וגם תורה על החדוש כי עם קדמות העולם לא ישתנה דבר מטבעו ותורה על היכולת והיכולת תורה על היחוד וכמ"ש בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ וזה טעם אשר הוצאתיך כי הם היודעים ועדים בכל אלה עכ"ל. בכלל דבריו אלה כל מה שהבנתי לעיל בכוונת הרב ז"ל שהיתה גם גבורת המופת בעוזרם מצד הפלאים העצומים שמהם נתאמת אצלם בבירור שאין אחריו בירור על האמונות שירשו מן האבות. ועוד זכו לנבואה כדי שיאמינו עוד מפי עצמן ולא מפי אחרים בכל הפנות היקרות התוריות הסודיות: ואין ספק דבכלל עשה דאנכי ה' אלהיך איכא נמי איסורא דע"ז דחשבינן ליה כלאו הבא מכלל עשה מלבד האזהרה הסמוכה לה דלא יהיה לך אלהים אחרים וגו' והמאמין ח"ו באלוה זולתו הוא כופר בצווי על האמנה בו ורש"י ז"ל בפ' שלח לך פירש הפסוק דאת כל אשר צוה ה' וגו' מגיד שכל המודה בע"ז ככופר בכל התורה כלה וכו' וכדתניא ג"כ בספרי מנין אתה אומר שכל המודה בע"ז כופר בעשרת הדברות וכו' וממה שנצטוה משה וכו' ועוד תניא נמי התם ר' ישמעאל אומר בע"ז הכתוב מדבר שנאמר כי דבר ה' בזה שבזה על דבור ראשון שנאמר למשה מפי הגבורה אנכי ה אלהיך לא יהיה לך אלהים אחרים על פני. ועם זה שפיר מצינן למימר דמאי דאיתא בפ"ב דהוריות דף ח' ע"ב איזוהי מצוה שהיא נאמרה בתחלה הוי אומר זו ע"ז דאדיבור קמא דאנכי ה' אלהיך נמי קאי דהויא מצוה שנאמרה בתחלה ובכלל מ"ע היא נחשבת כדעת הרב ולאפוקי ממה שרצה הרשב"ץ ז"ל בפירוש האזהרות להביא סיוע מהתם לבה"ג דלא מנאה למצוה דהנכון הוא למנותה וכמו שהסכים עמו גם הרמב"ן ז"ל ושאר רבוותא שכתבו במנין המצות כוותיה נקטינן וכדדייק נמי רש"י ז"ל התם לפרש איזוהי מצוה שנאמרה בתחלה הוי אומר זו ע"ז דכתיב בתחילת עשרת הדברות אנכי ולא יהיה לך דהיינו ע"ז ע"כ, ותברא היא לדעת בה"ג כמו שדקדקו שפיר מהר"י די"ל ובעל לב שמח:

והמצוה הזאת אשר היא ג"כ עיקר ראשיי בכל פנות הדת מצד עצמה מבוארת בתכלית הבירור מצד קבלה והנחה אמוניית האומה במדובר ועוד בה אימות גמור אצל השרידים אשר זכו לעלות במעלות החכמה בעיון מחקרי מופתי למצוה מן המובחר לחבר אל האמונה ג"כ גבורת המופת, דוק ותשכח בזה דברים הגונים ראויין למי שאמרן בהקדמת ס' האמונות לגאון רב סעדיה ז"ל וגם בהקדמת ס' חובת הלבבות ובשער היחוד פ"ג, והרב ז"ל מלא את ידו בזה בכמה מקומות ובפרט בספרו הנכבד מורה הנבוכים ובחבור היד ראשית אמריו בס' יסודי התורה ז"ל יסוד היסודות ועמוד החכמות וכו', כי לפי דעתי ירצה באמרו יסוד היסודות לרמוז על מציאותו ית' הנודע אצלנו מפאת האמונה וקבלה אמיתית, ועמוד החכמות הוא האימות המחקרי מפאת החכמים שזהו באמת פרי כל העיונים המדעיים שבהן, ואחרי הביאור שהאלוה ית' הוא לבדו מחוייב המציאות הביא ראיה על המונח הראשון מן הכתובים וה' אלהים אמת ואין עוד מלבדו ואחריו הוסיף עוד סעד וסמך מפאת המופת באמרו המצוי הזה הוא אלהי עולם וכו' שהגלגל סובב תמיד וא"א שיסוב בלא מסבב ובו' עד וידיעת דבר זה מ"ע וכו', דהיינו לומר שהאמונה והחקירה יחדו תמימות תהיינה לאימות וברור זאת הידיעה הקודמת לכל דבר שבקדושה במעלה ובזמן למצוה מן המובחר אצל הנבונים. ובזה החיבור של מנין המצות לא דקדק לכתוב אלא שצונו להאמין וכו' כי הידיעה האמונית לבדה מספקת לקיום זאת המ"ע שהיא בכללות לכל האומה אנשים חכמים וידועים הדיוטות ונשים כמו שנאמרה מצוה זו בכללות לכל ישראל.

There is a big discussion as to whether one should delve into proofs of Hashem and philosophy or whether one should go with Emunah Pshuta, since the proofs are complex and people can get confused.

There is also a point that real internal emunah is based on experiences, and understanding that cannot be described in terms of scientific and philosophical proofs.The "proofs" are not enough to reach this level of emunah

ה”אבי עזרי” בהלכות תשובה מספר שהוא שאל את הגרי”ז למה למצווה זו קוראים “אמונה” ולא “ידיעה” והא ענה לו שהוא שאל כבר את אבא שלו הגר”ח, והגר”ח ענה כי “במקום שנגמר השכל מתחיל האמונה”. ההנחה שהתכוון שאיננו מסוגלים לתפוס שם.

כדברים האלו כתב בספר מאור ושמש(14) - “סוד ה’ ליראיו(15)“, צריך להבין מה זה סודות התורה ? אין לומר שהכוונה על חכמת הקבלה מאחר ולשון סוד הוא דבר שאינו גלוי לאחרים, והלא כל כתבי הקבלה מצויים הם וניתנים ללמידה אם כן אין זה סוד.

סוד הוא דבר שאינו ניתן לגילוי. ברצוני לומר, שההבנה באלוקות שהוא היה הווה ויהיה והוא עיקר ושורש של כל העולמות, אינה ניתנת להעברה. כל אדם משער לעצמו באופן אישי את השגת האלוקות לפי רוחב שכלו ודרגת לבבו.

ככול שהאדם מזכך עצמו יגיעות הרבה להשיג, כך ישיג בשכלו ויזדכך יותר ויותר, ומה שמשיג דרגה ומעלה גבוהה באלוקות, זה אי אפשר לגלות או להעביר לשום אדם, מה שהוא חש תוך עמקי לבו ומצייר בשכלו. אין לנו כלים ויכולת להעביר את חווית שלמות האמונה שבלב, את חווית שלמות האמונה בראיית השכל.

על כן זה נקרא סוד כי הוא סוד באמת, שאי אפשר לגלות לשום אדם מה שהוא אצלו בנקודת הלב והמחשבה, רק כל אדם מבין לפי יגיעתו והזדככות חומרו.

ומה שאדם משיג יותר השגת אלקות בכלל ובפרט, דהיינו שבא למדרגות גדולות בהשגות אלקות על ידי הזדככות (הפיכה לנקי, היטהרות) יותר, לזה האדם קשה יותר לפרש ולגלות מצפוני לבו לאחרים, כי יש לו יותר בליבו ובמחשבתו אשר אי אפשר לגלות ולפרש מצפוני לבו, וזהו סוד ה’ ליראיו, רצה לומר שנשאר תמיד אצלם בסוד, שאי אפשר לפרש, שמה שאדם יותר ירא שמים הוא יותר אצלו אלוקותו יתברך בסוד יותר, אשר אי אפשר לגלות מצפוני לבו, ואי אפשר (לאחרים) להבין ממנו (שהם בדרגתם) פחותי ערך או חסרי האמונה, גודל ההשגות שהשיג מאלוהותו יתברך.

This is why the first two commandments ahd to be said stariaght from Hashem because even Moshe Rabbeinu cant give you emunah - it has to come from a persoanl spiritual experience.

Kinaat Sofrim on Sefer HaMitzvot, Positive Commandments List 1:1-6

...

ספר החינוך כ״ה

מִצְוַת הַאֲמָנָה בִּמְצִיאוּת הַשֵּׁם – לְהַאֲמִין שֶׁיֵּשׁ לָעוֹלָם אֱלֹהַּ אֶחָד, שֶׁהִמְצִיא כָּל הַנִּמְצָא וּמִכֹּחוֹ וְחֶפְצוֹ הָיָה כָּל מָה שֶׁהוּא וְשֶׁהָיָה וְשֶׁיִּהְיֶה לַעֲדֵי עַד, וְכִי הוּא הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וְנָתַן לָנוּ אֶת הַתּוֹרָה. שֶׁנֶּאֱמַר בִּתְחִלַּת נְתִינַת הַתּוֹרָה (שמות כ ב) אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וְגוֹ'. וּפֵרוּשׁוֹ כְּאִלּוּ אָמַר תֵּדְעוּ וְתַאֲמִינוּ שֶׁיֵּשׁ לָעוֹלָם אֱלֹהַּ, כִּי מִלַּת אָנֹכִי תּוֹרָה עַל הַמְּצִיאוּת. וַאֲשֶׁר אָמַר אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ וכו' לוֹמַר, שֶׁלֹּא יִפְתֶּה לְבַבְכֶם לָקַחַת עִנְיַן צֵאתְכֶם מֵעַבְדוּת מִצְרַיִם וּמַכּוֹת הַמִּצְרִים דֶּרֶךְ מִקְרֶה, אֶלָּא דְּעוּ שֶׁאָנֹכִי הוּא שֶׁהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם בְּחֵפֶץ וּבְהַשְׁגָּחָה, כְּמוֹ שֶׁהִבְטִיחַ לַאֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב.

שֹׁרֶשׁ מִצְוָה זוֹ אֵין צָרִיךְ בֵּאוּר. יָדוּעַ הַדָּבָר וְנִגְלֶה לַכֹּל כִּי הָאֱמוּנָה הַזּוֹ יְסוֹד הַדָּת, וַאֲשֶׁר לֹא יַאֲמִין בָּזֶה כּוֹפֵר בָּעִקָּר וְאֵין לוֹ חֵלֶק וּזְכוּת עִם יִשְׂרָאֵל. וְעִנְיַן הַאֲמָנָה הוּא שֶׁיִּקְבַּע בְּנַפְשׁוֹ שֶׁהָאֱמֶת כֵּן וְשֶׁאִי אֶפְשָׁר חִלּוּף (בְּחִלּוּף) זֶה בְּשׁוּם פָּנִים. וְאִם נִשְׁאַל עָלָיו, יָשִׁיב לְכָל שׁוֹאֵל שֶׁזֶּה יַאֲמִין לִבּוֹ וְלֹא יוֹדֶה בְּחִלּוּף זֶה אֲפִלּוּ יֹאמְרוּ לְהָרְגוֹ, שֶׁכָּל זֶה מַחְזִיק וְקוֹבֵעַ הַאֲמָנַת הַלֵּב כְּשֶׁמּוֹצִיא הַדָּבָר מִן הַכֹּחַ אֶל הַפֹּעַל, רְצוֹנִי לוֹמַר כְּשֶׁיָּקִים בְּדִבְרֵי פִּיו מָה שֶׁלִּבּוֹ גּוֹמֵר. וְאִם יִזְכֶּה לַעֲלוֹת בְּמַעֲלוֹת הַחָכְמָה וּלְבָבוֹ (ישעיהו ו י) יָבִין וּבְעֵינָיו יִרְאֶה בְּמוֹפֵת נֶחְתָּךְ, שֶׁהַאֲמָנָה הַזֹּאת שֶׁהֶאֱמִין אֱמֶת וּבָרוּר, אִי אֶפְשָׁר לִהְיוֹת דָּבָר בִּלְתִּי זֶה, אָז יְקַיֵּם מִצְוַת עֲשֵׂה זוֹ מִצְוָה מִן הַמֻּבְחָר.

דִּינֵי מִצְוָה זוֹ, כְּגוֹן מַה שֶׁמְּחֻיָּב עָלֵינוּ לְהַאֲמִין עָלָיו שֶׁכָּל הַיְּכֹלֶת וְכָל הַגְּדֻלָּה וְהַגְּבוּרָה וְהַתִּפְאֶרֶת וְכָל הַהוֹד וְכָל הַבְּרָכָה וְכָל הַקִּיּוּם בּוֹ, וְשֶׁאֵין בָּנוּ כֹּחַ וְשֵׂכֶל לְהַשִּׂיג וּלְהַגִּיד גָּדְלוֹ וְטוּבוֹ, כִּי לְרֹב מַעֲלָתוֹ וְהוֹדוֹ לֹא יֻשַּׂג רַק לְעַצְמוֹ, וְלִשְׁלֹל מִמֶּנּוּ בְּכָל כֹּחֵנוּ כָּל חֶסְרוֹן וְכָל מָה שֶׁהוּא הֵפֶךְ כָּל שְׁלֵמוּת וְכָל מַעֲלָה. וְהָעִנְיָנִים הַיּוֹצְאִים מִזֶּה, כְּגוֹן לָדַעַת שֶׁהוּא נִמְצָא שָׁלֵם, בִּלְתִּי גּוּף וְלֹא כֹּחַ בְּגוּף, כִּי הַגּוּפִים יַשִּׂיגוּם הַחֶסְרוֹנוֹת, וְהוּא בָּרוּךְ הוּא לֹא יַשִּׂיגֵהוּ מִין מִמִּינֵי הַחֶסְרוֹן, כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ. וּשְׁאָר דְּבָרִים רַבִּים הַנֶּאֱמָרִים בְּעִנְיָן זֶה, כֻּלָּם מְבֹאָרִים בְּסִפְרֵי יוֹדְעֵי חָכְמַת הָאֱלֹהוּת. אַשְׁרֵי הַזּוֹכִים אֵלֶיהָ, כִּי אָז יְקַיְּמוּ מִצְוָה זוֹ עַל בֻּרְיָהּ (הל' יסודי התורה פ"א). וְנוֹהֶגֶת בְּכָל מָקוֹם וּבְכָל זְמַן בִּזְכָרִים וּנְקֵבוֹת. וְעוֹבֵר עָלֶיהָ, אֵין לוֹ חֵלֶק וּזְכוּת עִם יִשְׂרָאֵל, כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ. וְזֹאת מִן הַמִּצְוֹת שֶׁאֵין לָהֶם זְמַן יָדוּעַ, שֶׁכָּל יְמֵי הָאָדָם חַיָּב לִחְיוֹת בְּמַחְשָׁבָה זוֹ.

Sefer HaChinukh 25

The commandment of belief in God: To believe that the world has one God that caused all that exists, and that all that is, and was, and will be forever and ever, is from His power and His will; and that He took us out of Egypt and gave us the Torah — as it is stated (Exodus 20:2), “I am the Lord, your God, Who took you out of the land of Egypt, etc.” And its understanding is as if it said, “Know and believe that there is one God” — since the word, “I,” indicates existence. And that which it stated, “Who took you out, etc.,” is to say that your hearts not seduce you to take the matter of your leaving the slavery of Egypt and the plagues of Egypt as the way of happenstance; but rather you should know that I am the One Who took you out with will and providence — as He promised our forefathers, Avraham, Yitschak and Yaakov. The root of this commandment does not need elucidation. The matter is known and revealed to all that this belief is the foundation of the religion, and that one who does not believe in it denies a fundamental principle and has no share and merit with Israel. And the content of the belief is that he fix in his soul that such is the truth and that a change of (about a change of) this in any way be impossible. And if he be asked about it, he will respond to any enquirer that his heart believes this and he will not assent to a change in it, even if they say they will kill him [as a result]. As all of this — when he takes the thing from the potential to actuality, by which I mean to say when he puts into the words of his mouth what his heart decides — strengthens and fixes the belief of the heart. And if one merits to rise in the levels of wisdom, “his heart will understand and his eyes will see” with a sealed proof that this belief that he believed is true and clear — it is impossible that there be something besides this — then he will fulfill this positive commandment [in the best way]. The laws of this commandment — for example, that which it obligates us to believe about Him that all power and all greatness and strength and glory and all majesty and all blessing and all existence are in Him, and that we do not have the power or the intellect to grasp and to speak out His greatness and goodness, since His great virtue and majesty is only grasped by Himself; to deny about Him with all of our strength any lacking and anything that is the opposite of all perfections and all virtues, and the matters that come out from this, for example, to know that He is a perfect Being, without a body and not a power of a body, since deficiencies affect bodies, whereas He, may He be blessed, is not affected by any type of deficiency, as we have said; and all the many things about this matter — are all elucidated in the books of those that know the wisdom of theology. Happy are those that merit it, as they can then fulfill this commandment with clarity (Mishneh Torah, Laws of Foundations of the Torah 1). And [it] is practiced in every place and at all times by males and females. And one who transgresses it has no portion and merit with Israel, as we have said. And this is from the commandments that do not have a specific time, since a man must live with this thought all the days of his life.