מבוא
בספרו אמנות הסיפור המקראי, מגדיר חוקר הספרות הנודע אורי אלטר מוסכמה ספרותית בסיפורת המקראית שהוא מכנה "סצנות דפוס". מדובר בקטעי עלילה העוסקים באירועים מכוננים ומתאפיינים במבנה עלילתי קבוע תוך שינוי דמויות ופרטים נוספים. אחת מסצנות הדפוס הללו היא המפגש ליד הבאר המוביל לאירוסין. היום היינו מכנים אותה "בחור פוגש בחורה". במקרא ישנם שלוש דוגמאות מובהקות לסצנה זו: אירוסי רבקה בבראשית כ"ד; מפגש יעקב ורחל בבראשית כ"ט; ומפגש משה וציפורה בשמות ב'. אלטר מזהה סדרה של מרכיבים משותפים בשלושת המקרים האלה: נוסע בודד מגיע לארץ נכר; בבאר המקומי הוא פוגש נערה; מים נשאבים מן הבאר, או על ידה או על ידו; היא רצה הביתה כדי להודיע על בוא הנוסע; סעודה נערכת לכבודו כדי לחגוג את ארוסיו לנערה. יחד עם המרכיבים השגרתיים הללו, כל אחד מן המקרים ניחן בוריאציות בפרטים.
אירוסי רבקה
נתחיל בסיפור הראשון על פי הסדר המקראי, שהוא גם המפורט ואולי המכונן ביותר, למרות היעדרו התמוה של החתן, יצחק. קודם כל, האב, אברהם, נותן הוראות לעבדו (שאינו מכונה בשם) בדבר חיפוש כלה ליצחק ואוסר עליו במפגיע לקחת ליצחק כלה מבנות הכנענים:
(ג) וְאַשְׁבִּ֣יעֲךָ֔ בַּֽיהוה אֱלֹהֵ֣י הַשָּׁמַ֔יִם וֵֽאלֹהֵ֖י הָאָ֑רֶץ אֲשֶׁ֨ר לֹֽא־תִקַּ֤ח אִשָּׁה֙ לִבְנִ֔י מִבְּנוֹת֙ הַֽכְּנַעֲנִ֔י אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י יוֹשֵׁ֥ב בְּקִרְבּֽוֹ׃ (ד) כִּ֧י אֶל־אַרְצִ֛י וְאֶל־מוֹלַדְתִּ֖י תֵּלֵ֑ךְ וְלָקַחְתָּ֥ אִשָּׁ֖ה לִבְנִ֥י לְיִצְחָֽק׃
(3) and I will make you swear by יהוה, the God of heaven and the God of the earth, that you will not take a wife for my son from the daughters of the Canaanites among whom I dwell, (4) but will go to the land of my birth and get a wife for my son Isaac.”
אברהם מבטיח לעבדו שהאל יצליח את המשימה ומוסיף כי אם המיועדת תמאן ללכת עמו, העבד יינקה מפקודתו.
בהגיעו אל העיר נחור העבד מתפלל:
(יב) וַיֹּאמַ֓ר ׀ יְהֹוָ֗ה אֱלֹהֵי֙ אֲדֹנִ֣י אַבְרָהָ֔ם הַקְרֵה־נָ֥א לְפָנַ֖י הַיּ֑וֹם וַעֲשֵׂה־חֶ֕סֶד עִ֖ם אֲדֹנִ֥י אַבְרָהָֽם׃ (יג) הִנֵּ֛ה אָנֹכִ֥י נִצָּ֖ב עַל־עֵ֣ין הַמָּ֑יִם וּבְנוֹת֙ אַנְשֵׁ֣י הָעִ֔יר יֹצְאֹ֖ת לִשְׁאֹ֥ב מָֽיִם׃ (יד) וְהָיָ֣ה הַֽנַּעֲרָ֗ אֲשֶׁ֨ר אֹמַ֤ר אֵלֶ֙יהָ֙ הַטִּי־נָ֤א כַדֵּךְ֙ וְאֶשְׁתֶּ֔ה וְאָמְרָ֣ה שְׁתֵ֔ה וְגַם־גְּמַלֶּ֖יךָ אַשְׁקֶ֑ה אֹתָ֤הּ הֹכַ֙חְתָּ֙ לְעַבְדְּךָ֣ לְיִצְחָ֔ק וּבָ֣הּ אֵדַ֔ע כִּי־עָשִׂ֥יתָ חֶ֖סֶד עִם־אֲדֹנִֽי׃
(12) And he said, “O יהוה, God of my master Abraham’s [house], grant me good fortune this day, and deal graciously with my master Abraham: (13) Here I stand by the spring as the daughters of the townspeople come out to draw water; (14) let the maiden to whom I say, ‘Please, lower your jar that I may drink,’ and who replies, ‘Drink, and I will also water your camels’—let her be the one whom You have decreed for Your servant Isaac. Thereby shall I know that You have dealt graciously with my master.”
הפלא ופלא, מופיעה רבקה, נכדתו של הרן אחי אברהם שהיא גם בת אחותו של אחי אברהם נחור – והתפילה מתגשמת. יש לשים לב כי רק במקרה זה שואבת האשה את מי באר. תפקיד מזין זה מטעים את חשיבות הנשים בגרסה זו של סצנת הדפוס. עבד אברהם הוא רק אמצעי לביצוע רצון האל ולכן מתאים במיוחד שהנערה תבצע את המעשה הסימבולי. עלינו גם לשים לב כי רבקה היא בת הזוג האידאלי ליצחק, מכיוון שיחד הם מאחדים את ענפי משפחת טרח ויולידו את יעקב, שהוא ישראל.
רבקה רצה הביתה עם מתנות לבשר את דבר הפגישה "לבית אמה". אחיה, לבן, מזמין את העבד להתארח אצלם, והוא מספר באריכות את השתלשלות שליחותו; המשפחה נעתרת להצעת הנישואין וכבדרך אגב, נקראית רבקה לאשר בדיעבד את העסקה והיא מסכימה לנסוע עם העבד לארץ כנען. רק בהגיעם לכנען, היא פוגשת את יצחק ונישאת לו.
הכתוב המקראי מתמקד בעבד אברהם, הן במעשים והן בדיבור. לעומת זאת , באמנות, כפי שנראה עתה, רבקה מופיעה במרכז וכן גם נשים נוספות. ככל הנראה, הדבר נובע מכך שבין אמהות האומה, רק רבקה מכונה "בתולה" (בראשית כ"ד 16) ועל כן נתפסה בפרשנות הנוצרית כהטרמה למריה, אם ישו.
נדון כאן בארבע יצירות, מן המאה השביעית עד המאה העשרים, המטפלות ברבקה בבאר. היצירה הראשונה מכונה "ספר בראשית הוינאי" על פי הימצאותה היום בספריה האוסטרית הממלכתית. כתב יד מאוייר זה, שנוצר במאה השביעית בסוריה לפי השערת חוקרים, נכתב וצוייר על מצע של כלף בעל גוון ורוד מיוחד. באופן מקורי, הוא הכיל תשעים וששה דפים, שרובם אבדו במהלך הדורות. רק חלק מסיפורנו (בראשית כ"ד 1 – 31) מתואר בשלושה דפים מתוך עשרים וארבעה ששרדו – סימן לחשיבותו המיוחדת.
בדף הראשון, שולח אברהם את עבדו, שמוביל עשרה גמלים עמוסי כל טוב ומגיע לבאר מחוץ לעיר.
בדף השני, פוגש העבד את רבקה.
היא מופיעה כאן פעמיים: למעלה בצד שמאל היא דמות זקופה הנושאת כד על שכמה ויורדת מן העיר אל הבאר, בעוברה ליד שורת עמודים המקיפים בריכה אופיינית לבנייה הרומית; למטה, היא מוזגת את כדה ישר לתוך פי העבד, כפי שמתואר ברוב יצירות האמנות.
דמות אישה נוספת מסֵבה בקצה השמאלי של התמונה, מעל מקור מים – זוהי רוח הבאר/המעין המוכרת מיצירות קלסיות רבות. בסיפורנו, רוח זו מייצגת את מעורבות המרכיב האלוהי בפוריות הנשית.
בדף השלישי, רוח הבאר מופיעה שוב מאחורי רבקה, המקבלת מתנות מן העבד.
בחלק התחתון של התמונה, בימין, רבקה עומדת בתוך בית ומדברת עם גבר ואשה; בצד שמאל, אותה אשה פוגשת את העבד, ישוב עדיין ליד הבאר. ארבעה אלמנטים בציורי ספר בראשית הוינאי מעוררים תמיהות:
- מדוע יצירה נוצרית משלבת דמות פגאנית כגון רוח הבאר?
- מיהי האשה בתוך הבית המדברת עם רבקה ולבן?
- מדוע אשה זו דווקא, ולא לבן כפי שבכתוב עצמו, מקבלת את פני העבד?
- כיצד אפשר להסביר את הסטיות מן הכתוב המקראי (בגרסת תרגום השבעים היווני) המובא באריכות בכל דף?
באשר לרוח המעין, סביר להניח שזוהי פשוט דפוס מקובל באמנות ההלניסטית-רומית ואין כל כוונה דתית. יחד עם זה, הוספת הדמות הנשית הזאת אכן מדגישה ביתר שאת את חשיבות הנשים בסיפור אירוסי רבקה בספר בראשית הוינאי.
באשר לאשה שבתוך הבית, רוב חוקרי האמנות מזהים אותה כאם רבקה (למרות שאשה זו אינה מכונה בשם בכתוב המקראי ואף אין לה תפקיד משמעותי שם). יתכן כי היא דמות סימבולית, שמייצגת את "בית אמה" – בפסוק 28.
ובאשר לאשה המחליפה את לבן בקבלת פניו של עבד אברהם, יש המשערים כי היא משקפת מדרש בלתי מוכר על סיפורנו. אנחנו מציעים שזוהי עוד דוגמא להגברת מקום הנשים בספר בראשית הוינאי, בעקבות הפרשנות הנוצרית הרואה ברבקה הטרמה של הבתולה מריה, אם ישו.
לבסוף, באשר לסטיות שבתמונות מן הכתוב המקראי, נראה כי במקרים די רבים, הן צויירו ע"פ מדרשים או שהן בעצמן מהוות מדרשים חזותיים על הכתוב. אפשר להשוות את התופעה הנדונה להבדלים הרבים בין גרסת המקרא לבין גרסת שכתוב הסיפורים שבקדמוניות היהודים ליוסף בן מתתיהו. בשני המקרים, הסיפורים המקראים הובנו בהתאם לרוח התקופה שבה הם נקראו: התקופה הרומית-ביזאנטית.
בפסיפסים מן המאה ה12 המעטרים את קירות מנזר מונריאלה בסיציליה, מתוארים שני שלבים בעלילת אירוסי רבקה: השקיית הגמלים והמסע אל ארץ כנען.
מונריאלה, 1180 בקירוב
ברוב הטיפולים האמנותיים בבראשית כ"ד, מוזגת רבקה מים ישר לתוך פי עבד אברהם. כאן, בניגוד לנטיה זו, משקה רבקה את הגמלים ולא את העבד. נראה כי אמן מונריאלה, וכן גם אמנים אחדים נוספים, ביקשו להימנע מן תאור מגע ישיר בין רבקה לבין גבר, כבלתי יאה למודל של הבתולה הקדושה.
עוד חריגה במונריאלה מן המקובל היא עצם תיאור המסע חזרה לארץ כנען: אין אח ורעה לתיאור זה. אפשר לראות גם כאן כי אין כל מגע ישיר בין רבקה לבין שלושת הגברים המלווים אותה.
יש לציין שבהמשך סדרת הפסיפסים של מונריאלה העוסקים בסיפורי האבות, מופיעה רבקה עוד שלוש פעמים, בסיפור גניבת הברכה (בראשית כ"ח). שוב, רבקה מככבת, עקב ההקבלה למריה.
בניגוד לרוב האמנות על אירוסי רבקה, מתמקדים הצייר הרנסנסי פאולו ורונזה והניאו-קלאסי, בנג'מין ואסט, במתן המתנות (פסוק 22) ולא בהשקיית העבד והגמלים – והשוני הזה משקף קריאה שונה של הסיפור.
כאן מושם הדגש על שכר גמילות חסדיה של רבקה כלפי האיש הזר (מוטיף שכיח בפולקלור) ולא על עצם הכנסת האורח. האם דגש שונה זה נובע מן העניין המחודש מן הרנסנס ואילך בספרות הקלאסית הרוויה בדוגמאות של המוטיף הנדון?
שימו לב כי ורונזה מוסיף לסיפור שתי דמויות גבריות ואילו ואסט מוסיף שתי נערות. יתכן והוספת ואסט מתבססת על שכתוב הסיפור על ידי יוסף בן מתתיהו, שבו רבקה היא היחידה בין הנערות הנמצאות ליד הבאר המציעה מים לאיש הזר, עבד אברהם. גרסה זו עוד מדגישה את חסדה של רבקה.
הנושא העיקרי בציור של משה שאח מזרחי מתחילת המאה ה20 הוא עקדת יצחק.
והנה, בתחתית הציור (כרביעית ממנו), מתוארת הפגישה ליד הבאר של רבקה אמנו ועבד אברהם.
כרגיל, היא מוזגת מים מכדה לתוך פי העבד, כאשר שניהם עומדים ליד הבאר ומאחוריו, שורה של עשרה גמלים. מדוע כלולה תמונה זו בתוך ציור של העקדה, שהרי יש הפרש של פרק שלם בין סיפור העקדה לבין ארוסי רבקה. תשובה אפשרית לשאלה גורסת כי המשכיות משפחת האבות, שהייתה עלולה להסתיים בהר המוריה, אינה בטוחה אלא בעקבות אותה פגישה ליד הבאר, המובילה לנישואי רבקה ויצחק. ועל כן, הפגישה נועדה לשוות לעקדה משמעות חיובית עבור עם ישראל.
תיאור הפגישה בתוך ציור העקדה עשוי להסביר גם מדוע יצחק עצמו לא נשלח למצוא כלה. שהרי במוטיף העממי שעליו דברנו קודם, עובר האורח המבקש מים הוא בדרך כלל אל מוסווה או נציגו. אצלנו כתוב כי אברהם מבטיח לעבדו:
(ז) יְהֹוָ֣ה ׀ אֱלֹהֵ֣י הַשָּׁמַ֗יִם אֲשֶׁ֨ר לְקָחַ֜נִי מִבֵּ֣ית אָבִי֮ וּמֵאֶ֣רֶץ מֽוֹלַדְתִּי֒ וַאֲשֶׁ֨ר דִּבֶּר־לִ֜י וַאֲשֶׁ֤ר נִֽשְׁבַּֽע־לִי֙ לֵאמֹ֔ר לְזַ֨רְעֲךָ֔ אֶתֵּ֖ן אֶת־הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֑את ה֗וּא יִשְׁלַ֤ח מַלְאָכוֹ֙ לְפָנֶ֔יךָ וְלָקַחְתָּ֥ אִשָּׁ֛ה לִבְנִ֖י מִשָּֽׁם׃
(7) יהוה, the God of heaven—who took me from my father’s house and from my native land, who promised me on oath, saying, ‘I will assign this land to your offspring’—will send a messenger before you, and you will get a wife for my son from there.
לפיכך, למרות שהאל אינו מופיע בסיפורנו באופן גלוי, הוא פעיל "מאחורי הקלעים", ובמיוחד דרך עבד אברהם. אין זה סיפור של "בחור פוגש בחורה", אלא של האל המתערב במעשי האדם כדי לבצע את רצונו.
יעקב ורחל
הפגישה הבאה ליד הבאר מופיעה בבראשית כ"ט. יעקב, בהוראת אמו, כבר ברח מביתו אל עבר משפחתה בחרן. בהגיעו, הוא מוצא קבוצת רועים עם עדריהם, הממתינים לבוא כל השאר, כדי להזיז אבן גדולה החוסמת את פי הבאר המקומי, לשם השקיית הצאן.
(ט) עוֹדֶ֖נּוּ מְדַבֵּ֣ר עִמָּ֑ם וְרָחֵ֣ל ׀ בָּ֗אָה עִם־הַצֹּאן֙ אֲשֶׁ֣ר לְאָבִ֔יהָ כִּ֥י רֹעָ֖ה הִֽוא׃ (י) וַיְהִ֡י כַּאֲשֶׁר֩ רָאָ֨ה יַעֲקֹ֜ב אֶת־רָחֵ֗ל בַּת־לָבָן֙ אֲחִ֣י אִמּ֔וֹ וְאֶת־צֹ֥אן לָבָ֖ן אֲחִ֣י אִמּ֑וֹ וַיִּגַּ֣שׁ יַעֲקֹ֗ב וַיָּ֤גֶל אֶת־הָאֶ֙בֶן֙ מֵעַל֙ פִּ֣י הַבְּאֵ֔ר וַיַּ֕שְׁקְ אֶת־צֹ֥אן לָבָ֖ן אֲחִ֥י אִמּֽוֹ׃ (יא) וַיִּשַּׁ֥ק יַעֲקֹ֖ב לְרָחֵ֑ל וַיִּשָּׂ֥א אֶת־קֹל֖וֹ וַיֵּֽבְךְּ׃ (יב) וַיַּגֵּ֨ד יַעֲקֹ֜ב לְרָחֵ֗ל כִּ֣י אֲחִ֤י אָבִ֙יהָ֙ ה֔וּא וְכִ֥י בֶן־רִבְקָ֖ה ה֑וּא וַתָּ֖רׇץ וַתַּגֵּ֥ד לְאָבִֽיהָ׃ (יג) וַיְהִי֩ כִשְׁמֹ֨עַ לָבָ֜ן אֶת־שֵׁ֣מַע ׀ יַעֲקֹ֣ב בֶּן־אֲחֹת֗וֹ וַיָּ֤רׇץ לִקְרָאתוֹ֙ וַיְחַבֶּק־לוֹ֙ וַיְנַשֶּׁק־ל֔וֹ וַיְבִיאֵ֖הוּ אֶל־בֵּית֑וֹ וַיְסַפֵּ֣ר לְלָבָ֔ן אֵ֥ת כׇּל־הַדְּבָרִ֖ים הָאֵֽלֶּה׃ (יד) וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ לָבָ֔ן אַ֛ךְ עַצְמִ֥י וּבְשָׂרִ֖י אָ֑תָּה וַיֵּ֥שֶׁב עִמּ֖וֹ חֹ֥דֶשׁ יָמִֽים׃
(9) While he was still speaking with them, Rachel came with her father’s flock—for she was its shepherd. (10) And when Jacob saw Rachel, the daughter of his uncle Laban, and the flock of his uncle Laban, Jacob went up and rolled the stone off the mouth of the well, and watered the flock of his uncle Laban. (11) Then Jacob kissed Rachel, and broke into tears. (12) Jacob told Rachel that he was her father’s kinsman, that he was Rebekah’s son; and she ran and told her father. (13) On hearing the news of his sister’s son Jacob, Laban ran to greet him; he embraced him and kissed him, and took him into his house. He told Laban all that had happened, (14) and Laban said to him, “You are truly my bone and flesh.” When he had stayed with him a month’s time,
אמן של ספר שעות מן המאה ה13 מציג בעמוד אחד סדרה של אירועים, החל מגניבת הברכה של עשו. התמונות המתיחסות לסיפור יעקב ורחל משקפות קריאה תמוהה של הסיפור, בחריגה תכופה מן הכתוב.
בצד ימין של התמונה הראשונה הקשורה לסיפורנו, עומדות רחל ולאה ליד יעקב, מול הרועים. למרבה ההפתעה, יעקב מניף את מקלו לעבר הרועים; ולא זו בלבד אלא שאחד מן הרועים חובש הכובע היהודי, הידוע לשמצה מאירופה של ימי הביניים! מעבר לכך, לאה כלל אינה נוכחת בפגישה, לפי הכתוב המקראי!
בתמונה השניה, שלוש נשים מצביעות אל עבר יעקב ולבן המחובקים.: בצד שמאל, שתי האחיות הרועות ובצד ימין, אשה מסתורית העומדת מתחת לקשת. בכיתוב התמונה, אותה האשה מזוהה כאשת לבן, שאינה מוזכרת בכתוב!
לפיכך, שלוש תמיהות עולות מן החריגות של התמונה מן הכתוב: 1) מדוע מתעמת יעקב עם הרועים? 2) מדוע מתלווה לאה לרחל? ו3) מדוע מופיעה לפתע אשת לבן?
באשר לאיבתו של יעקב כלפי הרועים, אפשר להציע שני הסברים: 1) האמן גוזר היקש בין יעקב לבין משה, שאכן מבריח את הרועים בשמות ב' ו2) מכיוון שבפרשנות הנוצרית יעקב נתפס כאב-טיפוס לישו, מן הדין שהוא יתעמת עם הרועים, המזוהים כאן כיהודים!
באשר לדמויות הנשיות, אנו מציעים שוב שני הסברים: 1) כמו באמנות על אירוסי רבקה, גם פה מיחס האמן חשיבות מיוחדת לנשים, כהטרמות למריה הקדושה ו2) זיהוי האשה האניגמתית כאשת לבן הוא טעות – זוהי למעשה רבקה, המנתבת את המעשים מרחוק בכנען.
זמן לא רב אחרי ספר השעות הנדון, פגישת יעקב ורחל ליד הבאר מופיעה שוב בביבליית מורגאן.
ציור זה מציג שני אירועים שהתרחשו בהפרש של כחודש. משמאל, הנוסע פוגש את כלתו לעתיד ומסיר את האבן מפי הבאר, ואילו (בניגוד לכתוב), הכלה משקה את עדרה. חריגה זו מן הכתוב נובעת אולי מצירוף בסיפור יעקב ורחל עם אירוסי רבקה. מימין, יעקב, עכשיו בבגדי רוע, מבקש את ידה של רחל. מיקום הידיים מספר שני סיפורים: 1) התלהבותו של לבן מן השידוך ו2) הצעת העבודה לחתן המעומד. האחות הגדולה ברקע (שאינה מוזכרת כלל בכתוב בשלב זה), מטרימה את התרמית שתתחולל, כאשר לאה תחליף את רחל בליל הכלולות.
כעבור חמש מאות שנה, מתואר הסיפור בצורה נטורליסטי ורומנטי ע"י ויליאם דייס.
הקשר הסיפור מתבטא בעדרים ובעיר שברקע, מצד שמאל. מאהב נמרץ ורגשני, יעקב אוחז יד ימינה של רחל אל חזהו. ידו השמאלית, בה הוא מחבק את שכמה, מקרבת את הזוג. היא משפילה את עיניה בצניעות ונוטה לאחור, בהישענה על הבאר. דייס רואה את המפגש כרווי צפיה.
כחמישים שנה מאוחר יותר, ג'יימס טיסו אינו מוצא דבר רומנטי במפגש.
מאמצו העילאי של יעקב להזיז את האבן מפי הבאר אינו זוכה לתשומת לב כלשהי מרחל המתנשאת, העומדת כנסיכה מעל לעדר הרעשני.
אם כן, המפגש בין יעקב לרחל זוכה לטיפולים שונים בתכלית, מהטרמת הופעת של הבתולה מריה לפגישה אקראית על וכמעט היתולית ליד אבוס הצאן.
משה וציפורה
המפגש האחרון ליד הבאר הוא בין משה לבין ציפורה, בת כהן מדין. לאחר הריגת האיש המצרי שהיכה "איש עברי מאחיו", ברח משה ממצרים לארץ מדין ומצא מקום מנוחה ליד "הבאר". שם, הוא רואה קבוצת נערות המבקשות לשאוב מים ולהשקות את עדריהן וחבורה של רועים שמפריעה להן. משה, איש הערכים, ממשיך להגן על מדוכאים, מניס את הרועים ומשקה את עדרי הבנות. בחזרתן הביתה מוקדם מן הרגיל, הן מספרות לאביהן את סיפור ה"אשי המצרי" שהושיען. רעואל, אביהן, מזמין את משה אל ביתו ומציע לזר האצילי שידוך עם בתו, ציפורה.
ממוסגר בשני עצים גבוהים, משה עומד משכמו ומעלה מעל הדמויות האחרות, במרכז איור מן הגדת הזהב, מן המאה ה14.
גם אצבעותיו המעוקמות וגם פרצופו מביעים אנטגוניזם. מאחוריו, עומדות בנות רעואל חסרות האונים. מול משה ניצבים שני רועים עוינים. בגופו הוא חוצץ בין שתי הקבוצות, לשם הגנה על החלשים.
ב"ביבליה מוראליזה" מאותה התקופה, מוצג גם סיפורנו וגם פירוש אלגורי נוצרי.
למעלה, מתואר פשט הכתוב: הרועים נטפלים לבנות; משה דוחף אותם אחורה והבנות (בניגוד לכתוב המקראי) משקות את צאנן; ולבסוף, הן מספרות לאביהן מה שקרה להן.
למטה, בנות רעואל מייצגות את שבע המידות הטובות, הרועים הם דיימונים ומשה מייצג את ישו.
הבאר מתפרש כמקור האלוהי בעולם, בדומה לפרשנות שכיחה בספרות היהודית. העדרים הם המאמינים התמימים, שעתה מסוגלים לשתות מ"מים חיים".
בעת החדשה, אנחנו מוצאים עניין חדש בדראמה של המפגש ליד הבאר.
האמן הונאציאני, סבאסטיאנו ריצ'י, מצייר מרדף סוער. במרכז, משה הנמרץ מפיל אחד מן הרועים ומניס את האחרים. הנשים האוהדות, נושאות כדיהן, מריעות לגיבור ומגדפות את הנוכלים.
אצל האמן הקנדי, תיאופיל האמל, התמונה שקטה יותר. משה, שוב במרכז, לאחר הברחת הרועים, כורע כדי להקשות את הצאן. שבע בנות רעואל מצביעות עליו בהערצה.
למרות ההבדלים הניכרים בין שני הציורים הללו מתחילת העת החדשה, שניהם מתמקדים במשה הגיבור, אשר מושיע ומטפל באצילות בעלמות במצוקה.
הציור האחרון בדיוננו שונה בהחלט מן הקודמים. במסורות האיסלאם, סיפור משה וציפורה מופיע הן בקוראן, הן באגדות מאוחרות ואף באמנות.
בכתב יד זה של "סיפורי הנביאים" למשורר הפרסי ניסאבורי, אנחנו פוגשים שפה חזותית שונה בתכלית השינוי. משה ושועייב, הוא רעואל, כהן מדין, יושבים כאשר שתי בנות שועיב (ולא השבע שבספר שמות) עומדות לצידיהם. הצמצום לשתים עשוי לנבוע מהשפעת סיפור יעקב ושתי בנות לבן. הבאר אינו מופיע באמנות המוסלמית, אשר מתמקדת במשא ומתן על הקידושין שלאחר המפגש עצמו.
להבדיל מן המקרא ומן האמנות המערבית, המסורת המוסלמית רואה במשה נציג הנביאים העבריים הקדמונים, ואילו שועייב מייצג את הנבואה הערבית העתיקה. לפיכך, נישואי משה וציפורה מהווה איחוד בין שני הענפים של הנבואה הפרה-אסלאמית. יש בכך דמיון מסויים לאיחוד משפחות בני תרח בבראשית, אשר מתבצע דרך נישואי יצחק ורבקה.
אליבא דאלטר, הפגישה ליד הבאר המובילה לאירוסין היא אלמנט שגרתי וצפוי בסיפור הגיבור המקראי. הוא טוען שסיפורים אלה מתאפיינים במבנה קבוע ושחריגות מתבנית זו הינן משמעותיות כמו קיום התבנית. בניתוח הסיפורים המקראיים, אפשר להבחין במטרות שונות לכל הופעה של התבנית. בראשית כ"ד מדגיש את חשיבות השליח (עבד אברהם) ושל רבקה עצמה, ואילו יצחק נעדר לחלוטין; הסיפור בא להצביע על איחוד משפחת תרח שהתפזר בדור הקודם, בעזרת התעברות הסמויה של האל; רק פה האשה שואבת את מים ובכך מודגשת חשיבות הנשים באיחוד. לעומת זאת, בראשית כ"ח מתמקד ביעקב, התחמן, אשר נאלץ לעזוב את בית הוריו ומתרגש כל כך מן המפגש עם בת דודו רחל שהוא מסוגל להזיז לבד אבן עצומה, מחבק ומנשק את קרובתו ופורץ בבכי. אם כן, הסיפור מצביע על פרשת דרכים בחיי דמותו של הגיבור הלאומי. ולבסוף שמות ב' מדגיש את גבורתו של משה בסיוע למצוקת עלמות זרות ולא מוכרות ובכך מטרים את תפקידו כמושיע לעתיד לבוא של עם ישראל.
כמובן, האמנים אשר טיפלו בשלושת הסיפורים הללו התבססו על קריאותיהם את המקרא וכמו כן המסורות הפרשניות של תרבותם. לכן גרסותיהם חורגות לעתים באופן ניכר מכוונת הכתוב המקורית – וכך ניכסו האמנים את הסיפורים.