אמר רב קטינא שית אלפי שני הוו עלמא וחד חרוב שנאמר (ישעיהו ב, יא) ונשגב ה' לבדו ביום ההוא... תניא כותיה דרב קטינא כשם שהשביעית משמטת שנה אחת לז' שנים כך העולם משמט אלף שנים לשבעת אלפים שנה שנאמר ונשגב ה' לבדו ביום ההוא ואומר (תהלים צב, א) מזמור שיר ליום השבת יום שכולו שבת ואומר (תהלים צ, ד) כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבור
(ט) יהי ערב אין כתיב כאן אלא "ויהי ערב" מכאן שהיה סדר זמנים קודם לכן. א"ר אבהו מלמד שהיה בורא עולמות ומחריבן עד שברא את אלו אמר דין הניין לי יתהון לא הניין לי א"ר פנחס טעמיה דר' אבהו "וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב" מאד דין הניין לי יתהון לא הניין לי:
והנה בכאן עוררו אותנו בסוד גדול מסודות התורה כבר רמז לנו ר"א שכתב וטעם שבת לה' כיום השבת וסוד ימות עולם רמוז במקום הזה וכוף אזנך לשמוע מה שאני רשאי להשמיעך ממנו בלשון אשר אשמיעך ואם תזכה תתבונן כבר כתבתי בסדר בראשית (בראשית ב ג) כי ששת ימי בראשית הם ימות עולם ויום השביעי שבת לה' אלהיך (שמות כ ו) כי בו יהיה שבת לשם הגדול כמו ששנינו (תמיד פ"ז מ"ד) בשביעי מה היו אומרים מזמור שיר ליום השבת לעתיד לבא שכולה שבת ומנוחה לחיי העולמים והנה הימים רמז לאשר ברא במעשה בראשית והשנים ירמזו לאשר יהיה בבריאת כל ימי עולם ועל כן החמיר הכתוב בשמיטה יותר מכל חייבי לאוין וחייב הגלות עליה כמו שהחמיר בעריות (לעיל יח כח) שנאמר אז תרצה הארץ את שבתותיה (להלן כו לד) והחזיר הענין פעמים רבות כל ימי השמה תשבות (שם שם לה) ונאמר והארץ תעזב מהם ותרץ את שבתותיה (שם שם מג) וכן שנינו (אבות פ"ה מ"ט) גלות באה על עינוי הדין ועל עוות הדין ועל שמיטת הארץ מפני שכל הכופר בה אינו מודה במעשה בראשית ובעולם הבא וכן החמיר הנביא וגזר גלות על שלוח עבדים בשנה השביעית שנאמר (ירמיה לד יג יד) אנכי כרתי ברית את אבותיכם וגו' מקץ שבע שנים וגו' כי גם בעבד שביעית כיובל כו' והיובל יודע עוד מבראשית עד ויכולו כי ישובו ביובל הכל איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו כי הוא מוסד המאמין יחריש וזהו שנאמר ושבתה הארץ שבת (כאן) וקראתם דרור בארץ (פסוק י) כי היא ארץ החיים הנרמזת בפסוק הראשון (בראשית א א) שבה נאמר והארץ אזכור (להלן כו מב) וכבר זכרתי זה פעמים ושמא לזה רמזו רבותינו (ר"ה כא) באמרם חמשים שערי בינה נבראו בעולם וכולם נמסרו למשה חוץ מאחד כי כל שמיטה שער בית אחד והנה הודיעוהו כל ההויה מתחילה ועד סוף חוץ מן היובל קדש
רבינו בחיי ויקרא פרשת בהר פרק כה
וע"ד הקבלה: "ושבתה הארץ שבת לה'", כנגד וחד חריב, שהוא כלו שבת ומנוחה לחיי העולמים,והוא העוה"ב שאחר התחיה, וזה טעם השמטה שהארץ היא בטלה וחרבה מכל עבודה בשנה השביעית, ומפני זה החמירה תורה בשמיטה יותר מכל חייבי לאוין וגזר עליה גלות, הוא שכתוב:(ויקרא כו, לד) "אז תרצה הארץ את שבתותיה", וכן שנו רז"ל: (אבות ה, ט) גלות באה לעולם על ענוי הדין ועל שמטת הארץ. והנה הכופר במצות השמטה ככופר בחדוש העולם ובעוה"ב, וזה מבואר.
ריקאנטי ויקרא פרשת בהר פרק כה
(א - ב) וידבר יי' אל משה בהר סיני לאמר דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם כי תבאו אל הארץ אשר אני נותן לכם ושבתה הארץ שבת ליי' [כה, א - ב]. כתב הרב הגדול [הרמב"ן]... עכ"ד ז"ל
והנה כמו שבאה לנו המצוה בימים שהם שבעה ימי בראשית, כן באה לנו בשנים שיומו של הקב"ה אלף שנה שנאמר [תהלים צ, ד] כי אלף וגו', ועל כן נאמר בשנים גם כן שבת ליי', ואמרו רז"ל [תורת כהנים] כשם שנאמר בשבת בראשית כך נאמר בשביעית שבת ליי', כי הוא יום שבת ומנוחה לחי העולמים, עליו רמז הכתוב [זכריה יד, ז] והיה יום אחד הוא יודע ליי' לא יום ולא לילה, ואמרו רז"ל זה יום שביעי לעולם. והטעם כי בכל מעשה בראשית נאמר בכל יום ויום ויהי ערב ויהי בקר, אך בשבת לא נאמר בו ערב ובקר. והנה באותו המדרגה הנקראת שבת תלקט הנפשות והתענוגים מלמעלה אשר לא לקטה בזמן הגלות, כי אין איש שם על לב, וזה יהיה אחר שיכלו הנפשות באלף הששית שובנה הנשמות על חיק כל אחת ואחת.
תפארת ישראל, דרוש אור החיים
ועתה אחי ידידי ראו על איזה בסיס אדני תה"ק מונחים, כי הסוד הזה שנמסר לאבותינו ורבותינו, והם גלוהו לנו זה כמה מאות שנים מצאנוהו שוב שהטבע ברורה לעינינו בזמנים המאוחרים כבזמנינו הבהירה ביותר.
דהרוח המשתוקק שבאדם, החפץ לגלות כל העלומות, חקר וחפר ויחפש כחולדה בקרבים של האדמה בהרים היותר גבוהים שבעולם בהררי[*פירענעען] *ובקארפאטישען *געבירגע, ובהרי קארדיללען באמעריקא, ובהרי היממעל, בגבול כינא, חפרו וחתרו ומצאו שכולין נתהוו ע"י פדרי סלעים נוראים שמונחים כאילו הושלכו בלי סידור זה על זה בכח חזק ונורא, ותלויים תלולים זה על זה על רוחב שערה עד שלא ישוער שנתהווה כזאת רק ע"י [*וועלטען *רעוואלוטציאן] שהיה פעם א' על ידו ית' הגוער בארץ ותתהפך כרגע:
עוד לא הסתפקו בזה כ"א גם חתרו במעמקי ארץ ובקרביה איזה מאות קלאפטר עמוק החת פני העליון של הארץ חפשו בבערגווערק, ומצאו תוך עובי האדמה ד' סדרים וכל אחת למעלה מחבירתה כל א' מין אדמה אחרת, ובין סדר לסדר מונחים ברואים שנתקשו ונתהוו *בתוארם לאבן אשר משם הוכיחו שהארץ נתהפכה ונחלפה פניה כבר ד' פעמים:
והברואים שבין שורת אדמה לחברתה מצאו תמיד שאותם שמונחים בשורה התחתונה שבארץ, הם בנויים בגודל ענקיי יותר מאותם שמונחים בשורה של מעלה ממנה וכמו כן אותן שמונחים בשורה השנייה, עדין יותר גדולים מאותן שמונחים בשורה השלישית וכמו כן מהשלישית להרביעית *העתיי אבל לפי גודל הברואים שבכל שורה התחתונה יותר מאותן שבשורה שלמעלה ממנה, כן יתראה שוב שלימות היופי בבניינם של הברואים שנמצאים בכל שורה עליונה, יותר מאשר יראה בבנין הברואים שנמצאים בשורה *שתחתיה:
עוד כתבו הטבעיים שיש כמה הוכחות בטבע, שהארץ קבלה פעם א' דחיפה נוראה מקרן מערבים דרומית לקרן מזרחית צפונית, אשר עי"ז נחרבו ונשדדו כל פני הארץ:
וכן מצאו בשנת אלף והת"ז למספרם, במדינת [זיביריען] בקצה צפון של העולם תחת הקרח הנורא אשר שם תמיד, פיל א' גדול מאד בכמו ג' או ד' פעמים מאשר מצאנו עתה, ושופי עצמותיו עתה עומדים *בצאלאנישען מוזעאום *בפעטערסבורג.
ולאשר בהמדינה הנ"ל לפי גודל קרירות התמידי השולט שם, אינו מקום גידול פילין, מזה מוכח שעל ידי דחיפה הנ"ל שקבלה הארץ, ונשדדה ונבלבלה, הוצף לשם אז הפיל זה בהמון גלים, או שפעם א' היה טבע האקלים ההוא חם, בכדי סיפוק לגדל פילין.
וכ"כ ימצאו במעמקי ההרים היותר גבוהים בארץ, חיות הים אשר נתקעו והיו לאבן, וחכם אחד חוקר טבעי קופיער שמו, כתב שמכל ע"ח מיני חיות שמצאו בתחתיות הארץ יש מהן מ"ח מינין שאינם נמצאים כלל בעולם העתיי.
וכבר ידענו מעצמות חיה ענקיי אחת שנמצאת במעמקי ארץ סביב עיר באלטימארע באמעריקא, אשר ארכה י"ז רגל, וגבהה מכפות רגליה הראשונים עד קצה כתפותיה, י"א רגל, ומכף רגליה האחרונים עד גבה, יש ט' רגל. וגם באייראפא ובהארץ געבירנע נמצא במעמקי ארץ עצמות זאת החיה, פזורים אחת הנה ואחת הנה וקראו בשם לכל מין חיה כזאת מאממוט:
וכן מצאנו מין בריאה אבניית שקראוה איגוואנאדאן שגבהה ע"ו רגל וארכה עד צ' רגל ומתוך תכונת אבריה שפטו התוכניים שמאכלה רק חציר היה. ועוד מין חיה אחרת מצאו שקראוה מעגאלאזוירוס,שהיתה רק מעט קטן איגוואנאדאן אבל היתה חיה טורפת, ואוכלת בשר. מכל האמור נראה ברור שכל מה שמסרו לנו המקובלים זה כמו מאות שנים, שכבר היה עולם פ"א ושוב נחרב וחזר ונתקומם זה ארבע פעמים, ושבכל פעם העולם התגלה בשלימות יתירה יותר מבתחלה, הכל התברר עכשיו בזמנינו באמת וצדק.
והתאמינו אחי שסוד הנפלא הזה נכתב באר היטיב בפרשה הראשונה שבתורתנו הקדושה דא בא כולה בא כי היא היא אם כל חי
Collected Writings of R. S. R. Hirsch v. 7 (p. 263)
Whether or not man is able to find an adequate or correct explanation for the natural laws governing any phenomenon of nature does not alter his moral calling. What Judaism does consider vitally important is the acceptance of the premise that all the hosts of heaven move only in accordance with the laws of the one, sole God. But (whether we view these laws from the Ptolemaic or Copernican vantage point is a matter of total indifference to the purely moral objectives of Judaism, Judaism has never made a credo of these or similar notions.) (See our graduation day essay for the year 1868*.) This volume, p. 47 (ed.)
This will never change, not even if the latest scientific notion that the genesis of all the multitude of organic forms on earth can be traced back to one single, mot primitive, primeval form of life should ever appear to be anything more than what it is today, a vague hypothesis still unsupported by fact. Even if this notion were ever to gain complete acceptance by the scientific world, Jewish thought, unlike the reasoning of the high priest of that notion, would nonetheless never summon us to revere a still extant representative of this primal form as the supposed ancestor of us all. Rather, Judaism in that case would call upon its adherents to give even greater reverence than ever before to the one, sole God Who, in His boundless creative wisdom and eternal omnipotence, needed to bring into existence no more than one single, amorphous nucleus and one single law of “adaptation and heredity” in order to bring forth, from what seemed chaos but was in fact a very definite order, the infinite variety of species we know today, each with its unique characteristics that sets it apart from all other creatures.) This would be nothing else but the actualization of the law of le-mino, the “law of species” with which God began His work of creation. This law of le-mino, upon which Judaism places such great emphasis in order to impress upon its adherents that all of organic life is subject to Divine laws, can accommodate even this “theory of the origin of species”. After all, the principle of heredity set forth in this theory is only a paraphrase of the ancient Jewish law of le-mino, according to which, normally, each member of a species transmits its distinguishing traits to its descendants. This law of creation wields such power over the organic world that even seeds discovered in ancient Egyptian sarcophagi were found to have remained so potent after thousands of years that, when they were placed into the soil, they produced plants similar to those that grew in the immediate vicinity of the tombs in which the seeds had lain unsown for so long. Nowhere in all recorded history do we learn of a farmer who harvested, say, barley after he planted wheat.
Jewish law is very much aware that outside interference could cause deviations from this normal development of species. That is why, out of ethical considerations and in order to keep its adherents loyal to the Lawgiver of the universe and ever mindful of His world order, Jewish law forbids Jews to interfere with the normal development of the organic world or to cross-breed different organic species with one another. And these prohibitions will remain in force even if the scientific theory to which we have referred above should someday turn out to be more than a speculative illusion.
Summary of Rav Kook, Letter 91
1. Concerning the age of the universe: On the theoretical level, our tradition does include certain views that accord with the scientific position (such as the teaching that God builds worlds and destroys them);[1] according to these views, the chronology set forth in Sefer Bereishit and in Seder Olam are not a record of the years of existence of the universe, but rather the years of existence of just one "age," one civilization.
2. Concerning the descent of man, the Zohar contains a tradition of mortals who preceded Adam and whose appearance was not like that of man as we know him. Fossils with evidence of earlier forms of man may therefore accord with this tradition, even while the assumption that mankind as we know it actually developed from these forms need not be adopted.
3. Even if we accept the theory of the development of man, it occupies a completely different realm from the literal text in the Torah, which is the basis for our year-count. The purpose of the story of Creation is to give us an awareness of God and His moral vision for the world, rather than scientific information. Scientific statements provide factual information; Torah statements provide normative instruction, even when they are formulated as scientific facts.
4. Further to the previous point, Rav Kook adds that the pseudo-scientific theories presented in the Torah are actually images of reality – perhaps we might even say “legends” – conveyed in abbreviated and simplified form, in keeping with the ability of mankind to receive them and within an historical context.
5. Scientific theories are only hypotheses, and both the theory of evolution and other scientific theories should therefore be treated with caution. Human experience has shown that scientific positions that had been regarded as absolute have turned out to be mistaken; therefore, science should, at the very least, present its postulations with some degree of humility.
6. It is possible for the teachings of the Torah and the theory of evolution to exist side by side if we assume that the description of Creation in the Torah is presented in abbreviated form, its purpose being merely to attribute the creation to the Creator, rather than to describe the actual processes by means of which this occurred. According to this understanding, a description such as, "The Lord created man…" actually means that God brought about lengthy, complex processes, by the end of which mankind as we know it had come into being.
אורות הקדש ח״ב
למה לא יהיו מתדמים מקרי ההויה הכללית למקרה האדם
והחי היחידי, למה לא תתבאר ההויה כולה על פי החלק הנראה ממנה.
למה לא תהיה ההויה כולה שואפת, מקוה, עולה ויורדת,
וחוזרת ועולה, בהרגשה פנימית, ובהשכלה מלאה, שהיא מתגדלת
לפי חוגה הגדול, כדוגמתו של האדם לפי ערכו, והחי לפי ערכו.
למה לא יצויד לגו הכל בחטיבה אחת שלמה, ולמה לא יוכל
החלק הטוב בכל מקום שהוא נמצא להאיר לעצמו ולכלל כולו.
למה לא יבוקש אוד ד׳ בכל מקום, למה לא תתפלש השמחה
בכל פנות החיים, למה לא תתגבר תשוקת הטוב על כל עז וגבורה.
השאלות הללו ומגמתן כל מה שהן נשאלות ביותר עזיזות,
ביותר גבורה וחריפות, כך הן ממלאות את תביעתן, והן מביאות
את המסקגא הדרוש
הךין נותן שיש נשמה לכל נ יצוץ,ש הוא שואף
להתעלות, ומתעלה על ידי אור חסד עליון שמופיע תמיד.
וקל וחומד לכל בדיה שהיא הולכת ומתעלה, בכל גון של הויה
שהיא נמצאת, בין בתאר של פעולה בגוף בין מחוץ לגוף,
וכל מין ממיני החלוקה, כמינים ופרטיהם, וקל וחומד אנשים ומשפחות,
עמים ולשונות.
כל מושג כולל יש לו נשמתו שהיא הולכת ומתעלה,
וקל וחומר עולמים שלמים שהם הולכים ומתנשאים, הולכים ומתעלים,
חיים הם בשימושם הגופני עד הזמן שנשמתם משתלמת,
ואחרי כן כל הרוחניות שבהם מתעלה, ובצרור החיים הכללי העליון
מכל נחיצות של גוף ועולם מקומי הם נצררים בכל כחותיהם
הכלליים והפרטיים.
וכשאנו רואים במחזה כמה עולמים לאין תכלית כבד היו לפנינו,
אנו יודעים מזה, כמה עדן ואוד עליון מקבלים אודות הרוחניים
הכלליים שלהם בכל פרטיהם, ואוד עדן זה באיזה צורה הוא
משותף לכולנו יחד.
שמונה קבצים א:מב-מד
התורה אחוזה היא ברוח ישראל. רוח ישראל המופשט הוא מלא כל, אור אלהים, תעודת ההויה, מקור הנשמות. התורה כשמתגברת, כשידיעתה מתרחבת, כשאורה מזהיר, כשרגשותיה מתעמקים בקרב כל נשמה, האורה האלהית מתפשטת יותר בעולם, מתהדרת ומתעלה, וכל העולם כולו הרי זה מתעלה בעילוי היחידים מרוממי הרוח.
החושבים הטהורים באים לגדולתם בהרחבת מחשבתם, אבל גם הם צריכים להגביה את רגשותיהם. וכשהם טובעים במצולות המחשכים, צריכים הם לקרא בחזקה בהתעוררות אל נפשם לצאת מאפילה לאורה, אז יצעק לבם אל ד'.
הכח, אומץ הגוף, מוכרח להיות נמצא בצדיקים ישרי לב, כדי שתהיה מכרעת הופעת חפץ הטוב את השפעתה בעולם. חלישות הכח של צדיקים, שהם צריכים להיות נאזרים בגבורה, מחליש את אור העולם.